הוא התעורר אל מגע האדמה הקשה מתחתיו וצחנת דם אנושי.
גופו התאושש לאט יותר מתודעתו. תחושות לא רצויות צרבו אותו מבפנים כשעורו נמתח כמו חמר שזה עתה נשרף.
הטל שעל העשב חלחל מבעד לגלימה התכולה הדקה שעל גבו, והוא הרגיש את העפר שניתז על רגליו ועל כפות רגליו היחפות. רעד משפיל חלף בו, שטף אותו מהקרקפת עד העקבים. לראשונה זה שבע שנים עברה בו צמרמורת.
הדם האנושי שזרם בעורקיו היה כמו רפש בהשוואה לדם האלים שכולו אור שמש נוזלי ושמְאַכֵּל עכשיו כל שריד של אנושיות בת מוות ומשחרר אותו בחזרה אל העולם. שבע שנים הוא שוטט בארצות קרובות ורחוקות, הזין לבבות מרושעים של רוצחים, ליבה עימותים דועכים. הוא היה הזעם בכבודו ובעצמו.
להרגיש שוב את מגבלות הגוף... להימזג שוב לתוך הכלי החלוש הזה... די היה בייסורים האלה כדי לעורר בו רחמים על האלים העתיקים. הם חיו את הזוועה הזאת שחזרה על עצמה שוב ושוב כבר מאתיים ושתים עשרה פעמים.
הוא לא יעשה זאת. זו תהיה טעימתו האחרונה מהקיום האנושי.
חושיו קהו, אבל הוא זיהה את העיר והפארק העצום שלה. ריח של דשא קצור מעורב בריח קלוש של מי שופכין. רעש מכוניות נוסעות במרחק לא גדול. הפעימה המחשמלת, המתוחה בעורקיה התת־קרקעיים של העיר, שעוברים עמוק מתחת לרחוב.
זוויות פיו נמתחו כלפי מעלה בתנועה מגושמת כשנאלץ להיזכר איך מחייכים. פעם זו הייתה העיר שלו, בחייו כבן תמותה; הרחובות הציעו לו שפע, והחמדנים מכרו לו פיסות של כוח. מנהטן כרעה פעם ברך לפניו, והיא תעשה זאת שוב.
הוא התגלגל על הצד ועבר לתנוחת השתופפות. כשהרגיש שהוא יכול לבטוח ברגליו הוא התרומם והזדקף למלוא גובהו.
נהרות של דם כהה זרמו סביבו. נערה צעירה שהמסכה נתלשה מפניה בהתה בו בעיניים סומות משולי המכתש. סכין עוד הייתה נעוצה בצווארה. ראש כרות של גבר עטה מסכה של סוס. פגיון היה מונח בכף יד רפויה שחסרו בה אצבעות.
רחש קל של צעדים מדשדשים נשמע מימינו. הוא הושיט יד אל חרב שכבר לא הייתה לצידו. שלוש דמויות הגיחו מן הצללים בין העצים הסמוכים. הן חצו את השביל המרוצף שהפריד ביניהם, פניהן מוסתרות מאחורי מסכות ברונזה, כל אחת מהן בדמות פני נחש.
בני התמותה מהשושלת שלו, מבית קדמוס. הם באו לקחת אותו, את האל החדש שלהם.
הוא מתח את צווארו עד שחרק והתבונן בהם כשהתקרבו. הציידים נראו חדורי מורא, וזה הסב לו קורת רוח. קודמו, אָרֵס החדש שהתעלה לפניו, לא היה ראוי לשאת את התואר אל המלחמה. שבע שנים קודם לכן הוא הפיק עונג בל יתואר כשהרג את האל המזויף הקודם ותבע לעצמו את זכותו המולדת.
הגבוה מבין שלושת הציידים צעד קדימה. בֵּלֶן. האל החדש התבונן, משועשע, בבחור הצעיר ששלף את החיצים מהגופות באסיף אכזרי. חבל שבלן, הצאצא היחיד שלו ששרד, נולד ממזר. הוא לא יוכל להיות היורש של אָרִיסְטוֹס קַדְמוֹ — כך הוא נקרא כשעוד היה בן תמותה, לפני שהתעלה למדרגת אל. אבל שפתיו התעקלו בכל זאת, והוא קידם בברכה את להט הגאווה למראה הבחור הצעיר.
בלן הסיר את המסכה מעל פניו והשפיל את מבטו ביראת כבוד. האל הושיט את ידו ומישש את קווי המתאר של פני הצעיר. פני הבחור דמו כל כך לפנים שלו עצמו עכשיו. הקליפה המצולקת שהותירו העשורים החולפים הוסרה מעל פניו של אריסטוס קדמו כשהתעלה לדרגת אל, והוא שב להיות צעיר. במלוא כוחו, לנצח.
״המכובד מכולנו", אמר בלן וכרע ברך. הוא הושיט לאל החדש צרור מגולגל שהוציא מהתיק שעל ירכו — גלימת משי ארגמנית שתחליף את הגלימה התכולה האיומה שהוא לבש עכשיו. ״אנחנו מקבלים אותך בברכה ומציעים לך את דם אויביך כמנחה לכבוד שמך, כאות לנאמנותנו הנצחית. אנחנו כאן כדי להגן עליך בחיינו עד שיגיע זמנך להיוולד מחדש עם כוח האל".
המילים היו כמו חצץ בגרונו של האל החדש. ״וגם אחרי כן".
״כן, אדוני", אמר בלן.
ציידים נוספים התקרבו מאחורי בלן, כולם עוטים גלימות ציידים שחורות. הם גררו דמות שלבשה גם היא גלימה תכולה.
״תביאו אותו אליי", הוא אמר לבלן.
שני רכבי שטח שחורים התקרבו מהרחוב הסמוך באורות כבויים ונסעו על הדשא לעברם. הקדמידיים החלו בעבודתם. הם פרשו יריעות ברזנט על הדשא של סנטרל פארק וגלגלו לתוכן את הציידים המתים. הם הפכו את האדמה, החליפו את הדשא ספוג הדם והעמיסו את הגופות המרוטשות לתא המטען של רכב שטח נוסף שנעצר מאחוריהם.
