חדוות האנוכיות

אָנוִכִי (תואר): מי שמבקש את תועלתו, הנאתו ורווחתו האישית או מתרכז בהן בלי להתחשב באחרים

אהבה עצמית היא רעיון שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להתחבר אליו — בתנאי שלפני כן כבר עשינו את מה שהיינו חייבים לעשות למען אחרים. הבעיה היא שאחרי שעשינו את זה, בדרך כלל כבר לא נשארו לנו מספיק זמן או אנרגיה לעצמנו. לעתים קרובות, אנחנו כל כך ממהרים לדאוג לצרכיהם של אחרים, שאנחנו שוכחים שיש לזה מחיר, והמחיר הזה הוא אנחנו. חשוב להבין שהתנהגות כזאת באה על חשבון דאגתנו לצרכים שלנו עצמנו. כאן בדיוק הצבת גבולות נעשית כל כך חשובה. גבולות הם הפן המעשי של אהבה עצמית. אף אחד לא רוצה לדבר על כך, מפני שזה מתנגש עם הנרטיב שלפיו כדי להיות בני אדם טובים, אנחנו צריכים להציב את צרכי הזולת לפני הצרכים שלנו, ואם נציב את הצרכים של עצמנו במקום הראשון, אנחנו ניחשב לאנוכיים. אהבה עצמית פירושה לומר, "אני מתכוונת לאהוב את עצמי, זה התפקיד שלי ולא של אף אחד אחר". הצבת גבולות פירושה לומר, "אני מתכוון לדאוג בעצמי לדברים שאני צריך ואני לא מצפה שאחרים יעשו את זה במקומי". אם זאת אנוכיות, קראו לי אנוכית.

בין אם התפיסה הזאת שנויה במחלוקת ובין אם לאו, אני מאמינה שכדי לאהוב את עצמך, הכרחי להיות אנוכי. אהבה עצמית דורשת מאיתנו לארגן מחדש את סדרי העדיפויות שלנו ולהציב את עצמנו במקום הראשון. בחברה המודרנית למילה "אנוכיות" נלווית סטיגמה מפני שמקשרים אותה להתעלמות מצרכי הזולת, אולם כאשר אנחנו מתחשבים באחרים יותר מאשר בעצמנו, התוצאה המצערת היא שלעתים קרובות אנחנו שוכחים את עצמנו לגמרי. אני חושבת שאחד המעשים האוהבים ביותר שאנחנו יכולים לעשות כלפי האנשים שסביבנו הוא לדאוג לעצמנו. כשאנחנו לא עושים זאת, האנשים שבחיינו מרגישים לעתים קרובות שהם חייבים למלא את התפקיד הזה במקומנו.

בניגוד לכך, בחברה שלנו לעתים קרובות מהללים אנשים החפים מכל אנוכיות — אבל מי שמתנהגים כאילו הם אינם אנוכיים כלל, בעצם מסתירים את העובדה שהם מפחדים מכדי לבקש את מה שהם רוצים. קחו לדוגמה את אותם אנשים שמרוב "חוסר אנוכיות", עונים "לא יודע/ת" כששואלים אותם היכן ירצו לאכול: תבחרו אתם, הם זורמים, ממש לא אכפת להם איפה, ולא משנה כמה פעמים תשאלו אותם. זה אולי נראה נחמד מצדם, אבל כשאנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב במצב הזה, זה כבר מתחיל להתיש, כי בסופו של דבר הם מאלצים אותנו לקרוא את מחשבותיהם. האם בכנות לא אכפת להם, או שהם פשוט נמנעים מלבטא בקול רם את מה שהם באמת מרגישים? רבים מהאנשים האלה לא יודעים בכלל מה הם רוצים — אולי מכיוון שאף פעם לא שאלו אותם, ואולי מכיוון שכל כך הרבה פעמים התעלמו מבקשותיהם, שהם פשוט הפסיקו לבקש. כך או כך, "חוסר אנוכיות" לא קשור לרצון להיות אדם טוב, אלא לרצון למצוא חן. אנשים כאלה שואבים את הערכתם העצמית מהתועלת — ומהזכייה באישור — של אחרים, ומכך שהם מציבים את צרכי הזולת לפני הצרכים שלהם עצמם.

