הכלה הנצחית

חלק ראשון
האילם, העיוור והתרנגולת

כַּאֲשֶׁר הֵחֵל קַיִן לִפְרֹץ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

הַחִלּוֹתִי אֲנִי לִפְרֹץ בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה

(דן פגיס, "אוטוביוגרפיה")

לגמור כמה דברים ולצאת. בקושי נכנסתי, לא חשוב. התאווה לצאת היא דבר לתת עליו את הדעת בשנות הפנאי הקרות המחכות לך, אבל עכשיו, כך אמר האיש, עליך לכתוב את ההודאה שלך, זאת אומרת עלי לכתוב את ההודאה שלי. בעיקרון זה די מרגיע כשאתה יודע מה עליך לעשות, מה שחשוב.

לא חשוב.

קראתי באיזה מקום שזיכרון גרוע הוא ערובה לאריכות ימים. איזה שטויות. באופן כללי אפשר לומר שזה נכון כמו כל דבר, תלוי בנקודת הראות, זאת אומרת, אם יש לך מה לזכור, תמיד יש לך, כמובן, שריטה פה צלקת שם. אני כותב בצורה מבולבלת, אני יודע. הצרה שאינני יודע מי האיש. כללית הוא בעקבותי אני חושב, לפי הריח אני חושב, אבל לא אוכל לומר בוודאות שזה הוא, לא משנה. כללית, זאת אומרת אישית, לא חשוב. אם העיר תיחרב אם העיר אם להעמיד את זה נכון, כמו שאומרים, אז זה לא עומד. זה יכול. זה יכול להיות רק אחת משתיים אלה: אחת, שאוהבים אותי, מה שלא מתקבל על הדעת. או שלא אוהבים אותי ורוצים להחזיר אותי כדי להחזיק בי כבן ערובה נגד קללתה של פֶּפָּה נשמתי שתוך שלושה ימים העיר נהפכת, ועכשיו לא מוצאים אותה בשום מקום, והם בטוחים, המטומטמים, שהיא אתי מרצונה החופשי, או שחטפתי אותה, זה מה שהם חושבים כי הם יודעים מה גדולה אהבתי אותה, או שקבעתי לה פגישה באיזה מקום סתר, דבר שאינו מתקבל על הדעת אבל הוא בהחלט אפשרי כשאתה חושב על טבעהּ הלא יציב של הילדה, אבל אולי היא הולכת בקו מקביל לשלי למקום מיפגש למקום שהאיש ההוא שהאיש שאני זאת הצרה עם מישפטים ארוכים, עד שאתה מגיע לסוף אתה שוכח את ההתחלה, למרבה המזל אתה שוכח בדרך גם את הסוף מה שנותן טעם לדרך. זה די מובן. הלאה. כשאתה חושב על כל המלים שצריך לשכוח כדי להיכנס ברגל נכונה, ברגל נכונה זו המלה. אז ככה, הרגל השמאלית שלי בריאה, פחות או יותר, והנעל חזקה, ורק הימנית נוּקשה בברך וקצת נפוחה. כששקט. כששקט, והתנים מפסיקים ליילל, אני יכול לשמוע את התפקקות העצמות בברך, אולי הסחוס קרוע. למזלי התנים לא מפסיקים ליילל ואינני שומע. הכאב בדרך־כלל מתון, אם אינני מותח את הברך יותר מדי. בכל אופן טוב שיש מטרה, זה עוזר. גם נוף יפה עוזר, למשל פרדסים, עוד יש פה ושם, וגם ציפור, ראיתי אחת. השמיים מטונפים, קשה לדעת אם אלה עננים או אדים רעים, בסוף היום הרְאוּת מוגבלת ואתה יכול לסמוך רק על מה שיש לך מתחת לרגליים, תעלת השקיה, יבֵשה, המים עברו פה מזמן ואתה יושב לך נוח, הרגל עם הברך הפגומה מונחת על שפת התעלה, הבריאה משתלשלת לה למטה בחופשיות, והמכנסיים פתוחים בשביל איוורור. לפעמים אתה משלשל את המכנסיים וצינת הלילה עושה לך טוב. אני יודע שהמקום לא רחוק, אני מכיר את התעלה הזאת. אני ואחי חפרנו אותה בזמן שהיו משקים בתעלות. חשבנו להתנחל כאן, פעם, יפה לחשוב ככה. פתאום אתה מריח מים.