הוא ידע שאנשי השושלות האחרות מבצעים את אותו טקס ברחבי הפארק.
השבוי התפרץ ותקף שוב בעודו נגרר קדימה, נוגח בציידים הקרובים כמו חיה מוכת כלבת. הם חתכו את הגידים בקרסוליו כדי שלא יוכל לנצל את מהירותו המוגברת ולהימלט. טוב מאוד.
הציידים אילצו אותו לכרוע על ברכיו. האל החדש הושיט את ידו מטה ותלש את הברדס מראשו.
עיניים זהובות יקדו ונעצו בו מבט רושף, ניצוצות של אנרגיית הכוח הסתחררו בהן בזעם. דם ניגר מפצע במצחו והכתים את עורו וגלימתו שהיו פעם קורנים.
״הטיפה המועילה האחרונה של אנרגיית הכוח נלקחה ממך", אמר האל החדש. הוא לפת באגרופו קווצת תלתלים חומים של האל הקדום, משך בחוזקה את ראשו לאחור ואילץ אותו להרים את מבטו.
״אני יודע מה אתה משתוקק להשיג", אמר האל הקדום בשפה עתיקה, ״ולעולם לא תמצא את זה".
הוא רצה רק לדעת שהחפץ הזה לא הושמד. זעמו של האל החדש היה איפוריה מסוג חדש. הוא קירב את הצד החד כתער של להב חרבו אל העור האנושי הרך של האל הקדום.
האל החדש חייך.
״נוכל. שליח. נווד. גנב", אמר. ״זה מי שהיית מאז ומעולם". ואז הוא נעץ את להב החרב מבעד לעצמות הבולטות בעמוד השדרה של השבוי. ״אפס".
דם פרץ מהפצע. האל החדש שתה לרוויה את מראה הפחד של האל הקדום — הכאב, התדהמה — כשאנרגיית הכוח שלו התפוגגה. חבל שהאל החדש לא יכול להוסיף גם אותה לכוחות שכבר יש לו.
״זו דרכו של עולם, נכון?" אמר האל החדש. הוא התכופף והתבונן באל הקדום כשניצוץ החיים האחרון נעלם מעיניו. ״דרכו של אביך, ושל אביו לפניו. האלים הקדומים חייבים למות כדי לאפשר לחדשים להתעלות".
הפארק מסביבם היה שקט, למעט קולות הניסור בחומר רטוב שעלו מחרבו של האל החדש וקול הפיצוח הממריץ כשהפריד סוף־סוף את הראש מהגוף שעליו התנוסס. הוא הניף את ראשו של הֶרְמֶס לגובה כדי שחסידיו יוכלו לראותו.
הציידים התלחשו בהנאה והלמו באגרופיהם על חזם. האל החדש העיף בראש מבט אחרון ואז השליך אותו על יריעת הברזנט הקרובה ביותר עם שאר שרידי הגופות. כשיעלה הבוקר כבר לא ייוותר זכר לשמונת האלים שצצו כמו ברקים בתחומי הסנטרל פארק, או לציידים שנפלו בניסיון להרוג אותם.
המיה עלתה מהעיר סביבו, שהתייסרה בכאוס מרוסן בקושי. היא שרה לו שיר על אימה מתקרבת. הוא הבין את הכמיהה הזאת — להשתחרר.
״אני חרון־אף". האל החדש כרע על ברכיו וטבל את אצבעותיו בבוץ ספוג בדם. ״אני אדונכם". הוא משך את אצבעותיו מטה לאורך לחייו. ״אני תהילתכם".
הציידים סביבו הסירו את המסכות מפניהם ומשחו כמוהו את העפר הלח על פניהם הלהוטות.
עידן חדש נמצא בהישג יד, ממתין למי שיהיה חזק דיו כדי להעז ולנצל אותו.
״עכשיו", אמר האל החדש, ״אנחנו מתחילים".
חלק ראשון
עיר האלים
1
אימא שלה אמרה לה פעם, שהדרך היחידה להכיר מישהו באמת היא להיאבק בו. מניסיונה של לוֹר, הדבר היחיד שהיאבקות חושפת באמת הוא הנקודה בגוף שבה מישהו הכי חושש להיפגע.
אצל היריב הנוכחי שלה, הנקודה הזאת היא בפירוש הקעקוע החדש בצד השמאלי של חזהו, שעדיין חבוש.
לור הרימה את כפפות האגרוף ששקלו חצי קילו ונתנה להן לספוג עוד מהלומה מרושלת. נעלי הספורט שלה חרקו על המזרנים הכחולים הזולים כשהיא ניתרה לאחור. פסי סרט ההדבקה הכסוף שחיזקו את הזירה המאולתרת התחילו להתקלף מהלחות והחום אחרי חמשת הקרבות שנערכו באותו ערב. היא גנחה כשרמסה את הסרט הקרוב בעקבה.
זיעה טפטפה על פניה עד שהטעם היחיד שהרגישה בפיה היה מלוח. לור סירבה למחות את הזיעה גם כשהיא צרבה בעיניה. הכאב היה טוב. הוא עזר לה להישאר ממוקדת.
הדבר הזה — קרבות האגרוף — היה לא יותר מהרגל מגונה חדש יחסית, שסיפק לה הקלה נחוצה ביותר אחרי מותו של גיל, שישה חודשים קודם לכן. אבל הבטחתה המקורית שזה יהיה רק עוד קרב אחד אחרון, התנדפה כשהרגישה את פרץ האדרנלין המוכר.
קרב אחד הספיק כדי לפרק את היגון המשתק, להוציא אותה מתוך הראש שלה ולהחזיר אותה לגוף. שני קרבות ניתקו את הכאב העמוק בליבה. שלושה הכניסו כמות מפתיעה של מזומנים.
ועכשיו, כעבור שבועות ארוכים, קרב מספר חמש עשרה נתן לה בדיוק את מה שייחלה לקבל הערב: הסחת דעת.
לור אמרה לעצמה שהיא יכולה להפסיק בכל רגע. הוא תוכל להפסיק כשכבר לא תרגיש שזה עושה לה טוב. היא תוכל להפסיק כשזה יוציא ממנה יותר מדי ממה שקברה.
