עד סוף הים

כאחת מאבני המדרכת שותקת עירית בעומדה מול דלת הזכוכית של קולנוע "רב חן". וכמותן, היא נוצרת סוד. מעולם לא עלה בדעתה לבקש שיפתחו בפניה את הדלתות כדי שתוכל לבצע את הטקס הפרטי של בוקר יום ראשון, ויודעת שגם אם יוסר המנעול לא יהיה בה הכוח להעפיל אל גרם המדרגות.
שלום אבא, היא אומרת מנקודת התצפית הכאובה, המוכרת, ואחרי שגמעה את התריסים המורדים של אשנבי הקופות היא פוסעת לאחור כפי שנהג אביה להתרחק מארון הקודש. את הגב אין להפנות. בצעדים קטנים, מבלי להתיק עיניה מהדלת, היא מחשבת דרכה לעבר עץ הפיקוס שפֵגותיו הציפו את הרחוב בכסות של זפת וממנו אל ספסל האבן.
ומתיישבת.
אז מה העניינים, אבא? איך שם, בגן עדן? פגשת חבר? דייר חדש או נשמה אובדת? האם גם שם, למעלה, קוראים לך "יוסק'ה גרעינים", כינוי שהמציאו לך ילדי בית הכנסת, משום שבכיס השמאלי אגרת את השחורים ומהכיס הימני שלפת את הלבנים, המשובחים, אשר מהם חילקת רק חצי חופן? קולות הפיצוח ליוו את תפילת השבת ואמא, ממרומי עזרת הנשים, היתה זועפת. כל כך הרבה כסף אתה משאיר, מדי יום שישי, בעגלת הפיצוחים שחנתה בריינס פינת שדרות בן גוריון, אשר באותם הימים עוד נקראו שדרות קרן קיימת. מתקציב גרעינים של חודש היה באפשרותה להוסיף שלוש שעות שבועיות לעוזרת.
אז מה קורה, אבא? אל תתעלם ממני. מספיק התעלמת כל השנים, כשהיית חוזר מהעבודה בשעת ערב, קובר את פניך בעיתון וטורף בלי משים את השניצל והסלט. אפילו בלי רוטב. אבא, קיבלתי מאה בחשבון, התגנבתי למטבח ואתה רק המהמת. בסדר. אבא, קיבלתי טוב מאוד בחיבור, התיישבתי מולך, ואתה רק הנהנת. בסדר.
אז עכשיו, אבא, עשה טובה ואל תהנהן לי. תן סימן שאתה שומע אותי. רמז.
במסעדה הצמודה מתחילים לגלגל כדורי פלאפל. ריח הטיגון מעקצץ בנחיריה, אך היא מתעלמת. הלוואי שיכלה להעלים עצמה גם מהזוג הקבוע שמגיע משמאלה - נפתלי והמטפלת, היא בגופייה ובמכנס קצר והוא עם שלייקעס מעל חולצה מעומלנת. נפתלי, בעל חנות התכשיטים שכבר נסגרה מזמן, נהג להתפלל בבית הכנסת של אביה ותרומה נדיבה העלה בכל פעם שהזמינו הגבאי לברך על התורה. צעדיו המתקרבים החזירו אליה את ניחוח השושנים המתקתק שנדף מבתי השחי המיוזעים של אשתו המנוחה. בילדותה האמינה שעליה נכתב הפסוק "בעגלא ובזמן קריב" שכן, בכל חג התייצבה עם תינוק טרי או עם עוּבּר שבקרוב ייוולד ויועבר לעגלה, ועם כל צאצא שהעמידה לבעלה היא קיבלה ממנו יהלום עד שלא נותר מקום באצבעותיה הנפוחות ואת האחרון היה עליה לענוד על תלתלי הפאה. קהילת המתפללים רגשה כשבנם הבכור, אלישע, שלמד שנתיים מעליה, היה הראשון שהוריד את הכיפה - הוויבערס קראו לזה "הִת פש טק" - ועכשיו נשען נפתלי הקשיש על פיליפינית מסורה, שטורחת לנגב את המושב המעוגל מאגלי הטל של השחר בטרם ינחת עליו כגוש בשר. שותק.
