איך לקרוא ספר?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך לקרוא ספר?

איך לקרוא ספר?

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

וירג'יניה וולף

וירג'יניה וולף (באנגלית: Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 - 28 במרץ 1941) הוא השם שבו התפרסמה מי שנקראה בלידתה אדליין וירג'יניה סטיבן, סופרת אנגלייה.

ולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבורה ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בחצר המלכות של המלכה אליזבת. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.

תקציר

איך לקרוא ספר?
"ראשית עליי להדגיש את סימן השאלה בסופה של הכותרת. גם אילו יכולתי להשיב לעצמי על השאלה, התשובה הייתה נוגעת לי בלבד ולא לכם. העצה היחידה, באמת, שאפשר לתת בעניין הקריאה היא לא לקבל שום עצה אלא לזרום עם הרגשות והאינסטינקטים האישיים שלך, לסמוך על ההיגיון שלך, להגיע למסקנות שלך בלבד. אם זה הוסכם בינינו, אוכל עתה להיות חופשייה להעלות כמה רעיונות והצעות, משום שאתה לא תאפשר להם לכבול את עצמאותך, שהיא האיכות החשובה ביותר שיש לקורא. אחרי הכול, איזה כלל או חוק אפשר להחיל על ספרים?"
ממה יתרשם בן זמננו
"לפני הכול, בן זמננו יתרשם אך מעט מהעובדה ששני מבקרים סביב אותו שולחן, באותו רגע, יבטאו דעות שונות לחלוטין על אותו ספר. כאן, בצד ימין, הוצהר שהוא יצירת מופת של הספרות האנגלית; ובה בעת בצד שמאל, שהוא רק מצבור של נייר מבוזבז, שאם האש לא תכבה בגינו, יש להשליכו ללהבות. יחד עם זאת, שני המבקרים מסכימים בנוגע למילטון וקיטְס. הם מגלים רגישות מעודנת, וללא ספק גם התלהבות אמיתית. רק כאשר הם דנים ביצירות סופרי הדור הם בהכרח מגיעים לידי קטטות. הספר, שהתפרסם לפני כחודשיים ועומד לדיון, מהווה תרומה חשובה לספרות האנגלית בד בבד עם בינוניות יומרנית. זהו ההסבר; זו הסיבה לשוני ביניהם."


וירג'יניה וולף נולדה בלונדון בחורף 1882. הוריה היו אנשי ספר — האם בת למשפחה שבבעלותה הוצאת ספרים נחשבת והאב, לסלי סטיבן, סופר, עורך ספרותי, היסטוריון ומבקר ספרות בעל שם. וירג'יניה וולף הטביעה את עצמה בנהר Ouse הסמוך לביתה בחבל סאסקס. גופתה נמשתה מן המים באביב 1941.


הספר בשבחי ההליכה מאת לסלי סטיבן בתרגומה של ניצה פלד ראה אור בנהר ספרים במרס 2018.

פרק ראשון

איך לקרוא ספר?

ראשית עליי להדגיש את סימן השאלה בסופה של הכותרת. גם אילו יכולתי להשיב לעצמי על השאלה, התשובה הייתה נוגעת לי בלבד ולא לכם. העצה היחידה, באמת, שאפשר לתת בעניין הקריאה היא לא לקבל שום עצה אלא לזרום עם הרגשות והאינסטינקטים האישיים שלך, לסמוך על ההיגיון שלך, להגיע למסקנות שלך בלבד. אם זה הוסכם בינינו, אוכל עתה להיות חופשייה להעלות כמה רעיונות והצעות, משום שאתה לא תאפשר להם לכבול את עצמאותך, שהיא האיכות החשובה ביותר שיש לקורא. אחרי הכול, איזה כלל או חוק אפשר להחיל על ספרים? קרב ווטרלו התרחש ביום מסוים; אבל האם המלט הוא מחזה טוב מאשר המלך ליר? איש לא יוכל לומר. על כל אחד להכריע בעצמו. להתיר לרשויות, אפילו אם הן עוטות גלימות פרווה כבדות, להיכנס לספריותינו ולומר לנו איך לקרוא, מה לקרוא, איזה ערך להעניק למה שאנו קוראים, משמעותו היא להרוס את הנפש החופשייה שהיא נשמתם של מקומות מקודשים אלו. בכל מקום אחר אנו עלולים להיכבל בידי חוקים ומוסכמות — וכאן אין לנו כלל כאלו.