האירוניה היא שרוב האנשים שמתגאים בהיותם "בלתי אנוכיים" אינם מוותרים על אנוכיותם למען הזולת, אלא בעצם למען עצמם. הם עושים הכול כדי שאנשים אחרים ימלאו את החלל הריק שקיים בתוכם ושאיתו הם אינם מסוגלים להתמודד. הם מקריבים ומקריבים, בלי שאיש מבקש מהם לעשות זאת, וכתוצאה מכך מצטברת בתוכם טינה אצורה כי אף אחד לא דואג להם ולצרכים שלהם. הבעיה עם אנשים "בלתי אנוכיים" היא כפולה. ראשית, מהגישה שלהם משתמע שהאדם שהם עוזרים לו הוא חסר אונים, מכיוון שכאשר הם עושים למען מישהו אחר דברים שהוא צריך לעשות בעצמו, מובלעת בכך האמונה שהזולת לא יכול להסתדר בלעדיהם. שנית, מכיוון שהאנשים ה"בלתי אנוכיים" כל כך מעורבים בחייהם של אחרים, הם לא מסוגלים להציב לדעות הפרטיות שלהם גבול, מפני שהם מרגישים שזכותם להביע את דעתם על תחומי החיים שלכם שכלל אינם מעניינם. בסיטואציות כאלה שומעים לעתים קרובות את הביטוי "זה לא עניינך", רק שאם האנשים הלא אנוכיים היו באמת מתמקדים יותר בעניינים שלהם, הם היו מבינים שהגישה שלהם נובעת מחוסר ביטחון, ויוצרת יותר בעיות מאשר פותרת אותן. למעשה, אני מאמינה שאם כולנו היינו אנוכיים יותר ומתמקדים יותר בעניינים שלנו, היו בעולם פחות שיפוטיות ודעות שאף אחד לא מעוניין לשמוע. היינו מנצלים את הזמן כדי לפתור את הבעיות של עצמנו במקום להטיל אותן על מי שסביבנו.

הצעד הראשון, במיוחד עבור נשים, הוא להאמין שלפני הכול, יש להן זכות להציב גבולות. מאז ומתמיד לימדו נשים להיות קדושות מעונות. לאיין את עצמן למען אחרים. לשכוח מהחלומות, מהשאיפות ומהתשוקות שלהן ובמקום זאת לנצל את כל הזמן והאנרגיה שלהן למען האנשים סביבן. כמה מתנות נשללו מהעולם רק מפני שלנשים לא היו הזמן או הכוח להגשים את חלומותיהן? כמה רעיונות חשובים נגנזו רק מפני שללכת בעקבות חלומותייך נחשב למעשה "אנוכי"? בחברה שלנו מחנכים נשים לתת, לתת, לתת — אבל מתי יגיע תורנו לקחת? מה יקרה אם נהפוך את היוצרות, ובמקום לתת כל כך הרבה לאחרים, פשוט ניתן לעצמנו כדי שלא נצטרך לקחת כל כך הרבה? אפשר לעשות דמוניזציה עד מחר לאנשים האלה שלוקחים מאיתנו, אבל אנחנו יכולות גם לקחת אחריות על מה שבאמת שלנו ולהבין שהבעיה איננה נעוצה בכך שאחרים לוקחים מאיתנו, אלא בחוסר יכולתנו לומר
"לא".