אבל לור עוד לא הייתה שם. עדיין לא.
המרתף הדחוס של מסעדת ״הדרקון האדום, אוכל סיני משובח" רתח מחום עם הדוחק הלוהט של גופים רבים מדי סביב המזרנים. אנשים בקהל התנועעו כמו המתאגרפים ויצרו את הגבולות הלא רשמיים של הזירה, כשהם מחזיקים כוסות חד־פעמיות ומנסים לא לשפוך את האלכוהול היוקרתי שלהם. שטרות והימורים התעופפו סביבה מיד ליד, עד שהגיעו לפרנקי, מנהל הזירה. לור העיפה לעברו מבט כשארגן את הסדר של שני הקרבות הבאים ואת ההימורים עליהם, וכמו תמיד, התעניין פחות בזוכה ויותר בזכיות.
אדים ריחפו במדרגות מהמטבח שמעליהם והוסיפו לאוויר בוהק משיי. ניחוח תבשיל עוף קונג פאו היה תחליף עָרב במיוחד לצחנה של קיא ובירה מעופשים ששלטה במועדוני הלילה הנטושים שביניהם נדדה זירת הקרבות בדרך כלל.
לא נראה שלקהל אכפת; הם היו מוכנים לספוג כל מה שיספק להם את אשליית ההליכה על הסף. הרשימה האקסקלוסיבית של פרנקי נראתה הרבה פחות אקסקלוסיבית בימים אלה: אל הדוגמניות, הטיפוסים מסצנת האמנות ואנשי העסקים שהעבירו מיד ליד שקיות קטנות של אבקה לבנה הצטרפו עכשיו בני נוער מבתי ספר פרטיים שבדקו את גבולות האדישות של הוריהם.
היריב שלה היה נער בגילה — כולו עור רך נטול סימנים וביטחון עצמי נטול בסיס. הוא צחק וזימן אותה בתנועת אצבע כשבחר בה מבין כל המתאגרפים הזמינים של פרנקי. לור החליטה לחסל אותו ולהשמיד כל בדל גאווה מרוט שיישאר ממנו הרבה לפני שקרא לה ״מותק" ושלח לה נשיקת שיכורים באוויר.
״תרשה לי לנחש", אמרה לור מבעד למגן הפה שלה. היא הצביעה בסנטרה על התחבושת סביב חזהו של המתבגר שכיסתה את יצירת האמנות המעטרת את גופו. ״לחיות, לצחוק, לאהוב? רוזֶה כל היום?"
הוא השפיל את עיניו כשהקהל צחק. הנער הניף כפפה לעבר ראשה וגנח ממאמץ. התנועה הזאת בשילוב כוחו האוזל הותירו את החזה שלו חשוף לגמרי. מטרתה של לור הייתה ברורה כשהטיחה את הכפפה בעור הרגיש הרווי בדיו.
עיניו של הנער יצאו מחוריהן, האוויר נסחט מריאותיו. ברכיו פגעו במזרן.
״קום", אמרה לור. ״אתה מבייש את החברים שלך".
״כ... כ... כלבה מטומטמת". הנער השתנק קצת מאחורי מגן הפה. לור תהתה כמה זמן ייקח לו להתמוטט, ועכשיו קיבלה את התשובה: חמש דקות.
״אני בטוחה שלא תקרא לי ככה", היא אמרה וחגה סביבו, ״כשדווקא אתה תעמוד על ארבע".
הוא התאמץ לקום, רותח מכעס. היא גלגלה עיניים.
כבר לא כל כך מצחיק, נכון? חשבה לור.
גיל היה אומר לה להתרחק מהילד הטיפש — הוא תמיד הזדרז להזכיר ללור בדרכו הלא שיפוטית, הסבאית, שהיא לא חייבת לקפוץ על כל קרב מזדמן. למען האמת, הוא היה מתעב את מה שקורה כאן, ולור נתקפה ייסורי מצפון גם בגלל זה. כי היא מאכזבת אותו.
אבל לור ניסתה דרכים אחרות, ואף אחת מהן לא עזרה לה להתגבר על האובדן שריסק אותה כפי שעזר לה קרב טוב. ועכשיו זה כבר לא היה רק מותו של גיל שממנו היא הייתה חייבת להימלט; חרדה חדשה התחילה לכרסם אותה מבפנים.
אוגוסט הגיע, והצַיִד חזר אל העיר שלה.
למרות המאמצים הרבים שהשקיעה כדי להמשיך הלאה, לשכוח את החיים האפלים שהשאירה מאחור ולפסוע אל אור השמש של חיים טובים יותר, חלק מסוים בתודעתה עוד היה מכוון אל הספירה לאחור האיטית של הימים. גופה נמתח, חושיה התחדדו, כאילו הם מתכוננים לבאות.
כבר לפני שבועיים היא התחילה לראות פרצופים מוכרים מסתובבים בעיר, עסוקים בהכנות האחרונות לקראת הלילה. ההלם הכה בה כמו סכין שננעצת בריאות; כל היתקלות כזאת הוכיחה שכל תקוותיה, כל תחנוניה השקטים היו לשווא. בבקשה, היא חשבה שוב ושוב בחודשים האחרונים, שזאת תהיה לונדון בסבב הזה. שזאת תהיה טוקיו.
שזאת תהיה כל עיר אחרת חוץ מניו יורק.
לור ידעה שהיא לא הייתה צריכה להסתכן ולצאת הערב, לא כשההרג מגיע לשיאו. אם צייד אחד יזהה אותה, אנשי השושלות לא יצודו רק אלים. הם ירצו לפשוט גם את עורה.
מזווית העין ראתה לור את פרנקי מציץ בשעון הכיס המגוחך שלו ומסמן שהגיע הזמן לסגור את העסק. היא תיארה לעצמה שיש מקומות שהוא צריך ללכת אליהם, כסף שיוכל לתקוע בתוכו את כל הפרצוף.
״הספיק לך?" שאלה לור.
