שיבה אחרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיבה אחרת
הוספה למועדפים

שיבה אחרת

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 292 עמ' מודפסים

צפורה הורן-שלי

ציפורה (ציפי) הורן-שלי, בת למשפחה שעלתה לישראל בעלייה הגדולה מתוניסיה, נולדה בשנת 1950 במחנה עולים בבית ליד וגדלה בעיר לוד. היא בוגרת תיכון רמלה-לוד ולמדה תואר ראשון בספרות משווה ומדעי המדינה בבר אילן ותואר שני במחשבת ישראל ממכון שכטר ומכון שלום הרטמן בירושלים.
במשך שנים רבות עבדה כמורה לספרות ולאזרחות ולימדה דורות של תלמידים. 
כיום עוסקת בייעוץ משפחתי והדרכת הורים.
ציפורה היא אם לשלוש בנות וסבתא לשלושה נכדים ומתגוררת כיום בעיר רחובות.

תקציר

טיול לתוניסיה שאליו יצאה כתיירת הציף את הכותבת בקולות מן העבר של בני משפחתה והפגיש אותה עם השורשים שלה ועם ההיסטוריה של בני העדה. 
מה היא הבינה בטיול הזה שהפך למסע חייה? אילו סודות מן העבר המשפחתי נחשפו בפניה? וכיצד השפיע עליה המפגש עם מקום שהוא מולדת עבור דורות במשפחה?
הספר "שיבה אחרת" טומן בחובו תשובות לשאלות אלו וגילויים מרגשים אחרים על אודותיה של משפחת שלי בעיר גאבס שבתוניסיה. 
קורות המשפחה והקהילה השזורים אלה באלה מתרחשים על רקע אירועים היסטוריים, שתחילתם בתקופה העות'מנית וסופם עם העלייה הגדולה למדינת ישראל.
הספר מגיש לקוראים בליל מרתק וצבעוני של קולות, ריחות ומראות מחיי היומיום של הקהילה היהודית בעיר, על רקע מנהגים ואמונות שרווחו בתקופה שבה התרחשו האירועים המסופרים בו. 

פרק ראשון

הדיילת בחברת טורקיש איירליינס, שיצאה מאיסטנבול לתוניסיה, הורתה להדק את החגורות. הטייס נתן הוראות בטורקית ובאנגלית לא ברורה. אבל הרעיון היה ברור: לא להסתובב במטוס, לא לעשן, לשבת במקומות. המטוס החל להנמיך לאט לקראת הנחיתה.

הצמדתי את פניי לחלון המטוס, לא מצליחה להגדיר מה אני חשה. התרגשות? ודאי, אבל היה שם עוד משהו לא מוגדר. הים נפרש במלואו לנגד עיניי. השמש נצנצה על המים. צורת המים הפנטה אותי. הגלים היו קטנים, צפופים. הים נראה כמו סדין סאטן על מיטה, מקומט אחרי לילה של אהבה.

המטוס הנמיך עוד ועוד והים המשיך ללוות אותי. מלוא האופק אדוות קלות, זוהרות, חצופות ויפות. זהו אומנם הים התיכון, חשבתי לעצמי, אבל הוא כל כך שונה מזה שלנו בישראל. זהו ים שהגעגועים של אמא טבועים בו, בקתות עץ שבנויות על החוף בגאבס, חול נקי, מפרץ צלול ומלא בדגה. בעיני רוחי ראיתי סבתא ונכדות מנקות דגים שזה עתה הובאו מהים, שמפרפרים בין הידיים המיומנות במלאכה; וסבתא רכונה מעל לקערה המלאה בסולת, ומערבבת אותה בשמן ובמים. בני המשפחה הצעירים נהנים מרחצה של בוקר בים. ריח מרק הירקות, האוכל המתבשל נישא למרחקים. בשעת צהריים מוקדמת יפרשו מחצלת, ישבו מסביב לבאניו – קערה גדולה - המלאה בקוסקוס, בירקות חמים ובדגים טריים.

גלגלי המטוס נגעו בקרקע. הנוסעים נעו במושבים, מתארגנים לקראת יציאה מהמטוס. חיפשתי את המדריך וניסיתי לאתר פנים מוכרות, שזכרתי מהמפגש המוקדם עם הקבוצה. רק לא ללכת לאיבוד, ועוד במדינה ערבית לא ידידותית, חשבתי לעצמי.

חיכינו למזוודות. מצאתי פינה והתיישבתי על הרצפה. מדוע הרגשתי צורך להתיישב על הרצפה? אינני יודעת. הרמקולים דיברו בערבית. לא קשה היה לי להבין את השפה בתוך ההתרגשות שאפפה את האולם הקטן ההומה אדם. מיד נוצר אצלי חיבור למדינה הזרה - מדינה עוינת בהגדרתה, שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, מדינה ערבית־מוסלמית. בשבריר של רגע החשד פינה את מקומו להתרגשות, והמקום הפך להיות חלק ממהותי. הייתי מבולבלת. המשכתי להקשיב. בתוך בליל השפות מסביבי קלטתי באופן חד את הקול שבקע מהרמקולים ואת המצלול של השפה. זו הייתה ערבית תוניסאית, ערבית מבית אבא.

מדינה שלמה מדברת בערבית כפי שדיברנו בבית. לא יכול להיות, חשבתי לעצמי. אותה ערבית שדיברתי עם סבתא רחל ודודה וורדה, אחותו של אבא, ששמחה לגלות שהילדה הצברית מדברת ערבית. אז אנחנו לא פרימיטיביים כפי שניסו לצייר אותנו. אנחנו לא איזה שבט נידח שעשו לו טובה והעלו אותו לארץ, הבנתי. יש פה מדינה, עם תרבות, שפה, מסורת, היסטוריה ושורשים יהודיים שנטועים בה חזק.

שמתי לב שכל אותה עת התפתלתי על הרצפה כאילו נכוויתי ממשהו. נשענתי על העמוד, ניסיתי לנשום עמוקות. השפה, הצלילים, הלבוש והמראות – כולם חדרו אליי בבת אחת. האיש ההוא, שעבר לידי, הלבוש בגלבייה ובמכנסיים רחבים, זה סבא, אולי סבא רבא? הוא דמות רפאים או איש אמיתי? את ממש דפוקה, חשבתי לעצמי. את הוזה. הרצפה הסתחררה מתחתיי. התחלתי לבכות.

ניסיתי לנשום עמוק והסתכלתי על מה שמסביבי בניסיון להירגע: אולם נוסעים ישן, לא גדול, לובן הקירות דהה זה מכבר, דלפקים מיושנים כמו בדואר ישראל, ועדיין הכול מתנהל, הכול מתפקד.

לזוג אחד שהגיע לתוניסיה כדי לראות את טַטַאוֹוין, עיר הולדתם, אבדה המזוודה. האירוע התקבל ברוח טובה. "יאללה, נתחיל את הקניות מעכשיו," אמרה האישה. חייכתי אליה. הבת שלה, שהצטרפה להוריה לטיול, הפכה בהמשך לחברה טובה שלי, מה שלא מצא חן בעיני אמה. "מצאה לה אמריקה זאת," שמעתי אותה אומרת לבעלה, "השתלטה על הבת שלי." קנאה נשמעה מקולה.

ביציאה משדה התעופה חיכה לנו אוטובוס תיירים מפואר. הנהג עזר לנו להעמיס את המטען. הרמתי את הראש למעלה. מאז ומתמיד קראתי כל שלט שאני רואה: Soyez les bien venueuz au Cartage" (ברוכים הבאים לקרתגו)1.

מרים, ילידת תוניסיה, אישה כבת 75, מלמלה בערבית, "כמה חלמתי לחזור לכאן, או-הו, כמה התגעגעתי!" שתי הבנות שלה חיבקו ועודדו אותה. אישה חמה וטובת לב הייתה. במפגש הקבוצתי שאלה אותי עם מי אני נוסעת.