אך כדי ליהנות מהחירות, אם תיסלח לנו השטחיות, עלינו לשלוט בעצמנו. אל לנו להקל ראש בכוחותינו, בחוסר האונים ובבורות שלנו; כדי להשקות שיח ורד יחיד אל לנו להציף חצי מהבית; עלינו לאמן אותם, ולכוונם בדייקנות ובעוצמה, כאן למקום זה ממש. ייתכן שזה הקושי העיקרי שניצב בפנינו בספרייה. מה זה "מקום זה ממש?" ייתכן שאין כאן כלום מלבד מצבור מגובב ומעורפל. שירה ורומנים, היסטוריה וזיכרונות, מילונים ודוחות; ספרים בכל השפות שנכתבו בידי גברים ונשים בעלי תכונות שונות, גזעים ותקופות, דוחקים זה את זה על המדף. ובחוץ, נעירות חמור, הנשים מרכלות בקרבת הבאר, הסייחים דוהרים על פני השדות. היכן עלינו להתחיל? איך נסדר את הכאוס הרבגוני וניהנה ונתענג באופן עמוק ומקיף ממה שאנו קוראים?

די לומר שכיוון שספרים ממוינים לפי סוגות — סיפורת, ביוגרפיה, שירה — עלינו להפריד ביניהם ולקחת מכל אחד מהם את שהוא אמור לתת לנו. עם זאת, רק קומץ אנשים מבקשים מהספרים את מה שהם יכולים לתת. שכיח יותר שאנו מגיעים לספרים בנפש מפולגת ומטושטשים, מבקשים מהסיפורת שתהיה אמת, מהשירה שתהיה בדויה, מהביוגרפיה שתחמיא, מההיסטוריה שתאכוף את דעותינו הקדומות. אילו היינו יכולים לסלק את כל דעותינו הקדומות כשאנו קוראים, זו הייתה התחלה מעולה. אל תכתיב לסופר שלך; תנסה להיות הוא. היה עמיתו ושותפו לעבודה. אם תתעכב, ותסתייג ותבקר מלכתחילה, אתה מונע מעצמך את היכולת להכיל במלואו את הערך הראוי של מה שאתה קורא. אך אם הינך פותח את נפשך לרווחה ככל האפשר, אזי אותות ורמזים מהעידון הסמוי מהעין, מהשזירה ומהסלסול של המשפטים הראשונים, יביאו אותך אל תוך נוכחות של הוויה אנושית שונה מכול. תשהה בזה, תתיידד עם זה, במהרה תגלה שהסופר שלך מעניק לך, או מנסה להעניק לך, משהו מוגדר הרבה יותר. שלושים ושניים פרקי הרומן — אם מלכתחילה עלתה בדעתנו השאלה איך לקרוא רומן — הם ניסיון לעצב משהו מבוקר כמו בניין: אך מילים אינן מוחשיות כמו לבנים; קריאה היא תהליך ממושך ומורכב יותר מראייה. ייתכן שהדרך המהירה ביותר להבין את מרכיביה של עבודת הכתיבה של הסופר היא לא לקרוא, אלא לכתוב; להתנסות בעצמך בסכנות ובקשיים שבמילים. שים לב, אז, לאירוע שהותיר בך רושם ניכר — איך נניח, בפינת הרחוב חלפת על פני שני אנשים משוחחים. עץ התנועע; תאורת רחוב ריצדה; טון הדיבור היה קומי, אך בד בבד גם טרגי; מופע שלם, הבנה מלאה, נראים כלולים ברגע הזה.

אך כשאתה מנסה לשחזר זאת במילים, תגלה שזה מתרסק לאלפי רשמים מנוגדים. את מקצתם צריך לרכך; מקצתם להדגיש; ונראה שבתהליך זה תאבד כל מה שהבנת על הרגש עצמו בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. על כן, הפנה את גבך לדפיך הפזורים והמוכתמים ופנה לעמודים הראשונים של כמה סופרים דגולים — דפו, ג'יין אוסטין, הרדי. עכשיו תוכל להעריך כראוי את אמנותם. אין זה משום שאנו נמצאים בנוכחות של בני אדם שונים — דפו, אוסטין או הרדי — אלא אנו חיים בעולמות שונים. ברובינזון קרוזו, אנו משרכים דרכנו בדרך הראשית הגלויה; דבר מוביל לדבר; העובדות וסדר העובדות מספיקים. אך אם האוויר הפתוח וההרפתקאות מובנים לגמרי לדפו, הם אינם אומרים דבר לג'יין אוסטין. אצלה, בחדר האורחים, מתגלות תכונותיהם של האנשים המשוחחים מבעד למראות הרבות של שיחתם. ואם, כשאנו מסתגלים לחדר האורחים ולהשתקפותו, אנו מסבים פנינו להַרדי, אנו שוב מסתחררים. אדמות הבור סביבנו והכוכבים מעל ראשינו. הצד האחר של הנפש נחשף עתה — הצד האפל שעולה לגבהים בבדידות, ולא הצד המואר שמתגלה בחברה. יחסינו אינם עם אנשים, אלא עם הטבע והגורל. אך על אף זאת, עד כמה שעולמות אלו שונים, כל אחד עומד כשלעצמו. המחולל את העולמות הללו מקפיד לשמר את חוקי הפרספקטיבה שלו, וגם אם הם מטילים עלינו עומס רב, הם אינם מבלבלים אותנו, כפי שסופרים פחות מוכשרים עושים תכופות, על ידי שהם מעצבים שני סוגי מציאויות שונים באותו ספר. כך בעוברנו מסופר גדול אחד למשנהו — מג'יין אוסטין להרדי, מפיקוק[3] לטרולופּ,[4] מסקוט[5] למרדית'[6] — משמעותו היא להישבר ולהיעקר; להיות מושלך מדרך אחת אל משניה. לקרוא רומן זו אמנות קשה ומורכבת. עליך להיות מסוגל לא רק לדיוק בהבנה, אלא גם להיות בעל דמיון נועז, אם אתה רוצה להשתמש בכל מה שהסופר — האמן הדגול — מעניק לך.