נראה שהאלכוהול הכה בנער בבת אחת. הוא רדף אחרי לור על המזרנים באגרופים מתנופפים ובתנועות מגושמות, וכעסו גבר למשמע רעמי הצחוק שעלו מהקהל. באחת הפעמים שהפנתה את ראשה כדי לחמוק ממהלומה, היטלטלה השרשרת שלצווארה ונשלפה ממקומה מתחת לחולצה. הקמע בצורת נוצה מוזהבת התלוי עליה התנוצץ באור העמום. הכפפה של היריב פגעה בקמע וכנראה נתפסה איכשהו בשרשרת הדקה, כי כשלור זזה שוב, הסוגר נשבר ופתאום הקמע היה על הרצפה לרגליה.
לור תלשה בשיניה את רצועת הוולקרו של הכפפה ושחררה את כף ידה. היא התכופפה כשהיריב תקף שוב, אספה במהירות את השרשרת ותחבה אותה לכיס האחורי של מכנסי הג'ינס כדי לשמור עליה. כשהיא החזירה את הכפפה למקומה על כף ידה, התלקח גופה בגל חדש של טינה.
גיל נתן לה את הקמע הזה.
לור הסתובבה אל הנער והזכירה לעצמה שהיא לא יכולה להרוג אותו. אבל היא כן יכולה לשבור לו את האף הקטן והיפה.
וזה מה שהיא עשתה לקול תשואות הקהל.
דם ניתז מפניו והוא קילל.
״אני חושבת שבשעה כזאת כבר היית צריך להיות במיטה, תינוקי", היא אמרה והעיפה מבט בפרנקי כדי לראות אם הוא מתכוון לעצור את הקרב. ״בעצם..."
היא ראתה מזווית העין את האגרוף שנשלף וסובבה את פניה בדיוק בזמן כדי לספוג את המהלומה בצד הראש ולא בעין. העולם הבהב והשחיר ואחר כך ריצד שוב בכל צבעי הקשת, אבל היא הצליחה להישאר על רגליה.
הנער פצח בצהלות ניצחון והניף את ידיו באוויר, אפו עדיין מדמם. הוא זינק לעברה, והרגע שבו הבינה מה קורה היה הרגע היחיד שעמד לרשותה.
לור הרימה את הכפפות בתנועה אינסטינקטיבית כדי להגן על החזה שלה, אבל זה לא היה המקום שאליו הוא כיוון. הנער כרך זרוע אחת סביב צווארה ומעך את שפתיה בשפתיו.
הבהלה הממה אותה, התנפצה על עורה כמו קרח, נעלה אותה מחוץ לתודעתה. הוא נצמד לגופה עוד יותר, ולשונו ליקקה אותה בתנועות מגושמות לקול צרחות הקהל סביבם.
משהו נבקע בתוכה, והלחץ שהצטבר בחזה שלה במשך שבועות השתחרר בשאגת זעם. היא הרימה את הברך בכוח וחבטה בה בין הרגליים שלו. הוא קרס כאילו שיספה את גרונו וצווח כל הדרך למטה. ואז היא התנפלה עליו.
הדבר הבא שלור הייתה מודעת לו זה שמישהו מושך אותה מהקרקע כשהיא בועטת ונוהמת. הכפפות שלה היו מוכתמות בנתזי דם, ומה שנותר מפניו לא היה ניתן לזיהוי.
״תפסיקי!" ביג ג'ורג', אחד מאנשי הביטחון של פרנקי ניער אותה ניעור קל. ״מותק, הוא לא שווה את זה".
ליבה של לור נחבט בצלעותיה, ופעימותיו המהירות מדי לא אפשרו לה להסדיר את נשימתה. גופה רעד כשביג ג'ורג' הניח את רגליה בחזרה על הקרקע והמשיך לאחוז בה עד שסימנה לו בתנועת ראש שהיא בסדר. ואז התפנה ביג ג'ורג' לרכון מעל הנער הגונח על המזרן, והוא דחף אותו קלות בכף רגלו.
כשהלמות הדופק באוזניה של לור התחילה להיחלש, היא שמה לב שבחדר השתררה דממה מוחלטת, למעט הנקישות והצלצולים שנשמעו מהמטבח ממש מעליהם.
אימה איטית הזדחלה לתוכה ומעכה את ליבה. אצבעותיה התקפלו עד כאב בתוך הכפפות. היא לא רק איבדה שליטה, היא חזרה לחלק הזה בה שהיה נדמה לה שהיא הצליחה לחסל כבר לפני שנים.
זאת לא אני, היא חשבה ומחתה את הזיעה משפתה העליונה. כבר לא.
החיים הם הרבה יותר מזה.
כיוון שלור רצתה בכל מאודה להציל את שכרה לאותו ערב, היא התעלמה מהמרירות ומהשנאה המוזרה והחריפה שחשה כלפי חתיכת הטינופת המייללת על הקרקע, והעלתה חיוך מבויש על פניה. היא הרימה את ידיה ומשכה בכתפיה.
הצופים גמלו לה בתשואות והניפו את הכוסות שלהם באוויר.
״את לא ניצחת — את רימית", אמר הנער. ״זה לא היה הוגן — את רימית!"
ככה זה עם נערים כמוהו. מה שהוא הרגיש באותו רגע, הזעם הזה, לא היה העולם שנפל עליו, אלא אשליה שהתנפצה. האשליה שאמרה לו שהכול מגיע לו פשוט בזכות עצם קיומו.
לור תלשה מידיה את הכפפות ורכנה מעל הנער. האנשים בקהל השתתקו כשעל פניהם הבעת להיטות כמו של עורבים רעבים.
״אולי הקעקוע הבא שלך צריך להיות לא ניצחתי כי הפסדתי?" היא אמרה במתיקות ולחצה בחוזקה על התחבושת שלו, הפעם בידה החשופה. צלצול הפעמון שגבר על קול זעקתו הזועמת סיים את הקרב. ג'ורג' הגדול גרר אותו לאחור אל חבריו המתגודדים.
לור העיפה מבט לאחור אל פרנקי. זו הייתה טעות לבוא לכאן הערב. אפילו עכשיו היא לא ידעה אם הגוף שלה רוצה להתחיל לרוץ או לצרוח.
היא הספיקה להגיע עד שולי הזירה כשהוא קרא בקול: ״הקרב הבא: זהובה נגד ג'מיני שמתמודד על התואר".