"לבד," עניתי לה בחיוך.

"אאהה. מַה תחפִישׁ (אל תפחדי), יא בּינתי. את איתי. כמו הבנות שלי."

חודש אחרי המסע לתוניסיה הודיעה לי בתה שמרים הלכה לעולמה. "ידעתי שיש לך קשר חם לאמא, והרגשתי שאני צריכה להגיד לך," הסבירה. צער עמוק עטף אותי. ידעתי שמבחינתה הטיול הזה היה התגשמות של משאלה אחרונה. "לראות את תוניסיה – ולמות."

באוטובוס התחילה שיחת היכרות בין כולנו. משום מה הפתיע אותי שהאוטובוס משוכלל ומצויד בכל מה שנדרש. לא יודעת למה ציפיתי לגרוטאה. מדינה ערבית אחרי הכול. אמרו לנו לא לצפות לכלום.

לא הכרנו, אבל משהו משותף חיבר בין כולנו: כולנו הגענו למסע שורשים מלבד הרופא ורעייתו, האשכנזים היחידים בקבוצה שהתלוו לזוג חברים שנולדו כאן, דויד ואשתו.

הנוף היה מוכר וממכר, ועם זאת היה בו נופך אחר, זר. העיניים ננעצו בדרך המדברית, והאוזניים קשובות לסיפורים ולהתרגשות שבתוך האוטובוס. השמש בהקה. גון האדמה היה לבן ומסתורי. עצי זית ליוו אותנו לאורך כל המסע.

הגענו לְסִידִי בואו סעִיד, עיר הבנויה על צלע הר וצבועה כולה בלבן פרט לחלונות ולדלתות של הבתים ושל החנויות שהיו צבועים בכחול. ענפים של עץ ירוק עד, עם עלים גדולים, נשקו לבית הקפה שעצרנו בו למנוחה. הענפים התיישבו בנחת על חומת האבנים הגדולות שנמצאת מסביב לבית הקפה. לא הצלחתי לזהות את סוג העץ. אולי תות? אבל עלי עץ התות קטנים יותר. את עץ התות הכרתי היטב. הוא השאיר על רגליי שריטות רבות כאשר טיפסתי עליו כילדה. העסיס השחור־אדמדם של הפרי הותיר את עקבותיו בטעמים שלי, בריחות.

בית הקפה היה בנוי מאבנים גדולות שנחצבו מההר. הפתח שלו קטן וצר, והתקרה נמוכה. הרצפה בחוץ, שם ישבנו, הייתה חלק מההר עצמו. המדריך הסביר לנו שזו עיר מהתקופה הספרדית בתוניסיה. ציינתי לעצמי שאני צריכה לחקור עליה עוד.

כיסאות עץ עם חבלי נצרים קלועים מסביב לשולחנות עגולים, קטנים. חייכתי אל האנשים, פה ושם נשאלתי שאלות ועניתי. בדרך כלל הייתי עם עצמי.

מלצר לבוש גלבייה ושפם הגיש לנו תה כהה, חריף ומתוק, בכוסות זכוכית מעוטרות בזהב, בצירוף של אדום, כחול וירוק. הכוס שקיבלתי הייתה ירוקה עם עיטור זהב. בתוך התה צפו להם צנוברים.

איזה קפיץ פנימי נדרך בתוכי כשלגמתי מהתה. נלקחתי אחורה בזמן, אל ילדותי.

ימים שבהם השמיים הצליפו בנו גשם ללא הפסק והרוח הביאה את הקור. בבית הערבי הנטוש שגרנו בו בלוד דלף הגג. השמיכות, שספגו לתוכן את הגשם שהצליח לעבור את מחסום הגג, שימשו להגנה מפני הקור. הגוף סירב להתחמם במיטה, שנרטבה אף היא, נאבק לשמור על חום.

המשפחה מתכנסת סביב פרימוס דולק – המים המטפטפים מהגג מאיימים לכבות אותו. אבא, בלבוש הנצחי שלו, בגדי החאקי של אתא, מוזג לנו כוס תה, שזה עתה התבשל מעל הפרימוס – עלי תה שהוכנסו לקומקום פשוט מאלומיניום והורתחו במי גשמים. אבא שאול מחלק לנו חופן של בוטנים קלויים לתוך הידיים המושטות, המצפות למשהו טוב. לעיתים נדירות קיבלנו צנוברים, ששאול הביא מהנסיעות המרובות שלו לפריז. החום הטוב והמיטיב של התה הכהה, החזק והמתוק התפשט בגוף ועבר לנשמה. טיפות גשם כבדות ניתכות ומשמיעות רעש, המצטרף לרעמים ולאור המחשמל של הברקים. התחממנו לאור פניו המאירות והדואגות של אבא, שהמתיקו לנו את הימים הקרים, הרטובים.

"נו, יה בּינתי. את בסדר?" קולה הטוב של מרים החזיר אותי לבית הקפה.

המסע הפגיש אותי עם חום יולי אוגוסט. לא חום מתיש המלא בלחות, בפיח וברעש, אלא חום מחבק, חום שנוסך בך מצב רוח איטי, נעים, רדום משהו. חיבקתי אותו והתעטפתי בו.

נזכרתי בבתי שרון נוזפת בי להדליק מזגן מדי קיץ.

"מה את יושבת ככה בחום הזה?" הייתה שואלת בקול קופצני וגבוה.

"אני לא סובלת, נעים לי."

"אוף, את ממש בדואית. אני לא מבינה אותך!"

"לא בדואית, גבסאית."

הכול נראה מוכר כל כך, אף על פי שהייתי תיירת בארץ זרה. ישבתי במקום פינתי. אני אוהבת לשבת בפינה בבתי קפה. גם בארץ, במסעדות, אני תמיד מחפשת שולחן פינתי. משהו מתעורר ומחפש להתחבר, להתמקם במקום הנכון שלו.

איש מקומי, אוחז סלסילה עשויה זרדים של עץ תמר, עבר בינינו. הוא מכר צרורות קטנים של יסמין. ניחוחו המיוחד של הפרח הלבן עלה באפי, חזק ועדין בו בזמן. פרחי יסמין לבנים וקטנים שזורים בתוך עלי דקל שפוצלו לחוטים דקים. הריח החזיר אותי לערבי שבת בבית הערבי הישן בלוד.

"ציפורה, לכי לראות כמה כוכבים יש בשמיים," הייתה אמי מצווה עליי. אני רצה ומכריזה שיש שלושה כוכבים ומצביעה לעברם.

"לא, הם רחוקים מדי," אמא פוסקת.

חיכיתי בראש מורם לשמיים עד שמצאתי שלושה כוכבים קרובים זה לזה ורצתי לבשר לה. על השולחן הונח צרור של פרחי יסמין שהוכן מראש, להבדלה ולבשמים.

כילדה הסתכלתי על אבא, שבתנועת יד מיומנת חרץ בעלה של הדקל פסים דקיקים בעזרת הציפורן של הבוהן שלו. כמו בקסם הפך העלה למניפה של חוטים. בהליכה מתונה ניגש ליסמין העמוס בפרחים לבנים, שהיה שעון אל קיר צבוע לבן, וקטף בעדינות את הפרחים. העיניים שלי עקבו אחריו. את הפרחים הלבנים שהפיצו ריח עז שזר לתוך החוטים שיצר בעלה הדקל. בתשומת לב, בכוונה רבה, הכין את הזר להבדלה. עוד הארה, עוד תובנה. אולי מזערית, אולי לא חשובה. אבל משמעותית מאוד בעיניי. הרוכל המקומי באל־סעיד מוכר את צרור היסמין הקטן, המיועד לנוי. אותו צרור ממש שימש את אבא להבדלה. אבא לא המציא את הרעיון. הוא הביא אותו מארץ הולדתו.

