דיאלוג של צללים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דיאלוג של צללים

דיאלוג של צללים

עוד על הספר

  • שם במקור: Dialogue D’ombres
  • תרגום: אביבה ברק-הומי
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 88 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 28 דק'

תקציר

• גבר ואישה — או שמא הצללים שלהם — מנהלים דיאלוג על אהבה אפשרית ולא־אפשרית, על מוות, ועל משקלו של העבר בחיי ההווה. דו־שיח מוזר עד הזוי המעורר מתח שהופך לעיתים לקיצוני.
• החיים והמוות שזורים כחוט השני במערכת של יחסים יצריים, פראיים, מפתיעים.
• רעייתו של סופר מפורסם הנוטה למות מגלה לו על ערש דווי שהייתה מודעת לחלוטין למעלליו, שאותם ניסה להסתיר.
שלושת הסיפורים הקצרים המובאים כאן — לראשונה בתרגום לעברית וכספר הראשון של ז'ורז' ברננוס המתורגם ורואה אור בעברית — נכתבו בין השנים 1922 ו־1928 וראו אור כספר ב־1955, שבע שנים אחרי מות המחבר, בקובץ המאגד את שלושתם ושמו דיאלוג של צללים. סיפורים אלה נחשבים לפסגת יצירתו של ז'ורז' ברננוס בתחום הסיפור הקצר.
ז'ורז בֶּרנָנוֹס (1948–1888), מחבר תחת שמש השטן, יומנו של כומר כפרי ויצירות רבות אחרות, נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

פרק ראשון

במהלומה אחת בפרגול העור הארוך שלו, הוא הִכה בזעם, בטירוף, את החיה השקטה הכורעת, לבנה כולה מקצף. היא הזדקפה עוד, מנערת לימין ולשמאל את ראשה האווילי הקטן והעיקש ביבבה אנושית כמעט. המושכות חלפו בין האצבעות, ואז הצליפו במכה יבשה אחת, ארבעת הברזילים חרקו בבת אחת, הסובך הדקיק נפתח ושב ונסגר על האחוריים... והוא הביט באווילות בידו המדממת, אוזנו כרויה עדיין לשמוע את הרחש הפראי של העלים, בעוד גשם של פרחים מעובים לבנים, כבדים כמו פירות, יורד על צווארו ועל כתפיו.

רעם הדהרה התגלגל עוד כמה רגעים מבעד למדבר העֵצים גדול הממדים, ואז השתלב בהדרגה עם הנשימה הרחבה יותר של הערב. ממזרח למערב, כל הפסגות המו יחדיו, ובלי שחוטר עשב אחד ינוע על האדמה היגעה, הוא שמע את הממברנות האדירות מתאמצות ומתבקעות במרחק חמישים רגל מעל ראשו.

"לעזאזל!" אמר בפשטות, בשלווה שהפתיעה אותו. "אין טעם לחפש את החיה הארורה היום. איזו טיפשות!"

הוא אסף מן האדמה אחד הפרחים המוזרים ובתנועה מכנית ניגב את כף ידו ואת אצבעותיו המגואלות בדם. עלה הכותרת הגמיש כמו מוֹך נמעך אט אט על הפצע הנפוח, מדיף ריח של פלפל וקינמון, ומייד בהגיעו לאדמה, כמו ערמה זעירה של בוץ אפור, נדמה היה שכבר החל להרקיב שם. הוא ירק עליו בתיעוב.

הרחש מעליו הלך וגבר, מתנחשל מאופק לאופק, אולי על פני מאות פרסאות של עלווה; ואז הרוח נחלשה לפתע, אחרי יבבה אחרונה וארוכה יותר, חדה, מפלחת, על־טבעית, ועם זאת כה מלאת חיים שבעל חיים אלמוני ענה לה, במרחקים, ביבבה זהה. מן הרקבובית השחורה והארסית, תפוחה מכל שִׁפְעת הריקבון, מנוקבת פה ושם, כמו עיסת בצק שתוססת, בועות גדולות חיוורות, פטריות עצומות ממדים דמויות פאלוס, פרץ מעין אד כבד, בגובה אדם. משהסב את ראשו, ראה את מדרון הערוץ משחיר, המדרון שכה התקשה לרדת בו, ואת הצל אץ בין הגזעים במהירות של סוס דוהר. נראה שהלילה אינו יורד מן השמיים, אלא דווקא שהיום עולה לאיטו, מלמטה למעלה, כמו נשאב בידי התהום האחרת, שאת קיומה אפשר היה לשער מבלי לראותה, מעבר למלמולם רחב הידיים של העלים. דמדומי האור הזדוניים נעלמו כלעומת שבאו, כך שהמטייל הבודד לא הבחין תחילה בעלטה אלא בריח עז וחריף יותר, לפעמים דבשי קמעה, של היער הישֵׁן. החום היה יציב, מציק, מחריד, בלתי נמנע. הוא פרץ בצחוק עצבני, והמשיך לצחוק זמן רב, כמו קללה כלפי השקט וכלפי מועקתו שלו. ובהניחו לעצמו לגלוש לבסוף אל האדמה, ניסה להתעשת, בעוצמו את עיניו.

המדרון, שעליו השעין את כתפיו, נסוג תחתיו בקרטועים קלים שבקלים. מן האדמה המתפוררת שגלישתה התת־קרקעית הסמויה הגיעה לאוזניו, פרצה תחילה כַּפָּה קשקשית, אפורה מאבק, בעובי של חצי אצבע, ממששת בזהירות את האוויר, כפה של חרק טורף, חששני, ואז הוא הופיע, המדהים, בצבע אֵפֶר, זקוף על שתי ירכיים שעירות, חושף את בטנו התפוחה והמבריקה באיטיות רבת רושם. אחריו הגיח עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד, בזה אחר זה, מתווים את אותו תלם, ראשיהם הקטנים המחליאים חרושי מחושים מתנועעים בחומרה כולם יחדיו בקצב הליכתם האלכסוני. זועם, הוא מחץ באקראי אחד מהם בסולייתו המבורזלת. הם נעלמו מייד, כמו נִשְׁתוּ בידי האדמה הרוחשת מתחת למעילם הכוזב של עלים מתים.

"יער ארור, יער ארור של צרות!" אמר הוא, בהזדקפו.

פניו הצעירות המתוחות מדי הביעו עייפות אין קץ וגם סקרנות כמעט חושנית, ששישה חודשים של חיי הרפתקאות עדיין לא הִרְווּ. ויותר מכך: כמעט בבלי דעת, ההפתעה המשתאה של הימים הראשונים, חופשייה ורעננה כחלום של ילד, כאשר התגאה בליבו בתמימות על שהרחיק בבת אחת אל מעבר לארץ הולדתו, אל עברו האחר של העולם, פינתה מקומה לרגש אחר עז יותר, ששום אכזבה, שום סלידה, לא יבטלוּ מעתה והלאה את ייחודה הסודי, המורעל. בחור צרפתי בן עשרים וחמש זה, מוקדם מדי עשיר ויתום, שעל סמך ספרי הדרכה של קולוניזציה או של מידע טכני שסופק על ידי הקונסוליות, כתב אשראי בכיסו, הגיע ברציפות מגדות הנהר סן אל גדות הגוּאָדרָאמָה,[1] כביכול לשם פיתוח יערות, חי זמן רב ממספר קטן של מילים ושל תמונות, שנבחרו בקפידה, בנויות לפי מידתו, שהודות להן הוא חצה בלי פגע — כלומר, בלי לסכן שום דבר חיוני — את המעבר המסוכן מן הילדות לגיל הבגרות. ועכשיו, משאזל המלאי הזה, התפזר בשבועות ספורים, מתחת לשמיים איומים אלה, הצעיר החסכן, לא פחות צח וקר מעיניו הבהירות, שנולד כדי לעשות קריירה ולא כדי לבנות חיים, לא מסוגל לשוות לעצמו תמונות מגינות אחרות, נחשף, לא מצויד, למתקפת הטבע הפראי, העוין תמיד, הבנוי לשכרות ולשיממון. התלקחות השמיים, הפריון הנרחב של האדמה, שטף החיים העכור, שהזרים אל האוקיינוס השקט, בנחשול בוצי אחד, את הלידה ואת המוות משולבים נוּגוֹת, הרוו תחילה את צימאונו עד גועל. אך הוא החל להתמוגג.

