כשג׳ירפה הופכת למגדל אייפל

1.6.12 | לילה. מאוחר

שלום,

אני יודעת שאין סיכוי שתזכור. זה היה מפגש קצר מדי, מזמן מדי. אני מניחה שהוא היה נטול כל משמעות מבחינתך.

אני שכחתי אותו, את המפגש בינינו. בימים שאחרי עוד זכרתי, אך לאט לאט הוא התערבב עם אינספור דמיונות ואירועים אמיתיים, עד שבמקרה, אירוע פעוט העלה אותך בבהירות לתודעתי. כעת, למרות ניסיונותי להפריד את הפגישה ההיא מהרעש הכללי, אני מצליחה לחלץ רק שברי רגעים ותחושה אחת חזקה. תכף אספר לך עליה.

אני שוכחת המון. שוכחת פרצופים, שוכחת שמות. אני לא מצליחה לשכוח תחושות, אבל מה טעם בתחושה שאיננה מחוברת לאירוע, שם או פרצוף?

אני מציצה לחלקי תמונות בתא הזיכרון שיוחד לך, רגע לפני שהחריץ האחרון נעלם. עמדת שם, ארוך גפיים, עם חן משונה כל כך. באצבעות שנראות ערוכות בכל רגע לרחף על קלידי פסנתר, אחזת משהו לבן.

עברתי דירה השבוע. שוב עברתי דירה. אני עוברת כל יוני לדירה חדשה, כבר שמונה־עשרה שנה. מקפידה לעבור לבד. שוב ניתקתי קשרים (מה שאפשר), שוב זרקתי דברים (את הרוב), שוב מיינתי. כרטיס עם שמך נפל מהערימה. שום ייחוד אין בו בכרטיס הזה. חלק, לבן, עם פונט בנאלי, קל להצמיד אליו כתובת סתמית של מגדל משרדים שגרתי, מקצוע משעמם. חוף מבטחים מושלם. רק בערימה אצלי הוא נראה אחרת, מוכתם, פרושׂ מחדש לאחר שהיה מקומט בכף ידי. למה קימטתי אותו? איזה מין יצר אלים תקף אותי פתאום? אינני זוכרת. אני בוהה בכרטיס, מבינה שטוב לא היה שם ולא מצליחה בשום אופן לשחזר מה כן היה.

שלפתי את הכרטיס מתוך הערימה והחלטתי לנצל הזדמנות. אני צריכה טובה. כתבתי קודם שאספר על התחושה שנותרה צמודה לכרטיס. אני לא יודעת באילו מילים להשתמש. אני לא רוצה לומר משהו רע, אני לא רוצה להעליב, אבל אני חייבת להסביר באופן ברור. בבקשה אל תכעס. אני מנסה. אם לא אצליח פשוט זרוק את המכתב הזה לפח. לא אטריד אותך יותר.

הנה, אומר זאת וזהו: אטימות. זה הדבר שמתויק אצלי עם הכרטיס המקומט שלך. תחושה עזה של אטימות סטואית. לא, לא משהו רע. לא קהות לרגשות האחר. משהו אחר, משהו מוגן. מין שכבה כזאת שמצפה כל עצב ועצב בנפרד, בתוך גופך. וגם שכבה נוספת שמצפה את העור כולו, כמו שעווה גמישה. העיניים רואות, האף מריח, הראש עובד, אבל העצבים מוגנים מאוד, כמו איטום של גג מפני חדירת הגשמים.

אז הנה הטובה המבוקשת: תוכל בבקשה ללמד אותי איך נאטמים כך?

תודה,

ענבר קוהן

נ"ב:

שכחתי להסביר איפה נפגשנו. אולי זה לא התיאור השלם. זה מה שהצלחתי לבנות עכשיו מתוך קרעי הזיכרונות. אולי משהו מזה יצלצל לך מוכר ותוכל להבין ממי המכתב הזה. ואם לא, אולי סתם תסכים לעזור לאדם זר לגמרי.