שתיתי משלולית. אולי היו שם איזה צפרדע או שתיים, אני לא חושב שיִקרֶה לי משהו לפני שאמלא את השליחות. מי שמטיל עליך שומר עליך, לא שאני יודע מהי, ומיהו שהטיל, וגם אינני תולה בזה יותר מדי תקוות. אם אני אפגוש שם את פֶּפָּה, דייני. סידרתי את זה ככה שלא יהיה לי מה להפסיד, לא לקחתי כלום ממה שאני זוכר ורק כיס אחד שלם, הימני, שאוּכל לפי הצורך להחזיק בו תחבושת לברך, או משהו לכרסם, וכך אני יכול להתחיל את הכל מן ההתחלה.

הציפור שוב חזרה. לא בטוח אם זה אלי, בכל אופן עכשיו היא תלויה באוויר עם עין אדומה כשהיא משרבבת את הצוואר בצורה לא טבעית, מנקודת מבטה של ציפור. אני לא חושב שמשהו לא בסדר אצלה בזה שהיא נטפלת לעץ היבש הזה שאני נשען עליו ומכה עליו במקור. אחר־כך ראיתי שהיא מגרדת ברעש זוועתי - לדעתי כל הדברים המעופפים האלה הם די נבזיים מתחת לפלומה כשהם מגלים משהו לכרסם, תולעת או פטריה. בעצמי הייתי מכרסם משהו. פאק פאק ואחר־כך פְרְרְר ברעש זוועתי כפי שאמרתי. אחר־כך צנחה על השלולית אחר־כך חגה פעם אחת מעל לראש שלי והנחיתה משהו רטוב על הביסקוויט שלי. הביסקוויט האחרון שלי לאותו יום. מחר יהיה יום חדש איך שאומרים, אבל בעיקרון זה לא מצדיק לא לארגן לך איכשהו את החיים בצורה מתקבלת על הדעת. דווקא את זה עליך לזכור, ידידי, כשאתה בדרך ואתה לא בדיוק יודע מאין ולאן אבל אתה יודע בדיוק שאתה בדרך מאין ולאן, השתדל לארגן לך את הדרך בצורה הטובה ביותר כדי שתוכל לתת דרור לנשמה כדי שתוכל לעזוב את זה. כדי שתוכל לראות בכל העיניים שיש לך ציפור אחת מורידה עליך ממרומים עליך ועל הביסקוויט הקשה האחרון שלך משהו להרטיב שתן או מי שלולית, מבחינה כרונולוגית מתקבל על הדעת שזה היה מי שלולית מן השלולית שניקרה בה קודם, אבל לפי הריח הדבר הראשון. בכל אופן, עכשיו יכולתי להתרכז בביסקוויט האחרון שלי באותו יום, אל מול השמש השוקעת לה לאט מאחורי כמה עצים גדולים וכמה עצים קטנים וגגות רעפים ונביחות כלבים לא קרובות ולא רחוקות שכבר הבחנתי בהן קודם, ושבזמן אחר, בלי המיניסקוס ושקשוק העצמות היבשות בברך כשהיא מחליפה תנוחה היו ממלאים אותי אושר גדול ושלווה עמוקה אין קץ. חוץ מזה, טוב שאתה לא יותר מדי קרוב למקום ישוב בגלל האנשים והכלבים שאולי יזהו אותך, וגם לא יותר מדי רחוק, בגלל התנים שבאים מן המידבר ופעם חשבתי שכבר גמרנו איתם. לא נעים להתעורר עם לשון של תן על הפצעים שלך, בלשון הַמְעָטָה איך שאומרים. כאן בשטח ההפקר נביחות הכלבים מרתיעות אותם, וכך אתה יכול לעשות לך את הלילה שלך במנוחה שלמה פחות או יותר בתוך תעלה או ערוץ. בעונה זו של השנה אין סכנה לשיטפון פתאום. או בראש גבעה שלווה. בכל־זאת אני מעדיף ערוץ קטן באדמה כי יש לך אדמה מימינך ואדמה משמאלך, ובאשר לכוכבים למעלה אתה מכסה ביד על העיניים. ואבן כורכר רכה שים מתחת לראשך, טוב להוריד את הנעליים כדי לאוורר את הרגליים ולהכין אותן ליום הבא כי יבוא, אבל לא הייתי מייעץ לעשות זאת בגלל סכנת הנחשים, אפילו שבאיזור הזה רובם אינם ארסיים ככל שזכור לי מן הזמן שהייתי עובד אדמה אבל לא הייתי מציע לסמוך על זה, כי לפעמים בעצמם אינם יודעים אם הם ארסיים והם עלולים להתפתות כשהם רואים רגל עירומה. אבל, בסך־הכל, אפשר להסתפק בחמש־עשר דקות איוורור, זאת אומרת הרגליים ושאר המקומות, רוח הערב הצעיר עֵר ורענן מאוד. ובכן, כשאתה נועל שוב את הנעליים, עשה זאת לאט וחשוב כמה יפה הלילה. ואז כאריה תקום עם אור ראשון לקדם את פני היום החדש ולהתחיל הכל מההתחלה. נחזור אל הציפור.