אך מבט חטוף בחבורה ההטרוגנית שעל המדף תגלה שהסופרים הם רק לעיתים רחוקות "אמנים דגולים"; נפוץ הרבה יותר שספר לא מתיימר להיות עבודת אמנות כלל. למשל, הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות האלו, חייהם של אנשים גדולים, שמתו ונשכחו מזמן, הניצבים כתף אל כתף עם הרומנים והשירה, האם אנו מסרבים לקרוא אותם מפני שאינם "אמנות"? או שנקרא אותם, אך נקרא אותם באופן שונה, ולמטרות שונות? האם נקרא אותם קודם כול לספק את סקרנותנו, כזו שלוכדת אותנו לעיתים כשאנו משתהים לפני בית כשהאורות נדלקים והתריסים טרם הוגפו, וכל קומה בבית משקפת לנו קטע שונה של חיי אדם? אז אנו אכולי סקרנות בנוגע לחיי האנשים הללו — המשרתים מרכלים, האדונים סועדים, הנערה מתלבשת למסיבה, האישה הזקנה ליד החלון עם סריגתה. מי הם, מה הם, מה שמותיהם, עיסוקם, מחשבותיהם והרפתקאותיהם?

ביוגרפיות וזיכרונות מספקים תשובות, מאירים בתים רבים כאלו; הם מראים לנו אנשים בחיי היום יום שלהם, עמלם, כישלונותיהם, הצלחותיהם, מזונם, שנאתם, אהבתם, עד שעת מותם. לעיתים כשאנו צופים, הבית מתפוגג ופסי הרכבת נעלמים ואנו ליד הים; אנו צדים, מפליגים, נלחמים; אנו בין פראי אדם וחיילים; אנו לוקחים חלק במערכות גדולות. או לחלופין, אם נרצה להישאר כאן באנגליה, בלונדון, שוב הסצנה משתנה; הרחובות הצרים; הבית נעשה קטן, צפוף, בעל שמשות מעוינות ומבאיש. אנו רואים משורר, דאן[7] מסתלק מבית כזה משום שהקירות כה דקים שכשהילדים צורחים, צעקותיהם חודרות מבעדם. אנו יכולים לעקוב אחריו דרך השבילים הנחים בין דפי הספר לטוויקנהם;[8] לגן של ליידי בדפורד,[9] מקום מפגש מפורסם לאצילים ולמשוררים; ולאחר מכן לפנות לווילטון,[10] לבית הגדול במדרון, ולהקשיב לסידני מקריא לאחותו את ארקדיה;[11] לשוטט ממש בביצות ולחזות ממש באנפות המופיעות ברומן המפורסם; ואז שוב לנסוע צפונה עם גברת פמברוק האחרת, אן קליפורד,[12] אל ביצות הפרא שלה, או לצלול אל תוך העיר ולרסן את שמחתנו למראהו של גבריאל הרווי[13] בחליפת הקטיפה השחורה שלו מתווכח עם ספנסר[14] על שירה. אין דבר מקסים יותר מלגשש ולמעוד באפלה המשתנה ובפאר של לונדון האליזבטנית, אך לא להישאר שם. הטמפלים והסוויפטים, ההארלים והסנט ג'ונים מאותתים לנו להמשיך הלאה; שעה אחרי שעה אנו עוסקים בהתרת מריבותיהם ובפענוח דמויותיהם; וכשאנו מתעייפים מהם אנו יכולים להמשיך לשוטט, לחלוף על פני גברת לבושה בשחור ועונדת יהלומים, לסמואל ג'ונסון ולגולדשמיט וגאריק;[15] או לחצות את התעלה אם מתחשק לנו, ולפגוש את וולטר ודידרו, ומאדם דו דפאן;[16] וחזרה לאנגליה וטוויקנהם — איך מקומות ושמות מסוימים חוזרים על עצמם! היכן שלליידי בדפורד היה גן ובו חי פּופּ[17] מאוחר יותר, לבית ווֹלפּוֹל בסטרוברי היל. נוסף על כך, וולפול הפגיש אותנו עם נחיל של מכרים חדשים, יש כל כך הרבה בתים לבקר