המשכנו בנסיעה כאשר קולו של המדריך מלווה אותנו בהסברים. בחור חריף לשון היה המדריך ובעל ידע רב על המקום. "בתוניסיה יש עשרה מיליון עצי זית," הוא סיפר, "אפשר לראות, הם מלווים אותנו לאורך כל הדרך."

"אהה, יה חַאסֵרָה על שמן הזית של תוניסיה," נשמעה קריאה מסוף האוטובוס, "אמא שלי מספרת..." פה הגיע סיפור משפחתי שלם, שלא נשאר בלי תגובה מהאחרים. בליל של קולות וזיכרונות מילא את האוטובוס.

"מאיפה אתה יודע כמה עצים של זיתים יש בתוניסיה?" עלתה שאלה ממרכז האוטובוס.

"ברוך הנותן לשכווי בינה," ענה המדריך. לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק. החלפנו מבטים, אני והמדריך. הוא קלט שאני היחידה שהבינה את ההערה שלו... חייכנו. בהמשך הוא ידאג להראות לי מקומות מיוחדים כאשר אחרים ירוצו לקניות.

"בואי, שלי," יקרא לי בשם משפחתי, "יש פה בית קפה מיוחד. שבי. אותך זה יעניין. היה זה בית קפה על גג בית, שכל הים נפרש מתחתיו. אנשים מילאו את חוף הים, התה היה חזק וחם, עם צנוברים ונענע. השמש הציפה את החלל באור בוהק, חזק, שהחזיר את הלבן של הקירות ושל החול לעיניי. שקעתי בשקט, החי, הנושם.

העיר התעשייתית סְפאקְס קיבלה את פניי במבט זועף וחשדני. איש זקן ישב על הרצפה ברגליים משוכלות והכה במרצע שבידו – פניו חרושות קמטים, גבו כפוף, גופו רזה ומבטו חמוץ. עצרתי לידו. הוא החזיר לי מבט מאיים. המשכתי ללכת. יצאנו מהשוק שנמצא בתוך מבנה מקורה מוארך, שתקרתו מקומרת והאור לא חודר לתוכו.

המשכנו בסיור כתיירים וכמחפשי מטמון. דויד, יליד ספאקס, התהלך כמו שיכור ברחובות. זכר את הרחובות, את המשפחות היהודיות שגרו שם והכיר היטב את הדרך לבית ילדותו.

"זהו בית הכנסת הגדול של העיר," נשמע קולו של המדריך. נעצרנו מול דלת ברזל גדולה וחלודה שנראה שלא נפתחה זמן מה. "נשאר יהודי אחד, זקן, שיש לו את המפתח למקום. היום הוא לא הרגיש טוב, לא יכול לבוא. נסתכל על בית הכנסת מבחוץ."

במקום שבו היו פעם חלונות נותרו כעת חורים שמבעדם ניתן לראות את פנים בית הכנסת. בפנים היו רק עשבים, שיחים של פרח קוצני כלשהו, טחב, אזוב שכיסה את הקירות ויונים מקננות, שפרחו להן מקיר אחד לאחר.

דויד היה הראשון שהגיב בבכי גדול, "פה עשיתי את טקס בר המצווה שלי." הבכי וההלם בקולו חלחלו אלינו. "איזה בית כנסת מפואר זה היה. לא יכול להיות, לא יכול להיות!" הוא ספק את כפיו והבכי רק התעצם, גם בתוכנו.

חורבן הבית, חלפה מחשבה בראשי, מחשבה שעוד תחזור הרבה פעמים, מחיר החורבן ששילמה יהדות תוניסיה כדי לעלות לארץ ישראל.

חלפנו על קצה מדבר סהרה. הדרך לגאבס, העיר של משפחתי לדורותיה, נפרשה לפניי. בערבית מתנגנת שערבה לאוזניי הסביר לנו המדריך המקומי על הפסלים הענקיים שניצבו לאורך הדרך, בכניסה אל העיר. הוא הפליג בתיאורים על פסל של סוס ענק ויפה. הסוס שקל שתי טונות והיה עשוי גבס. נדרשו חודשים לבנות ולצבוע אותו. הדבר המעניין והמופלא בשפה הערבית הוא שניתן להגיד הרבה על מעט. המקומי דיבר רבע שעה כדי לציין כמה עובדות פשוטות על פסל. חייכתי לעצמי. נצמדתי לחלון כדי לחרות בזיכרוני את הדרך.

בגאבס קיבלנו ארבע שעות חופשיות. בכיסי הייתה שמורה הכתובת של הבית של סבא אברהם. אחי הבכור צייד אותי בכתובת, וברור היה לי שאלך לראות את הבית: הבית הגדול, המרווח, העשיר, שהיה עמוד התווך של המשפחה. הזיכרון של הבית של סבא אברהם וסבתא רחל הוא הנרטיב שמאחד עד היום את המשפחה על כל ענפיה.

מיששתי את הנייר שהיה טמון בכיסי, נרגשת. מסוחררת פניתי לרופא ואשתו. "ד"ר, מה דעתכם להצטרף אליי לסיור בבית סבי?" הנחתי שהיות שאין להם שורשים במקום, הם ישמחו לבוא איתי.

הם לא טרחו לענות. משכו בכתפיים והלכו, ככל הנראה לקניות בשוק. כל השאר התפזרו, נשארתי עומדת לבד בכיכר. שקלתי לקחת מונית לבית סבא אבל משהו עצר בעדי. הסתכלתי מסביב. ברחוב כמעט שלא נראו נשים, והמעט שהיו לבשו תלבושת מסורתית וכיסוי ראש. בפתח החנויות עמדו גברים ולטשו בי עיניים, ספק בסקרנות ספק בחמדנות. הרגשה לא נעימה חלפה בי. זאת מדינה מוסלמית, את אישה לבד. אל תיסעי לבדך. כך החמצתי את ההזדמנות לראות את הבית של סבא אברהם וסבתא רחל.

הקולות, הריחות והמראות סחררו אותי. הסלים הקלועים מענפי עץ תמר יבשים (עַלַקָה) צבועים בצבעים עזים, הבגדים המתנופפים בשמש החמה. נמשכתי לריח החריף של התבלינים. סובבתי את הראש וניסיתי להגיד לעצמי את השמות של כל תבלין שזיהיתי. קניתי שני קילו של חינה. מה אני הולכת לעשות עם זה בכלל? קניתי מושק, צמח שבעבר קנו אותו כדי להלבין את השיניים. קניתי וושף, דגים קטנים מיובשים שמוסיפים לקוסקוס, למֶחְקק, לבּאזִ'ין ולחַשְוָּוה.2

השוק לא היה גדול. רחבה של בטון ומסביבה חנויות, או יותר נכון, כוכים. דמיינתי את אבא כנער רוכב על אופניים, ופעימות ליבי הגיעו לגרון והצטרפו לסחרחורת שהפכה לבת לווייתי.

רוכל גבוה שחום עור, רזה מאוד, הציע לי ממרכולתו. ריח חזק של בֵּחוֹר מילא את החנות. בחיוך מפתה הציע לי כלים, בגדים וחפצי נוי. הסקרנות שלי והרצון לראות, לחוות גרמו לי ללכת אחריו בלי לחשוב הרבה.

בצעדי נחש קטנים הוא הוביל אותי פנימה יותר ויותר לעומק החנות, שהתחילה להיראות כמו מבוך. גופו היה רזה וגמיש והחיוך לא מש לרגע מפניו, כאשר הסתובב כל כמה צעדים והסתכל אחורנית, לראות אם אני הולכת בעקבותיו. הרגשתי סכנה. רגליי נחלשו והתחלתי להזיע. שמעתי את דפיקות הלב המהירות שלי, מי יודע לאן הוא רוצה להכניס אותי ומה הוא רוצה לעשות לי. אישה לבד במדינה מוסלמית. רעדתי והמשכתי לפסוע אחריו בהליכה איטית, למרות תחושת הסכנה. לא יכולתי לעצור. ריח זיעתו החריפה הלך והתגבר באפי. לא יאונה לי כל רע, ניסיתי להרגיע את עצמי, הרי אני נמצאת בעיר הולדתם של אבא ואמא ושל עוד דורות רבים לפניהם. הסיפורים של אמא על המשפחה, משפחת שלי על ענפיה ושורשיה, על הקהילה, על הזיכרונות החמים שלקחה איתה, עטפו אותי מכל כיוון. אני עומדת להתעלף, חשבתי לעצמי, הרוכל הזה יכול לעשות בי מה שהוא רוצה.