אני מכיר אותה מאיזה מקום, אני בטוח, אף כי לעולם אין לדעת, כי סיפורי המעשיות ששמעתי בילדותי על גלגולי נשמות, כאן זה לא תופס. עד שזה תופס אותך. מזכיר רופא אחד שתפס אותו מת, בדיחה כזאת, לא חשוב. נחזור אל הציפור. היא חשודה עלי. לא שאני חושב ששלחו אותה לרגל אחרי. זה שהיא הרטיבה את הביסקוויט שלי עדיין לא אומר שיש בינינו יחסים אישיים או משהו כזה אבל טוב לדעת שמישהו דואג לך בעולם מוכה יובש. הגיוני יותר להניח שצרכים ביולוגיים שונים של שני יצורים שונים נפגשו במיקרה באותו חלקיק שניה על הביסקוויט שלי, מה שמלמד, דרך אגב, שהמוח שלי עדיין מתפקד ביעילות מבהילה, לאור הדברים הרבים שקיבלתי עלי לשכוח כדי שאוכל להעלות ממעמקי תהום הנשיה איך שאומרים, גרגֵר. אני טוב בזה. כשאני משחרר את הרגליים שלי מן הנעליים - בחמש הדקות האלה, יותר לא אוכל להרשות לי כדי לא לפספס את הפגישה - בחמש הדקות האלה, היפות, היפות אני אומר, אפילו השמיים המטונפים בדרך־כלל בכל מיני אדם כאילו מתחילים לחייך אליך, ואתה, מפוייס וברוח נדיבה, מתחיל לספור את אצבעות הרגליים שלך אחת לאחת, מפריד אצבע מאצבע, כל אחת על־פי טבעה, ומחבר הכל או חֵלק, לפי מה שבא לך, תופס מישחק קטן, ילדותי בכמה מובנים, אבל מה יש לך, אין לך הרבה, השמיים מעל והארץ מתחת, והידיעה שאתה הולך לאיזה מקום. לאיזה מקום? כמה אנשים יודעים זאת? כמה אנשים יודו בכך במצפון נקי? כמה אנשים יש להם? וההנאה שאתה מפיק מן הגירוד בֵּין, למעלה, ומתחת לאצבעות, ובסוף, מאוּוְרר וברוח נדיבה, אתה נועל את הנעליים ויוצא לדרך כשפניך לפניך.