לפי שעה, הוא תר בעיניו אחר בעלי החיים שנעלמו כבדרך נס, קצה מגפו ממשש את הצל, פיו קמוץ בהעוויה ילדותית. על פני האדמה, ריחף עדיין מעין יום מזוהם וכמוש, שישוטט פה ושם, הוא ידע, ממערה יער אחד לאחר, עד לבוא השחר, עד להתחדשותו של הבוקר. התלם שחפרו הטלפיים העזות החומות עדיין נראה לעין, נפסק באחת במקום שהחבורה האפלה נעלמה בו באורח פלא. הוא הטיל עצמו על בטנו, מרפקיו כפופים, פניו כה קרובות לאדמה שנדמה לו שהוא חש בנשימה העמוקה, קצרה ובוערת, כמו חיה במעשה אהבה. הדם פעם מתחת למצחו, עיניו כמעט לא הבחינו בזרזיף הדק של אדמה דשנה חומה, שהוא הגיר בין אצבעותיו, והוא התעקש בלי היגיון להמשיך בחיפושו, בחיפזון ובדוביות בהולה, רוטן בחוסר סבלנות, כאילו כבר הוציאה אותו מכליו הלטיפה הפראית על פניו. לבסוף, שלף את סכינו, ובמהלומות גדולות כעוסות, הִכה את גל האדמה הזעיר, ששכבת הבוץ הקשויה שלו התנפצה מייד בענן של אבק, שריחו היה קשה מנשוא. גוש אפרפר, מנוער בתנועה קדחתנית, בהתפתלות של טלפיים ומחושים, נעלמה, מותירה אחריה בגלוי צורה מעורפלת, אור נעים מוזרות, שהגבר שלח אליה את ידו והסיגה כמעט מייד, בנהמה של מיאוס. חופן של שער מעובה ושחור נותר אחוז בין אגודלו וכף ידו. הוא הבין שנגע בגווייה.

גילוי זה הפתיע אותו במקצת, אך לא ריגש אותו יתר על המידה, כי אין זה נדיר להיתקל בלב יער בקברו של אחד מאותם חלוצים שהחברות הגדולות מעסיקות בליקוט המָאטֶה.[2] בקצה מגפו הסיט בזהירות את הזרדים ואת העלים, חילץ את הראש הדַּך, הממורט ומקומט באופן מוזר, כמעט לא פגום מן המצבטיים והמלתעות של הקברנים הקטנים, כנראה בשל ציפוי הטיט האדום שהקברניות המקומיות מעצבות בידי הקוף שלהן על פניהם של המתים. ברור שהלז היה גבר לבן, אם לשפוט לפחות לפי הצבע והמרקם הרך של עורו, הנראה עדיין לעין בתלם של הלסתות האיתנות במקום שמחבר אותו אליו השריר העדין של האוזן. אך מדוע הוא נמצא כאן, בלי מעט אדמה, בלי שֵׁם, בלי צלב?... פשע אולי?

הוא היה בשלב זה של מחשבותיו כשנדמה לו שהוא שומע חיכוך של גוף מבעד לסבך, שני דילוגים גדולים וקלילים, אנחה גדולה. ואז הכול השתתק שוב.

התגובה הראשונה שלו הייתה להשליך עצמו על בטנו מאחורי הקבר. הייתה לו רק השהות להסתובב מסביב לגזע של אלון. דמות אנושית, צל זעיר אך זה הופיע בשולי הסבך, בקושי אפורה יותר מקרקעיתם הכהה של העלים. היא נותרה רגע בלי ניע, בדריכות של ציפייה. ואז גלשה בלי קול לעבר שפת הבור, כרעה על ברכיה... הזדקפה בדילוג אחד, והופיעה בבת אחת גדולה מאוד, מוכפלת בידי צילה, בשריקה של אימה. הוא תפס אותה כמעט ביעף, מוקפת בשתי זרועותיו, וכבר התגלגל על האדמה, נשיכה בידו הפצועה, מצמיד חזק יותר אל חזהו את הגוף הגמיש והעירום, עם כל התרופפות של המותניים הפראיים. פעמיים כמעט הרפה מאחיזתו בשל הכאב, והוא חש דם וזיעה זורמים על פניו הנשרטים בידי עשר אצבעות קטנות, קשות כקרן. לבסוף, איבד את סבלנותו והכה בה באכזריות באגרופו הקמוץ, במפרק הצלעות, מעט מתחת לשדיים הילדותיים. היא קיבלה את המכה בשתיקה, חדלה להיאבק ואמרה בשקט:

"תן לי ללכת. עזוב אותי. מה עשיתי רע?"

ככל שיכול היה לשפוט בצל, הייתה זו נערה גוּאָרָנית,[3] והיא דיברה בניב העתיק, במבטאם של השבטים החופשיים במערב. הוא קשר סביב האגרופים הקטנים, מתוך זהירות, את הרצועה הארוכה של פרגולו. ואז, בוחר במאמץ רב את מילותיו, כי הוא ידע מן הניב העתיק רק מה שהיה מקובל ללמוד בספר הדקדוק של הישועי לַלְמָאן.[4]

"המת," אמר, "המת שכאן... מה זה? תגידי!"

היא נעצה בו לרגע את מבטה הרוגע, בלי לתת ולו לרגע את ליבה לקשירתה.

"כסה אותי," אמרה, הפעם בספרדית. "אני מתביישת."

היא הצביעה בעיניה על בד הכותנה, המזוהם באדמה, המונח לרגליה. הוא השליך אותו על ראשה, ובזרועות מושטות עדיין, בלי ניע, בתנועה פשוטה של הכתפיים ושל הירכיים, נכנסה לתוכו בגמישות פראית.

הוא עמד כה קרוב שהוא חש על לחיו את משב הפה המעורב בקינמון, שראו עדיין את הקליפה זעה הנה ושוב בקצות שיניה הקטנות. הקבר הפתוח היה ביניהם. הראש הרקוב זהר עדיין, בתחתית הבור הפתוח לרווחה. היא הניחה עליו את רגלה היחפה.

"האדון שלי," אמרה.

(יש רק מילה אחת בשפתה המציינת אדון או מאהב.)

"למה הוצאת אותו מקברו?" שאלה בספרדית. "החיות ייקחו אותו. אני שמתי אותו כאן. אין הרבה אדמה למעלה. אני קטנה מדי. אתה צוחק. אני לא משקרת... פרדה נשאה אותו עד כאן (היא רקעה בעקבה בכעס), אבל אני חפרתי את הבור, קבר אמיתי, קבר של אנשי ארצי. על החזה שלו, אתה תראה, שמתי בִּיזוֹן מטיט. או! הוא היה גבר יפה וחזק! שחרר לי את הידיים. אני אשים אבן גדולה על הראש המסכן שלו, ואתה תוכל לפזר אדמה מסביב עם המגפיים שלך."

"עמדי בשקט, קופה מכוערת!" אמר הוא בקשיחות. "אני אסתדר בלעדייך. ואחרי זה, אני אברר אם אמרת לי את האמת. למי את שייכת עכשיו?"

"לאדון אַלהוֹבִיג," השיבה היא. "אקח אותך אליו מתי שתרצה; החדר שלו נמצא במרחק חצי מייל, שם... באור יום, תראה אותו אם רק תטפס עד לענף הראשון של האורן הזה. אהה! אתה יכול לסמוך עליי! אני אף פעם לא משקרת..."

"ומה הוא עושה, אדון אלהוביג שלך?"

"הוא בא מאַסְקַנְיָה, מרחוק מאוד, בעונה שעברה, עם האיש המת הזה, כדי לאסוף את המאטה. עכשיו, הוא לא עושה כלום: הוא גם הולך למות."

"איזה סיפור!" אמר הוא. "לפני שאשחרר אותך, אני עדיין רוצה לעשות כאן קצת סדר. תהיי שקטה. אם תזוזי, אמלוק לך את הצוואר. תראי: נשכת אותי עד העצם."