עמדתי על החורבות של קרתגו והסתכלתי אל האופק, אל הים. "בקו ישר, 70 קילומטר מכאן, אפשר לראות את החוף של סיציליה," נשמע קולו של המדריך. התאמצתי לראות. כן, אפשר לראות את סיציליה. זה הסביר לי הרבה דברים בהיסטוריה של המקום. יכולתי לשמוע את הרוח במפרשים ואת המשוטים החותרים במים, שמביאים את האוניות של הרומאים, הבאים לכבוש את המקום מידי הפיניקים, להרחיב את האימפריה שלהם, לבסס את השליטה באגן הים התיכון, שהיה מרכז העולם. העיר שימשה תחנה לשיירות שהגיעו ממצרים, מלוב וממרכז אפריקה. מהעיר נשלח יצוא אריגי המשי לסיציליה ולספרד. אזור מבוקש, ללא ספק.

בסיור שלי בעיר בלט לעיניי הצבע הכחול ששלט בבתים, המבנה בשוק מעוטר בקשתות, כמו מבנה בית הכנסת. אלה העידו על ההשפעה העות'ומאנית במקום, הצלצול של האורלוגין בכנסייה נשא את הדי השלטון הצרפתי.

"שכבות של היסטוריה יש במקום הזה," חשבתי לעצמי. המחשבה עלתה בי שוב ושוב, כאילו היה עליי לראות במו עיניי שלתרבות שלי יש קיום, לא בחסד אלא בזכות.

"השורשים שלנו הם של דיינים ורבנים," הייתה אמי נוהגת לומר תמיד, להזכיר לי שאנחנו צריכים לשמור תורה ומצוות. אני תוהה עד לאן אדם צריך ללכת כדי להתחבר לשורשיו. מתברר שאפשר להגיע רחוק. השורשים של יהדות גאבס היו קיימים עוד במאה הרביעית לספירה.

אחת האגדות מראשית הכיבוש הערבי מספרת על הכוהנת (הכַּאַהַנָה), מלכת שבט הג'ראוה שמושבו בהרי אוראס שבאלג'יריה ואשר קיבל עליו את היהדות. הכאהנה, וונדר וומן של פעם, הנחילה מפלה לכובשים הערבים והשתלטה על אזורים נרחבים בצפון אפריקה. בסוף המאה השביעית, כנראה ב-698, הובסה הכאהנה בקרב ונהרגה. אין מאושרת ממני להיווכח שאישה עמדה בראש שבט שהחליט להתגייר. אישה שלחמה בפולשים הערבים ונהרגה בקרב, כלוחמת ולא כמבשלת במטבח. זה בא לי בהפתעה. ההיסטוריה שלנו מתחילה באישה – מנהיגה ולוחמת. המחשבה מתגלגלת לי בראש. אני משוכנעת שיש לעובדה הזאת השלכות, שאותן אני צריכה לגלות ולהבין.

האגדה הזו הייתה הבסיס לטענה כי חלק מיהודי צפון אפריקה, ובכללם יהודי תוניסיה, מקורם בשבטים בֶּרבריים שהתייהדו. היהודים עסקו בחקלאות, ובעיקר במסחר, עיסוק שניכר היטב במשפחתי.

לאי ג'רבה הפליגה הקבוצה שלנו בספינה. הים הירוק משך את תשומת הלב שלנו. המדריך הסביר שמקור הצבע בצמחייה מיוחדת שגדלה בקרקעית. המים התיזו עלינו. הרשיתי לעצמי ליהנות מהמים, מהרוח, מריח הים ומצבעו. גם אני עושה את הדרך מגאבס לג'רבה, כמו שעשו לפניי אמותיי ואבותיי. תחושה עמוקה של חיבור למקום התעוררה בי.

הגענו ל'תלמוד תורה' – מרכז לימוד רוחני עתיק. הקירות היו ספוגים באירועים, בסיפורים ובמראות. משהו נשמר ועבר מדור לדור. ניסיתי להגדיר לעצמי מהו. המפגש עם הרב במקום ועם התלמידים חיזק את התחושה. ילדים בפאות שמדברים עברית תנ"כית. הרב, מאיר פנים אבל קפדן, הסביר על המקום, ואני בקושי שמעתי.

הקשבתי למשהו מהעבר. מֵעבר רחוק מאוד, המאה התשיעית. במאה זו הפכה ישיבת גאבס למרכז ידוע ללימוד תורה, ישיבה שהשפיעה על כל האזור והייתה ידועה גם מחוצה לו. הרב של המקום, אברהם גאון שהיה אחד מגאוני בבל, כונה "אל גאבסי" בשל היותו בן העיר גאבס. חכם נוסף מן המאה העשירית היה הרב שמואל בן יעקב אִבֶּן ג'אמע, שחיבר תוספות לספר "הערוך", סוג של לקסיקון תלמודי.

רוח מדברית יבשה של חודש אוגוסט חלפה בעיר אֶל גֶ'אם, הנמצאת בקצה של מדבר סהרה. נדהמתי לראות קולוסיאום יפהפה, עשוי אבן אדמדמה, כמיטב מסורת הבנייה הרומאית. אפשר היה לשמוע את ההמון מריע לגלדיאטורים. המשכנו לכיוון המדבר. עצרנו בתחנה שבה אפשר לשכור גמלים ולצאת לטיול. בהתאם להוראות של בעל הגמלים, עליתי על גמל שקם באיטיות מהכריעה שלו ומצאתי את עצמי מסתכלת על הנוף סביבי מגובה של שתי קומות. דיונות של חול אינסופיות, הצבע הצהוב שלט עד מלוא האופק. אוויר חם, חי ורוחש עטף אותי.

הרעש שהחבורה שלנו עשתה עמד בניגוד צורם לשקט המדברי מסביב.

"אמא, אני נופלת," צעקה בתה של מרים ונענתה בצחוקה העליז של אמה.

"ציפי, הגמל שלך עושה פיפי," צרחה אחת המטיילות לעברי. רציתי שהם ישתקו כבר ויפסיקו לצרוח. זו הייתה בקשה מוגזמת כמובן, אבל לרגע אחד של חסד השתרר שקט בקבוצה, ובעקבותיו הגיעה דממת המדבר. הקשבתי. יכולתי לדמיין את הגמלים של הרוכבים משבט המוואחידון הדוהרים במדבר סהרה, שושלת של מוסלמים דתיים קיצוניים שיצאה ממרוקו והשתלטה על ארצות צפון אפריקה עד דרום ספרד, לוחמים נועזים שחיו ונשמו את המדבר. האמונה הדתית שבערה בהם העמיקה בחומו של המדבר. החרבות שלופות בידיהם, מסירות כל התנגדות או ניסיון להתנגדות. בשנת 1159 הגיעו לגאבס וכבשו אותה. הם הביאו רוחות רעות איתם. היהודים הוכרחו להמיר את דתם, ומי שסירב – הומת. הם שלטו במקום עד שנת 1574. בזמן שלטונם פסק לימוד התורה, והעיר, כמו הארץ, הצטמצמה מרבניה וממלמדיה. הלימוד נעשה במסתור, ובמהלך השנים השתבשה התפילה והשתנתה מאוד.