מכיוון שהמסר לפיו נשים צריכות להיות "בלתי אנוכיות" ולדאוג לזולת, ניטע בהן ללא הרף כבר מגיל צעיר, רוב הנשים שואבות את הערכתן העצמית מכמות הנתינה והזמינות שלהן לכל בקשה של האנשים סביבן. הערך העצמי שלהן נגזר ממידת התועלת שהן מביאות לאחרים, והשווי שלהן מתבסס על היחס אליהן כאל "אדם טוב". אלא שההתנהגות שלנו לא יכולה להגדיר כמה טוּב יש בנו, מפני שכך אנחנו מעניקים לאחרים את הכוח לקבוע עבורנו מה נחשב "מספיק טוב". כשאת מפסיקה לשאוף להיתפס כרעיה טובה, כחברה טובה, כעובדת טובה, כאם טובה או כבת טובה, את יכולה להבין שאת אדם טוב לא בזכות מה שאת יכולה לתת או לספק, אלא בזכות מי שאת. חלק מהצבת הגבולות הוא ההכרה בערכנו הפנימי. עלינו להניח לכל המסרים החברתיים הנוגעים למה שעלינו לעשות כדי להיות טובים לאחרים, ובמקום זאת להתחיל להגדיר מחדש כיצד להיות טובים לעצמנו.

אולי קשה ללמוד איך להציב גבולות, אבל קשה הרבה יותר לחיות בלי גבולות — ומי כמוני יודעת את זה. בעבר הייתי דוגמה מושלמת למישהי שחיה בלי להציב גבולות. בגיל 18 לא היה לי מושג איפה אני נגמרת ואיפה מישהו אחר מתחיל. אם הייתם שואלים אותי אז מה אני רוצה, לא הייתי מסוגלת לתת לכם תשובה, ואם הייתם מבקשים ממני להגיד מה אני באמת מרגישה בסיטואציה כלשהי הייתי מתמלאת אימה. מערכות היחסים שלי התאפיינו בדפוס המכונה "תלות שיתופית". חברי וחברותי היו מתבדחים על חשבוני ואומרים שאני עונה לטלפון אחרי צלצול אחד. להיות "חברה טובה", זה מה שהיה בראש מעייני, גם אם כמעט תמיד זה היה לרעתי. למרות שזה אולי נשמע ראוי להערכה, זה לא היה בריא. יחסי התלות השיתופית ביני לבין מי שהיתה החברה הטובה ביותר שלי בתקופה ההיא, היו כאלו שאם הייתי מגיעה לבר של האוניברסיטה בלעדיה, היו שואלים אותי איפה היא. אם חברים רצו לצאת לבלות, ואף אחד מאיתנו לא רצה להצטרף אליהם, הם תמיד ידעו שאני אגיד כן בסוף, מכיוון שאחרי מספיק נדנודים הייתי נכנעת. אפילו כשלא רציתי לצאת. אפילו אם היה לי דדליין למחרת. בקיצור, הייתי פראיירית.

במערכות היחסים הרומנטיות שלי, הייתי עושה שמיניות באוויר למען הבחורים שיצאתי איתם, והדבר הגרוע ביותר היה שהם ידעו את זה. ערב אחד לקח לי שעה להשיב למסרון מאחד החברים שלי, והוא התבדח שזה חריג כי בדרך כלל תמיד עברתי לדום כשהוא צייץ. כאשר שאלתי חברים מדוע הקשרים הרומנטיים שלי משתבשים, תמיד הייתי מקבלת את אותה התשובה: "את יותר מדי נחמדה". בדיעבד, "יותר מדי נחמדה" פירושו "את לא מציבה גבולות". העדפתי שיאהבו אותי מאשר להגיד את מה שבאמת הרגשתי. נהגתי לשתוק כשמישהו הרגיז אותי, והתנהגויות מגעילות פטרתי כ"לא ביג דיל". את הכעס שהצטבר בי כתוצאה מהשגות הגבול האלה נהגתי לבטא בהערות פסיביות־אגרסיביות, והכי גרוע — השארתי בתוך החיים שלי אנשים שלא היה להם שמץ של כבוד כלפי. כל כך נפעמתי מכך שמישהו מסכים לבלות בחברתי, שלא העליתי בכלל בדעתי שיש לי זכות או יכולת לשים קץ למערכות יחסים או לחברויות.