הוא הושיט אליה את ידו הפצועה אך היא לא הואילה לשאת את עיניה. אזי הניח מתחת לאפה את הפצע הטרי, וכיוון שהטילה את ראשה לאחור, לחץ את כף ידו בגסות על פיה הרועד.

בתוך שנייה ראה את כל הפנים הכחושות הקטנות משתקעות מחרדה, ובו בזמן קפצה, בניסיון לחמוק, קפיצה כה פתאומית, עד שהתגלגלה פעמיים סביב עצמה, ביבבה חנוקה. היא קמה מייד.

"אני אקשור אותך חזק יותר," אמר הוא. "מוטב להיזהר."

הוא תחב את קצהו האחר של הפרגול בחגורתו, ובחיפזון, החזיר את האדמה לתוך הקבר. אחר כך יצאו שניהם לדרך. היא הקדימה אותו בצעד שלֵו.

הירח היה כבר גבוה בשמיים כאשר הגיעו אל הבקתה. היה זה בית עץ בנוי איתן, בלב קרקע מבוראת נטושה מן הסתם זה שנים, אף כי נראו עדיין פה ושם, בין העצים הצעירים החזקים והסבוכים, הגזעים השחורים הישנים שנשרפו באש, או גדמים מרקיבים. על המפתן, ליד כד גדול ריק, ללא שימוש, עצום ממדים באור הזהבהב, גלגל של אופניים, אכול חלודה. טלפו נעוצה במסמר ברזל, ומתנודד ברוח הלילה הקלה, חתול פרא תלוי מעל הדלת, פשוט־עור למחצה.

היא זזה הצידה כדי לתת לו לעבור, הלכה אחריו בהכנעה, בצעדה החרישי עדיין... אך אף שמיהרה לשאת את שני אגרופיה אל פיה, הוא ראה את ברק הפלדה, ומשך אליו בגסות את רצועת העור. הנערה נפלה על ברכיה. הסכין זינק והצטלצל פעמיים על האבן. הוא חשב שהיא ודאי חטפה אותו בשיניה בזריזות מעל השולחן, בכניסתה.

"הוֹלָה!" אמר קול בלילה. "מי שם? זאת את, מֶנְדוֹסָה?"

"אני מבקש את סליחתך," אמר הוא בנימוס. "אני בא כידיד, אדוני. מצאתי במקרה חיה יפה ממין מיוחד מאוד. אני חושב שאולי לא תצטער לדעת מה היא עשתה, כה רחוק מהבעלים שלה, בלב השדה, כשהשמש שקעה, על קברו של חבר. אתה באמת חולה, אדוני?"

אין תשובה. רק צילו הגדול לאין שיעור של חתול הפרא נע הנה ושוב על המפתן. האסירה, עדיין על ברכיה, לא זעה יותר מאבן. אף כי עצרה ודאי את נשימתה, השריקה הקלילה של החזה המתנשף הייתה מובחנת בלב השקט.

"בִּיסְבּילִיטָה!" צעק לפתע האלמוני, במבטא מוזר.

הוא ניסה מן הסתם לקום על רגליו, כי שמעו אותו לרגע גונח ומקלל.

"אדוני... חבר... לא חשוב!" הוסיף ואמר בקול רפוי. "סגור אחריך את הדלת. סגור את הדלת. היא תברח לך, חבר! בשם אלוהים! היא ערמומית כמו נחש."

"סמוך עליי," השיב האחר בלילה. "חבל שתתייסר. יש לי רצון עז מאוד לדעת את המילה האחרונה בסיפור הזה, אדוני. ילדה מסכנה! הנה היא מוחזקת ברצועה, בינתיים... אבל איני יכול לראות יותר מאשר כמו בתנור..."

"הדליקי, בּיסבּיליטָה," ציווה החולה ברוך. "העששית תלויה עדיין על אותו מסמר, אני חושב. הייתי מעדיף להתפגר בשקט. אבל עכשיו צריך שאראה שוב את עינייך, אישה."

היא קמה חרש חרש, ובזרועות מושטות אל השומר שלה אמרה:

"סגור את הדלת, וגם, בבקשה ממך, קשור לי את הרגליים. שחרר לי רק את האגרופים, הם כואבים לי."

אחר כך הדליקה את המצית ותלתה את העששית על מסמר תקוע באחד המרישים.

"שהשד ישרוף אותך, אם תאמין למילה אחת שלה!" צעק הנוטה למות. "היית צריך למשוך אותה לכיוון הזה, קרוב מאוד, חבר, במרחק שתי ידיי הרקובות, כאן ממוּל, ועוד יותר קרוב, הכי קרוב שאפשר, כי אני כמעט לא רואה — יש לי אש של אלוהים בראש — אני בקושי רואה אותה, חבר, אבל אני שומע הכול, בהחלט הכול, אני שומע כל פעימה בלב שלה."

האור חשף למחצה את החזה העירום, עדיין חסון, שטוף זיעה, בעוד הוא מסתובב בגניחה על ערמת הסמרטוטים הססגוניים ששימשו לו כמיטה. באצבעותיו המפושקות הוא מישש את הצל כעיוור, אך האינדיאנית החליקה במיומנות לאורך הקיר, הגיעה לפינה האחרת של החדר בצעדה החרישי ונעמדה שם, שאננה, מרטיבה בקצה לשונה את אגרופיה הדוויים.

ייתכן כי אז היה הצרפתי הצעיר מפנה מקומו ליריבים מיוחדים, אלמלא נעורה בו, ברגע ההוא, מידה של רחמים ומיאוס. ואומנם, הוא ראה את בטנו ואת חזהו של האיש האומלל מנוקדים בכתמים גדולים אדומים כהים. והוא יכול היה לראות גם את הפנים שתפיחה עצומה עיוותה אותן, כמו פניו של אדם שנדקר על ידי כלי מכיל אמוניה בן שלושה עוקצים.

"הייתי שמח להועיל לך במשהו," אמר. "שמי קרלוס דַרְנֵטָל. אני בא מרָזָמי. קיוויתי למשוך הערב עד מעבר לריו דל טינְטו,[5] להסיינדה של קאמארוֹן. הפרדה שלי נבהלה וברחה (היא לא מאוד מתרחקת בדרך כלל, אבל אמצא אותה רק באור יום). מצאתי במקרה, במרחק שני מייל מפה בערך, קבר טרי ואת הבִּירְלֵטָה או הביסביליטה הזו — לא חשוב השם! — שבאה להתהלך סביב המת, אלוהים יודע למה! ונראתה לי חשודה נורא. הייתי מביא אותה בחזרה אליך בעדינות רבה יותר, אבל היא קשה להובלה יותר מחוֹמֵס. ועכשיו אני עומד לרשותך. לא חשבתי שבמרחק שלושים פרסאות מאָסוּנְסִיוֹן,[6] יש סכנה למות בלי עזרה ובלי עדים, כמו בלב המדבר במערב."

"תשמעו אותו, תשמעו אותו," נכנס הנוטה למות לדבריו בלחש. "תשמעו אותו טוב! שומעים אותו מתנועע ומתחכך... אפשר לחשוב שזו מאורה של חַדַּף."

"את מי?"

"את הלב שלה. תבין, היא נראית גאה וערמומית, אני הרבה יותר ערמומי ממנה. היא רועדת. היא רועדת עד תחתית לב הבוגדת הקטן המסכן שלה. גם היא תמות, בטוח."

מופתע, הצרפתי שאל את הנערה בעיניו, אך היא נשאה את מבטו בחוצפה.

"חבר," הוא אמר, "תעזוב את הביסביליטה. תנסה לחשוב בהיגיון, אתה גבר... מחר בבוקר, אצא להביא עזרה מקָמָרוֹן, או אפילו מנוֹרוּני... בינתיים, אסור לי להשאיר אותך לבד עם האינדיאנית, אם אני מבין טוב את רצונך. וגם לא צריך שהיא תישאר כפותה כל הלילה, כי אם היא אשמה או לא, אלוהים יודע! ברשותך, אסגור טוב טוב את הדלת ואבלה את הלילה על מפתנך, במעילי. תקרא לי כשתדפוק באגרופך בקיר. עקץ אותך זבוב פַּחְמָתִי, חבר?"