זה מה שטוב כשאבא שלך חוטף התקף לב ראשון ואחרון בגיל חמישים ואחת. את לא מספיקה לראותו מזדקן, מאבד שיער, צלילות ותכלית ומחליפם בתבלולים ובמבט מזוגג. בזיכרונך שקפא הוא לנצח יישאר צעיר, יפה בלורית, אפילו בלי חוטי שיבה.
אבל בגיל חמישים ואחת, אבא? מה כל כך בער לך להגיע למעלה? ולמה דווקא באולם הקולנוע ברחוב דיזנגוף שאפילו האמבולנס התקשה לפלס אליו דרך? ולמה במדרגות הכניסה? מה, לא יכולת לחכות עד סוף הסרט?
פעם, ביושבה כך, מנהלת שיחת חולין עם האיש שהרגילה לכרסם אהבה במשורה, מצאה עצמה בסיור מודרך אל העבר. "נסו להתעלם מפיח האוטובוסים ומפחי הזבל", חדר לאוזניה קול צייצני כשל מורה. האדריכלית ג'ניה אוורבוך, סיפרה המדריכה, עיצבה את הבתים מסביב לכיכר אשר נקראה על שמה של צינה דיזנגוף, רעיית ראש העיר הראשון של תל אביב. כשהיתה בת אחת עשרה התאהב בה מאיר וכיעקב אבינו המתין לה שבע שנים עד שבשלה לנישואים, אך בתם היחידה, הוסיפה, נפטרה בינקותה וכך נגדעה השושלת. ולשמע רחש ההפתעה שהשמיעו המאזינים - מה היו אומרים אילו ידעו שמאיר דיזנגוף ניהל סיפור אהבהבים עם ערבייה מטנטורה בעודו ממתין לאהובתו המתבגרת - הצביעה המדריכה על המרפסות הארוכות שעוטפות את המבנים והסבירה כי קירותיהם שימשו כמעטפת של צל מפני השמש. כשנבנתה הכיכר, בשנות השלושים של המאה הקודמת, עמדה במרכזה בריכת מים עגולה, עם מזרקה, וסביב לה נרקמו טבעת דשא ושביל כורכר, ושוב טבעת דשא.
"זוכרת", סיננה. לעצמה.
"את בת המקום?" התלהבה המדריכה, ולמראה ניצוץ הסקרנות מיהרה עירית לנוס על נפשה. בטקס של ראשית השבוע שהיא מקיימת באדיקות כבר יותר משני עשורים אין לה צורך בקהל. אפילו שושי, אחותה הגדולה ומזכירתה הנאמנה, יודעת שביום ראשון היא לא מגיעה לעבודה לפני עשר מפני שהיא מענה את גופה בתרגילי כושר. אין צדק. המנהלת יכולה להרשות לעצמה שעתיים של ריצה על הליכון וכפיפות בטן ואילו היא, הבוגרת, עובדת מתשע עד חמש מפני ש"מישהו חייב לענות לכל הטלפונים האלה".
רק עוז יודע שלא במכון הכושר היא מסתגרת בכל ראשון בבוקר. אמנם אין זה סוד, כאותם מסמכים שהיא מצפינה בכספת של המשרד, מאחורי הדפס של נחום גוטמן ופוסטר של הסעודה האחרונה שמוסגר, ואם תתעקש שושי לברר מה מעשיה אולי יהיה בה האומץ לומר, חד וחלק, 'הלכתי לבקר את אבא, לא, לא בבית הקברות, שם יש רק אבן, הלכתי למקום שבו כשלו רגליו וחדרי לִבּו פירפרו ונעצמו עיניו'. אולם אחותה מעולם לא חקרה, ודווקא ההבנה שגילתה כלפי מאמציה לשמור על הגזרה החריפו בעירית את הדחף להתגרות במזל. בימים בהם נקבעו לה פגישות חשובות לשעה עשר הסתפקה בשהות בת חצי שעה מול הדלת המוגפת. בימים אחרים, כשלא מיהרה, נתנה לרגליה להוביל אותה אל סיור אנדרטאות פרטי. לפעמים ימינה, לעבר בית הכנסת "גבורת ישראל" שבבוגרשוב פינת פינסקר, מתחת למסעדה שמוכרת סטייקים לבנים לתפארת, ולפעמים שמאלה, אל דיזנגוף פינת אסתר המלכה, לנקודה שבה נדרס כלבו השחור של אביה, שהובא לכרך הסואן מהמפעל שנסגר לרגל חופשת פסח הממושכת. כלב שמירה הוא היה ואת הגנבים שניסו להסתנן למפעל הבריחו נביחותיו, בעודו אזוק לשרשרת, אבל את מעבר החצייה לא זיהה ונמרח למוות.