בהם ופעמונים לצלצל בהם שייתכן שנהסס להרף עין על סף ביתן של העלמות בֵּרי,[18] למשל, ובעודנו מתבוננים, מגיע תאקרי;[19] הוא ידיד של האישה שוולפול אהב; אם כך, רק במעבר מחבר לחבר, מגן לגן, מבית לבית, חלפנו מקצה אחד של הספרות האנגלית לקצה השני והתעוררנו לגלות ששוב אנו בהווה, אם נוכל להבדיל את הרגע הזה מכל מה שקרה לפני כן. זו אחת מהדרכים שבהן אנו יכולים לקרוא על החיים ועל המכתבים האלו; אנו יכולים להאיר איתם חלונות רבים של העבר; אנו יכולים לצפות במתים המפורסמים ובמנהגיהם המוכרים ולדמיין לפעמים שאנו קרובים כל כך עד שנוכל לחשוף את סודותיהם, ולעיתים נוכל לשלוף מחזה או שיר שהם כתבו ולראות אם הוא שונה כשקוראים אותו בנוכחות הסופר. אך גם זה מעורר שאלות אחרות. עלינו לשאול את עצמנו עד כמה ספר מושפע מחיי סופר — עד כמה בטוח לתת לכותב לפרש את הסופר? עד כמה נתנגד או נוותר לסימפתיה ולאנטיפתיה שהאיש עצמו מעורר בנו — האם המילים רגישות כל כך, נענות כל כך לאופיו של הסופר? אלו השאלות העולות בנו כשאנו קוראים חיים ומכתבים, ועלינו לענות עליהן בעצמנו, משום שאין דבר גורלי יותר מלהיות מודרך על ידי ההעדפות של האחרים בנושא כה אישי.

יחד עם זאת, אפשר לקרוא ספרים כאלו במטרה שונה — לא לזרוק אור על ספרות, לא להתיידד עם אנשים מפורסמים, אלא לרענן את כוח היצירה שלנו ולאמן אותה. האין חלון פתוח בצד הימני של הכוננית? כמה נפלא לעצור את הקריאה ולהביט החוצה! כמה מעוררת ההתרחשות בחוסר מודעותה, בחוסר הרלוונטיות שלה, בתנועתה המתמדת — הסייחים דוהרים על פני השדות, האישה ממלאה את הדלי שלה בבאר, החמור זורק את ראשו לאחור ופולט את יבבתו הממושכת והמרירה. החלק הארי בכל ספרייה הוא אך ורק רישום של רגעים כאלו בחיי הגברים, הנשים והחמורים. כל ספרות, כשהיא מתיישנת, מכילה ערמות פסולת, רישום של רגעים נעלמים וחיים נשכחים שסופרו בסגנון מקרטע ורפה שנכחד. אך אם תאפשר לעצמך את השמחה שבקריאת הפסולת, תופתע, ולמעשה תתעצם משרידי חיי האדם שהושלכו אל הרקב. זה יכול להיות מכתב אחד — אבל איזה חזון יש לו! אלו יכולים להיות כמה משפטים — אך אילו נופים הם מציעים! לעיתים מתלכד סיפור שלם בהומור, בפָתוס ובשלמות, שנדמה שסופר גדול עבד כאן, אך זה רק שחקן ותיק, טייט וילקינסון, נזכר בסיפורו המוזר של קפטן ג'ונס; זה רק קצין זוטר צעיר המשרת בפיקודו של ארתור ולסלי שהתאהב בנערה יפה בליסבון; זו רק מריה אלן מפילה את תפירתה בחדר האורחים הריק ונאנחת בחרטה על שלא שעתה לעצתו הטובה של ד"ר ברני ולא הייתה בורחת עם רישי שלה.[20] לכל אלו אין כלל ערך; הוא זניח באופן קיצוני; ובכל זאת, כמה מרתק לחזור שוב ושוב לחטט בערמת הפסולת ולגלות טבעות, מספריים ואפונים שבורים קבורים בעבר העצום, ולנסות לאחד את פיסותיהם בעוד הסייח דוהר סביב השדות, האישה ממלאה את הדלי שלה בבאר, והחמור נוער.