אני מתחיל להיגמל מן ההרגל הרע לנמנם תוך כדי הליכה, הברך מעירה אותי, עד דמעות. אלוהים נותן לכל אדם את הגב שיתאים בדיוק לצרות שיצטרך לשאת עליו. הגב שלי בסדר, וגם הבטן, לפי כל הזבל שהיא טוחנת שם ומוציאה, לפעמים נזקקת לעזרה. את האצבעות אני תוקע באדמה, כמו שדודה אחת שלי היתה עושה בסכינים להכשיר אותם מבשר לחלב, ומוציא אותן משם לפני שאני מפסיק להרגיש אותן. נחזור אל הציפור.

אני מתחזק בדיעה שזו הציפור של פֶּפָּה. אולי עורבן, על־פי האפור בהיר של הגחון והקְרְרְר קְרְרְר שהוא מוציא כשהוא מתייפה מול השלולית או מכה בעץ או מוריד עלי דבר זה או אחר, לא אפרט. אבל העין האדומה שהוא נותן בי, אינני בטוח שלא נתקלתי בה קודם. אולי זה גם כל פעם עוף אחר, אבל אינני מאמין שהיה טורח להוריד עלי כל פעם שהוא מבקר כאן. ובכן, אני אומר, אני מתחזק בדיעה שזה העורבן של פֶּפָּה. פֶּפָּה היא ילדה שמסתדרת לא רע, ועד כמה שזה נוגע לעורבן שלה, כל עוד הוא בא לכאן יש אולי סיכוי שיוביל אותי אליה. אבל אינני בטוח שזה מה שהיא צריכה, שיתפסו אותנו יחד. אין לי ספק שיש מי ששומר את צעדי בתקווה שאוליך אותו אליה, ואני רוצה להאמין שהיא הולכת לאותו מקום שאני הולך אליו. לא שאני יודע כבר אמרתי, האפשר שהעוף המוזר הזה יודע? משהו? איך שעמד שם על הגזע היבש והוציא קול קורע ישר אל תוך המוח, הברכיים שלי התקפלו מאליהן ונפלתי על האדמה, עכשיו אני בטוח שזה העורבן של פֶּפָּה, לפי התעלולים שלו, כבר הוא מרחף ומדרדר מין צחוק נבזי. אבל כשבחנתי בזהירות מה השאיר על העץ בתקווה לסימני דרך, ראיתי שם מין פטריה דמויית חילזון ומייד קילפתי אותה מן העץ ונתתי אותה בפי וטעמתי אותה במה שנשאר לי מן הלשון והחך ולעסתי היטב ובלעתי עד כי באה אל קירבי, והתחזקתי ונפקחו עיני. זה היה אז שנתתי את דעתי על תרנגולת אחת קשורה בשתי רגליה ומְדַדה אחרי. חשבתי בגעגועים על ביצה טריה, והיא נתנה אחת, ולא ראיתי שום סיבה טובה למה לא אקשור אותה אלי בחוט שהיה נשרך אחריה. ככלות הכל, אולי גם היא פליטה מאיזה לול. קשרתי את החוט לזרועי, אבל קודם שיחררתי לה רגל אחת אחרי שהתברר שהיא דבקה בי כמו ספחת ואם לא אוֹכל אותה לא אפטר ממנה. עכשיו אני מודה לאל שהיא לא אוכלת אותי כל פעם שהיא מתקרבת אלי במקור שלוח. כדי לצנן את ראשה הקטן והחצוף אני מנחית עליו מכה עד שהיא מוציאה קרקור ענוג של הכנעה. בהכללה רחבה אפשר לומר שהיא די אוֹהבת אותי, אינני מאמין שיש יצור בעולם שיכול להתקיים בלי אהבה, והיא מנצלת את זה, המנוולת. מה שטוב, על הזנתה אני לא צריך לטרוח, תמיד תמצא לה משהו לנקר, אבל היא מעדיפה גללים של פרה או של עז וכל יומיים היא נותנת ביצה. אם אתן לה להוביל, בסוף תמיד נגיע למקום מירעה של פרה ושל עז. כשיורד החושך היא מתכרבלת בחיקי.