לור נעצה בו מבט נרגז שנענה בחיוכו הלא מוטרד. הוא הרים לעברה חמש אצבעות. היא הניעה את ראשה מצד לצד, והוא הוסיף עוד שלוש. שטרות מקומטים התנופפו באוויר סביבה והתעופפו על פניה כשהקהל מיהר להמר.
היא צריכה ללכת הביתה. היא ידעה את זה, אבל...
לור הרימה את כל עשר האצבעות. פרנקי הקדיר את פניו אבל סימן לה בתנועת יד לחזור לזירה. היא שבה ומשכה את הכפפות על ידיה והסתובבה. אם זה מישהו מהחברים של הנער, אולי לפחות היא תוכל להשתעשע.
זה לא היה אחד מהחברים.
לור מעדה לאחור. יריבה עמד מעט מחוץ לאלומת האור שהטילה המנורה מלמעלה, והיה ברור שהוא מרוצה מהאפלולית. הבחור צעד קדימה מספיק כדי שהאור העמום יזדהר על מסכת הברונזה שהסתירה את פניו.
האוויר שנשמה נעשה כבד בריאותיה.
צייד.
הוא התעורר אל מגע האדמה הקשה מתחתיו וצחנת דם אנושי.
גופו התאושש לאט יותר מתודעתו. תחושות לא רצויות צרבו אותו מבפנים כשעורו נמתח כמו חמר שזה עתה נשרף.
הטל שעל העשב חלחל מבעד לגלימה התכולה הדקה שעל גבו, והוא הרגיש את העפר שניתז על רגליו ועל כפות רגליו היחפות. רעד משפיל חלף בו, שטף אותו מהקרקפת עד העקבים. לראשונה זה שבע שנים עברה בו צמרמורת.
הדם האנושי שזרם בעורקיו היה כמו רפש בהשוואה לדם האלים שכולו אור שמש נוזלי ושמְאַכֵּל עכשיו כל שריד של אנושיות בת מוות ומשחרר אותו בחזרה אל העולם. שבע שנים הוא שוטט בארצות קרובות ורחוקות, הזין לבבות מרושעים של רוצחים, ליבה עימותים דועכים. הוא היה הזעם בכבודו ובעצמו.
להרגיש שוב את מגבלות הגוף... להימזג שוב לתוך הכלי החלוש הזה... די היה בייסורים האלה כדי לעורר בו רחמים על האלים העתיקים. הם חיו את הזוועה הזאת שחזרה על עצמה שוב ושוב כבר מאתיים ושתים עשרה פעמים.
הוא לא יעשה זאת. זו תהיה טעימתו האחרונה מהקיום האנושי.
חושיו קהו, אבל הוא זיהה את העיר והפארק העצום שלה. ריח של דשא קצור מעורב בריח קלוש של מי שופכין. רעש מכוניות נוסעות במרחק לא גדול. הפעימה המחשמלת, המתוחה בעורקיה התת־קרקעיים של העיר, שעוברים עמוק מתחת לרחוב.
זוויות פיו נמתחו כלפי מעלה בתנועה מגושמת כשנאלץ להיזכר איך מחייכים. פעם זו הייתה העיר שלו, בחייו כבן תמותה; הרחובות הציעו לו שפע, והחמדנים מכרו לו פיסות של כוח. מנהטן כרעה פעם ברך לפניו, והיא תעשה זאת שוב.
הוא התגלגל על הצד ועבר לתנוחת השתופפות. כשהרגיש שהוא יכול לבטוח ברגליו הוא התרומם והזדקף למלוא גובהו.
נהרות של דם כהה זרמו סביבו. נערה צעירה שהמסכה נתלשה מפניה בהתה בו בעיניים סומות משולי המכתש. סכין עוד הייתה נעוצה בצווארה. ראש כרות של גבר עטה מסכה של סוס. פגיון היה מונח בכף יד רפויה שחסרו בה אצבעות.
רחש קל של צעדים מדשדשים נשמע מימינו. הוא הושיט יד אל חרב שכבר לא הייתה לצידו. שלוש דמויות הגיחו מן הצללים בין העצים הסמוכים. הן חצו את השביל המרוצף שהפריד ביניהם, פניהן מוסתרות מאחורי מסכות ברונזה, כל אחת מהן בדמות פני נחש.
בני התמותה מהשושלת שלו, מבית קדמוס. הם באו לקחת אותו, את האל החדש שלהם.
הוא מתח את צווארו עד שחרק והתבונן בהם כשהתקרבו. הציידים נראו חדורי מורא, וזה הסב לו קורת רוח. קודמו, אָרֵס החדש שהתעלה לפניו, לא היה ראוי לשאת את התואר אל המלחמה. שבע שנים קודם לכן הוא הפיק עונג בל יתואר כשהרג את האל המזויף הקודם ותבע לעצמו את זכותו המולדת.
הגבוה מבין שלושת הציידים צעד קדימה. בֵּלֶן. האל החדש התבונן, משועשע, בבחור הצעיר ששלף את החיצים מהגופות באסיף אכזרי. חבל שבלן, הצאצא היחיד שלו ששרד, נולד ממזר. הוא לא יוכל להיות היורש של אָרִיסְטוֹס קַדְמוֹ — כך הוא נקרא כשעוד היה בן תמותה, לפני שהתעלה למדרגת אל. אבל שפתיו התעקלו בכל זאת, והוא קידם בברכה את להט הגאווה למראה הבחור הצעיר.
בלן הסיר את המסכה מעל פניו והשפיל את מבטו ביראת כבוד. האל הושיט את ידו ומישש את קווי המתאר של פני הצעיר. פני הבחור דמו כל כך לפנים שלו עצמו עכשיו. הקליפה המצולקת שהותירו העשורים החולפים הוסרה מעל פניו של אריסטוס קדמו כשהתעלה לדרגת אל, והוא שב להיות צעיר. במלוא כוחו, לנצח.