"פרעה" קרא לו אביה. ואמה, שתיעבה כל מה שלא הלך על שתי רגליים, כמעט מעדה מהסולם שעליו טיפסה, בערב פסח, כדי להצפין את כלי החמץ בבוידעם. "מה זה?" נהמה. "כלב", פירש אביה בנועם ורכן אליו: "פרעה, תגיד נעים מאוד". אבל אמה לא נסחפה בחוש ההומור. "פרעה?" נשמטו מידיה הצלחות, "לא פה!"
מאסתר המלכה, בהליכה מזורזת, ממשיכה עירית לדב הוז. גם שם אורב לה זיכרון. אנס סדרתי הסתובב בעיר והיא, חיילת משוחררת שעקרה לדירת סבתה, חששה לישון בגפה. בלומה, השכנה מקומת הקרקע, רווקה מזדקנת שהקיפה עצמה בסורגים עבים שעל פיתוליהם נתלו עציצים, נסעה לבקר את אחיה בירושלים והציעה להשאיל לה, ללילה אחד, את אחיינה, סטודנט למשפטים בסוף שנות העשרים, אשר מאז האונס הראשון ישן אצלה כמאבטח אישי.
"ואל תגידי לי 'לא תודה', את עוד תגידי לי המון תודות", התרתה בה בלומה. "בזכות האנס, כל לובש מכנסיים הפך למצרך מבוקש. יש לו רשימת המתנה". ולמראה ההיסוס שבצבץ על פניה נסוגה השכנה הטובה. "טוב, אם את לא קופצת על המציאה אז אני אשלח אותו לדיירת מהגג".
לבסוף נעתרה. והוא הגיע בתום יום לימודיו, גוץ כסופגנייה, רק בלי ריבה. ובלי תיק ג'יימס בונד אופנתי שהיה אז פריט חובה אפילו עבור אחרון הלבלרים. את ספריו ומחברותיו צרר בתיק פשוט, דמוי עור, שאותו נשא מחדר לחדר. גם לשירותים. "מיכאל קמינסקי", הושיט אליה יד לחה - בפגישתם הראשונה עדיין לא ידעה שכל גופו נשטף במפלי זיעה כשהוא מתרגש - "אבל כולם קוראים לי מיקי".
הכינה לו ספגטי עם פטריות בשמנת. היה לו טעים? חקרה אותה אמה בבוקר המחרת, ועירית ענתה: "הוא אכל יפה והשאיר צלחת נקייה, כמו שאת אוהבת".
"זה לא אומר שום דבר", פסקה אמה. "יכול להיות שהוא סתם היה מורעב. בפעם הבאה תשאלי אם הוא רוצה תוספת". ועירית תהתה אם בכלל תהיה פעם נוספת.
חודשיים אחרי שנלכד האנס, שהתגלה כילדון שדוף ובעל פנים מחוטטים, שבר מיקי את הכוס באולם בית המהנדס, הסמוך לצומת דיזנגוף ארלוזורוב, שאליו היא מתקדמת. כולם אמרו לה שרק שמלת כלולות תמחה את הדמעות מעיני אמה, לפחות לערב אחד, ושתיקתו הקמצנית גרמה לו להצטייר בעיניה כהעתק דהוי של אביה, ממנו למדה ששני סוגי גברים יצר בורא עולם: אלה שמדברים על אהבה ואלה שאוהבים, את אלה שרק מדברים על עדיין לא פגשה. ונסחפה לשמונה שנות נישואים. הוא הציב שלט מוזהב על דלת המשרד שפתח, "עורך דין ונוטריון מוסמך", ועד שיעלה בחכתו דגים שמנים בדק את הזמנות הקייטרינג שהיא הדפיסה במכונת הכתיבה הישנה, הרמס בייבי, עם טיפקס למחיקת שגיאות כתיב. כסף למזכירה לא היה לה, ובמו ידיה בנתה חברת הפקות המתמחה בארגון אירועים גסטרונומיים מפני שאוכל היה עבורה הרבה יותר מתערובת מזינה המשמשת להשתקת קרקורי הבטן. היא ראתה בו שפה ותרבות, "סימפוניה של ניחוחות ותבלינים", גילתה לכתבת שבועון הנשים שנשלחה לקושש מתכונים מהיריד הראשון שפתחה, "וגם טנא עמוס זיכרונות אישיים".