נדרשו לי הרבה שנים נוספות של למידה, בדרך הקשה, עד שסוף סוף הרגשתי מוכנה להתייצב מול העובדה שחוסר הגבולות שלי יוצר לא רק דרמות מיותרות בחיי, אלא גם מתח, חרדה, אשמה וטינה. בקיצור, הגבולות חוללו מהפכה בחיי. זה הכלי הגדול ביותר שלמדתי במהלך ההדרכה שעברתי, והוא שינה את חיי האישיים לבלי הכר.

את ההיכרות שלי עם עניין הגבולות, ועם כל מה שלמדתי מאז, אני חייבת לאישה בשם מישל זלי. היא היתה ועודנה הקואצ'רית שלי לחיים, ולזכותה נזקפת במלואה העובדה שלאישה שכותבת עכשיו את הספר הזה יש גבולות ברורים מאוד. נפגשנו בשנת 2015, לאחר שהשתכנעתי שאני זקוקה ל"אימון עסקי". עבדתי אז כבר שנה כקואצ'רית ולא היה ברור לי לאיזה כיוון להתקדם בעסק שלי ואם כדאי לי להתמחות בתחום מסוים. בפגישה הראשונה שלנו היא הודיעה לי שאני לא זקוקה לאימון עסקי, אלא לאימון לחיים. במשך שנת עבודתנו המשותפת הראשונה יצאתי מכל פגישה מודעת ליותר ויותר בעיות מכפי שחשבתי שהיו לי. זאת היתה חוויה מאירת עיניים. מישל לא רק הראתה לי את כל נקודות העיוורון שלי בחיי, אלא גם היתה האישה הראשונה שפגשתי שידעה בבירור מה היא רוצה ולא חששה לומר את זה. לא ידעתי איך אוכל להיות כזאת גם, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה. כעבור שישה חודשים של עבודה משותפת הרגשתי שנחשפתי למעיין בלתי נדלה של ידע, שלא יכולתי לספוג במהירות הרצויה. התחלתי את שנת 2016 עם מודעות גדולה יותר לצרכים שלי והגדרתי מחדש את המילה "אנוכיות" כמשהו חיובי. בפעם הראשונה בחיי שמתי את עצמי בראש סדר העדיפויות שלי. סוף סוף למדתי להבחין באנשים שהקטינו או העליבו אותי, וחשוב יותר — למדתי מהו כוחם של גבולות. 2017 עמדה להיות השנה שבה הגיע הזמן לפעול בהתאם.

כך התחילה "שנת ה'לא'" שלי. החלטתי שבמשך כל שנת 2017 אחיה את חיי על פי כלל אחד פשוט: להגיד "לא" לכל דבר שאני לא רוצה לעשות בלי להסביר או להצטדק על זה. באותה תקופה, תחילת שנות העשרים שלי, החבר'ה שלי התחילו להתפצל ולהתפזר. ימי המסיבות הביתיות, שבהן בערב אחד כולם פוגשים את כולם ושומעים מה קורה ומה העניינים, עברו חלפו להם. במקומם דחפתי לתוך הלו"ז שלי, בערבים הנדירים שבהם לא עבדתי עד שעה מאוחרת, ארוחות ערב בארבע עיניים. מצאתי את עצמי במרוץ בלתי נגמר, כמו אוגר על גלגל ריצה, כשאף פעם אין לי אפילו דקה לעצמי. עכשיו, כשהתלות השיתופית בחיי פחתה דרמטית, התחלתי לשים לב לכך שבפעם הראשונה בחיי, אני כמהה לזמן שבו אוכל להיות לבד עם עצמי. בלי הדינמיקה הקבוצתית והנוחות הכרוכה בכך שדי ביציאה למסדרון כדי לפגוש אחרים, חלחלה אלי התובנה שבעצם כבר לא היה לנו הרבה במשותף. התחלתי להבין שכדי שיישאר לי זמן לעצמי, אני צריכה ללמוד להגיד "לא".

