החסיד מהעמק — מכתבי אברהם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החסיד מהעמק — מכתבי אברהם
הוספה למועדפים

החסיד מהעמק — מכתבי אברהם

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: פיוטית
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 102 עמ' מודפסים

תקציר

במגירות סגורות אצורים סיפורים וחידות, ממתינים ליד שתגלה אותם ותוציאם לאור. 20 שנה המתינו במעטפות מהוהות מכתביו של אברהם - חלוץ, חילוני, חבר קיבוץ עין גב. במכתבים הוא מספר לבת משפחתו הצעירה הפונה אל הדת , על אברהם, תלמיד עילוי בישיבה חסידית שנכון לו עתיד גדול בעולם התורה, אולם הגורל, השליחות והבחירה הסיטו אותו מנתיב חייו הצפוי בחסידות סלונים ואולי גם מנתיב מותו. החיים הם מסכת שליחויות והספר הזה הוא סיפור השליחויות האלה. ראשיתן  במצוות האדמור שאברהם ציית לה - להגיע לארץ ישראל ול"רענן" את הדור הצעיר בטבריה בדברי תורה. משפט פרידה חידתי שאמר לו האדמור ליווה אותו כל ימיו "רואה אני שתצעד הצידה מדרכינו, הריני מבטיח לך שלא תמות עד שתשוב לדרכינו". 

פרק ראשון

האוצר

לפני כעשרים שנה לאחר מותם של לאה ואברהם שחם, הוריו של עופר בן זוגי, פינינו את דירתם בקיבוץ עין גב. מצאנו באחת המגירות אוצר. אסופת מכתבים בכתב יד שכתב אברהם שחם. הנמענת למכתבים הייתה דנה קרת, הנכדה של שושנה, אחותו של אברהם. המכתבים היו מהוהים, והם הודפסו במכונת כתיבה ישנה בכתב קטן וצפוף.

המכתבים נשמרו כי אברהם השאיר לעצמו עותק מכל מכתב.

דנה קרת, הייתה באותה עת צעירה בשנות העשרים, שהחלה תהליך חזרה בתשובה. היא גילתה שהדוד הנחמד מהקיבוץ, אח של סבתא שלה, אברך לשעבר, חסיד סלונים שיצא בשאלה והפך חילוני גמור.

היא פנתה אליו כדי שיספר על ה"שורשים", על תולדות המשפחה.

במכתבים מתגלה סיפור מרתק, שכתוב בשפה קולחת ועשירה. הסיפור מתאר ברגש את הקהילה החרדית של חסידות סלונים עד סופה המר של החסידות שנספתה כולה בשואה. מסופר במכתבים על ילדותו ועל ימיו הראשונים בארץ, על הצטרפותו ל"הגנה" ומעט על חיי ההווה שלו בקיבוץ עין גב.

הוא נשא עמו סיפור יוצא דופן שנע בין קטבים: ילדותו כתלמיד עילוי בישיבה חסידית, עלייתו לארץ וחייו כחלוץ וכחבר קיבוץ. אברהם שמר על קשרים עם שני העולמות.

ילדותו של אברהם הלל ויסשטין

אברהם שחם נולד בחודש אוגוסט בשנת 1916 בשם אברהם הלל לאמו רוחמה ולאביו אפרים, בעיר ביאליסטוק שברוסיה הלבנה. היה זה בימים שהתחוללה מלחמת העולם הראשונה. את שמו בחר בשבילו האדמו"ר ר' שמואל וינברג מסלונים ששלח גלויה וכתב: "ברכת מזל טוב להיוולד בנך ויקרא שמו בישראל אברהם הלל, על שם שני האחים הגדולים בתורה. מי ייתן ויירש מרוחם." מצידה השני של הגלויה כתב השמש של האדמו"ר: "בפקודת הרבי אברהם הלל לאורך ימים ושנים."

בגיל ארבע החל בלימודיו בחדר ובהמשך בישיבה. אמו הייתה בת למשפחה כפרית חסידית מאזור ביאליסטוק שבפולין. היא נפטרה ממחלת השחפת כשאברהם היה בן שש שנים ואין לו זיכרונות עליה.

אביו, אפרים ויסשטין ומשפחתו, היו משולבים בחסידי סלונים ושורשיהם מגיעים עד לבעל שם טוב.