את אמנות הבישול לא ירשה מאמה, אשר נהגה להעמיד סיר אורז פשוט לפני צאתה לעבודה במרכז הקליטה, ובערב חג פינקה את המשפחה בעופות כשרים ומכובסים למהדרין מ"ניו יורק", אשר לא דמו להמבורגרים שעירית חמדה בסתר ב"קליפורניה" של אייבי נתן, ספן השלום. בכל פעם שגילתה טעם חדש היא חגרה למותניה סינר, וכמדענית השואפת להמציא תרופת פלא החלה לרקוח, לאלתר ולבחוש. אפילו מהלילה שבו נפטר אביה על מדרגות הקולנוע, לפני פתיחת המסך, היא זוכרת את טעמו של מרק האפונה הסמיך שבישלה למקרה שיחזרו הביתה רעבים. וכשאמה חזרה בלעדיו, מגוּבּה באחיה ובשני שכנים מהבניין, ואמרה לה "אבא איננו, הלך", היא הרימה את מכסה הסיר, קירבה את הכף לשפתיה ועיוותה אפה בסלידה.
טעים, אבל קר.
העיתונאית הנמרצת, בת סמכא באופנה ובאוכל, שהשלימה הכנסה בכתיבת טור הלחשושים, היתה זו שגילתה לעירית רבינוביץ' קמינסקי כי במשרדו הריק מלקוחות בעלה לא טומן ידיו בסרוויס. "ברור שאני לא אכתוב את זה", המהמה ביושבן במסעדת הפירושקי בדיזנגוף פינת ירמיהו, "אבל רציתי שתדעי".
עירית חשה בפולקע החונקת את גרונה, לא לבלוע ולא להקיא. שלושה ימים הסתובבה עם העצם, תוך שהיא קופצת ממשרדה שברחוב יורדי הסירה אל השלט המוזהב של "עורך דין ונוטריון מוסמך", אשר מאחוריו רחשו אנקות וצחקוקים. בערב הרביעי, כשהמוסמך צפר מתחת למשרדה כדי לבשר לה שיום עבודתו הסתיים ומן הראוי שהיא תסיים את שלה, ירדה אליו מחויכת. "כבר אכלת? אולי תקנה לי חצי מנה פלאפל?" וכשנסעו עד שוק בצלאל, מפני שאפילו את חטא ההשמנה היא מעדיפה לבצע במקום משובח, חיכתה עד לרגע שבו תיזל הטחינה משפתיו הבשרניות ושפמו המסולסל בקצוותיו יצמיח פלומה נוספת, אפרורית. רק אז, כשהוא כעור ומרושל, הטיחה בו שהיא יודעת ושהיא כבר יצרה קשר עם הסטודנט המצטיין מהמחזור שלו כדי שיפתח בשמה בהליכי גירושים.
"אני לא מתכוננת לריב איתך וגם לא להתווכח", הוסיפה. "ברכוש המשותף נתחלק חצי חצי. מזל שעוד אין לנו דירה וגם לא ילדים". בשמונה שנות נישואיהם הוא דווקא רצה שתתעבר ולא התעצל, והוריו הקשישים לחצו על שניהם, ואמה התעקשה להניח בזרועותיה את אסף, בנה הבכור של שושי, שכבר טיפחה בטן של בן שני, אולם עירית החליטה לבלוע גלולות עד שתתבסס. זאת לא חוכמה להשריץ, הגניבה עקיצה קטנה לעבר אחותה הגדולה. ילד צריך הורים מסודרים, עם אבא שמפרנס ועם אמא שהספיקה לעשות משהו בחייה, כך שלעולם לא תאשים אותו בוויתור על קריירה.
המוסמך לא הגיב.
"המקרר שלך - התנור שלי", פירטה לאישוניו המתרחבים. "המשרד והקליינטים שאין לך - שלך והחברה שלי". ובמחווה של טוב לב, שנבעה מרחמים, אמרה שהוא יכול להישאר בדירת סבתה, שבה התגוררו בשכר סמלי, עד שימצא כתובת אחרת, "או שתחזור לדירה של דודה שלך".