לבסוף, בטווח הארוך, עייפנו מקריאת פסולת. התעייפנו מלחפש את מה שנחוץ כדי להשלים חצאי אמיתות שהן כל מה שהווילקינסונים, הבנברים והמריות אלנות יכלו להציע לנו. לא היה להם הכישרון האמנותי להעצים ולהסיר; הם לא השכילו לספר את כל האמת אפילו על חייהם שלהם; הם עיוותו את הסיפור שיכול היה להיות מעוצב היטב. רק עובדות הם יכלו להציע לנו, והעובדות נחותות מאוד לעומת הסיפורת. כך עלה בנו הרצון לסיים את העיסוק בהצהרות ובהערכות למחצה; להפסיק לחפש את הצללים הרגעיים של אופי האדם, ולעומת זאת ליהנות מההפשטות הגדולות יותר, מהאמת הטהורה של הסיפורת. כך אנו יוצרים מצב רוח אינטנסיבי ומוכלל, חסר מודעות לפרטים, אך מודגש במקצב סדיר חוזר ונשנה שהביטוי הטבעי שלו הוא שירה... כשאנו כמעט מסוגלים לכתוב אותה.

*המשך הפרק בספר המלא*

וירג'יניה וולף

וירג'יניה וולף (באנגלית: Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 - 28 במרץ 1941) הוא השם שבו התפרסמה מי שנקראה בלידתה אדליין וירג'יניה סטיבן, סופרת אנגלייה.

ולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבורה ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בחצר המלכות של המלכה אליזבת. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.

עוד על הספר

איך לקרוא ספר? וירג'יניה וולף

איך לקרוא ספר?

ראשית עליי להדגיש את סימן השאלה בסופה של הכותרת. גם אילו יכולתי להשיב לעצמי על השאלה, התשובה הייתה נוגעת לי בלבד ולא לכם. העצה היחידה, באמת, שאפשר לתת בעניין הקריאה היא לא לקבל שום עצה אלא לזרום עם הרגשות והאינסטינקטים האישיים שלך, לסמוך על ההיגיון שלך, להגיע למסקנות שלך בלבד. אם זה הוסכם בינינו, אוכל עתה להיות חופשייה להעלות כמה רעיונות והצעות, משום שאתה לא תאפשר להם לכבול את עצמאותך, שהיא האיכות החשובה ביותר שיש לקורא. אחרי הכול, איזה כלל או חוק אפשר להחיל על ספרים? קרב ווטרלו התרחש ביום מסוים; אבל האם המלט הוא מחזה טוב מאשר המלך ליר? איש לא יוכל לומר. על כל אחד להכריע בעצמו. להתיר לרשויות, אפילו אם הן עוטות גלימות פרווה כבדות, להיכנס לספריותינו ולומר לנו איך לקרוא, מה לקרוא, איזה ערך להעניק למה שאנו קוראים, משמעותו היא להרוס את הנפש החופשייה שהיא נשמתם של מקומות מקודשים אלו. בכל מקום אחר אנו עלולים להיכבל בידי חוקים ומוסכמות — וכאן אין לנו כלל כאלו.

אך כדי ליהנות מהחירות, אם תיסלח לנו השטחיות, עלינו לשלוט בעצמנו. אל לנו להקל ראש בכוחותינו, בחוסר האונים ובבורות שלנו; כדי להשקות שיח ורד יחיד אל לנו להציף חצי מהבית; עלינו לאמן אותם, ולכוונם בדייקנות ובעוצמה, כאן למקום זה ממש. ייתכן שזה הקושי העיקרי שניצב בפנינו בספרייה. מה זה "מקום זה ממש?" ייתכן שאין כאן כלום מלבד מצבור מגובב ומעורפל. שירה ורומנים, היסטוריה וזיכרונות, מילונים ודוחות; ספרים בכל השפות שנכתבו בידי גברים ונשים בעלי תכונות שונות, גזעים ותקופות, דוחקים זה את זה על המדף. ובחוץ, נעירות חמור, הנשים מרכלות בקרבת הבאר, הסייחים דוהרים על פני השדות. היכן עלינו להתחיל? איך נסדר את הכאוס הרבגוני וניהנה ונתענג באופן עמוק ומקיף ממה שאנו קוראים?