ההזדמנות הראשונה שלי לומר "לא" אירעה בשעות הערב המאוחרות של השישה בינואר 2017. איכשהו הצלחתי לעבור את ששת הימים הראשונים של השנה בלי להיתקל בשום דבר שלא רציתי לעשות. בדיוק כשסיימתי לעבוד התקשר אלי חבר. זה היה יום ארוך שהצטברו בו הרבה דברים קטנים ומתסכלים, והוא טלפן כדי לשאול אם אני רוצה לבוא לערב חידונים שעמד להתחיל בעוד שעתיים בפאב שנמצא בצד השני של העיר. בלי לחשוב אמרתי "כן, שלח לי את הכתובת", וניתקתי. לעזאזל. ברגע שניתקתי, ידעתי שפישלתי. כן, אני אוהבת חידונים בפאבים. כן, זה היה יום שישי בערב — אבל אני כבר לא בת 16 ותשע בערב זה מאוחר ושורדיץ' רחוקה. והרי ממש חיכיתי שאוכל לכבות כבר את הטלפון, לצפות ב"אנטומיה של גריי" לבדי, ולשכב לישון מוקדם. אז התקשרתי אליו בחזרה.

"החלטתי בסוף לא לבוא."

"למה?" הוא שאל, ואני נזכרתי בחלק השני של ההחלטה שלי, שלא לספק שום הצדקות.

"כי ככה…"

"כי מה?"

"כי ככה אמרתי."

"אוקיי. את מתנהגת מוזר."

"אוקיי. שיהיה לך ערב נעים! ביי!"

אתם יכולים לדמיין לעצמכם מישהו מהחברים הקרובים שלכם מתנהג כך? זה היה מביך. זה היה משונה. זה היה מסורבל. אבל זה בדרך כלל מה שקורה בפעם הראשונה שמציבים גבול. הדבר שלמדתי מאז לגבי גבולות הוא שאמנם לא צריך לתת שום הסברים כשאומרים "לא", אבל בהחלט כן צריך לתת הסברים כשמבטלים תוכניות שקבענו עם אחרים. מה שהכי טוב בלסרב הוא שככל שתתרגלו להגיד "לא", מספר הפעמים שבהן תצטרכו לבטל תוכניות, יפחת.

החדשות הטובות הן שאנחנו לא לומדים עכשיו להציב גבולות בפעם הראשונה, אלא שאנחנו בעצם לומדים את המיומנות הזאת מחדש. רוב הילדים יודעים יפה מאוד איפה עובר הגבול שלהם. תינוקות מבטאים את הגבולות שלהם באמצעות בכי. אם תניחו תינוק בזרועותיו של אדם זר, תראו היטב כיצד הוא מוחה על הסגת הגבולות הפיזיים שלו. ואילו לגבי פעוטות, ברגע שהם לומדים את המילה "לא" הם משתמשים בה בחופשיות. אם ייקחו לאחיין בן השנה שלי את הצעצוע שלו הוא יצעק "לא" עד שיחזירו לו אותו. לפעוטות אולי אין אוצר מילים מלא בשביל לנהל שיחה, אבל את הגבולות שלהם הם יודעים לבטא בבירור.