"בלומה?" מחה בשרוול חולצתו את זרזיפי הטחינה, "שכחת שהיא נפטרה?"
עורך הדין ששכר בעלה בנפרד תבע חמישים אחוז מהאימפריה שבנתה במהלך שמונה שנות הנישואים, שבמהלכן סייע לה בהבנת האותיות הקטנות של החוזים ועירית - גם משום ששמחה למצוא בכתב התביעה את הגדרתה כ"אימפריה" ובעיקר בשל חפצה העז לשלח אותו לדרכו - ויתרה וחתמה. והדפיסה פנקס חשבוניות חדש הנושא את שם משפחתה המקורי, שעוּברת. אבל עכשיו אין לה זמן להשלים את סיור הבוקר בבניין הרבנות ברחוב דויד המלך. השמש שורפת בגבה ובדרכה לעבר החניון היא שוב מתעכבת מול דלת הזכוכית של הקולנוע, שאליו נכנס אביה כאדם השש לקראת בילוי והוצא ממנו באלונקה, פניו מכוסים.
שיהיה לך יום יפה, אבא, היא מחייכת מגזע הפיקוס. ומעיפה נשיקה באוויר. עוד באותו הלילה נדרה אמה להדיר רגליה מהמקום שבו התאלמנה, שושי הלכה בדרכה משום שלא היתה לה דעה משל עצמה ורק עירית רצתה לחזור. והרבה. כדי להוכיח לעצמה שהחיים אכן נמשכים, שמדי שבוע עולה סרט חדש לאקרנים ושאפילו אביה, מלמעלה, מפציר בה לחייך.
להתראות אבא, היא מחשבת צעדיה לאחור. בכל ביקור הוא שולח אליה סימן, אלא שלא תמיד היא ערנית מספיק כדי לזהותו. לפעמים רק מקץ שעות ארוכות - בעיצומה של ישיבת הנהלה, בסיבוב טעימות או בדיוני תקציב - נזכרת עירית בחייל שרכן אל הקופה הסגורה כדי לקרוא מה מחירו של כרטיס.
הוא פיצח. שחורים. דרישת שלום מ"יוסק'ה גרעינים".
או שבמנקה הרחוב היא נזכרת. היתה לו גומה בסנטר. כמו לאביה. כמו לה. "לפני שאלוהים שלח אותנו לעולם", נהג אביה ללחוש לאוזנה, "הוא ראה שאנחנו חמודים ונתן לנו צביטה קטנה של אהבה. הנה, כזאתי". ודגדג אותה בישבן.
ומה היום? היא תוהה, בוהה סביבה, מחפשת ולפתע פורצת בצחוק. מאחורי גבה מצלצל הסלולרי של עובר אורח בנעימת "האמיני יום יבוא". מי היה מאמין שהמארש הגריאטרי הזה הפך לרינגטון.
האמיני. טוב יהיה, מבטיח לך. לחבק אותך אבוא - בקטע הזה הבנות של "בני עקיבא" תמיד עצמו עיניים וצווחו "פוי, גס" - והכול אבטיח לך.
יפה ירקוני. עם התסרוקת המנופחת והאף הסולד והעקבים. למשמע קולה הבוקע מהרדיו היה אביה מגיח מהשירותים. לא אחת נתקל בה בסופרמרקט של בן יהודה, מול בריכת המקווה שנשות העיר התגנבו אליה דרך הכניסה החשאית, וקומתו גבהה כשזכה לעמוד מאחוריה בתור לאטליז, אלא שבאותם מפגשים חטופים אפילו לא העז לברך לשלום את זמרת שלוש ארבע חמש מי סופר? המלחמות. התבייש. רק בפגישות מעל גלי האתר הוא היה גיבור. "חכי", נזעק מהתא, אוחז במכנסיו, "תחוגי נא את פגישתנו..."
תודה, אבא'לה, חייכה ומיהרה לחניון רב הקומות שבפתחו עמד, כתמיד, ריח חריף של שתן. בצאתה מהמעלית שמעה את הטלפון שלה מצלצל במכונית. שושי מתחילה לחייג אליה רק אחרי עשר, כשהיא אמורה לסיים את אימוני הכושר.
"אחותי", התניעה, "בוקר טוב!"
"על זה לא הייתי חותמת".