האיש הביט בו בלי מענה. הצרפתי הניח את ידו על הכתף, בזהירות, במקום שהיה עדיין בריא, וחש בקור הגסיסה מבעד לעור הדק של כפפתו.

"תני לי לשתות, ביסביליטה," אמר לבסוף הנוטה למות. "לכלכתי את הכד כמו ילד קטן, כשהזיתי. "תרוקני אותו על האפר, ותמלאי אותו ביי"ש טוב. אני לועס חלאה מרה נורא, יפתי."

היא צייתה שוב בהכנעה. אך כשהכד היה מלא, היא הגישה אותו לקרלוס, ומבלי להואיל להנמיך את קולה, אמרה:

"תן לו לשתות בעצמך, סניור. הוא עדיין מלא חיים, אפילו שהרגליים הארוכות שלו כבר לא ייקחו אותו לשום מקום: הרעל אכל את הכליות שלו. כל החיים שלו עכשיו הם בראש שלו, ואני לא יכולה להתקרב אליו. אם הוא ינשוך אותי, אני מתה."

"היא אמרה הרעל... היא אמרה את זה... אני שומע הכול..." נאנק החולה. "הו! כלבה קטנה! חבר, קוראים לי אָלָהוֹביג, זה שם פגני. קוראים לי גם לְלוֹנְדֶה, על שם אבי המנוח. והאיש שראית שם באדמה, קראו לו פִּיקָאר. וזאתי הרעילה את שנינו."

"אל תאמין לכלום, סניור," אמרה היא בחיוך. "הם בישלו פטריות רעות ואכלו אותן, זאת האמת."

הצרפתי בחן במבטו את מנעול הדלת, שאת בריח האלון גדול הממדים שלו הוא הנמיך וביסביליטה הרימה אותו במאמץ רב; אחר כך נטל מעם השולחן מעין גביע ברזל, מילא אותו, והושיט אותו לאיש המסכן שנאחז בו בנהמה של הנאה. רק אז שב אל הנערה. היא שיחקה ברוגע עם בטטה, שנפלה לרצפה, בקצה בוהן רגלה העירומה.

"אל תשקרי," אמר. "האיש השני מת מזמן, עשרה ימים אולי? ראיתי אותו. אני יודע. הם לא אכלו את אותן פטריות, זה בטוח. עני לי בכנות. אני אאמין לך כי האדון שלך שיכור כנראה, או שהמחלה גורמת לו הזיות. עני לי כבר!"

היא התנדנדה על ירכיה, ראשה נוטה אל כתף ימין, ומבטה העמוק עקב, סמוי מעין, אחר כל תנועה של גופה התם. לפתע פרץ קולה בלב השקט.

"תשאל אותו קודם מה הוא עשה עם האיש הלבן, השותף שלו. בשבילו, אני אגיד לך, הוא מֵטִיס.[7] אימו הייתה אישה מהשבט שלי, קבצנית, שפחה, שום דבר. איזה כלב היה מסכים ללקק את היד השחורה שלה?"

היא השתתקה ונאנקה, כי גביע הברזל, שנזרק ביעף, פגע בה מעל הגבות.

"אל תקשיב לה, אדון. אני נראה לך פרא אדם? תשתיק אותה, חבר. אני מעדיף אלף רעלים מתחת לעור שלי, מזרם הקול הרך הזה בראש שלי... ביסביליטה!"

הוא גרר עצמו אל מחוץ לערש הדווי שלו ושכב עתה באמצע החדר, בינות לסחבות הפזורות, מגלגל בפראות את כתפיו, מנסה למשוך אחריו את ירכיו המתות, ובוכה.

"חבר, האבא שלה, היה גנב משבט גוארני, שודד, מנהיג של רוצחים בעל אוזניים ארוכות. שאלוהים יעניש אותנו בגלל שהבאנו איתנו את היתומה, אחרינו, לאורך כל השָׁאקוֹ! ואני אגיד לך עוד משהו: היא מתנהגת כמו פראית, אבל היא למדה, זאת שמדברת אליך, כן. היא יודעת לקרוא ולספור, בי נשבעתי! היא הייתה במשך שנה אצל כומרֵי הרחמים, חבר!"

"שיבוא עליך אסון!" נענתה הנערה, חיוורת. "אתה תבלע כשתמות את כל הזוהמה הזאת. סניור, הוא רצה אותי, זאת האמת. אני בזה לו, אפילו שאני המשרתת שלו. הוא קינא בגבר הלבן. הם השתכרו ביחד, ואז הוא הרג אותו. ואני עכשיו, אני גורמת לו למות. הרעל כבר אכל את הכול: ושום אלוהים לא יציל אותו."

"אז את מודה, תולעת קטנה ארורה!" צעק הצרפתי בנואשות. "הפעם אני אלפף אותך כמו ירך של חזיר."

היא זינקה מייד זינוק אדיר, אך דרנטל כבר אץ אל הדלת. דקה ארוכה הם נותרו בלי ניע, פנים אל פנים, מקצה אחד לאחר של החדר רחב הידיים, הריק, נושמים בצימאון מעורב באדי האלכוהול, את הבל פיו האיום של הלילה. ואז הצרפתי אחז בקצה שוטו, הניף את גולת הנחושת הכבדה, וסובב אותה כמו קלע.

"שים לב! תיזהר!" נאנק הנוטה למות בקול מתחנן, "אל תפגע בה! אל תשבור את הראש היקר שלה! לאט! לאט! תיכנעי, ביסביליטה, זאת לא בושה, הוא חזק! תיכנעי, בתי. רחם, חבר! היא לא אישה כמו כל הנשים. טיפה אחת מהרוק המתוק היקר שלה תשיב לי את החיים, והיא הייתה פעם בין שנינו כמו ענף של עץ תפוחים פורח."

הוא סגר על מגפו של הצרפתי, בגניחה, את ידו הרחבה, יד של כורת עצים. האינדיאנית שילחה מבטה אל הרצפה, ראתה הכול בחטף, התרוממה כציפור ובאה לעמוד כה קרוב לאויבה, שהוא עשה צעד מהיר אחד כדי להשיגה. גולת הנחושת חמקה מידו בשריקה ואצה להצטלצל על המרישים בעוד הוא צונח על הרצפה, פניו נרמסים כנגד הטיט. כל זה אירע בן רגע. הוא תפס את הגוף הקטן, מושלך במהירות הבזק מעבר למותניים. בשתי ירכיה היא לחצה בכוח על הרגל החופשייה, השחילה את זרועה העירומה מסביב לצווארו, הניחה את ידה האחרת על עורפו, והתקשחה. האוויר לא הגיע לריאותיו של הצרפתי, והוא חש את חוליותיו חורקות.

"תן את הסכין שלך," אמרה היא בלחש בגוארני, "אני רוצה אותו. תן! תן!"

התקיפה הייתה מדויקת מדי ומהירה מדי, מחושבת באמנות כה רבה שהוא לא יכול היה לנקוט מולה, בלי פגע, התנגדות תקיפה. להפך, הוא הרפה את שריריו, נכנע, התגלגל אט אט סביב עצמו, עד ששחרר את מותן ימינו. נוסף על כך, להט המאבק, החיבוק השוקט של הגוף המדלג, וגם ריח האלכוהול כמו שיכרו אותו.

כמעט בלי משים, ידו נלחצה סביב הידית של הנשק בעוצמה שלא תתואר. והוא הכה מלמטה למעלה, כה חזק שלא חש כל התנגדות, וחשב תחילה שהחמיץ את מכתו.

היא התרוממה בו ברגע. במבט שנעצה בו הייתה מעין שלוות נפש עגומה, מלכותיות פראית, ועוד דבר, שנדמה לרוך לא מובן. היה לילה, לילה ממש, הלילה העצום של האדמה הפראית, קריאתה המתנשאת, כניעותה הנואשת, החום הנשי של צלעות הצל שלה. לפיכך, הוא לא העז להישיר עיניו למבט זה, ועם זאת בלי יכולת להשפיל את מבטו שלו. ומכיוון שבמהלך המאבק, העששית נותקה מן המריש ובערה על הרצפה, הוא אסף אותה בלי לומר מילה, בבושה.