אברהם והחפץ חיים

כשאברהם היה בן תשע שנים התקיימה בעיר ביאליסטוק אספה של מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. התאספו המוני סקרנים והצפיפות הייתה בלתי נסבלת.

בתוך האולם ישבו גדולי התורה באותם זמנים, ביניהם החפץ חיים ודנו באירועים הקשים שהתרחשו אז בארץ ישראל ובפרעות תרפ"ט. אברהימל'ה וייסשטיין (אברהם שחם) ויענקל'ה, בנו של האדמו"ר מסלונים ובן דוד ראשון לאברהימל'ה, הצטופפו עם כולם.

כשנפתחו הדלתות, פרץ זרם גואה של המון אדם שנע בדוחק נורא ואיים לרמוס את הילדים אלא שאז אחד מקציני המשטרה הפולנית שהיו במקום הבחין במצוקה שלהם, שלף אותם החוצה מהדוחק והשחיל אותם דרך אחת החלונות לחדר קטן.

נשמת הילדים נעתקה מהתרגשות כשראו שבחדר הקטן יושב החפץ חיים בכבודו ובעצמו. הוא הושיב את הילדים. ילד על כל ברך, חיבקם ונישקם במצחם.

במשך חמש עשרה דקות ישבו הילדים על ברכי הצדיק.

באירוע היה צלם שהוזמן על ידי אגודת ישראל כדי לתעד את המעמד. הצלם צילם גם את שני הילדים היושבים על ברכי החפץ חיים.

אברהם שמר על הצילום בחדרו בעין גב. סמוך למלחמת ששת הימים, בהפגזה כבדה של הסורים, נפגע ביתו וקרס כליל ועמו הלך לאבדון גם הצילום הנדיר.

מקץ שנים אמר אברהם:

"למרות מה שעבר עליי במשך שבעים השנים מאז, אני מרגיש שהברכיים של החפץ חיים נושאות אותי לכל מקום שבו אני הולך."

חנוכת ישיבת חכמי לובלין

חנוכת ישיבת חכמי לובלין התקיימה בחנוכה תרפ"ו או תרפ"ז.

אלפים נהרו ללובלין.

מביאליסטוק נסעו כמה מאות יהודים ביניהם האדמו"ר, אפרים האב ואברהם הקטן בן כתשע שנים.

הוא ראה המוני יהודים לבושים בשחור שבלטו על רקע השלג הלבן.

בשבע בערב נראתה על גג מבנה בן ארבע קומות, חנוכייה גדולה. בקומה השנייה של המבנה ניתן היה לראות את דמותו המרשימה של הרב מאיר שפירא שבירך על נרות חנוכה, בירך את הקהל לאלפיו, הכריז על פתיחת "ישיבת חכמי לובלין" והכריז חגיגית על הפעלת "הדף היומי" בעולם היהודי כולו. ההתרגשות הייתה רבה. הורמו כוסיות והחלו בשירה. אחד המזכירים של ראש הישיבה ירד אל הקהל והזמין כמה מכובדים ללחיצת יד קצרה עם הרבי. בין המוזמנים היו גם האדמו"ר מסלונים, האב אפרים ואברהם עצמו. הרב שפירא קיבלם בברכה ושאל את אברהם: "האם אתה רוצה ללמוד כאן?" אברהם ענה בחיוב והרבי השיב לו: "לכאן מתקבלים תלמידים מצטיינים מגיל שש עשרה, בינתיים תלמד טוב בבית ובהגיעך לגיל זה, תבוא לכאן ותאמר הוזמנתי."

אלא שהגורל רצה אחרת. אברהם נשלח לארץ ישראל בשליחות האדמו"ר מסלונים כך ניצלו חייו. כל תלמידי הישיבה, ביניהם הרב שפירא וחבר המדריכים, הוצאו למחנה ההשמדה "מיידנק" שנמצא בקרבת מקום ונספו בשואה.

מות האב

האב זכור לאברהם כאדם, שמעולם לא הרים קולו על אדם, לא ילד ולא אדם בוגר.

במקום לחנך אישית וישירות הוא העדיף חינוך ב"דוגמה אישית".

לכל מקום אליו הלך, לבית הכנסת או לשיחות אישיות עם הרבי בנושאי ציבור וגם בפגישות עם ידידים רמי מעלה, אברהם הקטן נלווה אליו, עומד מהצד מעט מאזין והרבה מאוד לומד ממראה עיניים: מבע פנים, תנועות ידיים, גוון קול.