״המכובד מכולנו", אמר בלן וכרע ברך. הוא הושיט לאל החדש צרור מגולגל שהוציא מהתיק שעל ירכו — גלימת משי ארגמנית שתחליף את הגלימה התכולה האיומה שהוא לבש עכשיו. ״אנחנו מקבלים אותך בברכה ומציעים לך את דם אויביך כמנחה לכבוד שמך, כאות לנאמנותנו הנצחית. אנחנו כאן כדי להגן עליך בחיינו עד שיגיע זמנך להיוולד מחדש עם כוח האל".
המילים היו כמו חצץ בגרונו של האל החדש. ״וגם אחרי כן".
״כן, אדוני", אמר בלן.
ציידים נוספים התקרבו מאחורי בלן, כולם עוטים גלימות ציידים שחורות. הם גררו דמות שלבשה גם היא גלימה תכולה.
״תביאו אותו אליי", הוא אמר לבלן.
שני רכבי שטח שחורים התקרבו מהרחוב הסמוך באורות כבויים ונסעו על הדשא לעברם. הקדמידיים החלו בעבודתם. הם פרשו יריעות ברזנט על הדשא של סנטרל פארק וגלגלו לתוכן את הציידים המתים. הם הפכו את האדמה, החליפו את הדשא ספוג הדם והעמיסו את הגופות המרוטשות לתא המטען של רכב שטח נוסף שנעצר מאחוריהם.
הוא ידע שאנשי השושלות האחרות מבצעים את אותו טקס ברחבי הפארק.
השבוי התפרץ ותקף שוב בעודו נגרר קדימה, נוגח בציידים הקרובים כמו חיה מוכת כלבת. הם חתכו את הגידים בקרסוליו כדי שלא יוכל לנצל את מהירותו המוגברת ולהימלט. טוב מאוד.
הציידים אילצו אותו לכרוע על ברכיו. האל החדש הושיט את ידו מטה ותלש את הברדס מראשו.
עיניים זהובות יקדו ונעצו בו מבט רושף, ניצוצות של אנרגיית הכוח הסתחררו בהן בזעם. דם ניגר מפצע במצחו והכתים את עורו וגלימתו שהיו פעם קורנים.
״הטיפה המועילה האחרונה של אנרגיית הכוח נלקחה ממך", אמר האל החדש. הוא לפת באגרופו קווצת תלתלים חומים של האל הקדום, משך בחוזקה את ראשו לאחור ואילץ אותו להרים את מבטו.
״אני יודע מה אתה משתוקק להשיג", אמר האל הקדום בשפה עתיקה, ״ולעולם לא תמצא את זה".
הוא רצה רק לדעת שהחפץ הזה לא הושמד. זעמו של האל החדש היה איפוריה מסוג חדש. הוא קירב את הצד החד כתער של להב חרבו אל העור האנושי הרך של האל הקדום.
האל החדש חייך.
״נוכל. שליח. נווד. גנב", אמר. ״זה מי שהיית מאז ומעולם". ואז הוא נעץ את להב החרב מבעד לעצמות הבולטות בעמוד השדרה של השבוי. ״אפס".
דם פרץ מהפצע. האל החדש שתה לרוויה את מראה הפחד של האל הקדום — הכאב, התדהמה — כשאנרגיית הכוח שלו התפוגגה. חבל שהאל החדש לא יכול להוסיף גם אותה לכוחות שכבר יש לו.
״זו דרכו של עולם, נכון?" אמר האל החדש. הוא התכופף והתבונן באל הקדום כשניצוץ החיים האחרון נעלם מעיניו. ״דרכו של אביך, ושל אביו לפניו. האלים הקדומים חייבים למות כדי לאפשר לחדשים להתעלות".
הפארק מסביבם היה שקט, למעט קולות הניסור בחומר רטוב שעלו מחרבו של האל החדש וקול הפיצוח הממריץ כשהפריד סוף־סוף את הראש מהגוף שעליו התנוסס. הוא הניף את ראשו של הֶרְמֶס לגובה כדי שחסידיו יוכלו לראותו.
הציידים התלחשו בהנאה והלמו באגרופיהם על חזם. האל החדש העיף בראש מבט אחרון ואז השליך אותו על יריעת הברזנט הקרובה ביותר עם שאר שרידי הגופות. כשיעלה הבוקר כבר לא ייוותר זכר לשמונת האלים שצצו כמו ברקים בתחומי הסנטרל פארק, או לציידים שנפלו בניסיון להרוג אותם.
המיה עלתה מהעיר סביבו, שהתייסרה בכאוס מרוסן בקושי. היא שרה לו שיר על אימה מתקרבת. הוא הבין את הכמיהה הזאת — להשתחרר.
״אני חרון־אף". האל החדש כרע על ברכיו וטבל את אצבעותיו בבוץ ספוג בדם. ״אני אדונכם". הוא משך את אצבעותיו מטה לאורך לחייו. ״אני תהילתכם".
הציידים סביבו הסירו את המסכות מפניהם ומשחו כמוהו את העפר הלח על פניהם הלהוטות.
עידן חדש נמצא בהישג יד, ממתין למי שיהיה חזק דיו כדי להעז ולנצל אותו.
״עכשיו", אמר האל החדש, ״אנחנו מתחילים".
חלק ראשון
עיר האלים
1
אימא שלה אמרה לה פעם, שהדרך היחידה להכיר מישהו באמת היא להיאבק בו. מניסיונה של לוֹר, הדבר היחיד שהיאבקות חושפת באמת הוא הנקודה בגוף שבה מישהו הכי חושש להיפגע.
אצל היריב הנוכחי שלה, הנקודה הזאת היא בפירוש הקעקוע החדש בצד השמאלי של חזהו, שעדיין חבוש.
לור הרימה את כפפות האגרוף ששקלו חצי קילו ונתנה להן לספוג עוד מהלומה מרושלת. נעלי הספורט שלה חרקו על המזרנים הכחולים הזולים כשהיא ניתרה לאחור. פסי סרט ההדבקה הכסוף שחיזקו את הזירה המאולתרת התחילו להתקלף מהלחות והחום אחרי חמשת הקרבות שנערכו באותו ערב. היא גנחה כשרמסה את הסרט הקרוב בעקבה.