הנערה עמדה עדיין לפניו, בלי ניע, אך ראשה היה עתה רכון אל האדמה. הייתה לה תנועת כתפיים של עייפות ושל הדרת כבוד מאין כמוה, והיא התרחקה לאיטה, בצעד מחותחת, שתי ידיה שלובות על בטנה, עד לפינה החשוכה מכולן, שם התיישבה, גורפת מעל ברכיה, חרישית, את שמלת הכותנה העלובה.

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

  • שם במקור: Dialogue D’ombres
  • תרגום: אביבה ברק-הומי
  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 88 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 28 דק'
דיאלוג של צללים ז'ורז' ברננוס

במהלומה אחת בפרגול העור הארוך שלו, הוא הִכה בזעם, בטירוף, את החיה השקטה הכורעת, לבנה כולה מקצף. היא הזדקפה עוד, מנערת לימין ולשמאל את ראשה האווילי הקטן והעיקש ביבבה אנושית כמעט. המושכות חלפו בין האצבעות, ואז הצליפו במכה יבשה אחת, ארבעת הברזילים חרקו בבת אחת, הסובך הדקיק נפתח ושב ונסגר על האחוריים... והוא הביט באווילות בידו המדממת, אוזנו כרויה עדיין לשמוע את הרחש הפראי של העלים, בעוד גשם של פרחים מעובים לבנים, כבדים כמו פירות, יורד על צווארו ועל כתפיו.

רעם הדהרה התגלגל עוד כמה רגעים מבעד למדבר העֵצים גדול הממדים, ואז השתלב בהדרגה עם הנשימה הרחבה יותר של הערב. ממזרח למערב, כל הפסגות המו יחדיו, ובלי שחוטר עשב אחד ינוע על האדמה היגעה, הוא שמע את הממברנות האדירות מתאמצות ומתבקעות במרחק חמישים רגל מעל ראשו.

"לעזאזל!" אמר בפשטות, בשלווה שהפתיעה אותו. "אין טעם לחפש את החיה הארורה היום. איזו טיפשות!"

הוא אסף מן האדמה אחד הפרחים המוזרים ובתנועה מכנית ניגב את כף ידו ואת אצבעותיו המגואלות בדם. עלה הכותרת הגמיש כמו מוֹך נמעך אט אט על הפצע הנפוח, מדיף ריח של פלפל וקינמון, ומייד בהגיעו לאדמה, כמו ערמה זעירה של בוץ אפור, נדמה היה שכבר החל להרקיב שם. הוא ירק עליו בתיעוב.

הרחש מעליו הלך וגבר, מתנחשל מאופק לאופק, אולי על פני מאות פרסאות של עלווה; ואז הרוח נחלשה לפתע, אחרי יבבה אחרונה וארוכה יותר, חדה, מפלחת, על־טבעית, ועם זאת כה מלאת חיים שבעל חיים אלמוני ענה לה, במרחקים, ביבבה זהה. מן הרקבובית השחורה והארסית, תפוחה מכל שִׁפְעת הריקבון, מנוקבת פה ושם, כמו עיסת בצק שתוססת, בועות גדולות חיוורות, פטריות עצומות ממדים דמויות פאלוס, פרץ מעין אד כבד, בגובה אדם. משהסב את ראשו, ראה את מדרון הערוץ משחיר, המדרון שכה התקשה לרדת בו, ואת הצל אץ בין הגזעים במהירות של סוס דוהר. נראה שהלילה אינו יורד מן השמיים, אלא דווקא שהיום עולה לאיטו, מלמטה למעלה, כמו נשאב בידי התהום האחרת, שאת קיומה אפשר היה לשער מבלי לראותה, מעבר למלמולם רחב הידיים של העלים. דמדומי האור הזדוניים נעלמו כלעומת שבאו, כך שהמטייל הבודד לא הבחין תחילה בעלטה אלא בריח עז וחריף יותר, לפעמים דבשי קמעה, של היער הישֵׁן. החום היה יציב, מציק, מחריד, בלתי נמנע. הוא פרץ בצחוק עצבני, והמשיך לצחוק זמן רב, כמו קללה כלפי השקט וכלפי מועקתו שלו. ובהניחו לעצמו לגלוש לבסוף אל האדמה, ניסה להתעשת, בעוצמו את עיניו.

המדרון, שעליו השעין את כתפיו, נסוג תחתיו בקרטועים קלים שבקלים. מן האדמה המתפוררת שגלישתה התת־קרקעית הסמויה הגיעה לאוזניו, פרצה תחילה כַּפָּה קשקשית, אפורה מאבק, בעובי של חצי אצבע, ממששת בזהירות את האוויר, כפה של חרק טורף, חששני, ואז הוא הופיע, המדהים, בצבע אֵפֶר, זקוף על שתי ירכיים שעירות, חושף את בטנו התפוחה והמבריקה באיטיות רבת רושם. אחריו הגיח עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד, בזה אחר זה, מתווים את אותו תלם, ראשיהם הקטנים המחליאים חרושי מחושים מתנועעים בחומרה כולם יחדיו בקצב הליכתם האלכסוני. זועם, הוא מחץ באקראי אחד מהם בסולייתו המבורזלת. הם נעלמו מייד, כמו נִשְׁתוּ בידי האדמה הרוחשת מתחת למעילם הכוזב של עלים מתים.

"יער ארור, יער ארור של צרות!" אמר הוא, בהזדקפו.

פניו הצעירות המתוחות מדי הביעו עייפות אין קץ וגם סקרנות כמעט חושנית, ששישה חודשים של חיי הרפתקאות עדיין לא הִרְווּ. ויותר מכך: כמעט בבלי דעת, ההפתעה המשתאה של הימים הראשונים, חופשייה ורעננה כחלום של ילד, כאשר התגאה בליבו בתמימות על שהרחיק בבת אחת אל מעבר לארץ הולדתו, אל עברו האחר של העולם, פינתה מקומה לרגש אחר עז יותר, ששום אכזבה, שום סלידה, לא יבטלוּ מעתה והלאה את ייחודה הסודי, המורעל. בחור צרפתי בן עשרים וחמש זה, מוקדם מדי עשיר ויתום, שעל סמך ספרי הדרכה של קולוניזציה או של מידע טכני שסופק על ידי הקונסוליות, כתב אשראי בכיסו, הגיע ברציפות מגדות הנהר סן אל גדות הגוּאָדרָאמָה,[1] כביכול לשם פיתוח יערות, חי זמן רב ממספר קטן של מילים ושל תמונות, שנבחרו בקפידה, בנויות לפי מידתו, שהודות להן הוא חצה בלי פגע — כלומר, בלי לסכן שום דבר חיוני — את המעבר המסוכן מן הילדות לגיל הבגרות. ועכשיו, משאזל המלאי הזה, התפזר בשבועות ספורים, מתחת לשמיים איומים אלה, הצעיר החסכן, לא פחות צח וקר מעיניו הבהירות, שנולד כדי לעשות קריירה ולא כדי לבנות חיים, לא מסוגל לשוות לעצמו תמונות מגינות אחרות, נחשף, לא מצויד, למתקפת הטבע הפראי, העוין תמיד, הבנוי לשכרות ולשיממון. התלקחות השמיים, הפריון הנרחב של האדמה, שטף החיים העכור, שהזרים אל האוקיינוס השקט, בנחשול בוצי אחד, את הלידה ואת המוות משולבים נוּגוֹת, הרוו תחילה את צימאונו עד גועל. אך הוא החל להתמוגג.