זה היה בבוקר, אולי בערב, בכל אופן היה אור של דמדומים, והתרנגולת ישנה בחיקי ולא ניקרה. זה עתה שמתי תחבושת רעננה על הברך הפגועה שלי, כשהייתי ילד אני חושב שזה היה אז שמישהו יעץ למישהו עם ברך קרועה לשים תחבושת עם גללים טריים של פרה. התרנגולת הוליכה אותי, בין פרדס נטוש לשלולית בינונית רבצה פרה. היא הרימה ראש כבד והסתכלה בשמיים והורידה למטה שני גללים מעלי אדים. אני לא יודע איך אתם, אני מתרגש כשפרה לועסת, רובצת, מטילה, מרימה עצמה לאט ומסתכלת בך בעיניה הגדולות החנוּנות כאילו היא אמא שלך. טוב, אז לקחתי מהקוּפּה הטריה חופן לברך, אבל התחבושת שעשיתי מתחתונים ישנים כבר היתה קרועה. בדרך־כלל אני בלי תחתונים אבל עם ג'ינס ארוכים, שמחתי מאוד שהם ארוכים, כך יכולתי לחתוך רצועה מהמכנס השמאלי מלמטה מבלי כמעט לפגוע באורך, אחר־כך אתה מכווץ קצת את האגן מצד שמאל כדי לשמור על מראה פחות או יותר מאוזן כשאתה הולך. לא שזה מדאיג אותי, אבל עלי להיות מוכן לפגוש את זה שמחכה לי במצב מתקבל על הדעת. ניסיתי בשיני, אבל מייד החזרתי אותן לפה, מיספריים לא היו לי ולא סכין וניסיתי באבן חדה, ואז התרנגולת באה לעזרתי במקורה. יחד קרענו רצועה ישרה למדי ופתחנו שני קצוות וזה איפשר לי לקשור את התחבושת החמה על הברך וכך המשכנו כמה צעדים, ועוד כמה צעדים.