בשלב כלשהו מלמדים אותנו שהצרכים שלנו פחות חשובים מהצרכים של אחרים. זה יכול להיות הורה שממשיך לדגדג אתכם על אף שאתם מבקשים ממנו להפסיק, או מישהו שדורש מכם להפסיק לבכות כי זה לא מנומס. הזיכרון המוקדם ביותר שלי הנוגע לחציית גבולות הוא בערך מגיל עשר. משפחתי ואני נסענו לסנטה ברברה להתארח אצל ידיד של המשפחה במשך שבועיים. בערב הראשון לבואנו הוא הכין לכולנו ארוחה מדהימה, וכשהגיע הזמן לקינוח, הוא הביא לשולחן טארט פירות יער נהדר. הבעיה היחידה היתה שאני שונאת פירות. כן, את כל הפירות. פירות מגבירים אצלי את רפלקס ההקאה באופן די קיצוני. אז כשהוא הלך לרגע להביא סכין, אמרתי לאמי שאני לא מסוגלת לאכול את העוגה. ביני לביני התלבטתי מה יותר גרוע — לומר לו שאני לא אוהבת פירות, או להסתכן בהקאה לאחר שאתחיל לאכול. אמי אמרה לי, "קחי רק ביס. הוא טרח על העוגה כל היום, זה לא מנומס לא לאכול אותה." קרוב לוודאי שכל האימהות אומרות משהו כזה מתישהו. אבל מאחורי האמירה הזאת מסתתר מסר: כדי לנהוג בנימוס אני צריכה להתעלם מהצרכים שלי.

אם נבחן רגע את הסיטואציה ברצינות, מה בעצם היה לא מנומס בלומר לו שאני לא אוהבת פירות? הוא הרי לא היה יכול לדעת את זה, וזה לא שיש לי משהו דווקא נגד העוגה שלו. אם לא הייתי אוכלת אותה, שלושת האנשים האחרים שישבו סביב השולחן היו נהנים מהעוגה והיא לא היתה סתם מתבזבזת. בין אם במכוון ובין אם לאו, לימדו אותי שאין שום חשיבות לחוסר הנוחות שאני חשה, וכי האפשרות שרגשותיו של מישהו אחר ייפגעו חשובה מהרגשתי
שלי.

סיבה נוספת לכך שככל שאנחנו מתבגרים נעשה לנו קשה יותר להציב גבולות, היא התפתחותה של מה שנקרא "התיאוריה של התודעה" שלנו. זהו מונח פסיכולוגי המתאר את היכולת שלנו להיות מודעים למחשבותינו ואת היכולת לחשוב הן על האמונות שלנו והן על האמונות של אחרים. כשאנחנו נולדים, טבעי שאנחנו אגוצנטריים. ככל שאנחנו גדלים, מתבהר לנו שלא זו בלבד שאנחנו חושבים, אלא שגם לאחרים יש מחשבות משלהם, ושחלק מהמחשבות האלה הן על אודותינו. פתאום נהיה מסובך יותר להציב את עצמנו בראש סדר העדיפויות. חלק גדול מזה נובע מהצורך שלנו לשאת חן בעיני אחרים. מכיוון שהתפיסה שלנו את מה שהאחר חושב עלינו, מאמין ומניח לגבינו התרחבה — ההחלטות שאנחנו מחליטים כבוגרים וההתנהגות שנובעת מהן, מוכוונות הרבה יותר מאל אנשים אחרים. אבל כאשר אנחנו ממירים את רצוננו למצוא חן בהנמכת הגבולות שלנו, התוצאה הבלתי צפויה היא לא רק חוסר כבוד כלפינו, אלא גם התעצמות הרגשות השליליים שלנו מכעס לאיבה. כאשר אנשים מבינים שהאפשרות שהם לא ימצאו חן בעיני אחרים היא חלק מהחיים, יש להם הרבה יותר נכונות להעמיד את עצמם בראש סדר העדיפויות שלהם, ולכן הצבת גבולות היא מרכיב כה מכריע באהבה עצמית.