לאחר שנים של שלטון מוסלמי נוקשה שינו הרוחות הרעות את כיוונן, ומצבם של היהודים הוטב. בין המאה השלוש־עשרה למאה השש־עשרה אפשר השלטון העות'ומאני ליהודים האנוסים לחזור לדתם, ומשפחות הסוחרים הגדולות הורשו לחדש את המסחר הימי, אבל הקהילה לא שבה ל"תור הזהב" שלה.


מפה של גאבס

1 קרתגו, עיר פניקית, שימשה השראה למלחין האנגלי פורסל לכתיבת האופרה "אניאס ודידרו", המגוללת את סיפור אהבתה הטרגי של מלכת הפיניקים למצביא הרומאי.

2 מאכלים עממיים, סוגי דייסות עשויות קמח או סולת

צפורה הורן-שלי

ציפורה (ציפי) הורן-שלי, בת למשפחה שעלתה לישראל בעלייה הגדולה מתוניסיה, נולדה בשנת 1950 במחנה עולים בבית ליד וגדלה בעיר לוד. היא בוגרת תיכון רמלה-לוד ולמדה תואר ראשון בספרות משווה ומדעי המדינה בבר אילן ותואר שני במחשבת ישראל ממכון שכטר ומכון שלום הרטמן בירושלים.
במשך שנים רבות עבדה כמורה לספרות ולאזרחות ולימדה דורות של תלמידים. 
כיום עוסקת בייעוץ משפחתי והדרכת הורים.
ציפורה היא אם לשלוש בנות וסבתא לשלושה נכדים ומתגוררת כיום בעיר רחובות.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 292 עמ' מודפסים
שיבה אחרת צפורה הורן-שלי

הדיילת בחברת טורקיש איירליינס, שיצאה מאיסטנבול לתוניסיה, הורתה להדק את החגורות. הטייס נתן הוראות בטורקית ובאנגלית לא ברורה. אבל הרעיון היה ברור: לא להסתובב במטוס, לא לעשן, לשבת במקומות. המטוס החל להנמיך לאט לקראת הנחיתה.

הצמדתי את פניי לחלון המטוס, לא מצליחה להגדיר מה אני חשה. התרגשות? ודאי, אבל היה שם עוד משהו לא מוגדר. הים נפרש במלואו לנגד עיניי. השמש נצנצה על המים. צורת המים הפנטה אותי. הגלים היו קטנים, צפופים. הים נראה כמו סדין סאטן על מיטה, מקומט אחרי לילה של אהבה.

המטוס הנמיך עוד ועוד והים המשיך ללוות אותי. מלוא האופק אדוות קלות, זוהרות, חצופות ויפות. זהו אומנם הים התיכון, חשבתי לעצמי, אבל הוא כל כך שונה מזה שלנו בישראל. זהו ים שהגעגועים של אמא טבועים בו, בקתות עץ שבנויות על החוף בגאבס, חול נקי, מפרץ צלול ומלא בדגה. בעיני רוחי ראיתי סבתא ונכדות מנקות דגים שזה עתה הובאו מהים, שמפרפרים בין הידיים המיומנות במלאכה; וסבתא רכונה מעל לקערה המלאה בסולת, ומערבבת אותה בשמן ובמים. בני המשפחה הצעירים נהנים מרחצה של בוקר בים. ריח מרק הירקות, האוכל המתבשל נישא למרחקים. בשעת צהריים מוקדמת יפרשו מחצלת, ישבו מסביב לבאניו – קערה גדולה - המלאה בקוסקוס, בירקות חמים ובדגים טריים.

גלגלי המטוס נגעו בקרקע. הנוסעים נעו במושבים, מתארגנים לקראת יציאה מהמטוס. חיפשתי את המדריך וניסיתי לאתר פנים מוכרות, שזכרתי מהמפגש המוקדם עם הקבוצה. רק לא ללכת לאיבוד, ועוד במדינה ערבית לא ידידותית, חשבתי לעצמי.

חיכינו למזוודות. מצאתי פינה והתיישבתי על הרצפה. מדוע הרגשתי צורך להתיישב על הרצפה? אינני יודעת. הרמקולים דיברו בערבית. לא קשה היה לי להבין את השפה בתוך ההתרגשות שאפפה את האולם הקטן ההומה אדם. מיד נוצר אצלי חיבור למדינה הזרה - מדינה עוינת בהגדרתה, שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, מדינה ערבית־מוסלמית. בשבריר של רגע החשד פינה את מקומו להתרגשות, והמקום הפך להיות חלק ממהותי. הייתי מבולבלת. המשכתי להקשיב. בתוך בליל השפות מסביבי קלטתי באופן חד את הקול שבקע מהרמקולים ואת המצלול של השפה. זו הייתה ערבית תוניסאית, ערבית מבית אבא.

מדינה שלמה מדברת בערבית כפי שדיברנו בבית. לא יכול להיות, חשבתי לעצמי. אותה ערבית שדיברתי עם סבתא רחל ודודה וורדה, אחותו של אבא, ששמחה לגלות שהילדה הצברית מדברת ערבית. אז אנחנו לא פרימיטיביים כפי שניסו לצייר אותנו. אנחנו לא איזה שבט נידח שעשו לו טובה והעלו אותו לארץ, הבנתי. יש פה מדינה, עם תרבות, שפה, מסורת, היסטוריה ושורשים יהודיים שנטועים בה חזק.

שמתי לב שכל אותה עת התפתלתי על הרצפה כאילו נכוויתי ממשהו. נשענתי על העמוד, ניסיתי לנשום עמוקות. השפה, הצלילים, הלבוש והמראות – כולם חדרו אליי בבת אחת. האיש ההוא, שעבר לידי, הלבוש בגלבייה ובמכנסיים רחבים, זה סבא, אולי סבא רבא? הוא דמות רפאים או איש אמיתי? את ממש דפוקה, חשבתי לעצמי. את הוזה. הרצפה הסתחררה מתחתיי. התחלתי לבכות.

ניסיתי לנשום עמוק והסתכלתי על מה שמסביבי בניסיון להירגע: אולם נוסעים ישן, לא גדול, לובן הקירות דהה זה מכבר, דלפקים מיושנים כמו בדואר ישראל, ועדיין הכול מתנהל, הכול מתפקד.

לזוג אחד שהגיע לתוניסיה כדי לראות את טַטַאוֹוין, עיר הולדתם, אבדה המזוודה. האירוע התקבל ברוח טובה. "יאללה, נתחיל את הקניות מעכשיו," אמרה האישה. חייכתי אליה. הבת שלה, שהצטרפה להוריה לטיול, הפכה בהמשך לחברה טובה שלי, מה שלא מצא חן בעיני אמה. "מצאה לה אמריקה זאת," שמעתי אותה אומרת לבעלה, "השתלטה על הבת שלי." קנאה נשמעה מקולה.

ביציאה משדה התעופה חיכה לנו אוטובוס תיירים מפואר. הנהג עזר לנו להעמיס את המטען. הרמתי את הראש למעלה. מאז ומתמיד קראתי כל שלט שאני רואה: Soyez les bien venueuz au Cartage" (ברוכים הבאים לקרתגו)1.

מרים, ילידת תוניסיה, אישה כבת 75, מלמלה בערבית, "כמה חלמתי לחזור לכאן, או-הו, כמה התגעגעתי!" שתי הבנות שלה חיבקו ועודדו אותה. אישה חמה וטובת לב הייתה. במפגש הקבוצתי שאלה אותי עם מי אני נוסעת.

"לבד," עניתי לה בחיוך.

"אאהה. מַה תחפִישׁ (אל תפחדי), יא בּינתי. את איתי. כמו הבנות שלי."

חודש אחרי המסע לתוניסיה הודיעה לי בתה שמרים הלכה לעולמה. "ידעתי שיש לך קשר חם לאמא, והרגשתי שאני צריכה להגיד לך," הסבירה. צער עמוק עטף אותי. ידעתי שמבחינתה הטיול הזה היה התגשמות של משאלה אחרונה. "לראות את תוניסיה – ולמות."