זה היה בשעת הדמדומים, כבר אמרתי. השתנו ואכלנו והשמש עלתה בכל הודה אבל עדיין בשקט בשקט, והגענו אל הצומת, וראיתי איש אחד בא מן הצפון, והייתי בטוח שכבר פגשתי אותו. הקמטים העמוקים במצחו והעיניים הקטנות - לרגע ראיתי אותו מקדימה, אבל תיכף פנה אל הדרך שהולכת מערבה - נראו לי כשייכים לעמק ברוך המעיינות והעצים שבין זִכְרוֹן לפאראדיס, ומייד הרגשתי רצון עז מאוד לחבק אותו וחשבתי שזה מגיע לי. כמה ימים כבר לא חיבקתי בנאדם? לרגע איבדתי את השליטה על עצמי והתנפלתי עליו לחבקו. היתה לכך גם סיבה מעשית, רציתי לומר לו שלא הכל אבוד כל עוד קיים העמק המבורך ההוא בין זכרון לפאראדיס, אבל נפלתי עם הפנים כלפי צפון בזמן שהאיש הזה נפל לתוך זרועותיו של איש אחר שנראה צעיר ממנו ובא מכיוון דרום כמוני אבל בדרך אחרת, אולי מקבילה לזו שלי, ועלה מתוך ערוץ, וכך הם החזיקו זה בזה ובכו וצחקו וסיפרו דברים, ואני ביקשתי מהתרנגולת שתפסיק לקרקר או שאחליף אותה בכלב. אז עוד לא היה לי כלב, אחר־כך אולי יהיה. התרנגולת הפסיקה, היא לא יכלה לסרב לי, המסכנה הקטנה, כי החזקתי לה אצבע בתוך המקור, אבל העיניים שלה הביטו בשניים ההם בשינאה תהומית, בעבורי, כי היא קינאה בהם, ואני הייתי נרגש מאוד למרות ששניהם, אב ובנו אני משער, היו סמוקי פנים ואני לא אוהב סמוקי פנים. ואז הם עברו זה על פני זה, הצעיר שבא מן הדרום צפונה, והמבוגר שבא מן הצפון דרומה, עצרו ופנו לאחור והביטו זה בזה, ואחד האהיל בידו על מצחו מפני השמש כמבקש לראות אם הדרך רחוקה, וזה היה הצעיר, וראיתי שעיניו כחולות ומבולבלות, וזה הזכיר לי מישהו מוּכּר מלפני זמן רב, והתחיל לצעוד בכוח כמי שיודע שאין עוד זמן רב לאבד, צפונה, ועוד צפונה. עכשיו כבר לא הייתי בטוח אם העמק המבורך ההוא נמצא צפונה מן הצומת ואני הולך לשם, או דרומה מן הצומת ואני בא משם. המבוגר סמוק הפנים עלה מן הערוץ, עכשיו מצד דרום, הביט בי בעין אחת, אחר־כך באחרת, אולי בכלל השמש, אחר־כך הרים את הכובע וגירד את הראש, אחר־כך בא ישר אלי, ואני כמעט נפלתי איך שבא אלי, הוא היה ענק וגחן אלי וכמעט לא ראיתי את פניו ורק הירחתי זיעת סוסים. לקח לי זמן־מה עד שראיתי שתשומת לבו נתונה בעיקר לתרנגולת, וגם לו לקח בערך אותו הזמן עד שתפס אותי בצווארון החולצה שלי באופן שגם איזה חצי צוואר שלי היה לחוץ בתוך ידו הענקית, ואמר שזו תרנגולת שלו וכי גנבתי אותה מהלול שלו. רציתי לומר לו שילך לעזאזל עם הלול שלו, שאולי באופן טכני התרנגולת היתה בלול שלו אבל בכל המובנים האחרים היא הבּייבּי שלי, ובחיקי היא אוכלת שותה וישנה. אך בגלל לשוני הקצוצה יצאו לי הגיים קצוצים, ואז עשיתי כל מיני תנועות בידיים כדי להסביר לו לאיכר המטומטם הזה שבזה שיעביר אותי מן העולם לא תצא לו שום תועלת וגם יקח על עצמו אחריות כבדה כלפי מי ששלח אותי, ושיחכה לפחות עד לאחר הפגישה שנועדה לי אני חושב בעמק הזה שבין זכרון לפאראדיס אולי. אבל אם הוא לא רוצה להבין, שיקח לו את התרנגולת שלו וילך לעזאזל.