אברהם סיפר שירש מאביו את אהבתו לספרים. בבית בביאליסטוק הקירות כולם מלאו ספרים. הבית היה דתי חרדי אולם בשעות הערב התקיימו בו לימודים חילוניים.

האב אפרים שימש יועץ וממלא שליחויות מטעם האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל וינברג. בחורף בשנת 1927, כשהאב כבן 44, ביקשו הרבי לנסוע בדחיפות לעיירה וולקוביסק כדי לפשר בין בני משפחה שעמדה בפני גירושין. זה היה בחודש אדר מושלג. הוא יצא ברכבת במוצאי שבת ונרצח ברכבת על ידי גוי פולני מתוך מניע לא ברור, אולי שוד. אברהם היה אז בן פחות משלוש עשרה שנים. הסיפור המלא במכתבים.

אחותו הגדולה שושנה התחתנה ועברה להתגורר בברנוביץ'. האח הגדול ממנו אשר, הקים את משפחתו בביאליסטוק. הוא ומשפחתו נספו בשואה בגטו ביאליסטוק.

ילדות בבית משפחת ברזובסקי

אברהם, שהתייתם משני הוריו, עבר להתגורר בבית דודתו צביה, אחות אביו ובעלה ר' משה אברהם ברזובסקי. שם התחנך עם בן דודו וולויל, שיהיה בעתיד האדמו"ר מסלונים. שנותיו בבית הדודים היו השנים המאושרות בחייו. כך העיד. החינוך היה באווירה מיוחדת במינה, חינוך פאסיבי, מראיית אנשים, צפייה בהתנהגותם, ובקשריהם עם הרבי והחסידים. חינוך על פי דוגמה אישית. כך חינכו אביו כך התחנך בבית הדודה צביה.

באחד ממכתביו מתאר אברהם מקרה שבו חלה אחד מילדי המשפחה, שמו אשר, שהיה מבוגר מאברהם. הנער אשר חלה במחלת ה"שחפת", מחלה זיהומית שפוגעת בריאות ובדרכי הנשימה. האנטיביוטיקה הומצאה רק במלחמת העולם השנייה. הוא היה חולה מאוד. והנה, ביום שישי אחד לפנות ערב, ביקש אבי המשפחה מאברהם שיישאר בבית לעזור לדודה צביה להשגיח על אשר. שאר בני הבית הלכו ל"שטיבל". לפתע החל הנער להשתעל קשות איבד את הכרתו ופסק לנשום. אברהם רץ מהר לרחוב סמוך להזמין את הרופא שקבע את פטירתו של אשר. אברהם, שהיה בן שתים עשרה, כיסה את הנער המת בסדין ונעל את הדלת. חיכה בחוץ שהמשפחה תחזור מבית הכנסת. כשחזרו הוא נעמד בידיים פשוקות, חוסם את הכניסה לחדר. האב שניגש לחדר כדי לבדוק את שלום בנו החולה הבין מיד והחוויר. האם שכבה בחדר השני ובכתה מרות. השולחן כבר ערוך היה לסעודת ערב שבת: חלות מכוסות, יין, דגים ממולאים. כל הבאים היו המומים ושתקו. האב ר' משה אברהם ברזובסקי, ניגש לאשתו, הביאה אל שולחן השבת ואמר: שבת היום, הבה ונקדש." לאחר הקידוש שרו זמירות כרגיל כך עברה השבת. לאחר שיצאה השבת הובא הנער לקבורה בלילה, כי אין מלינים נפטר. למוחרת בבוקר ראה אברהם את ר' משה ברזובסקי והנה קצות שערות ראשו וזקנו הלבינו בין לילה.

עד עלייתו ארצה והוא בן קרוב לשמונה עשרה. על חייו בבית הדודים הוא מספר במכתביו.

בסוף שנת 1933 נפטר האדמו"ר שמואל וינברג, ובנו ר' אברהם וינברג ירש אותו.

האדמו"ר החדש הזמין את אברהם לשיחה ואמר לו: "בדעתי לשלוח אותך עם עוד כמה צעירים לארץ ישראל זאת כדי "לרענן" את הדור הצעיר בטבריה, שמאוד זקוקים לזה." אברהם הסכים לאחר שמשפחתו הסכימה לכך.