"מה קרה?"
"זה דלף. הוא רוצה תגובה".
"מי?"
"נו, מי?" צעקה. "נאכס!"
והשתתקה. נאכס היה הכינוי של אורן נאכסיק, הכתב החטטן של "ללא הפסקה", מקומון תל אביבי קטן וצהבהב שהתמחה ביצירת סנסציות זולות ובחשיפת שערוריות מבניין העירייה. סיפורי השחיתויות הפכו אותו לחומר נפץ, כזה שראש העיר לא פותח את יום חמישי בלי לדפדף בו בבהלה, בתקווה שלא למצוא בו את עצמו או את סגניו. בנייד של עירית סומנו שלושת מספרי הטלפון של המערכת תחת השם "לא לענות". עם שלושה סימני קריאה.
אביו של נאכס היה המו"ל ומנהל המודעות של "ללא הפסקה", אמו היתה העורכת, אבל הסיבה העיקרית להצלחת העיתון היתה נאכסיק, עיתונאי חרוץ ורווי קשרים, שחוּזר על ידי העיתונים הארציים אך סירב לעזוב את העיתון המשפחתי שהתנהל מדירת חדר וחצי בתחנה המרכזית הישנה - "בזונה השלישית שמאלה", כמו שכתב בטור בו הזמין את ראש העיר לרדת ממגדל השן אל העם.
"שושי", חרקו גלגלי הג'יפ בירידה הסיבובית, "מי סיפר?"
היא מעולם לא שאלה את אחותה מה היא יודעת על הקשר שרקמה בשנה האחרונה עם עוז אוחיון, שהגיע למשרד כשליח של המסעדה הסינית - את הפרט הזה לא תסגיר אפילו אם תעמוד מול כיתת יורים. גם משום שלא נאה לגלות שאנינת טעם כמותה מנהלת ישיבות מעל קערת קרטון שבה נחות אטריות זולות ונטולות השראה וגם מרצונה לשמור על כבודו של הבחור הצעיר, השחרחר והמסותת, שהגיש לה את המשלוח והיא, בתמורה, רצתה לתלוש מעליו את ז'קט האופנועים. בשליחות הראשונה לקח מידיה את הטיפ השמן כשחיוך מרוח על שפתיו האדומות כפטל ובשליחות השלישית, כשהביא לה אֶגרול, שאל אם היא "מחפשת עוזר או משהו" ועוד בטרם התחיל לחמם את כיסא הסמנכ"ל חימם אותה בכל חדר פנוי במשרד.
"את שואלת אותי?" התנשפה אחותה.
"אני לא מאמינה שעוז עשה את זה".
"עובדה".
"איך את יודעת?"
"שאלתי אותו, עירית. והוא ענה".
"וזה עד כדי כך נורא?"
"הרבה יותר. מתי את מגיעה?"
אני לא אתפרץ, שיננה לעצמה בפקק. קודם אבדוק איתו, אברר עד אחרון הפרטים. היא ממש לא תכננה להפיץ את זכייתה במכרז להפקת פסטיבל האוכל של חגיגות המאה לתל אביב. זה היה אמור להתפרסם רק אחרי שיושלמו ההליכים הבירוקרטיים להקמת חברה נוספת, כזו שאינה רשומה גם על שמו של המוסמך שעדיין גובה מהאימפריה שלה אחוז חודשי. אבל נשמה טובה גילתה לנאכסיק שמיקי קמינסקי, כיום אחד מיועציו המשפטיים של ראש העיר, מעורב בחברה שזכתה במכרז הגדול של העירייה, הוא התקשר למשרד לאמת את המידע ועוז האומלל, שכלל לא ידע שעליו להכחיש או לפחות לשתוק, אישר את הפרט המפליל.
הפקק התארך, וסף העצבים של עירית נשחק. מהרמזור שנתקע שמעה את קול אמה המזכיר לה, שלכל מטבע יש מינימום שני צדדים. אפילו כשהודיעה לה שהחליטה להיפרד ממיקי נכמרו עליו רחמיה. "את פרחת - הוא נבל", טענה, "הוא היה חייב לעשות משהו כדי להוכיח שהוא הגבר". על עוז הצעיר ממנה בשתים עשרה שנה לא סיפרה לאמה, אך אין ספק שגם עליו היא היתה מגוננת. הוא לא ידע שזה מידע סודי, היתה אומרת. גם את אשמה. גם לא לספר הכול זה שקר.