באוטובוס התחילה שיחת היכרות בין כולנו. משום מה הפתיע אותי שהאוטובוס משוכלל ומצויד בכל מה שנדרש. לא יודעת למה ציפיתי לגרוטאה. מדינה ערבית אחרי הכול. אמרו לנו לא לצפות לכלום.

לא הכרנו, אבל משהו משותף חיבר בין כולנו: כולנו הגענו למסע שורשים מלבד הרופא ורעייתו, האשכנזים היחידים בקבוצה שהתלוו לזוג חברים שנולדו כאן, דויד ואשתו.

הנוף היה מוכר וממכר, ועם זאת היה בו נופך אחר, זר. העיניים ננעצו בדרך המדברית, והאוזניים קשובות לסיפורים ולהתרגשות שבתוך האוטובוס. השמש בהקה. גון האדמה היה לבן ומסתורי. עצי זית ליוו אותנו לאורך כל המסע.

הגענו לְסִידִי בואו סעִיד, עיר הבנויה על צלע הר וצבועה כולה בלבן פרט לחלונות ולדלתות של הבתים ושל החנויות שהיו צבועים בכחול. ענפים של עץ ירוק עד, עם עלים גדולים, נשקו לבית הקפה שעצרנו בו למנוחה. הענפים התיישבו בנחת על חומת האבנים הגדולות שנמצאת מסביב לבית הקפה. לא הצלחתי לזהות את סוג העץ. אולי תות? אבל עלי עץ התות קטנים יותר. את עץ התות הכרתי היטב. הוא השאיר על רגליי שריטות רבות כאשר טיפסתי עליו כילדה. העסיס השחור־אדמדם של הפרי הותיר את עקבותיו בטעמים שלי, בריחות.

בית הקפה היה בנוי מאבנים גדולות שנחצבו מההר. הפתח שלו קטן וצר, והתקרה נמוכה. הרצפה בחוץ, שם ישבנו, הייתה חלק מההר עצמו. המדריך הסביר לנו שזו עיר מהתקופה הספרדית בתוניסיה. ציינתי לעצמי שאני צריכה לחקור עליה עוד.

כיסאות עץ עם חבלי נצרים קלועים מסביב לשולחנות עגולים, קטנים. חייכתי אל האנשים, פה ושם נשאלתי שאלות ועניתי. בדרך כלל הייתי עם עצמי.

מלצר לבוש גלבייה ושפם הגיש לנו תה כהה, חריף ומתוק, בכוסות זכוכית מעוטרות בזהב, בצירוף של אדום, כחול וירוק. הכוס שקיבלתי הייתה ירוקה עם עיטור זהב. בתוך התה צפו להם צנוברים.

איזה קפיץ פנימי נדרך בתוכי כשלגמתי מהתה. נלקחתי אחורה בזמן, אל ילדותי.

ימים שבהם השמיים הצליפו בנו גשם ללא הפסק והרוח הביאה את הקור. בבית הערבי הנטוש שגרנו בו בלוד דלף הגג. השמיכות, שספגו לתוכן את הגשם שהצליח לעבור את מחסום הגג, שימשו להגנה מפני הקור. הגוף סירב להתחמם במיטה, שנרטבה אף היא, נאבק לשמור על חום.

המשפחה מתכנסת סביב פרימוס דולק – המים המטפטפים מהגג מאיימים לכבות אותו. אבא, בלבוש הנצחי שלו, בגדי החאקי של אתא, מוזג לנו כוס תה, שזה עתה התבשל מעל הפרימוס – עלי תה שהוכנסו לקומקום פשוט מאלומיניום והורתחו במי גשמים. אבא שאול מחלק לנו חופן של בוטנים קלויים לתוך הידיים המושטות, המצפות למשהו טוב. לעיתים נדירות קיבלנו צנוברים, ששאול הביא מהנסיעות המרובות שלו לפריז. החום הטוב והמיטיב של התה הכהה, החזק והמתוק התפשט בגוף ועבר לנשמה. טיפות גשם כבדות ניתכות ומשמיעות רעש, המצטרף לרעמים ולאור המחשמל של הברקים. התחממנו לאור פניו המאירות והדואגות של אבא, שהמתיקו לנו את הימים הקרים, הרטובים.

"נו, יה בּינתי. את בסדר?" קולה הטוב של מרים החזיר אותי לבית הקפה.

המסע הפגיש אותי עם חום יולי אוגוסט. לא חום מתיש המלא בלחות, בפיח וברעש, אלא חום מחבק, חום שנוסך בך מצב רוח איטי, נעים, רדום משהו. חיבקתי אותו והתעטפתי בו.

נזכרתי בבתי שרון נוזפת בי להדליק מזגן מדי קיץ.

"מה את יושבת ככה בחום הזה?" הייתה שואלת בקול קופצני וגבוה.

"אני לא סובלת, נעים לי."

"אוף, את ממש בדואית. אני לא מבינה אותך!"

"לא בדואית, גבסאית."

הכול נראה מוכר כל כך, אף על פי שהייתי תיירת בארץ זרה. ישבתי במקום פינתי. אני אוהבת לשבת בפינה בבתי קפה. גם בארץ, במסעדות, אני תמיד מחפשת שולחן פינתי. משהו מתעורר ומחפש להתחבר, להתמקם במקום הנכון שלו.

איש מקומי, אוחז סלסילה עשויה זרדים של עץ תמר, עבר בינינו. הוא מכר צרורות קטנים של יסמין. ניחוחו המיוחד של הפרח הלבן עלה באפי, חזק ועדין בו בזמן. פרחי יסמין לבנים וקטנים שזורים בתוך עלי דקל שפוצלו לחוטים דקים. הריח החזיר אותי לערבי שבת בבית הערבי הישן בלוד.

"ציפורה, לכי לראות כמה כוכבים יש בשמיים," הייתה אמי מצווה עליי. אני רצה ומכריזה שיש שלושה כוכבים ומצביעה לעברם.

"לא, הם רחוקים מדי," אמא פוסקת.

חיכיתי בראש מורם לשמיים עד שמצאתי שלושה כוכבים קרובים זה לזה ורצתי לבשר לה. על השולחן הונח צרור של פרחי יסמין שהוכן מראש, להבדלה ולבשמים.

כילדה הסתכלתי על אבא, שבתנועת יד מיומנת חרץ בעלה של הדקל פסים דקיקים בעזרת הציפורן של הבוהן שלו. כמו בקסם הפך העלה למניפה של חוטים. בהליכה מתונה ניגש ליסמין העמוס בפרחים לבנים, שהיה שעון אל קיר צבוע לבן, וקטף בעדינות את הפרחים. העיניים שלי עקבו אחריו. את הפרחים הלבנים שהפיצו ריח עז שזר לתוך החוטים שיצר בעלה הדקל. בתשומת לב, בכוונה רבה, הכין את הזר להבדלה. עוד הארה, עוד תובנה. אולי מזערית, אולי לא חשובה. אבל משמעותית מאוד בעיניי. הרוכל המקומי באל־סעיד מוכר את צרור היסמין הקטן, המיועד לנוי. אותו צרור ממש שימש את אבא להבדלה. אבא לא המציא את הרעיון. הוא הביא אותו מארץ הולדתו.

המשכנו בנסיעה כאשר קולו של המדריך מלווה אותנו בהסברים. בחור חריף לשון היה המדריך ובעל ידע רב על המקום. "בתוניסיה יש עשרה מיליון עצי זית," הוא סיפר, "אפשר לראות, הם מלווים אותנו לאורך כל הדרך."

"אהה, יה חַאסֵרָה על שמן הזית של תוניסיה," נשמעה קריאה מסוף האוטובוס, "אמא שלי מספרת..." פה הגיע סיפור משפחתי שלם, שלא נשאר בלי תגובה מהאחרים. בליל של קולות וזיכרונות מילא את האוטובוס.