לפני עלייתו עוד הספיק להשתתף בחתונתו של האדמו"ר החדש, ר' אברהם וינברג, שהיה כבן עשרים. היה זה קרוב לעלייתו לארץ. כשנפרדו, החתן החזיק את ידיו של אברהם ואמר לו:

"רואה אני שתצעד הצידה מדרכינו, הריני להבטיח לך שלא תמות עד שתשוב לדרכינו." אברהם שמע את הדברים בתדהמה. מילים שהדהדו בו עד יום אחרון וגרמו לו להיות חצוי בין עולמות.

עוד על הספר

  • הוצאה: פיוטית
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 102 עמ' מודפסים
החסיד מהעמק — מכתבי אברהם חוה‭ ‬שחם

האוצר

לפני כעשרים שנה לאחר מותם של לאה ואברהם שחם, הוריו של עופר בן זוגי, פינינו את דירתם בקיבוץ עין גב. מצאנו באחת המגירות אוצר. אסופת מכתבים בכתב יד שכתב אברהם שחם. הנמענת למכתבים הייתה דנה קרת, הנכדה של שושנה, אחותו של אברהם. המכתבים היו מהוהים, והם הודפסו במכונת כתיבה ישנה בכתב קטן וצפוף.

המכתבים נשמרו כי אברהם השאיר לעצמו עותק מכל מכתב.

דנה קרת, הייתה באותה עת צעירה בשנות העשרים, שהחלה תהליך חזרה בתשובה. היא גילתה שהדוד הנחמד מהקיבוץ, אח של סבתא שלה, אברך לשעבר, חסיד סלונים שיצא בשאלה והפך חילוני גמור.

היא פנתה אליו כדי שיספר על ה"שורשים", על תולדות המשפחה.

במכתבים מתגלה סיפור מרתק, שכתוב בשפה קולחת ועשירה. הסיפור מתאר ברגש את הקהילה החרדית של חסידות סלונים עד סופה המר של החסידות שנספתה כולה בשואה. מסופר במכתבים על ילדותו ועל ימיו הראשונים בארץ, על הצטרפותו ל"הגנה" ומעט על חיי ההווה שלו בקיבוץ עין גב.

הוא נשא עמו סיפור יוצא דופן שנע בין קטבים: ילדותו כתלמיד עילוי בישיבה חסידית, עלייתו לארץ וחייו כחלוץ וכחבר קיבוץ. אברהם שמר על קשרים עם שני העולמות.

ילדותו של אברהם הלל ויסשטין

אברהם שחם נולד בחודש אוגוסט בשנת 1916 בשם אברהם הלל לאמו רוחמה ולאביו אפרים, בעיר ביאליסטוק שברוסיה הלבנה. היה זה בימים שהתחוללה מלחמת העולם הראשונה. את שמו בחר בשבילו האדמו"ר ר' שמואל וינברג מסלונים ששלח גלויה וכתב: "ברכת מזל טוב להיוולד בנך ויקרא שמו בישראל אברהם הלל, על שם שני האחים הגדולים בתורה. מי ייתן ויירש מרוחם." מצידה השני של הגלויה כתב השמש של האדמו"ר: "בפקודת הרבי אברהם הלל לאורך ימים ושנים."

בגיל ארבע החל בלימודיו בחדר ובהמשך בישיבה. אמו הייתה בת למשפחה כפרית חסידית מאזור ביאליסטוק שבפולין. היא נפטרה ממחלת השחפת כשאברהם היה בן שש שנים ואין לו זיכרונות עליה.

אביו, אפרים ויסשטין ומשפחתו, היו משולבים בחסידי סלונים ושורשיהם מגיעים עד לבעל שם טוב.

אברהם והחפץ חיים

כשאברהם היה בן תשע שנים התקיימה בעיר ביאליסטוק אספה של מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. התאספו המוני סקרנים והצפיפות הייתה בלתי נסבלת.

בתוך האולם ישבו גדולי התורה באותם זמנים, ביניהם החפץ חיים ודנו באירועים הקשים שהתרחשו אז בארץ ישראל ובפרעות תרפ"ט. אברהימל'ה וייסשטיין (אברהם שחם) ויענקל'ה, בנו של האדמו"ר מסלונים ובן דוד ראשון לאברהימל'ה, הצטופפו עם כולם.