התנועות שלי בילבלו אותו אך לא שיכנעו אותו. אבל התרנגולת, ששיחררתי את אצבעי ממקורה, קפצה על פניו בפראות של תרנגול קרב ונעצה את שתי רגליה בשתי עיניו. שתי זעקות נוראות פילחו את הדממה הכפרית, אחת של התרנגולת ואחת של האיש הגדול, שנפלו שניהם על הארץ כשציפורניה שלה נעוצות בעיניו שלו והיא מנסה להוציא אותן ואינה יכולה. עזרתי לה להוציא את הציפורניים מעיניו השפוכות וקרעתי עוד רצועה מהג'ינס שלי, עכשיו מהמכנס הימני, וטיפלתי בעיניו השפוכות של הלוּלן המסכן. עכשיו היה הוא עם קול ובלי עיניים ואני עם עיניים ובלי קול, רגליים יחד שש כולל אחת פגומה בברך. הבעיה היא איך לנווט את המחנה המשונה הזה בלי שהתרנגולת תגיע אל בין ידיו הארוכות של אדם, זה שמו - מייד לאחר שהתברר לו שלא יראה יותר אמר ששמו אדם וביקש שלעולם לא אספר שתרנגולת עשתה לו את זה. הבטחתי לו בשלוש משיכות באוזן ובשלוש נקישות ביד כמה וכמה פעמים, עד שהבין שאין לי לשון ואני אומר לו בסדר בסדר. פתאום צחק, הוא צחק יפה, סימן שהוא מתחיל להסתגל למצבו החדש. אבל אי אפשר היה לקחת את זה יותר מדי ברצינות, בכל אופן לא הייתי נותן לתרנגולת להשתעשע לידו, אפשר לשער שאך ישים עליה את ידו יפרק אותה לחתיכות קטנות, כל נוצה לחוד, אפילו יהיה זה הדבר האחרון שיעשה בחייו. אני חושב שזה מה שמחזיק אותו בחיים. פעמיים היכה את ראשו בעץ, פעם אחת ניסה לחנוק את עצמו באצבעותיו החזקות, אבל די שישמע את קרקורה של התרנגולת, ואני דואג לכך במשיכות קצרות בחוט הקשור ברגלה, כדי שיתעורר לתאווה שאינה יודעת גבול לחסל אותה תחילה.

עכשיו היו שניהם אסירים שלי, וזה נתן בידי אמצעי מצויין להכניס קצת סדר בחיינו. כל סוהר הגון יודע שאם אתה רוצה כלא מסודר, תן לאסירים לקוות ששיחרורם סופו לבוא. כל עוד אדם מקווה לתפוס את התרנגולת יש לי תקווה לפגוש את האיש המיסתורי ולנהל משק־דרך פחות או יותר מסודר. אני מרגיש שיש פה משהו לא הגיוני אבל אין לי זמן להתעכב על זה. סדר התנועה שלנו: התרנגולת, הקשורה אלי בחוט, מובילה בשבילי עזים ובהמות, שם מצוי השפע, ואני מחזיק בידו של אדם ומוביל אותו אחרי. הבעיה היא למצוא לשון לדבר עם אדם בלי לשון, ואני עוד אפילו לא התחלתי לשכוח. זמנים יגידו.

אני רוצה לומר משהו על העניין הזה, על הלשון. תסלחו לי כי אין לי הרבה, זאת אומרת לשון. לא חשוב אם בגלל שדיברתי יותר מדי, או שרציתי, האם רציתי, אם תחפור עמוק לא תוכל שלא להגיע למסקנה שזה לא מוליך לשום מסקנה, זה מובן, ועם זאת, תמיד יש איזה דבר בגרון ובמעיים, איפשהו, שרוצה להיאמר, גם אם אתה לא רוצה לומר כלום, רק להפריח טבעות עשן במיקטרת הביתית שלך או סתם לנשום אוויר, זאת אומרת במלים אחרות, מלים אחרות. זה תמיד עניין של מלים אחרות, וזה מובן. כמו החופש ושאר הדברים.

מה שרציתי לספר. כשאני מגיע לזה אני מתרגש, האופנועים המכונפים ההם בחצי הלילה על הכיכר השוממה. פתאום כל הזרקורים עליך. אתה נבהל כמו שפן וצועק, עד שאתה תופס שאין לך קול, הם שיתקו בך את הקול, הממזרים.