התגובה השכיחה ביותר שבה אני נתקלת כאשר אני מלמדת להציב גבולות היא "קל לדבר, קשה לעשות". נכון, אני מסכימה בהחלט. תמיד יותר קל לדבר מאשר לעשות. אם להציב גבולות היה דבר קל, כל אחד היה מציב אותם לעצמו והספר הזה היה מיותר. שלא לדבר על כך שהביטוי הזה גם מבטא מנטליות של קורבנות, של אמונה שלכל אדם חוץ ממך תמיד היה קל להציב גבולות, ורק לך זה קשה — אבל זה ממש לא כך. הסיבה שהספר הזה נולד היא הקושי להציב גבולות. אף על פי שהיום הגבולות שלי הם חלק בלתי נפרד מחיי, בעבר התהליך הזה היה קשה גם עבורי. הספר הזה לא מבטיח שהתהליך כולו יהיה קל. אבל זה פשוט: האם אתם רוצים להמשיך לחיות את חייכם כפי שהם עכשיו, או האם אתם מוכנים למשהו טוב יותר? אם התשובה היא לא, עזבו את הספר וחזרו אליו כשתהיו מוכנים. יש אנשים שצריכים להגיע לנקודת שבירה לפני שמתעוררת בהם המוטיבציה לשנות משהו. כשתהיו מוכנים, הספר הזה יעזור לכם, אבל אם תמשיכו לקרוא אותו וכל הזמן רק תגידו "קל לדבר, קשה לעשות", זה יהיה סתם בזבוז של זמנכם. מפחיד להציב גבולות כשלא רגילים לזה, אבל עם הזמן הם הופכים לנורמה. אני מקווה שכשתגיעו לסוף הספר, השינויים האלה יהפכו לחלק מחיי היומיום שלכם.

מהו גבול?

בתמצית — גבולות הם הדרך שבה אנחנו מלמדים אחרים כיצד להתייחס אלינו. גבולות הם האופן שבאמצעותו אנחנו מבטאים מה מקובל עלינו ומה לא. הם מגדירים היכן אנו מסתיימים ומישהו אחר מתחיל. אנחנו זקוקים לגבולות על מנת להגן על עצמנו מפני מניפולציות, מפני ניסיונות לעוות את תפיסת המציאות שלנו, מפני חוסר כבוד, מפני ניצול.

גבולות בינינו לבין אחרים הם כמו בית. בפנים נמצאים החיים שלנו וארבעת הקירות שמהווים את הבית הם ההגנה שלנו מפני העולם החיצון. אנחנו לא לגמרי מסוגרים בבית, מפני שאנחנו יכולים לפתוח את הדלת ולאפשר לאנשים להיכנס, אבל אנחנו פותחים את הדלת רק כאשר זה מה שאנחנו בוחרים לעשות. אם מישהו היה פורץ את הדלת לבית שלכם, הייתם מרגישים מחוללים. הרי לא הייתם אומרים לו, "נו טוב, אם אתה כבר פה, אז תרגיש בבית." זה כמו להגיד לאנשים שפורצים את הגבולות שהצבתם, "נו טוב, אם אתם מתכוונים לעשות מה שאתם רוצים בכל מקרה, מי אני שאומר משהו בעניין?" אם מישהו היה מטפס לחלון הבית שלכם, לא הייתם מכניסים אותו, הרי לא סתם החלון שלכם סגור. כשלא רציתי לעשות משהו, החברים שלי ידעו שאם הם ינדנדו לגרסה הישנה שלי די הצורך, בסופו של דבר איכנע ואסכים. זה כמו שמישהו דופק על הדלת שלכם כל היום, ואז אתם מניחים לו להיכנס, העיקר שיפסיק להציק לכם. הרי לעולם לא הייתם מאפשרים לזה לקרות!

הבית שלכם, כמו החיים שלכם, הוא המרחב שלכם. אתם מחליטים מי ייכנס אליו ומי צריך לצאת משם בכל רגע. אם מישהו היה נכנס לביתכם, לוקח אגרטל עדין ומטיל אותו על הרצפה, הייתם מסלקים אותו מהבית. עכשיו דמיינו שהאגרטל הזה הוא פיסת מידע פרטית ורגישה. כמה פעמים שיתפתם אנשים במשהו אישי והם לא התייחסו למידע הזה בזהירות הראויה? זה הבית שלכם, ואתם תחליטו איך מותר להתנהג בו. יש אנשים שמרשים לאורחים לנעול נעליים בתוך הבית ויש מי שלא אוהבים את זה. אין פה נכון או לא נכון, רק מהם הכללים שלכם? זה הבית שלכם, הגבולות הם הגבולות שלכם, וההחלטה היא שלכם.