כשנפתחו הדלתות, פרץ זרם גואה של המון אדם שנע בדוחק נורא ואיים לרמוס את הילדים אלא שאז אחד מקציני המשטרה הפולנית שהיו במקום הבחין במצוקה שלהם, שלף אותם החוצה מהדוחק והשחיל אותם דרך אחת החלונות לחדר קטן.

נשמת הילדים נעתקה מהתרגשות כשראו שבחדר הקטן יושב החפץ חיים בכבודו ובעצמו. הוא הושיב את הילדים. ילד על כל ברך, חיבקם ונישקם במצחם.

במשך חמש עשרה דקות ישבו הילדים על ברכי הצדיק.

באירוע היה צלם שהוזמן על ידי אגודת ישראל כדי לתעד את המעמד. הצלם צילם גם את שני הילדים היושבים על ברכי החפץ חיים.

אברהם שמר על הצילום בחדרו בעין גב. סמוך למלחמת ששת הימים, בהפגזה כבדה של הסורים, נפגע ביתו וקרס כליל ועמו הלך לאבדון גם הצילום הנדיר.

מקץ שנים אמר אברהם:

"למרות מה שעבר עליי במשך שבעים השנים מאז, אני מרגיש שהברכיים של החפץ חיים נושאות אותי לכל מקום שבו אני הולך."

חנוכת ישיבת חכמי לובלין

חנוכת ישיבת חכמי לובלין התקיימה בחנוכה תרפ"ו או תרפ"ז.

אלפים נהרו ללובלין.

מביאליסטוק נסעו כמה מאות יהודים ביניהם האדמו"ר, אפרים האב ואברהם הקטן בן כתשע שנים.

הוא ראה המוני יהודים לבושים בשחור שבלטו על רקע השלג הלבן.

בשבע בערב נראתה על גג מבנה בן ארבע קומות, חנוכייה גדולה. בקומה השנייה של המבנה ניתן היה לראות את דמותו המרשימה של הרב מאיר שפירא שבירך על נרות חנוכה, בירך את הקהל לאלפיו, הכריז על פתיחת "ישיבת חכמי לובלין" והכריז חגיגית על הפעלת "הדף היומי" בעולם היהודי כולו. ההתרגשות הייתה רבה. הורמו כוסיות והחלו בשירה. אחד המזכירים של ראש הישיבה ירד אל הקהל והזמין כמה מכובדים ללחיצת יד קצרה עם הרבי. בין המוזמנים היו גם האדמו"ר מסלונים, האב אפרים ואברהם עצמו. הרב שפירא קיבלם בברכה ושאל את אברהם: "האם אתה רוצה ללמוד כאן?" אברהם ענה בחיוב והרבי השיב לו: "לכאן מתקבלים תלמידים מצטיינים מגיל שש עשרה, בינתיים תלמד טוב בבית ובהגיעך לגיל זה, תבוא לכאן ותאמר הוזמנתי."

אלא שהגורל רצה אחרת. אברהם נשלח לארץ ישראל בשליחות האדמו"ר מסלונים כך ניצלו חייו. כל תלמידי הישיבה, ביניהם הרב שפירא וחבר המדריכים, הוצאו למחנה ההשמדה "מיידנק" שנמצא בקרבת מקום ונספו בשואה.

מות האב

האב זכור לאברהם כאדם, שמעולם לא הרים קולו על אדם, לא ילד ולא אדם בוגר.

במקום לחנך אישית וישירות הוא העדיף חינוך ב"דוגמה אישית".

לכל מקום אליו הלך, לבית הכנסת או לשיחות אישיות עם הרבי בנושאי ציבור וגם בפגישות עם ידידים רמי מעלה, אברהם הקטן נלווה אליו, עומד מהצד מעט מאזין והרבה מאוד לומד ממראה עיניים: מבע פנים, תנועות ידיים, גוון קול.

אברהם סיפר שירש מאביו את אהבתו לספרים. בבית בביאליסטוק הקירות כולם מלאו ספרים. הבית היה דתי חרדי אולם בשעות הערב התקיימו בו לימודים חילוניים.