על צג הטלפון הנייד הופיע "לא לענות" עם שלושה סימני קריאה והיא כבר לא יכלה להתנחם באשליה שהסערה תחלוף עד שתגיע למשרדה. נאכס הקטן מתקשר מפני שהוא מקשר. מפני שהוא מריח את הדם. עשרות חברות מזון, קטנות כגדולות, ניגשו למכרז. מאות אנשי עסקים חמדו את התקציב הענק והתחרו על האתגר הקולינארי שיציב אותם על מפת ההסעדה של המדינה. בעיני רוחה היא כבר רואה את הכותרת הראשית ב"ללא הפסקה": "מי קטף את מכרז חגיגות המאה? יועצו של ראש העיר".
ומה היא תאמר להגנתה? מי יאמין לה כשתטען, שבעלה לשעבר כבר נשוי לאחרת ושבעשר שנות גירושיהם אין ביניהם שום קשר, חוץ מהאחוזים הנאים שהוא קוטף מרווחי החברה שהיא מנהלת? זה לא נראה טוב, זה לא מריח טוב והיא תאבד את הפרויקט שלמענו כבר שכרה צוות של עשרים יועצים, מעצבים ומומחים בתחומי הבילוי, האופנה והתזונה.
"אנחנו צריכים לדבר", הקדים אותה עוז בכניסה למשרד. כבכל יום ראשון הוא המתין לה בצאתה מהמעלית, בקומה השמינית של "מגדל הפלטינה" ברמת החייל.
היא נתנה בו מבט דוקר והמשיכה למשרדה בשקט. הוא עקב אחריה, כשצנחה לכורסה העמוקה ועצמה את עיניה. היא בת שלושים ותשע ועוד קצת, דקה לפני ארבעים, והוא בן עשרים ושמונה. וחצי. הכי נמשכה לשפתיים שלו. פטל דובדבן. מאז ומתמיד היתה לה חולשה למתוקים. לפני חודשיים, כשהחלה להנחות תוכנית בישול בטלוויזיה, הוא מילא את האמבטיה שלהם בשמפניה צוננת, משח את שדיה בקצף ובלשון עדינה העתיק את הבועות המהבהבות מפטמה אחת לשנייה.
"עירית, תסתכלי עלי".
פקחה עיניה וראתה שהוא עומד ממש צמוד אליה. ג'ינס נשכני, חולצת פולו ורודה ומחטבת, המתקשה לכלוא את זרועותיו השריריות, ועגיל קטן באוזן. כשליח של הסינית ענד עגיל פשוט. במלאות חצי שנה לאהבתם, כששכרה עבורם סטודיו בפלורנטין, הגישה לו תחליף הולם, עגיל עם יהלום חצי קראט.
"תאמיני לי שלא ידעתי".
"אני יודעת", ענתה בשפתיים קפוצות. "לא חשבתי שעשית את זה בכוונה".
"לא חשבתי שיהיה כזה בלגן", אמר, מגשש אליה.
"בלגן", התעקלו שפתיה לחיוך מריר. פתאום ראתה מולה ילד. לעובדיה הוותיקים, שהרימו גבה אל מול הצעיר שהגיח משום מקום ומונה לסמנכ"ל, הסבירה שמדובר בבחור מבריק. עכשיו הרגישה אחרת. עסקת חיי מתפוררת לנגד עיני בגללך, בערה בתוכה. באשמתך. מי ביקש ממך לדבר בשמי? מי הרשה לך לדבר בשמי? מה עבר לך בראש כשהחלטת לשחק את הגנרל ולפטפט עם נאכסיק הקטן?
"מה נעשה?" שאל.
השתבללה. גם הוא מדבר אליה בלשון רבים?
"אין לנו הרבה אפשרויות. כשמשהו מסריח, לא יעזרו הסברים". ובזווית העין הציצה לעבר השרטוטים התלת ממדיים שניצבו על שולחנה. מאה אוהלים היא תכננה להקים בפינות שונות ברחבי העיר, מכיפות הטורקיז של שכונת עג'מי הערבייה ועד לירקון הדלוח ולגורדי השחקים של רמת אביב, ובכל אוהל תוגש למבקרים תקרובת שונה. משישליק ועד סושי, משווארמה ועד לשון בקר, מג'חנון ועד טלה מפולפל. והאוהל המאה ואחד, הגדול מכולם, שאליו יוזמנו שועי עולם, יוקם בכיכר רבין, ממש מתחת ללשכתו של ראש העיר. אותו ראש עיר שאולי יבטל עכשיו את זכייתה.