אז הנה התמונה שבראשי: זה היה ביריד אמנות בניו יורק, לא מזמן. בהיתי בציור של אגון שילה, הזלתי דמעות בגלל העצבים האלו שלא מכוסים בכלום. עמדת לידי, המון זמן, בסבלנות כזאת, בעיניים נעוצות בתמונה בלבד, כאילו חירש ואילם אתה. לא אמרת כלום. בתמונה שבראשי אין לך תווי פנים, חוץ מעיניים עצובות ויפות מוקפות בקמטי חיוך. הטלפון צלצל. מחיתי את הרטיבות המיותרת בגב ידי ועניתי בעברית. כשסיימתי את השיחה המשכת להסתכל על הציור ואמרת בעברית, שבין כל האמריקאים מסביב נשמעה כאילו התגלגלה כל הדרך מתל אביב: "את יודעת שגוסטב קלימט תמך באגון שילה?" ידעתי זאת. ידעתי גם ששילה מת ימים אחדים לאחר מות אשתו ההרה, במגיפת השפעת הספרדית שהשתוללה באירופה. דמיינתי את ימיהם האחרונים ולכן הדמעות הגיעו, בלי שום הזמנה ואפילו בלי התראה מספקת. אתה המשכת וציינת שהגלריה הזאת מציגה גם ציורים שלו, "כדאי לך להסתכל," אמרת בקול שאינני יכולה לשחזר. לא שאלת על הדמעות הסוררות, לא הצעת ממחטה. חייכתי במבוכה, אוחזת בידי כרטיס עם שמך עליו. אתה נעלמת לבלי שוב, ואני בשלווה משונה הלכתי לחפש את העבודות של קלימט.

4 ביוני 2012 | 13:30

שלום ענבר,

תודה על מכתבך.

על אף שאינני יודע מה הניע אותך לשלוח אלי את מכתבך יוצא הדופן, אומר לך מיד שאני זוכר הכול.

אכן הפגישה התקיימה בניו יורק, ביריד ה־Armory Show. החזקת ביד כרטיס VIP עם שם מודפס עליו. התמונה שהסתכלת עליה נרכשה באותו יום על ידי סוחר אמנות איטלקי. לפני כחודש התפרסמה ידיעה לפיה התמונה נמכרה לאחרונה במחיר גבוה פי שניים. הסוחר האיטלקי, שידוע ביחסיו הטובים עם גורמים מממנים וביצירתיות שלו בתחום, הצליח ״להריץ״ את מחירי העבודות של האמן בסדרת עסקאות שהוא היה מעורב בהן בדרך כזאת או אחרת. המימון המתוחכם אִפשר תשואה גבוהה במיוחד לאלו שהשקיעו את ההון, בסיכון נמוך יחסית. כך הוא עודד מספר רכישות במחירים שעלו מעסקה לעסקה, עד שהוא מימש את הרכישה שלו. אני מצרף קובץ אקסל, שמציג ניתוח של העסקאות שבוצעו בעבודותיו של שילה בעשור האחרון. אנא כתבי לי אם את זקוקה לעזרה בהבנתו.

יומיים לאחר התערוכה, נפגשנו לרגע בכניסה למועדון ה־Blue Note.

בברכה,

אלישע כ"ץ

4.6.12 | שקט של חושך

היי אלישע,

כל כך שמחתי כשענית לי! פחדתי ששכחת או שתיעלב או שסתם תהיה עסוק ולא תרצה לכתוב לי חזרה.

אם כבר ענית, אני חושבת שאתה כן מבין מה פתאום אני כותבת לך, גם אם נוח לך להעמיד פנים מופתעות. בכל מקרה, אין לי בעיה לשתף פעולה עם התמיהה הזאת שלך.

תגיד, מאיפה השם הזה, אלישע? אמא שלך חיפשה אלוהים שיושיע אותה? הייתי רוצה לחשוב שאת השם שלי בחר אבא שלי, בגלל שפעם הוא אמר שאם מביטים בענבר אפשר לראות עומק. אני לא חושבת שבחיים האמיתיים הוא באמת רוצה להסתכל לעומק (לפחות לא לזה של אנשים), אבל היום זה כבר לא משנה.

יש לי רשימה מסובכת של דברים שאני רוצה לשאול אותך, אבל אנסה להתאפק. אתה יודע, מאז שהחלטתי לכתוב לך את המכתב הראשון, אני מספרת לך כל מיני דברים בראשי. למרבה המזל, רק מעטים מהם מגיעים אל הכתב. אני לא יודעת עד כמה אתה מסוגל לשמוע. לי יש המון מה לומר. הנה למשל מה שסיפרתי לך בראשי היום, לקראת סופו של הערב.