די לומר שכיוון שספרים ממוינים לפי סוגות — סיפורת, ביוגרפיה, שירה — עלינו להפריד ביניהם ולקחת מכל אחד מהם את שהוא אמור לתת לנו. עם זאת, רק קומץ אנשים מבקשים מהספרים את מה שהם יכולים לתת. שכיח יותר שאנו מגיעים לספרים בנפש מפולגת ומטושטשים, מבקשים מהסיפורת שתהיה אמת, מהשירה שתהיה בדויה, מהביוגרפיה שתחמיא, מההיסטוריה שתאכוף את דעותינו הקדומות. אילו היינו יכולים לסלק את כל דעותינו הקדומות כשאנו קוראים, זו הייתה התחלה מעולה. אל תכתיב לסופר שלך; תנסה להיות הוא. היה עמיתו ושותפו לעבודה. אם תתעכב, ותסתייג ותבקר מלכתחילה, אתה מונע מעצמך את היכולת להכיל במלואו את הערך הראוי של מה שאתה קורא. אך אם הינך פותח את נפשך לרווחה ככל האפשר, אזי אותות ורמזים מהעידון הסמוי מהעין, מהשזירה ומהסלסול של המשפטים הראשונים, יביאו אותך אל תוך נוכחות של הוויה אנושית שונה מכול. תשהה בזה, תתיידד עם זה, במהרה תגלה שהסופר שלך מעניק לך, או מנסה להעניק לך, משהו מוגדר הרבה יותר. שלושים ושניים פרקי הרומן — אם מלכתחילה עלתה בדעתנו השאלה איך לקרוא רומן — הם ניסיון לעצב משהו מבוקר כמו בניין: אך מילים אינן מוחשיות כמו לבנים; קריאה היא תהליך ממושך ומורכב יותר מראייה. ייתכן שהדרך המהירה ביותר להבין את מרכיביה של עבודת הכתיבה של הסופר היא לא לקרוא, אלא לכתוב; להתנסות בעצמך בסכנות ובקשיים שבמילים. שים לב, אז, לאירוע שהותיר בך רושם ניכר — איך נניח, בפינת הרחוב חלפת על פני שני אנשים משוחחים. עץ התנועע; תאורת רחוב ריצדה; טון הדיבור היה קומי, אך בד בבד גם טרגי; מופע שלם, הבנה מלאה, נראים כלולים ברגע הזה.

אך כשאתה מנסה לשחזר זאת במילים, תגלה שזה מתרסק לאלפי רשמים מנוגדים. את מקצתם צריך לרכך; מקצתם להדגיש; ונראה שבתהליך זה תאבד כל מה שהבנת על הרגש עצמו בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. על כן, הפנה את גבך לדפיך הפזורים והמוכתמים ופנה לעמודים הראשונים של כמה סופרים דגולים — דפו, ג'יין אוסטין, הרדי. עכשיו תוכל להעריך כראוי את אמנותם. אין זה משום שאנו נמצאים בנוכחות של בני אדם שונים — דפו, אוסטין או הרדי — אלא אנו חיים בעולמות שונים. ברובינזון קרוזו, אנו משרכים דרכנו בדרך הראשית הגלויה; דבר מוביל לדבר; העובדות וסדר העובדות מספיקים. אך אם האוויר הפתוח וההרפתקאות מובנים לגמרי לדפו, הם אינם אומרים דבר לג'יין אוסטין. אצלה, בחדר האורחים, מתגלות תכונותיהם של האנשים המשוחחים מבעד למראות הרבות של שיחתם. ואם, כשאנו מסתגלים לחדר האורחים ולהשתקפותו, אנו מסבים פנינו להַרדי, אנו שוב מסתחררים. אדמות הבור סביבנו והכוכבים מעל ראשינו. הצד האחר של הנפש נחשף עתה — הצד האפל שעולה לגבהים בבדידות, ולא הצד המואר שמתגלה בחברה. יחסינו אינם עם אנשים, אלא עם הטבע והגורל. אך על אף זאת, עד כמה שעולמות אלו שונים, כל אחד עומד כשלעצמו. המחולל את העולמות הללו מקפיד לשמר את חוקי הפרספקטיבה שלו, וגם אם הם מטילים עלינו עומס רב, הם אינם מבלבלים אותנו, כפי שסופרים פחות מוכשרים עושים תכופות, על ידי שהם מעצבים שני סוגי מציאויות שונים באותו ספר. כך בעוברנו מסופר גדול אחד למשנהו — מג'יין אוסטין להרדי, מפיקוק[3] לטרולופּ,[4] מסקוט[5] למרדית'[6] — משמעותו היא להישבר ולהיעקר; להיות מושלך מדרך אחת אל משניה. לקרוא רומן זו אמנות קשה ומורכבת. עליך להיות מסוגל לא רק לדיוק בהבנה, אלא גם להיות בעל דמיון נועז, אם אתה רוצה להשתמש בכל מה שהסופר — האמן הדגול — מעניק לך.