לפי שעה, הוא תר בעיניו אחר בעלי החיים שנעלמו כבדרך נס, קצה מגפו ממשש את הצל, פיו קמוץ בהעוויה ילדותית. על פני האדמה, ריחף עדיין מעין יום מזוהם וכמוש, שישוטט פה ושם, הוא ידע, ממערה יער אחד לאחר, עד לבוא השחר, עד להתחדשותו של הבוקר. התלם שחפרו הטלפיים העזות החומות עדיין נראה לעין, נפסק באחת במקום שהחבורה האפלה נעלמה בו באורח פלא. הוא הטיל עצמו על בטנו, מרפקיו כפופים, פניו כה קרובות לאדמה שנדמה לו שהוא חש בנשימה העמוקה, קצרה ובוערת, כמו חיה במעשה אהבה. הדם פעם מתחת למצחו, עיניו כמעט לא הבחינו בזרזיף הדק של אדמה דשנה חומה, שהוא הגיר בין אצבעותיו, והוא התעקש בלי היגיון להמשיך בחיפושו, בחיפזון ובדוביות בהולה, רוטן בחוסר סבלנות, כאילו כבר הוציאה אותו מכליו הלטיפה הפראית על פניו. לבסוף, שלף את סכינו, ובמהלומות גדולות כעוסות, הִכה את גל האדמה הזעיר, ששכבת הבוץ הקשויה שלו התנפצה מייד בענן של אבק, שריחו היה קשה מנשוא. גוש אפרפר, מנוער בתנועה קדחתנית, בהתפתלות של טלפיים ומחושים, נעלמה, מותירה אחריה בגלוי צורה מעורפלת, אור נעים מוזרות, שהגבר שלח אליה את ידו והסיגה כמעט מייד, בנהמה של מיאוס. חופן של שער מעובה ושחור נותר אחוז בין אגודלו וכף ידו. הוא הבין שנגע בגווייה.

גילוי זה הפתיע אותו במקצת, אך לא ריגש אותו יתר על המידה, כי אין זה נדיר להיתקל בלב יער בקברו של אחד מאותם חלוצים שהחברות הגדולות מעסיקות בליקוט המָאטֶה.[2] בקצה מגפו הסיט בזהירות את הזרדים ואת העלים, חילץ את הראש הדַּך, הממורט ומקומט באופן מוזר, כמעט לא פגום מן המצבטיים והמלתעות של הקברנים הקטנים, כנראה בשל ציפוי הטיט האדום שהקברניות המקומיות מעצבות בידי הקוף שלהן על פניהם של המתים. ברור שהלז היה גבר לבן, אם לשפוט לפחות לפי הצבע והמרקם הרך של עורו, הנראה עדיין לעין בתלם של הלסתות האיתנות במקום שמחבר אותו אליו השריר העדין של האוזן. אך מדוע הוא נמצא כאן, בלי מעט אדמה, בלי שֵׁם, בלי צלב?... פשע אולי?

הוא היה בשלב זה של מחשבותיו כשנדמה לו שהוא שומע חיכוך של גוף מבעד לסבך, שני דילוגים גדולים וקלילים, אנחה גדולה. ואז הכול השתתק שוב.

התגובה הראשונה שלו הייתה להשליך עצמו על בטנו מאחורי הקבר. הייתה לו רק השהות להסתובב מסביב לגזע של אלון. דמות אנושית, צל זעיר אך זה הופיע בשולי הסבך, בקושי אפורה יותר מקרקעיתם הכהה של העלים. היא נותרה רגע בלי ניע, בדריכות של ציפייה. ואז גלשה בלי קול לעבר שפת הבור, כרעה על ברכיה... הזדקפה בדילוג אחד, והופיעה בבת אחת גדולה מאוד, מוכפלת בידי צילה, בשריקה של אימה. הוא תפס אותה כמעט ביעף, מוקפת בשתי זרועותיו, וכבר התגלגל על האדמה, נשיכה בידו הפצועה, מצמיד חזק יותר אל חזהו את הגוף הגמיש והעירום, עם כל התרופפות של המותניים הפראיים. פעמיים כמעט הרפה מאחיזתו בשל הכאב, והוא חש דם וזיעה זורמים על פניו הנשרטים בידי עשר אצבעות קטנות, קשות כקרן. לבסוף, איבד את סבלנותו והכה בה באכזריות באגרופו הקמוץ, במפרק הצלעות, מעט מתחת לשדיים הילדותיים. היא קיבלה את המכה בשתיקה, חדלה להיאבק ואמרה בשקט:

"תן לי ללכת. עזוב אותי. מה עשיתי רע?"

ככל שיכול היה לשפוט בצל, הייתה זו נערה גוּאָרָנית,[3] והיא דיברה בניב העתיק, במבטאם של השבטים החופשיים במערב. הוא קשר סביב האגרופים הקטנים, מתוך זהירות, את הרצועה הארוכה של פרגולו. ואז, בוחר במאמץ רב את מילותיו, כי הוא ידע מן הניב העתיק רק מה שהיה מקובל ללמוד בספר הדקדוק של הישועי לַלְמָאן.[4]

"המת," אמר, "המת שכאן... מה זה? תגידי!"

היא נעצה בו לרגע את מבטה הרוגע, בלי לתת ולו לרגע את ליבה לקשירתה.

"כסה אותי," אמרה, הפעם בספרדית. "אני מתביישת."

היא הצביעה בעיניה על בד הכותנה, המזוהם באדמה, המונח לרגליה. הוא השליך אותו על ראשה, ובזרועות מושטות עדיין, בלי ניע, בתנועה פשוטה של הכתפיים ושל הירכיים, נכנסה לתוכו בגמישות פראית.

הוא עמד כה קרוב שהוא חש על לחיו את משב הפה המעורב בקינמון, שראו עדיין את הקליפה זעה הנה ושוב בקצות שיניה הקטנות. הקבר הפתוח היה ביניהם. הראש הרקוב זהר עדיין, בתחתית הבור הפתוח לרווחה. היא הניחה עליו את רגלה היחפה.

"האדון שלי," אמרה.

(יש רק מילה אחת בשפתה המציינת אדון או מאהב.)

"למה הוצאת אותו מקברו?" שאלה בספרדית. "החיות ייקחו אותו. אני שמתי אותו כאן. אין הרבה אדמה למעלה. אני קטנה מדי. אתה צוחק. אני לא משקרת... פרדה נשאה אותו עד כאן (היא רקעה בעקבה בכעס), אבל אני חפרתי את הבור, קבר אמיתי, קבר של אנשי ארצי. על החזה שלו, אתה תראה, שמתי בִּיזוֹן מטיט. או! הוא היה גבר יפה וחזק! שחרר לי את הידיים. אני אשים אבן גדולה על הראש המסכן שלו, ואתה תוכל לפזר אדמה מסביב עם המגפיים שלך."

"עמדי בשקט, קופה מכוערת!" אמר הוא בקשיחות. "אני אסתדר בלעדייך. ואחרי זה, אני אברר אם אמרת לי את האמת. למי את שייכת עכשיו?"

"לאדון אַלהוֹבִיג," השיבה היא. "אקח אותך אליו מתי שתרצה; החדר שלו נמצא במרחק חצי מייל, שם... באור יום, תראה אותו אם רק תטפס עד לענף הראשון של האורן הזה. אהה! אתה יכול לסמוך עליי! אני אף פעם לא משקרת..."

"ומה הוא עושה, אדון אלהוביג שלך?"

"הוא בא מאַסְקַנְיָה, מרחוק מאוד, בעונה שעברה, עם האיש המת הזה, כדי לאסוף את המאטה. עכשיו, הוא לא עושה כלום: הוא גם הולך למות."

"איזה סיפור!" אמר הוא. "לפני שאשחרר אותך, אני עדיין רוצה לעשות כאן קצת סדר. תהיי שקטה. אם תזוזי, אמלוק לך את הצוואר. תראי: נשכת אותי עד העצם."

הוא הושיט אליה את ידו הפצועה אך היא לא הואילה לשאת את עיניה. אזי הניח מתחת לאפה את הפצע הטרי, וכיוון שהטילה את ראשה לאחור, לחץ את כף ידו בגסות על פיה הרועד.

בתוך שנייה ראה את כל הפנים הכחושות הקטנות משתקעות מחרדה, ובו בזמן קפצה, בניסיון לחמוק, קפיצה כה פתאומית, עד שהתגלגלה פעמיים סביב עצמה, ביבבה חנוקה. היא קמה מייד.

"אני אקשור אותך חזק יותר," אמר הוא. "מוטב להיזהר."