הבוקר התחיל עליז ומבטיח טובות, אבל נגמר בנקודת האפס. אתה בטח רוצה לדעת איזה דבר מיוחד קרה שהוביל לעליזות, אבל האמת היא שלא קרה כלום. סתם קמתי בבוקר עם שרירים קופצניים. גם לך זה קורה? לי זה קורה לגמרי פתאום. זה נעים אבל לפעמים קצת מלחיץ, בעיקר אם אני אמורה להיות מאוד רצינית ומרוכזת. נגיד שילד בכיתה שואל שאלה חשובה, שבכלל לא קשורה ללימודים אלא למשהו רגשי שהוא חווה. זה קורה לפעמים שתוקפת אותם מין כנות שכזאת, ובלי להתבלבל בכלל הם מסוגלים להתקיל אותי במשהו שהוא ממש בנפשם ולי, אם אני במצב רוח מרומם, הוא נראה תפל לגמרי. כי כשאני נתקפת במין שמחה כזאת שעולה על גדותיה, אני מתקשה להקשיב להם. פתאום הקול שלי מקבל גוון של דחיפות גדולה ואני מוכרחה להעביר להם את המסר הברור והחד־משמעי, לפיו בעצם אין סיבה למצוקה שלהם ואם הם רק יוכלו להרגיש את האופטימיות האדירה ששוטפת אותי, הם יהלכו בין הבריות (וגם עם עצמם) נטולי כל מועקה. הבוקר למשל הרים עומר את היד באמצע השיעור.

"המורה?"

"כן?"

"את יודעת שאני מאוד רציתי לשבת ליד אייל. וגם הוא רצה לשבת לידי. אמרנו למחנכת מזמן מזמן ואפילו אמא שלי הבטיחה שתדבר איתה, ובכל מקרה," המשיך בלי לתת לי צ'אנס להכניס מילה, "זה חשוב לנו." וכבר אני יודעת שעוד רגע קולו ירעד והנה דחוף לי לעצור ולהיכנס לדבריו. "אולי לאייל זה פחות חשוב, אבל אני יודע שגם הוא רוצה ואני מחכה כבר המון זמן ואפילו שאת רק מורה מחליפה, את איתנו די הרבה ו…" זהו, לא הצלחתי לתת לו הזדמנות להשלים את שרצה לומר והתפרצתי:

"עומר, אני רואה שאתה חבר של אייל, אבל חבל שלא תראה את ההזדמנות שנוצרה פתאום, עכשיו כשאתה יושב דווקא לא ליד מי שתכננת. מאיה היא ילדה מקסימה ו…" המשכתי והמשכתי להסביר את היתרונות במצב שנוצר והילד האומלל בוהה בי ולא מבין מה אני רוצה מחייו. טיפה אמפתיה לא היתה לי למצוקה שלו ולמרבה הצער, עוד פחות היגיון ישר שיוביל אותי להצעת פתרון שיחסל את התקרית בעודה באִיבה. עומר השתתק ואני המשכתי לרחף על עננים ורודים עד סוף היום. בלילה, בעוד אני קבורה מול מסך המחשב, קיבלתי טלפון מאמא של עומר וגם מאמא של מאיה. לשתיהן היה מה לומר על האטימות שלי. אני? אטומה? כל השמחה שקמתי איתה בבוקר נעלמה כלא היתה ובמקומה נותרה חמיצות שהלכה והתפשטה בתוכי. עכשיו אני מספרת לך, גם על מנת לנסות לפוגג אותה.

דרך אגב, אני כותבת את המכתב הזה בעודי יושבת על הכורסה הכמעט יחידה שעוברת איתי מדירה לדירה. יחד עם שולחן עבודה מתקפל, ה־MacBook היקר ללבי, ארגז אחד של ספרים (שתוכנו מתחלף כמעט לגמרי מדֵי מעבר), מזוודה עם בגדים ועוד ארגז לכלי מטבח בסיסיים.

אפרופו כלי המטבח, אני חושבת שאכתוב ספר בישול שכולל רק מתכונים שאינם דורשים תנור אפייה (לרוב אלו שבדירות השכורות ממש גרועים), מיקרוגל (סתם כי זה מגעיל) או כיריים (כי עד שאני מתחברת לחברת גז, ממילא מגיע הזמן להתנתק ממנה). אני חושבת שהמון תל אביביים יקנו אותו, אם יש להם מכסת ספרים שכוללת יותר מארגז אחד.

תגיד, חיבתך לאמנות מסתכמת בשיטוט בגלריות ובמוזיאונים או שאתה גם רוכש עבודות?

אני עייפה מאוד, מוצאת את עצמי צוללת לתוך מחשבות יותר ויותר מסובכות ומנותקות מהמציאות. אני מחבבת את השלב הזה, בו דמויות מופרכות נבנות ומתפרקות בראשי במהירות מסחררת. הייתי רוצה לנסות ללכוד ולתאר לך אותן, אך האצבעות מסרבות לשתף פעולה ולהקליד מה שמבקשים מהן.

לילה טוב,

ענבר