אך מבט חטוף בחבורה ההטרוגנית שעל המדף תגלה שהסופרים הם רק לעיתים רחוקות "אמנים דגולים"; נפוץ הרבה יותר שספר לא מתיימר להיות עבודת אמנות כלל. למשל, הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות האלו, חייהם של אנשים גדולים, שמתו ונשכחו מזמן, הניצבים כתף אל כתף עם הרומנים והשירה, האם אנו מסרבים לקרוא אותם מפני שאינם "אמנות"? או שנקרא אותם, אך נקרא אותם באופן שונה, ולמטרות שונות? האם נקרא אותם קודם כול לספק את סקרנותנו, כזו שלוכדת אותנו לעיתים כשאנו משתהים לפני בית כשהאורות נדלקים והתריסים טרם הוגפו, וכל קומה בבית משקפת לנו קטע שונה של חיי אדם? אז אנו אכולי סקרנות בנוגע לחיי האנשים הללו — המשרתים מרכלים, האדונים סועדים, הנערה מתלבשת למסיבה, האישה הזקנה ליד החלון עם סריגתה. מי הם, מה הם, מה שמותיהם, עיסוקם, מחשבותיהם והרפתקאותיהם?

ביוגרפיות וזיכרונות מספקים תשובות, מאירים בתים רבים כאלו; הם מראים לנו אנשים בחיי היום יום שלהם, עמלם, כישלונותיהם, הצלחותיהם, מזונם, שנאתם, אהבתם, עד שעת מותם. לעיתים כשאנו צופים, הבית מתפוגג ופסי הרכבת נעלמים ואנו ליד הים; אנו צדים, מפליגים, נלחמים; אנו בין פראי אדם וחיילים; אנו לוקחים חלק במערכות גדולות. או לחלופין, אם נרצה להישאר כאן באנגליה, בלונדון, שוב הסצנה משתנה; הרחובות הצרים; הבית נעשה קטן, צפוף, בעל שמשות מעוינות ומבאיש. אנו רואים משורר, דאן[7] מסתלק מבית כזה משום שהקירות כה דקים שכשהילדים צורחים, צעקותיהם חודרות מבעדם. אנו יכולים לעקוב אחריו דרך השבילים הנחים בין דפי הספר לטוויקנהם;[8] לגן של ליידי בדפורד,[9] מקום מפגש מפורסם לאצילים ולמשוררים; ולאחר מכן לפנות לווילטון,[10] לבית הגדול במדרון, ולהקשיב לסידני מקריא לאחותו את ארקדיה;[11] לשוטט ממש בביצות ולחזות ממש באנפות המופיעות ברומן המפורסם; ואז שוב לנסוע צפונה עם גברת פמברוק האחרת, אן קליפורד,[12] אל ביצות הפרא שלה, או לצלול אל תוך העיר ולרסן את שמחתנו למראהו של גבריאל הרווי[13] בחליפת הקטיפה השחורה שלו מתווכח עם ספנסר[14] על שירה. אין דבר מקסים יותר מלגשש ולמעוד באפלה המשתנה ובפאר של לונדון האליזבטנית, אך לא להישאר שם. הטמפלים והסוויפטים, ההארלים והסנט ג'ונים מאותתים לנו להמשיך הלאה; שעה אחרי שעה אנו עוסקים בהתרת מריבותיהם ובפענוח דמויותיהם; וכשאנו מתעייפים מהם אנו יכולים להמשיך לשוטט, לחלוף על פני גברת לבושה בשחור ועונדת יהלומים, לסמואל ג'ונסון ולגולדשמיט וגאריק;[15] או לחצות את התעלה אם מתחשק לנו, ולפגוש את וולטר ודידרו, ומאדם דו דפאן;[16] וחזרה לאנגליה וטוויקנהם — איך מקומות ושמות מסוימים חוזרים על עצמם! היכן שלליידי בדפורד היה גן ובו חי פּופּ[17] מאוחר יותר, לבית ווֹלפּוֹל בסטרוברי היל. נוסף על כך, וולפול הפגיש אותנו עם נחיל של מכרים חדשים, יש כל כך הרבה בתים לבקר בהם ופעמונים לצלצל בהם שייתכן שנהסס להרף עין על סף ביתן של העלמות בֵּרי,[18] למשל, ובעודנו מתבוננים, מגיע תאקרי;[19] הוא ידיד של האישה שוולפול אהב; אם כך, רק במעבר מחבר לחבר, מגן לגן, מבית לבית, חלפנו מקצה אחד של הספרות האנגלית לקצה השני והתעוררנו לגלות ששוב אנו בהווה, אם נוכל להבדיל את הרגע הזה מכל מה שקרה לפני כן. זו אחת מהדרכים שבהן אנו יכולים לקרוא על החיים ועל המכתבים האלו; אנו יכולים להאיר איתם חלונות רבים של העבר; אנו יכולים לצפות במתים המפורסמים ובמנהגיהם המוכרים ולדמיין לפעמים שאנו קרובים כל כך עד שנוכל לחשוף את סודותיהם, ולעיתים נוכל לשלוף מחזה או שיר שהם כתבו ולראות אם הוא שונה כשקוראים אותו בנוכחות הסופר. אך גם זה מעורר שאלות אחרות. עלינו לשאול את עצמנו עד כמה ספר מושפע מחיי סופר — עד כמה בטוח לתת לכותב לפרש את הסופר? עד כמה נתנגד או נוותר לסימפתיה ולאנטיפתיה שהאיש עצמו מעורר בנו — האם המילים רגישות כל כך, נענות כל כך לאופיו של הסופר? אלו השאלות העולות בנו כשאנו קוראים חיים ומכתבים, ועלינו לענות עליהן בעצמנו, משום שאין דבר גורלי יותר מלהיות מודרך על ידי ההעדפות של האחרים בנושא כה אישי.