"מאיפה אתה יודע כמה עצים של זיתים יש בתוניסיה?" עלתה שאלה ממרכז האוטובוס.

"ברוך הנותן לשכווי בינה," ענה המדריך. לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק. החלפנו מבטים, אני והמדריך. הוא קלט שאני היחידה שהבינה את ההערה שלו... חייכנו. בהמשך הוא ידאג להראות לי מקומות מיוחדים כאשר אחרים ירוצו לקניות.

"בואי, שלי," יקרא לי בשם משפחתי, "יש פה בית קפה מיוחד. שבי. אותך זה יעניין. היה זה בית קפה על גג בית, שכל הים נפרש מתחתיו. אנשים מילאו את חוף הים, התה היה חזק וחם, עם צנוברים ונענע. השמש הציפה את החלל באור בוהק, חזק, שהחזיר את הלבן של הקירות ושל החול לעיניי. שקעתי בשקט, החי, הנושם.

העיר התעשייתית סְפאקְס קיבלה את פניי במבט זועף וחשדני. איש זקן ישב על הרצפה ברגליים משוכלות והכה במרצע שבידו – פניו חרושות קמטים, גבו כפוף, גופו רזה ומבטו חמוץ. עצרתי לידו. הוא החזיר לי מבט מאיים. המשכתי ללכת. יצאנו מהשוק שנמצא בתוך מבנה מקורה מוארך, שתקרתו מקומרת והאור לא חודר לתוכו.

המשכנו בסיור כתיירים וכמחפשי מטמון. דויד, יליד ספאקס, התהלך כמו שיכור ברחובות. זכר את הרחובות, את המשפחות היהודיות שגרו שם והכיר היטב את הדרך לבית ילדותו.

"זהו בית הכנסת הגדול של העיר," נשמע קולו של המדריך. נעצרנו מול דלת ברזל גדולה וחלודה שנראה שלא נפתחה זמן מה. "נשאר יהודי אחד, זקן, שיש לו את המפתח למקום. היום הוא לא הרגיש טוב, לא יכול לבוא. נסתכל על בית הכנסת מבחוץ."

במקום שבו היו פעם חלונות נותרו כעת חורים שמבעדם ניתן לראות את פנים בית הכנסת. בפנים היו רק עשבים, שיחים של פרח קוצני כלשהו, טחב, אזוב שכיסה את הקירות ויונים מקננות, שפרחו להן מקיר אחד לאחר.

דויד היה הראשון שהגיב בבכי גדול, "פה עשיתי את טקס בר המצווה שלי." הבכי וההלם בקולו חלחלו אלינו. "איזה בית כנסת מפואר זה היה. לא יכול להיות, לא יכול להיות!" הוא ספק את כפיו והבכי רק התעצם, גם בתוכנו.

חורבן הבית, חלפה מחשבה בראשי, מחשבה שעוד תחזור הרבה פעמים, מחיר החורבן ששילמה יהדות תוניסיה כדי לעלות לארץ ישראל.

חלפנו על קצה מדבר סהרה. הדרך לגאבס, העיר של משפחתי לדורותיה, נפרשה לפניי. בערבית מתנגנת שערבה לאוזניי הסביר לנו המדריך המקומי על הפסלים הענקיים שניצבו לאורך הדרך, בכניסה אל העיר. הוא הפליג בתיאורים על פסל של סוס ענק ויפה. הסוס שקל שתי טונות והיה עשוי גבס. נדרשו חודשים לבנות ולצבוע אותו. הדבר המעניין והמופלא בשפה הערבית הוא שניתן להגיד הרבה על מעט. המקומי דיבר רבע שעה כדי לציין כמה עובדות פשוטות על פסל. חייכתי לעצמי. נצמדתי לחלון כדי לחרות בזיכרוני את הדרך.

בגאבס קיבלנו ארבע שעות חופשיות. בכיסי הייתה שמורה הכתובת של הבית של סבא אברהם. אחי הבכור צייד אותי בכתובת, וברור היה לי שאלך לראות את הבית: הבית הגדול, המרווח, העשיר, שהיה עמוד התווך של המשפחה. הזיכרון של הבית של סבא אברהם וסבתא רחל הוא הנרטיב שמאחד עד היום את המשפחה על כל ענפיה.

מיששתי את הנייר שהיה טמון בכיסי, נרגשת. מסוחררת פניתי לרופא ואשתו. "ד"ר, מה דעתכם להצטרף אליי לסיור בבית סבי?" הנחתי שהיות שאין להם שורשים במקום, הם ישמחו לבוא איתי.

הם לא טרחו לענות. משכו בכתפיים והלכו, ככל הנראה לקניות בשוק. כל השאר התפזרו, נשארתי עומדת לבד בכיכר. שקלתי לקחת מונית לבית סבא אבל משהו עצר בעדי. הסתכלתי מסביב. ברחוב כמעט שלא נראו נשים, והמעט שהיו לבשו תלבושת מסורתית וכיסוי ראש. בפתח החנויות עמדו גברים ולטשו בי עיניים, ספק בסקרנות ספק בחמדנות. הרגשה לא נעימה חלפה בי. זאת מדינה מוסלמית, את אישה לבד. אל תיסעי לבדך. כך החמצתי את ההזדמנות לראות את הבית של סבא אברהם וסבתא רחל.

הקולות, הריחות והמראות סחררו אותי. הסלים הקלועים מענפי עץ תמר יבשים (עַלַקָה) צבועים בצבעים עזים, הבגדים המתנופפים בשמש החמה. נמשכתי לריח החריף של התבלינים. סובבתי את הראש וניסיתי להגיד לעצמי את השמות של כל תבלין שזיהיתי. קניתי שני קילו של חינה. מה אני הולכת לעשות עם זה בכלל? קניתי מושק, צמח שבעבר קנו אותו כדי להלבין את השיניים. קניתי וושף, דגים קטנים מיובשים שמוסיפים לקוסקוס, למֶחְקק, לבּאזִ'ין ולחַשְוָּוה.2

השוק לא היה גדול. רחבה של בטון ומסביבה חנויות, או יותר נכון, כוכים. דמיינתי את אבא כנער רוכב על אופניים, ופעימות ליבי הגיעו לגרון והצטרפו לסחרחורת שהפכה לבת לווייתי.

רוכל גבוה שחום עור, רזה מאוד, הציע לי ממרכולתו. ריח חזק של בֵּחוֹר מילא את החנות. בחיוך מפתה הציע לי כלים, בגדים וחפצי נוי. הסקרנות שלי והרצון לראות, לחוות גרמו לי ללכת אחריו בלי לחשוב הרבה.

בצעדי נחש קטנים הוא הוביל אותי פנימה יותר ויותר לעומק החנות, שהתחילה להיראות כמו מבוך. גופו היה רזה וגמיש והחיוך לא מש לרגע מפניו, כאשר הסתובב כל כמה צעדים והסתכל אחורנית, לראות אם אני הולכת בעקבותיו. הרגשתי סכנה. רגליי נחלשו והתחלתי להזיע. שמעתי את דפיקות הלב המהירות שלי, מי יודע לאן הוא רוצה להכניס אותי ומה הוא רוצה לעשות לי. אישה לבד במדינה מוסלמית. רעדתי והמשכתי לפסוע אחריו בהליכה איטית, למרות תחושת הסכנה. לא יכולתי לעצור. ריח זיעתו החריפה הלך והתגבר באפי. לא יאונה לי כל רע, ניסיתי להרגיע את עצמי, הרי אני נמצאת בעיר הולדתם של אבא ואמא ושל עוד דורות רבים לפניהם. הסיפורים של אמא על המשפחה, משפחת שלי על ענפיה ושורשיה, על הקהילה, על הזיכרונות החמים שלקחה איתה, עטפו אותי מכל כיוון. אני עומדת להתעלף, חשבתי לעצמי, הרוכל הזה יכול לעשות בי מה שהוא רוצה.