האב אפרים שימש יועץ וממלא שליחויות מטעם האדמו"ר מסלונים, ר' שמואל וינברג. בחורף בשנת 1927, כשהאב כבן 44, ביקשו הרבי לנסוע בדחיפות לעיירה וולקוביסק כדי לפשר בין בני משפחה שעמדה בפני גירושין. זה היה בחודש אדר מושלג. הוא יצא ברכבת במוצאי שבת ונרצח ברכבת על ידי גוי פולני מתוך מניע לא ברור, אולי שוד. אברהם היה אז בן פחות משלוש עשרה שנים. הסיפור המלא במכתבים.

אחותו הגדולה שושנה התחתנה ועברה להתגורר בברנוביץ'. האח הגדול ממנו אשר, הקים את משפחתו בביאליסטוק. הוא ומשפחתו נספו בשואה בגטו ביאליסטוק.

ילדות בבית משפחת ברזובסקי

אברהם, שהתייתם משני הוריו, עבר להתגורר בבית דודתו צביה, אחות אביו ובעלה ר' משה אברהם ברזובסקי. שם התחנך עם בן דודו וולויל, שיהיה בעתיד האדמו"ר מסלונים. שנותיו בבית הדודים היו השנים המאושרות בחייו. כך העיד. החינוך היה באווירה מיוחדת במינה, חינוך פאסיבי, מראיית אנשים, צפייה בהתנהגותם, ובקשריהם עם הרבי והחסידים. חינוך על פי דוגמה אישית. כך חינכו אביו כך התחנך בבית הדודה צביה.

באחד ממכתביו מתאר אברהם מקרה שבו חלה אחד מילדי המשפחה, שמו אשר, שהיה מבוגר מאברהם. הנער אשר חלה במחלת ה"שחפת", מחלה זיהומית שפוגעת בריאות ובדרכי הנשימה. האנטיביוטיקה הומצאה רק במלחמת העולם השנייה. הוא היה חולה מאוד. והנה, ביום שישי אחד לפנות ערב, ביקש אבי המשפחה מאברהם שיישאר בבית לעזור לדודה צביה להשגיח על אשר. שאר בני הבית הלכו ל"שטיבל". לפתע החל הנער להשתעל קשות איבד את הכרתו ופסק לנשום. אברהם רץ מהר לרחוב סמוך להזמין את הרופא שקבע את פטירתו של אשר. אברהם, שהיה בן שתים עשרה, כיסה את הנער המת בסדין ונעל את הדלת. חיכה בחוץ שהמשפחה תחזור מבית הכנסת. כשחזרו הוא נעמד בידיים פשוקות, חוסם את הכניסה לחדר. האב שניגש לחדר כדי לבדוק את שלום בנו החולה הבין מיד והחוויר. האם שכבה בחדר השני ובכתה מרות. השולחן כבר ערוך היה לסעודת ערב שבת: חלות מכוסות, יין, דגים ממולאים. כל הבאים היו המומים ושתקו. האב ר' משה אברהם ברזובסקי, ניגש לאשתו, הביאה אל שולחן השבת ואמר: שבת היום, הבה ונקדש." לאחר הקידוש שרו זמירות כרגיל כך עברה השבת. לאחר שיצאה השבת הובא הנער לקבורה בלילה, כי אין מלינים נפטר. למוחרת בבוקר ראה אברהם את ר' משה ברזובסקי והנה קצות שערות ראשו וזקנו הלבינו בין לילה.

עד עלייתו ארצה והוא בן קרוב לשמונה עשרה. על חייו בבית הדודים הוא מספר במכתביו.

בסוף שנת 1933 נפטר האדמו"ר שמואל וינברג, ובנו ר' אברהם וינברג ירש אותו.

האדמו"ר החדש הזמין את אברהם לשיחה ואמר לו: "בדעתי לשלוח אותך עם עוד כמה צעירים לארץ ישראל זאת כדי "לרענן" את הדור הצעיר בטבריה, שמאוד זקוקים לזה." אברהם הסכים לאחר שמשפחתו הסכימה לכך.

לפני עלייתו עוד הספיק להשתתף בחתונתו של האדמו"ר החדש, ר' אברהם וינברג, שהיה כבן עשרים. היה זה קרוב לעלייתו לארץ. כשנפרדו, החתן החזיק את ידיו של אברהם ואמר לו:

"רואה אני שתצעד הצידה מדרכינו, הריני להבטיח לך שלא תמות עד שתשוב לדרכינו." אברהם שמע את הדברים בתדהמה. מילים שהדהדו בו עד יום אחרון וגרמו לו להיות חצוי בין עולמות.