המומחית ליחסי תלות שיתופית פיה מלודי, תיארה פעם את הגבולות כ"גדרות בלתי נראות וסמליות". היא מתארת את המטרה שלהם כמורכבת משלושה חלקים:

1) למנוע מאנשים לחדור למרחב שלנו ולנצל אותנו או לפגוע בנו.

2) למנוע מאיתנו לחדור למרחב של אחרים ולנצל אותם או לפגוע בהם.

3) לאפשר לכל אחד ואחת מאיתנו לבטא את זהותנו ועצמיותנו.

כל שלושת החלקים הללו, ובמיוחד השלישי, מאפשרים לנו ליצור לעצמנו זהות שבחרנו ושמעצימה אותנו. זה משפיע על כל תחומי החיים שלנו. יכולים להיות לנו גבולות איתנים בתחום אחד של החיים וגבולות פרוצים בתחום אחר. זהו את התחומים שבהם הגבולות שלכם יציבים ביותר ואז השתמשו בהם כהוכחה לעצמכם, שגם אתם, כמו כולם, כבר הצבתם לעצמכם בעבר גבולות, ושאתם יכולים להעביר את המיומנות הזאת לתחומים נוספים של חייכם.

לכל אורך הספר הזה אני נותנת דוגמאות לגבולות שאני הצבתי ולמילים שבהן השתמשתי כשעשיתי את זה. מצאתי שבמקום לומר לאנשים מה צריכים להיות הגבולות שלהם, הדרך הטובה ביותר ללמד את התהליך הזה היא לשתף אנשים בדוגמאות קונקרטיות מחיי שלי. חשוב לזכור שאלה הם הגבולות שלי. הגבולות שלכם יהיו שונים משלי, כפי שהצרכים שלכם שונים משלי. יתכן גם שדרכי ההתבטאות שלכם שונות משלי. מטרת הדוגמאות האלה היא להראות לכם אפשרויות ולשמש כנקודת מוצא לניסוח גבולות משלכם.

מאז שהתחלתי ללמד איך מציבים גבולות שואלים אותי לעתים קרובות, "האם הגבול שלי לא סביר?" "האם אני דורשת יותר מדי?" "האם הגבול שלי מראה שאני תלותי מדי?" כל השאלות האלה מתכנסות בעצם לשאלה אחת: "האם מותר לי להציב את הגבול הזה?" אישית, אף פעם לא תשמעו אותי אומרת שגבול כלשהו הוא מוגזם, או שאתם לא הגיוניים, או תובעניים מדי, או נזקקים מדי, או אנוכיים (במובן השלילי של המילה!) כשאתם מבקשים את מה שאתם צריכים. לא רק בגלל שאני חושבת שאלה מילים שבדרך כלל מופנות רק נגד נשים שיש להן צרכים משלהן, אלא גם מפני שזה לא עוזר בשום צורה. כשמתייחסים בביטול לצרכים של מישהו, זה לא מבטל את קיומו של הצורך, ובסופו של דבר, הגבולות שלכם הם לא ענייני. הצרכים שלכם הם שלכם, והגבולות שלכם הם שלכם. גם אם כל העולם יחשוב שהתגובה שלכם מופרזת, אני עדיין אאמין שאתם רשאים להרגיש מה שאתם מרגישים, להגיב כפי שאתם מגיבים, ולהציב גבולות לעצמכם. אחרים עשויים לחשוב שגבול שהצבתם אינו סביר, ומותר להם לחשוב כך, אבל זה לא אומר שהגבול שלכם באמת בלתי סביר. במקום לנסות לברר אם אתם דורשים יותר מדי, שאלו את עצמכם אם אתם שואלים את האדם הנכון. האדם הנכון יכבד את הגבולות שלכם ולעולם לא יגרום לכם להרגיש שהם מוגזמים.

*המשך הפרק בספר המלא*