עמדתי על החורבות של קרתגו והסתכלתי אל האופק, אל הים. "בקו ישר, 70 קילומטר מכאן, אפשר לראות את החוף של סיציליה," נשמע קולו של המדריך. התאמצתי לראות. כן, אפשר לראות את סיציליה. זה הסביר לי הרבה דברים בהיסטוריה של המקום. יכולתי לשמוע את הרוח במפרשים ואת המשוטים החותרים במים, שמביאים את האוניות של הרומאים, הבאים לכבוש את המקום מידי הפיניקים, להרחיב את האימפריה שלהם, לבסס את השליטה באגן הים התיכון, שהיה מרכז העולם. העיר שימשה תחנה לשיירות שהגיעו ממצרים, מלוב וממרכז אפריקה. מהעיר נשלח יצוא אריגי המשי לסיציליה ולספרד. אזור מבוקש, ללא ספק.

בסיור שלי בעיר בלט לעיניי הצבע הכחול ששלט בבתים, המבנה בשוק מעוטר בקשתות, כמו מבנה בית הכנסת. אלה העידו על ההשפעה העות'ומאנית במקום, הצלצול של האורלוגין בכנסייה נשא את הדי השלטון הצרפתי.

"שכבות של היסטוריה יש במקום הזה," חשבתי לעצמי. המחשבה עלתה בי שוב ושוב, כאילו היה עליי לראות במו עיניי שלתרבות שלי יש קיום, לא בחסד אלא בזכות.

"השורשים שלנו הם של דיינים ורבנים," הייתה אמי נוהגת לומר תמיד, להזכיר לי שאנחנו צריכים לשמור תורה ומצוות. אני תוהה עד לאן אדם צריך ללכת כדי להתחבר לשורשיו. מתברר שאפשר להגיע רחוק. השורשים של יהדות גאבס היו קיימים עוד במאה הרביעית לספירה.

אחת האגדות מראשית הכיבוש הערבי מספרת על הכוהנת (הכַּאַהַנָה), מלכת שבט הג'ראוה שמושבו בהרי אוראס שבאלג'יריה ואשר קיבל עליו את היהדות. הכאהנה, וונדר וומן של פעם, הנחילה מפלה לכובשים הערבים והשתלטה על אזורים נרחבים בצפון אפריקה. בסוף המאה השביעית, כנראה ב-698, הובסה הכאהנה בקרב ונהרגה. אין מאושרת ממני להיווכח שאישה עמדה בראש שבט שהחליט להתגייר. אישה שלחמה בפולשים הערבים ונהרגה בקרב, כלוחמת ולא כמבשלת במטבח. זה בא לי בהפתעה. ההיסטוריה שלנו מתחילה באישה – מנהיגה ולוחמת. המחשבה מתגלגלת לי בראש. אני משוכנעת שיש לעובדה הזאת השלכות, שאותן אני צריכה לגלות ולהבין.

האגדה הזו הייתה הבסיס לטענה כי חלק מיהודי צפון אפריקה, ובכללם יהודי תוניסיה, מקורם בשבטים בֶּרבריים שהתייהדו. היהודים עסקו בחקלאות, ובעיקר במסחר, עיסוק שניכר היטב במשפחתי.

לאי ג'רבה הפליגה הקבוצה שלנו בספינה. הים הירוק משך את תשומת הלב שלנו. המדריך הסביר שמקור הצבע בצמחייה מיוחדת שגדלה בקרקעית. המים התיזו עלינו. הרשיתי לעצמי ליהנות מהמים, מהרוח, מריח הים ומצבעו. גם אני עושה את הדרך מגאבס לג'רבה, כמו שעשו לפניי אמותיי ואבותיי. תחושה עמוקה של חיבור למקום התעוררה בי.

הגענו ל'תלמוד תורה' – מרכז לימוד רוחני עתיק. הקירות היו ספוגים באירועים, בסיפורים ובמראות. משהו נשמר ועבר מדור לדור. ניסיתי להגדיר לעצמי מהו. המפגש עם הרב במקום ועם התלמידים חיזק את התחושה. ילדים בפאות שמדברים עברית תנ"כית. הרב, מאיר פנים אבל קפדן, הסביר על המקום, ואני בקושי שמעתי.

הקשבתי למשהו מהעבר. מֵעבר רחוק מאוד, המאה התשיעית. במאה זו הפכה ישיבת גאבס למרכז ידוע ללימוד תורה, ישיבה שהשפיעה על כל האזור והייתה ידועה גם מחוצה לו. הרב של המקום, אברהם גאון שהיה אחד מגאוני בבל, כונה "אל גאבסי" בשל היותו בן העיר גאבס. חכם נוסף מן המאה העשירית היה הרב שמואל בן יעקב אִבֶּן ג'אמע, שחיבר תוספות לספר "הערוך", סוג של לקסיקון תלמודי.

רוח מדברית יבשה של חודש אוגוסט חלפה בעיר אֶל גֶ'אם, הנמצאת בקצה של מדבר סהרה. נדהמתי לראות קולוסיאום יפהפה, עשוי אבן אדמדמה, כמיטב מסורת הבנייה הרומאית. אפשר היה לשמוע את ההמון מריע לגלדיאטורים. המשכנו לכיוון המדבר. עצרנו בתחנה שבה אפשר לשכור גמלים ולצאת לטיול. בהתאם להוראות של בעל הגמלים, עליתי על גמל שקם באיטיות מהכריעה שלו ומצאתי את עצמי מסתכלת על הנוף סביבי מגובה של שתי קומות. דיונות של חול אינסופיות, הצבע הצהוב שלט עד מלוא האופק. אוויר חם, חי ורוחש עטף אותי.

הרעש שהחבורה שלנו עשתה עמד בניגוד צורם לשקט המדברי מסביב.

"אמא, אני נופלת," צעקה בתה של מרים ונענתה בצחוקה העליז של אמה.

"ציפי, הגמל שלך עושה פיפי," צרחה אחת המטיילות לעברי. רציתי שהם ישתקו כבר ויפסיקו לצרוח. זו הייתה בקשה מוגזמת כמובן, אבל לרגע אחד של חסד השתרר שקט בקבוצה, ובעקבותיו הגיעה דממת המדבר. הקשבתי. יכולתי לדמיין את הגמלים של הרוכבים משבט המוואחידון הדוהרים במדבר סהרה, שושלת של מוסלמים דתיים קיצוניים שיצאה ממרוקו והשתלטה על ארצות צפון אפריקה עד דרום ספרד, לוחמים נועזים שחיו ונשמו את המדבר. האמונה הדתית שבערה בהם העמיקה בחומו של המדבר. החרבות שלופות בידיהם, מסירות כל התנגדות או ניסיון להתנגדות. בשנת 1159 הגיעו לגאבס וכבשו אותה. הם הביאו רוחות רעות איתם. היהודים הוכרחו להמיר את דתם, ומי שסירב – הומת. הם שלטו במקום עד שנת 1574. בזמן שלטונם פסק לימוד התורה, והעיר, כמו הארץ, הצטמצמה מרבניה וממלמדיה. הלימוד נעשה במסתור, ובמהלך השנים השתבשה התפילה והשתנתה מאוד.

לאחר שנים של שלטון מוסלמי נוקשה שינו הרוחות הרעות את כיוונן, ומצבם של היהודים הוטב. בין המאה השלוש־עשרה למאה השש־עשרה אפשר השלטון העות'ומאני ליהודים האנוסים לחזור לדתם, ומשפחות הסוחרים הגדולות הורשו לחדש את המסחר הימי, אבל הקהילה לא שבה ל"תור הזהב" שלה.


מפה של גאבס

1 קרתגו, עיר פניקית, שימשה השראה למלחין האנגלי פורסל לכתיבת האופרה "אניאס ודידרו", המגוללת את סיפור אהבתה הטרגי של מלכת הפיניקים למצביא הרומאי.

2 מאכלים עממיים, סוגי דייסות עשויות קמח או סולת