"אז מה זה אומר?" הוא מתח את רגליו הארוכות שכבר לא נתחמו בסנדלים התנ"כיים שנעל בהגיעו לתל אביב מקריית שמונה.
"שכדאי שתצא קצת לחופש", אמרה ביובש. "לא לתמיד", מיהרה להוסיף. "רק עד שהרוחות יירגעו".
"רק?" בתנועה חדה מדי נעמד. כל מאה ותשעים הסנטימטרים שלו רשפו מעליה. "את מפטרת את השין גימ"ל כדי לנקות את החרא שבישלת?"
"לא אני בישלתי! אתה!" בעבעה בה החימה. "תראה", פתחה את המגירה התחתונה, "כבר התחלתי למלא את הניירת להקמת החברה החדשה". ובהבזק של רגע הוסיפה שתכננה להעניק לו מעמד של שותף.
"איך את יכולה להעיף אותי?" הוא לא פותה. "זה ישרוף אותי. אני אהיה גמור. אני לא אמצא שום עבודה".
"עוז", התאמצה להרגיע ולהירגע, "אני לא רוצה שתחפש עבודה אחרת. שב בבית חודשיים, חצי שנה, תקבל משכורת, תגלוש בים, תלך לחדר כושר, תבנה ריבועים בבטן, אולי גם תוכל לעזור לי מאחורי הקלעים בלי שאף אחד יֵדע, ואחרי שנעבור בשלום את חגיגות המאה..."
בהינד ראש תקיף התייצב מולה. בן עשרים ושמונה. וחצי. עכבר קטיושות שהפך לסמנכ"ל עם חצי קראט. פעם בחודש, כשהוא לוקח את הג'יפ שלה ונוסע הביתה מקבלים אותו כמו מלך. כשתמונתה של עירית התפרסמה באחד ממדורי הרכילות באינטרנט, בתור "השפית השולטתתת", וקצה בלוריתו נחשף מאחורי כתפה, טפחו על שכמו ב"שיחקת אותה, גבר".
"את לא יכולה לעשות לי את זה".
"אין לי ברירה", נסדקה.
"אל תחשבי שאת יכולה לסלק אותי, לספר לנאכס שהוא קיבל מידע שגוי מעובד זוטר שפוטר, ושאני יעבור על זה בשתיקה".
יעבור. שגיאות בעברית אינן נמחקות בזכות סטודיו מעוצב בפלורנטין ויהלום בתנוך האוזן. ומצאה עצמה מהנהנת. כמו אביה. אלא שהפעם, לא העיד ההנהון על "בסדר".
"עירית, אני אתבע אותך", הוא התיישב על שולחנה.
"אתה מאיים עלי?" ניסתה נימה מבודחת.
"לא, אני לא מאיים. אני יקיים".
"אקיים", לא התאפקה.
"עכשיו גם נהיית לי מורה לדקדוק?"
"על איזה בסיס תתבע אותי", התנשפה, בוררת בזכוכית מגדלת כל הברה, "אם אני מודיעה לך שאתה רק יוצא לחופשה יזומה ושבעוד כמה חודשים תחזור לחברה החדשה על תקן שותף?"
דלת חדרה נטרקה.
מכרז. מאה אוהלים. עשרים עובדים. אימפריה. אהבה. אולי רק תשוקה המחפה על בדידות הלב. הכול יתמוטט, עלתה בגרונה זעקה המתאווה להשתחרר. תצעקי את עצמך לדעת, יעץ לה הפסיכולוג שליווה אותה אחרי הגט ובערב ראש השנה, במקום לנקר גפילטע פיש קר אצל אמה, היא ירדה לחוף גורדון, צרחה "א בא!" עד סוף הים וכשהגלים החשוכים החזירו אליה הד ידעה שהוא שמע ושהוא יעזור לה להתגבר.
אצבעותיה נאחזו בשולחן עד שפשט הלובן בפרקיהן. במשרד היא לא יכולה לצרוח. גם לא לבכות. אולי רק לקלל.