יחד עם זאת, אפשר לקרוא ספרים כאלו במטרה שונה — לא לזרוק אור על ספרות, לא להתיידד עם אנשים מפורסמים, אלא לרענן את כוח היצירה שלנו ולאמן אותה. האין חלון פתוח בצד הימני של הכוננית? כמה נפלא לעצור את הקריאה ולהביט החוצה! כמה מעוררת ההתרחשות בחוסר מודעותה, בחוסר הרלוונטיות שלה, בתנועתה המתמדת — הסייחים דוהרים על פני השדות, האישה ממלאה את הדלי שלה בבאר, החמור זורק את ראשו לאחור ופולט את יבבתו הממושכת והמרירה. החלק הארי בכל ספרייה הוא אך ורק רישום של רגעים כאלו בחיי הגברים, הנשים והחמורים. כל ספרות, כשהיא מתיישנת, מכילה ערמות פסולת, רישום של רגעים נעלמים וחיים נשכחים שסופרו בסגנון מקרטע ורפה שנכחד. אך אם תאפשר לעצמך את השמחה שבקריאת הפסולת, תופתע, ולמעשה תתעצם משרידי חיי האדם שהושלכו אל הרקב. זה יכול להיות מכתב אחד — אבל איזה חזון יש לו! אלו יכולים להיות כמה משפטים — אך אילו נופים הם מציעים! לעיתים מתלכד סיפור שלם בהומור, בפָתוס ובשלמות, שנדמה שסופר גדול עבד כאן, אך זה רק שחקן ותיק, טייט וילקינסון, נזכר בסיפורו המוזר של קפטן ג'ונס; זה רק קצין זוטר צעיר המשרת בפיקודו של ארתור ולסלי שהתאהב בנערה יפה בליסבון; זו רק מריה אלן מפילה את תפירתה בחדר האורחים הריק ונאנחת בחרטה על שלא שעתה לעצתו הטובה של ד"ר ברני ולא הייתה בורחת עם רישי שלה.[20] לכל אלו אין כלל ערך; הוא זניח באופן קיצוני; ובכל זאת, כמה מרתק לחזור שוב ושוב לחטט בערמת הפסולת ולגלות טבעות, מספריים ואפונים שבורים קבורים בעבר העצום, ולנסות לאחד את פיסותיהם בעוד הסייח דוהר סביב השדות, האישה ממלאה את הדלי שלה בבאר, והחמור נוער.

לבסוף, בטווח הארוך, עייפנו מקריאת פסולת. התעייפנו מלחפש את מה שנחוץ כדי להשלים חצאי אמיתות שהן כל מה שהווילקינסונים, הבנברים והמריות אלנות יכלו להציע לנו. לא היה להם הכישרון האמנותי להעצים ולהסיר; הם לא השכילו לספר את כל האמת אפילו על חייהם שלהם; הם עיוותו את הסיפור שיכול היה להיות מעוצב היטב. רק עובדות הם יכלו להציע לנו, והעובדות נחותות מאוד לעומת הסיפורת. כך עלה בנו הרצון לסיים את העיסוק בהצהרות ובהערכות למחצה; להפסיק לחפש את הצללים הרגעיים של אופי האדם, ולעומת זאת ליהנות מההפשטות הגדולות יותר, מהאמת הטהורה של הסיפורת. כך אנו יוצרים מצב רוח אינטנסיבי ומוכלל, חסר מודעות לפרטים, אך מודגש במקצב סדיר חוזר ונשנה שהביטוי הטבעי שלו הוא שירה... כשאנו כמעט מסוגלים לכתוב אותה.

*המשך הפרק בספר המלא*