אם כן, אחת אפס לטובתם. הזרקורים עליך, אולי שנים־עשר, גם מן הגגות אני חושב אם לא יותר גבוה, דעתי לא היתה בדיוק נתונה איך שאומרים לספור את הזרקורים, אולי היו אלף, מפני שהיו דברים אחרים שתבעו את תשומת לבי המיידית, כמו הידיים שמשכו בשתי אוזני כל אחת בכיוון אחר כדי להשפילני, קרוב לוודאי, אם כי יתכן שהיו להם גם שיקולים אחרים איך אדע אם אפילו את פניהם לא ראיתי ואת קולם שמעתי כמין זמזום, איטי, כולו אומר כבוד. עכשיו גם העיניים שלי כבר לא בדיוק ראו בגלל מכת האור הזאת שגורמת לך לנחש בצורה מעורפלת מה יבוא עכשיו, המוציאים לפועל קרוב לוודאי, וזה ממלא אותך ציפיה מתוחה כי אתה לא יודע מה יעשו, יעקרו, יבטיחו, באיזה כלים, פיתויים, והקולות המתוקים. זה ממלא אותך אש של ציפיה, קול חורש את הגגות, מסוק אולי. זה כאילו העולם כולו עוצר את נשימתו לראות אותך רועד נופל, רועד מאוד, בעיקר באיזור הברכיים המבקשות, כדרכן של ברכיים, לכרוע.

ראיתי פעם כלב מנער מעליו את המים בשני הכיוונים בבת אחת, צוואר ולמטה בכיוון אחד זנב ולמעלה בכיוון אחר, אגב באיזשהו אופן אנושי מאוד, אבל זה לא בדיוק התאפשר לי, הברכיים בסדר גמור קפצו כמו משוגעות לכרוע והראש כאילו לא שייך לעניין, כי הוא מוחזק כאמור בשתי האוזניים כבמשיכת חבל מתוח מאוד, ועל כן לא יכול לגמור את הרטט שנשאר תקוע באיזור החזה לקראת מה שהולך ובא. עד כאן שתיים אפס, אם לא שכחתם את עניין הציפיה המתוחה. האור הרועד באוויר, השקט, הרחובות השוממים, האופנועים המכונפים, הכאב, כן הכאב. וזה באורח פרדוקסאלי תיקן מעט את המאזן לטובתי, שתיים אחת: כה חזק היה הכאב, הוסף לכך את הפעימה באוזניים והחושך בעיניים ששום כאב גופני לא ישווה לו.

ועל כן, כשהובאו המלקחיים לצרוב את לשוני, צחקתי וירקתי בפניהם. סמלית, כי שום רוק רטוב לא נשאר בפה שלי היבש כמו סוליה. קראתי להם בהמות שדי! מייד הרגשתי שבגדתי, ולא רק לפי הזמזום המרוצה שלהם והאוזניים ששוחררו מעט, שרציתי להחניף להם כדי לגרוע משהו מחומרת הדין, והתוצאה כמובן קפצה לשלוש אחת לרעתי, ואז צעקתי, ופתאום היה לי קול וידעתי שהוא שלי: רוצחים! חלאה! מלאכי מוות! החרבתם את עירי! כל מה שאתם אני לא!

זה העלה את המאזן לשלוש אחת, אבל הם נשמעו מודאגים. ביניהם החליפו דברים בשקט כזה שאף מלה לא הגיעה לאזני, אחיזתם רפתה כאילו מתוך רשלנות, ורק מין זמזום שקט כמו תפילה נוסכת רוגע וכמעט רצון שיישאר כך, חצי הלילה, האור, הרעדה, וזה בילבל את המאזן, לכאורה, התוצאה כבר ממילא נכתבה מראש וההתדיינות יש להניח סובבה על הפרטים הטכניים של ההוצאה לפועל.

הם הרגישו בחולשתי. רגלי נפלו לכריעה מעולפת, אבל הם סברו כנראה שהמחווה מוקדמת מדי ועל כן אולי לא מהימנה, ובמשיכה קלה בשתי אוזני כל אחת בכיוון אחר החזיקו אותי על רגלי, אם כי עכשיו דרוך פחות, מנומנם יותר, מחכה למשהו גדול מה שמזכיר מה שמזכיר את טקס ההשבעה בין זכרון לפאראדיס אבל לא הייתי רוצה להשוות, זה כמו להשוות בין ראשית לאחרית, השאלה היא איך אתה עומד בחצי לילה שכזה.