הוא תחב את קצהו האחר של הפרגול בחגורתו, ובחיפזון, החזיר את האדמה לתוך הקבר. אחר כך יצאו שניהם לדרך. היא הקדימה אותו בצעד שלֵו.

הירח היה כבר גבוה בשמיים כאשר הגיעו אל הבקתה. היה זה בית עץ בנוי איתן, בלב קרקע מבוראת נטושה מן הסתם זה שנים, אף כי נראו עדיין פה ושם, בין העצים הצעירים החזקים והסבוכים, הגזעים השחורים הישנים שנשרפו באש, או גדמים מרקיבים. על המפתן, ליד כד גדול ריק, ללא שימוש, עצום ממדים באור הזהבהב, גלגל של אופניים, אכול חלודה. טלפו נעוצה במסמר ברזל, ומתנודד ברוח הלילה הקלה, חתול פרא תלוי מעל הדלת, פשוט־עור למחצה.

היא זזה הצידה כדי לתת לו לעבור, הלכה אחריו בהכנעה, בצעדה החרישי עדיין... אך אף שמיהרה לשאת את שני אגרופיה אל פיה, הוא ראה את ברק הפלדה, ומשך אליו בגסות את רצועת העור. הנערה נפלה על ברכיה. הסכין זינק והצטלצל פעמיים על האבן. הוא חשב שהיא ודאי חטפה אותו בשיניה בזריזות מעל השולחן, בכניסתה.

"הוֹלָה!" אמר קול בלילה. "מי שם? זאת את, מֶנְדוֹסָה?"

"אני מבקש את סליחתך," אמר הוא בנימוס. "אני בא כידיד, אדוני. מצאתי במקרה חיה יפה ממין מיוחד מאוד. אני חושב שאולי לא תצטער לדעת מה היא עשתה, כה רחוק מהבעלים שלה, בלב השדה, כשהשמש שקעה, על קברו של חבר. אתה באמת חולה, אדוני?"

אין תשובה. רק צילו הגדול לאין שיעור של חתול הפרא נע הנה ושוב על המפתן. האסירה, עדיין על ברכיה, לא זעה יותר מאבן. אף כי עצרה ודאי את נשימתה, השריקה הקלילה של החזה המתנשף הייתה מובחנת בלב השקט.

"בִּיסְבּילִיטָה!" צעק לפתע האלמוני, במבטא מוזר.

הוא ניסה מן הסתם לקום על רגליו, כי שמעו אותו לרגע גונח ומקלל.

"אדוני... חבר... לא חשוב!" הוסיף ואמר בקול רפוי. "סגור אחריך את הדלת. סגור את הדלת. היא תברח לך, חבר! בשם אלוהים! היא ערמומית כמו נחש."

"סמוך עליי," השיב האחר בלילה. "חבל שתתייסר. יש לי רצון עז מאוד לדעת את המילה האחרונה בסיפור הזה, אדוני. ילדה מסכנה! הנה היא מוחזקת ברצועה, בינתיים... אבל איני יכול לראות יותר מאשר כמו בתנור..."

"הדליקי, בּיסבּיליטָה," ציווה החולה ברוך. "העששית תלויה עדיין על אותו מסמר, אני חושב. הייתי מעדיף להתפגר בשקט. אבל עכשיו צריך שאראה שוב את עינייך, אישה."

היא קמה חרש חרש, ובזרועות מושטות אל השומר שלה אמרה:

"סגור את הדלת, וגם, בבקשה ממך, קשור לי את הרגליים. שחרר לי רק את האגרופים, הם כואבים לי."

אחר כך הדליקה את המצית ותלתה את העששית על מסמר תקוע באחד המרישים.

"שהשד ישרוף אותך, אם תאמין למילה אחת שלה!" צעק הנוטה למות. "היית צריך למשוך אותה לכיוון הזה, קרוב מאוד, חבר, במרחק שתי ידיי הרקובות, כאן ממוּל, ועוד יותר קרוב, הכי קרוב שאפשר, כי אני כמעט לא רואה — יש לי אש של אלוהים בראש — אני בקושי רואה אותה, חבר, אבל אני שומע הכול, בהחלט הכול, אני שומע כל פעימה בלב שלה."

האור חשף למחצה את החזה העירום, עדיין חסון, שטוף זיעה, בעוד הוא מסתובב בגניחה על ערמת הסמרטוטים הססגוניים ששימשו לו כמיטה. באצבעותיו המפושקות הוא מישש את הצל כעיוור, אך האינדיאנית החליקה במיומנות לאורך הקיר, הגיעה לפינה האחרת של החדר בצעדה החרישי ונעמדה שם, שאננה, מרטיבה בקצה לשונה את אגרופיה הדוויים.

ייתכן כי אז היה הצרפתי הצעיר מפנה מקומו ליריבים מיוחדים, אלמלא נעורה בו, ברגע ההוא, מידה של רחמים ומיאוס. ואומנם, הוא ראה את בטנו ואת חזהו של האיש האומלל מנוקדים בכתמים גדולים אדומים כהים. והוא יכול היה לראות גם את הפנים שתפיחה עצומה עיוותה אותן, כמו פניו של אדם שנדקר על ידי כלי מכיל אמוניה בן שלושה עוקצים.

"הייתי שמח להועיל לך במשהו," אמר. "שמי קרלוס דַרְנֵטָל. אני בא מרָזָמי. קיוויתי למשוך הערב עד מעבר לריו דל טינְטו,[5] להסיינדה של קאמארוֹן. הפרדה שלי נבהלה וברחה (היא לא מאוד מתרחקת בדרך כלל, אבל אמצא אותה רק באור יום). מצאתי במקרה, במרחק שני מייל מפה בערך, קבר טרי ואת הבִּירְלֵטָה או הביסביליטה הזו — לא חשוב השם! — שבאה להתהלך סביב המת, אלוהים יודע למה! ונראתה לי חשודה נורא. הייתי מביא אותה בחזרה אליך בעדינות רבה יותר, אבל היא קשה להובלה יותר מחוֹמֵס. ועכשיו אני עומד לרשותך. לא חשבתי שבמרחק שלושים פרסאות מאָסוּנְסִיוֹן,[6] יש סכנה למות בלי עזרה ובלי עדים, כמו בלב המדבר במערב."

"תשמעו אותו, תשמעו אותו," נכנס הנוטה למות לדבריו בלחש. "תשמעו אותו טוב! שומעים אותו מתנועע ומתחכך... אפשר לחשוב שזו מאורה של חַדַּף."

"את מי?"

"את הלב שלה. תבין, היא נראית גאה וערמומית, אני הרבה יותר ערמומי ממנה. היא רועדת. היא רועדת עד תחתית לב הבוגדת הקטן המסכן שלה. גם היא תמות, בטוח."

מופתע, הצרפתי שאל את הנערה בעיניו, אך היא נשאה את מבטו בחוצפה.

"חבר," הוא אמר, "תעזוב את הביסביליטה. תנסה לחשוב בהיגיון, אתה גבר... מחר בבוקר, אצא להביא עזרה מקָמָרוֹן, או אפילו מנוֹרוּני... בינתיים, אסור לי להשאיר אותך לבד עם האינדיאנית, אם אני מבין טוב את רצונך. וגם לא צריך שהיא תישאר כפותה כל הלילה, כי אם היא אשמה או לא, אלוהים יודע! ברשותך, אסגור טוב טוב את הדלת ואבלה את הלילה על מפתנך, במעילי. תקרא לי כשתדפוק באגרופך בקיר. עקץ אותך זבוב פַּחְמָתִי, חבר?"

האיש הביט בו בלי מענה. הצרפתי הניח את ידו על הכתף, בזהירות, במקום שהיה עדיין בריא, וחש בקור הגסיסה מבעד לעור הדק של כפפתו.

"תני לי לשתות, ביסביליטה," אמר לבסוף הנוטה למות. "לכלכתי את הכד כמו ילד קטן, כשהזיתי. "תרוקני אותו על האפר, ותמלאי אותו ביי"ש טוב. אני לועס חלאה מרה נורא, יפתי."