זיעה טפטפה על פניה עד שהטעם היחיד שהרגישה בפיה היה מלוח. לור סירבה למחות את הזיעה גם כשהיא צרבה בעיניה. הכאב היה טוב. הוא עזר לה להישאר ממוקדת.
הדבר הזה — קרבות האגרוף — היה לא יותר מהרגל מגונה חדש יחסית, שסיפק לה הקלה נחוצה ביותר אחרי מותו של גיל, שישה חודשים קודם לכן. אבל הבטחתה המקורית שזה יהיה רק עוד קרב אחד אחרון, התנדפה כשהרגישה את פרץ האדרנלין המוכר.
קרב אחד הספיק כדי לפרק את היגון המשתק, להוציא אותה מתוך הראש שלה ולהחזיר אותה לגוף. שני קרבות ניתקו את הכאב העמוק בליבה. שלושה הכניסו כמות מפתיעה של מזומנים.
ועכשיו, כעבור שבועות ארוכים, קרב מספר חמש עשרה נתן לה בדיוק את מה שייחלה לקבל הערב: הסחת דעת.
לור אמרה לעצמה שהיא יכולה להפסיק בכל רגע. הוא תוכל להפסיק כשכבר לא תרגיש שזה עושה לה טוב. היא תוכל להפסיק כשזה יוציא ממנה יותר מדי ממה שקברה.
אבל לור עוד לא הייתה שם. עדיין לא.
המרתף הדחוס של מסעדת ״הדרקון האדום, אוכל סיני משובח" רתח מחום עם הדוחק הלוהט של גופים רבים מדי סביב המזרנים. אנשים בקהל התנועעו כמו המתאגרפים ויצרו את הגבולות הלא רשמיים של הזירה, כשהם מחזיקים כוסות חד־פעמיות ומנסים לא לשפוך את האלכוהול היוקרתי שלהם. שטרות והימורים התעופפו סביבה מיד ליד, עד שהגיעו לפרנקי, מנהל הזירה. לור העיפה לעברו מבט כשארגן את הסדר של שני הקרבות הבאים ואת ההימורים עליהם, וכמו תמיד, התעניין פחות בזוכה ויותר בזכיות.
אדים ריחפו במדרגות מהמטבח שמעליהם והוסיפו לאוויר בוהק משיי. ניחוח תבשיל עוף קונג פאו היה תחליף עָרב במיוחד לצחנה של קיא ובירה מעופשים ששלטה במועדוני הלילה הנטושים שביניהם נדדה זירת הקרבות בדרך כלל.
לא נראה שלקהל אכפת; הם היו מוכנים לספוג כל מה שיספק להם את אשליית ההליכה על הסף. הרשימה האקסקלוסיבית של פרנקי נראתה הרבה פחות אקסקלוסיבית בימים אלה: אל הדוגמניות, הטיפוסים מסצנת האמנות ואנשי העסקים שהעבירו מיד ליד שקיות קטנות של אבקה לבנה הצטרפו עכשיו בני נוער מבתי ספר פרטיים שבדקו את גבולות האדישות של הוריהם.
היריב שלה היה נער בגילה — כולו עור רך נטול סימנים וביטחון עצמי נטול בסיס. הוא צחק וזימן אותה בתנועת אצבע כשבחר בה מבין כל המתאגרפים הזמינים של פרנקי. לור החליטה לחסל אותו ולהשמיד כל בדל גאווה מרוט שיישאר ממנו הרבה לפני שקרא לה ״מותק" ושלח לה נשיקת שיכורים באוויר.
״תרשה לי לנחש", אמרה לור מבעד למגן הפה שלה. היא הצביעה בסנטרה על התחבושת סביב חזהו של המתבגר שכיסתה את יצירת האמנות המעטרת את גופו. ״לחיות, לצחוק, לאהוב? רוזֶה כל היום?"
הוא השפיל את עיניו כשהקהל צחק. הנער הניף כפפה לעבר ראשה וגנח ממאמץ. התנועה הזאת בשילוב כוחו האוזל הותירו את החזה שלו חשוף לגמרי. מטרתה של לור הייתה ברורה כשהטיחה את הכפפה בעור הרגיש הרווי בדיו.
עיניו של הנער יצאו מחוריהן, האוויר נסחט מריאותיו. ברכיו פגעו במזרן.
״קום", אמרה לור. ״אתה מבייש את החברים שלך".
״כ... כ... כלבה מטומטמת". הנער השתנק קצת מאחורי מגן הפה. לור תהתה כמה זמן ייקח לו להתמוטט, ועכשיו קיבלה את התשובה: חמש דקות.
״אני בטוחה שלא תקרא לי ככה", היא אמרה וחגה סביבו, ״כשדווקא אתה תעמוד על ארבע".
הוא התאמץ לקום, רותח מכעס. היא גלגלה עיניים.
כבר לא כל כך מצחיק, נכון? חשבה לור.
גיל היה אומר לה להתרחק מהילד הטיפש — הוא תמיד הזדרז להזכיר ללור בדרכו הלא שיפוטית, הסבאית, שהיא לא חייבת לקפוץ על כל קרב מזדמן. למען האמת, הוא היה מתעב את מה שקורה כאן, ולור נתקפה ייסורי מצפון גם בגלל זה. כי היא מאכזבת אותו.
אבל לור ניסתה דרכים אחרות, ואף אחת מהן לא עזרה לה להתגבר על האובדן שריסק אותה כפי שעזר לה קרב טוב. ועכשיו זה כבר לא היה רק מותו של גיל שממנו היא הייתה חייבת להימלט; חרדה חדשה התחילה לכרסם אותה מבפנים.
אוגוסט הגיע, והצַיִד חזר אל העיר שלה.
למרות המאמצים הרבים שהשקיעה כדי להמשיך הלאה, לשכוח את החיים האפלים שהשאירה מאחור ולפסוע אל אור השמש של חיים טובים יותר, חלק מסוים בתודעתה עוד היה מכוון אל הספירה לאחור האיטית של הימים. גופה נמתח, חושיה התחדדו, כאילו הם מתכוננים לבאות.