היא צייתה שוב בהכנעה. אך כשהכד היה מלא, היא הגישה אותו לקרלוס, ומבלי להואיל להנמיך את קולה, אמרה:

"תן לו לשתות בעצמך, סניור. הוא עדיין מלא חיים, אפילו שהרגליים הארוכות שלו כבר לא ייקחו אותו לשום מקום: הרעל אכל את הכליות שלו. כל החיים שלו עכשיו הם בראש שלו, ואני לא יכולה להתקרב אליו. אם הוא ינשוך אותי, אני מתה."

"היא אמרה הרעל... היא אמרה את זה... אני שומע הכול..." נאנק החולה. "הו! כלבה קטנה! חבר, קוראים לי אָלָהוֹביג, זה שם פגני. קוראים לי גם לְלוֹנְדֶה, על שם אבי המנוח. והאיש שראית שם באדמה, קראו לו פִּיקָאר. וזאתי הרעילה את שנינו."

"אל תאמין לכלום, סניור," אמרה היא בחיוך. "הם בישלו פטריות רעות ואכלו אותן, זאת האמת."

הצרפתי בחן במבטו את מנעול הדלת, שאת בריח האלון גדול הממדים שלו הוא הנמיך וביסביליטה הרימה אותו במאמץ רב; אחר כך נטל מעם השולחן מעין גביע ברזל, מילא אותו, והושיט אותו לאיש המסכן שנאחז בו בנהמה של הנאה. רק אז שב אל הנערה. היא שיחקה ברוגע עם בטטה, שנפלה לרצפה, בקצה בוהן רגלה העירומה.

"אל תשקרי," אמר. "האיש השני מת מזמן, עשרה ימים אולי? ראיתי אותו. אני יודע. הם לא אכלו את אותן פטריות, זה בטוח. עני לי בכנות. אני אאמין לך כי האדון שלך שיכור כנראה, או שהמחלה גורמת לו הזיות. עני לי כבר!"

היא התנדנדה על ירכיה, ראשה נוטה אל כתף ימין, ומבטה העמוק עקב, סמוי מעין, אחר כל תנועה של גופה התם. לפתע פרץ קולה בלב השקט.

"תשאל אותו קודם מה הוא עשה עם האיש הלבן, השותף שלו. בשבילו, אני אגיד לך, הוא מֵטִיס.[7] אימו הייתה אישה מהשבט שלי, קבצנית, שפחה, שום דבר. איזה כלב היה מסכים ללקק את היד השחורה שלה?"

היא השתתקה ונאנקה, כי גביע הברזל, שנזרק ביעף, פגע בה מעל הגבות.

"אל תקשיב לה, אדון. אני נראה לך פרא אדם? תשתיק אותה, חבר. אני מעדיף אלף רעלים מתחת לעור שלי, מזרם הקול הרך הזה בראש שלי... ביסביליטה!"

הוא גרר עצמו אל מחוץ לערש הדווי שלו ושכב עתה באמצע החדר, בינות לסחבות הפזורות, מגלגל בפראות את כתפיו, מנסה למשוך אחריו את ירכיו המתות, ובוכה.

"חבר, האבא שלה, היה גנב משבט גוארני, שודד, מנהיג של רוצחים בעל אוזניים ארוכות. שאלוהים יעניש אותנו בגלל שהבאנו איתנו את היתומה, אחרינו, לאורך כל השָׁאקוֹ! ואני אגיד לך עוד משהו: היא מתנהגת כמו פראית, אבל היא למדה, זאת שמדברת אליך, כן. היא יודעת לקרוא ולספור, בי נשבעתי! היא הייתה במשך שנה אצל כומרֵי הרחמים, חבר!"

"שיבוא עליך אסון!" נענתה הנערה, חיוורת. "אתה תבלע כשתמות את כל הזוהמה הזאת. סניור, הוא רצה אותי, זאת האמת. אני בזה לו, אפילו שאני המשרתת שלו. הוא קינא בגבר הלבן. הם השתכרו ביחד, ואז הוא הרג אותו. ואני עכשיו, אני גורמת לו למות. הרעל כבר אכל את הכול: ושום אלוהים לא יציל אותו."

"אז את מודה, תולעת קטנה ארורה!" צעק הצרפתי בנואשות. "הפעם אני אלפף אותך כמו ירך של חזיר."

היא זינקה מייד זינוק אדיר, אך דרנטל כבר אץ אל הדלת. דקה ארוכה הם נותרו בלי ניע, פנים אל פנים, מקצה אחד לאחר של החדר רחב הידיים, הריק, נושמים בצימאון מעורב באדי האלכוהול, את הבל פיו האיום של הלילה. ואז הצרפתי אחז בקצה שוטו, הניף את גולת הנחושת הכבדה, וסובב אותה כמו קלע.

"שים לב! תיזהר!" נאנק הנוטה למות בקול מתחנן, "אל תפגע בה! אל תשבור את הראש היקר שלה! לאט! לאט! תיכנעי, ביסביליטה, זאת לא בושה, הוא חזק! תיכנעי, בתי. רחם, חבר! היא לא אישה כמו כל הנשים. טיפה אחת מהרוק המתוק היקר שלה תשיב לי את החיים, והיא הייתה פעם בין שנינו כמו ענף של עץ תפוחים פורח."

הוא סגר על מגפו של הצרפתי, בגניחה, את ידו הרחבה, יד של כורת עצים. האינדיאנית שילחה מבטה אל הרצפה, ראתה הכול בחטף, התרוממה כציפור ובאה לעמוד כה קרוב לאויבה, שהוא עשה צעד מהיר אחד כדי להשיגה. גולת הנחושת חמקה מידו בשריקה ואצה להצטלצל על המרישים בעוד הוא צונח על הרצפה, פניו נרמסים כנגד הטיט. כל זה אירע בן רגע. הוא תפס את הגוף הקטן, מושלך במהירות הבזק מעבר למותניים. בשתי ירכיה היא לחצה בכוח על הרגל החופשייה, השחילה את זרועה העירומה מסביב לצווארו, הניחה את ידה האחרת על עורפו, והתקשחה. האוויר לא הגיע לריאותיו של הצרפתי, והוא חש את חוליותיו חורקות.

"תן את הסכין שלך," אמרה היא בלחש בגוארני, "אני רוצה אותו. תן! תן!"

התקיפה הייתה מדויקת מדי ומהירה מדי, מחושבת באמנות כה רבה שהוא לא יכול היה לנקוט מולה, בלי פגע, התנגדות תקיפה. להפך, הוא הרפה את שריריו, נכנע, התגלגל אט אט סביב עצמו, עד ששחרר את מותן ימינו. נוסף על כך, להט המאבק, החיבוק השוקט של הגוף המדלג, וגם ריח האלכוהול כמו שיכרו אותו.

כמעט בלי משים, ידו נלחצה סביב הידית של הנשק בעוצמה שלא תתואר. והוא הכה מלמטה למעלה, כה חזק שלא חש כל התנגדות, וחשב תחילה שהחמיץ את מכתו.

היא התרוממה בו ברגע. במבט שנעצה בו הייתה מעין שלוות נפש עגומה, מלכותיות פראית, ועוד דבר, שנדמה לרוך לא מובן. היה לילה, לילה ממש, הלילה העצום של האדמה הפראית, קריאתה המתנשאת, כניעותה הנואשת, החום הנשי של צלעות הצל שלה. לפיכך, הוא לא העז להישיר עיניו למבט זה, ועם זאת בלי יכולת להשפיל את מבטו שלו. ומכיוון שבמהלך המאבק, העששית נותקה מן המריש ובערה על הרצפה, הוא אסף אותה בלי לומר מילה, בבושה.

הנערה עמדה עדיין לפניו, בלי ניע, אך ראשה היה עתה רכון אל האדמה. הייתה לה תנועת כתפיים של עייפות ושל הדרת כבוד מאין כמוה, והיא התרחקה לאיטה, בצעד מחותחת, שתי ידיה שלובות על בטנה, עד לפינה החשוכה מכולן, שם התיישבה, גורפת מעל ברכיה, חרישית, את שמלת הכותנה העלובה.

*המשך העלילה בספר המלא*