כבר לפני שבועיים היא התחילה לראות פרצופים מוכרים מסתובבים בעיר, עסוקים בהכנות האחרונות לקראת הלילה. ההלם הכה בה כמו סכין שננעצת בריאות; כל היתקלות כזאת הוכיחה שכל תקוותיה, כל תחנוניה השקטים היו לשווא. בבקשה, היא חשבה שוב ושוב בחודשים האחרונים, שזאת תהיה לונדון בסבב הזה. שזאת תהיה טוקיו.
שזאת תהיה כל עיר אחרת חוץ מניו יורק.
לור ידעה שהיא לא הייתה צריכה להסתכן ולצאת הערב, לא כשההרג מגיע לשיאו. אם צייד אחד יזהה אותה, אנשי השושלות לא יצודו רק אלים. הם ירצו לפשוט גם את עורה.
מזווית העין ראתה לור את פרנקי מציץ בשעון הכיס המגוחך שלו ומסמן שהגיע הזמן לסגור את העסק. היא תיארה לעצמה שיש מקומות שהוא צריך ללכת אליהם, כסף שיוכל לתקוע בתוכו את כל הפרצוף.
״הספיק לך?" שאלה לור.
נראה שהאלכוהול הכה בנער בבת אחת. הוא רדף אחרי לור על המזרנים באגרופים מתנופפים ובתנועות מגושמות, וכעסו גבר למשמע רעמי הצחוק שעלו מהקהל. באחת הפעמים שהפנתה את ראשה כדי לחמוק ממהלומה, היטלטלה השרשרת שלצווארה ונשלפה ממקומה מתחת לחולצה. הקמע בצורת נוצה מוזהבת התלוי עליה התנוצץ באור העמום. הכפפה של היריב פגעה בקמע וכנראה נתפסה איכשהו בשרשרת הדקה, כי כשלור זזה שוב, הסוגר נשבר ופתאום הקמע היה על הרצפה לרגליה.
לור תלשה בשיניה את רצועת הוולקרו של הכפפה ושחררה את כף ידה. היא התכופפה כשהיריב תקף שוב, אספה במהירות את השרשרת ותחבה אותה לכיס האחורי של מכנסי הג'ינס כדי לשמור עליה. כשהיא החזירה את הכפפה למקומה על כף ידה, התלקח גופה בגל חדש של טינה.
גיל נתן לה את הקמע הזה.
לור הסתובבה אל הנער והזכירה לעצמה שהיא לא יכולה להרוג אותו. אבל היא כן יכולה לשבור לו את האף הקטן והיפה.
וזה מה שהיא עשתה לקול תשואות הקהל.
דם ניתז מפניו והוא קילל.
״אני חושבת שבשעה כזאת כבר היית צריך להיות במיטה, תינוקי", היא אמרה והעיפה מבט בפרנקי כדי לראות אם הוא מתכוון לעצור את הקרב. ״בעצם..."
היא ראתה מזווית העין את האגרוף שנשלף וסובבה את פניה בדיוק בזמן כדי לספוג את המהלומה בצד הראש ולא בעין. העולם הבהב והשחיר ואחר כך ריצד שוב בכל צבעי הקשת, אבל היא הצליחה להישאר על רגליה.
הנער פצח בצהלות ניצחון והניף את ידיו באוויר, אפו עדיין מדמם. הוא זינק לעברה, והרגע שבו הבינה מה קורה היה הרגע היחיד שעמד לרשותה.
לור הרימה את הכפפות בתנועה אינסטינקטיבית כדי להגן על החזה שלה, אבל זה לא היה המקום שאליו הוא כיוון. הנער כרך זרוע אחת סביב צווארה ומעך את שפתיה בשפתיו.
הבהלה הממה אותה, התנפצה על עורה כמו קרח, נעלה אותה מחוץ לתודעתה. הוא נצמד לגופה עוד יותר, ולשונו ליקקה אותה בתנועות מגושמות לקול צרחות הקהל סביבם.
משהו נבקע בתוכה, והלחץ שהצטבר בחזה שלה במשך שבועות השתחרר בשאגת זעם. היא הרימה את הברך בכוח וחבטה בה בין הרגליים שלו. הוא קרס כאילו שיספה את גרונו וצווח כל הדרך למטה. ואז היא התנפלה עליו.
הדבר הבא שלור הייתה מודעת לו זה שמישהו מושך אותה מהקרקע כשהיא בועטת ונוהמת. הכפפות שלה היו מוכתמות בנתזי דם, ומה שנותר מפניו לא היה ניתן לזיהוי.
״תפסיקי!" ביג ג'ורג', אחד מאנשי הביטחון של פרנקי ניער אותה ניעור קל. ״מותק, הוא לא שווה את זה".
ליבה של לור נחבט בצלעותיה, ופעימותיו המהירות מדי לא אפשרו לה להסדיר את נשימתה. גופה רעד כשביג ג'ורג' הניח את רגליה בחזרה על הקרקע והמשיך לאחוז בה עד שסימנה לו בתנועת ראש שהיא בסדר. ואז התפנה ביג ג'ורג' לרכון מעל הנער הגונח על המזרן, והוא דחף אותו קלות בכף רגלו.
כשהלמות הדופק באוזניה של לור התחילה להיחלש, היא שמה לב שבחדר השתררה דממה מוחלטת, למעט הנקישות והצלצולים שנשמעו מהמטבח ממש מעליהם.
אימה איטית הזדחלה לתוכה ומעכה את ליבה. אצבעותיה התקפלו עד כאב בתוך הכפפות. היא לא רק איבדה שליטה, היא חזרה לחלק הזה בה שהיה נדמה לה שהיא הצליחה לחסל כבר לפני שנים.
זאת לא אני, היא חשבה ומחתה את הזיעה משפתה העליונה. כבר לא.
החיים הם הרבה יותר מזה.
כיוון שלור רצתה בכל מאודה להציל את שכרה לאותו ערב, היא התעלמה מהמרירות ומהשנאה המוזרה והחריפה שחשה כלפי חתיכת הטינופת המייללת על הקרקע, והעלתה חיוך מבויש על פניה. היא הרימה את ידיה ומשכה בכתפיה.
הצופים גמלו לה בתשואות והניפו את הכוסות שלהם באוויר.
״את לא ניצחת — את רימית", אמר הנער. ״זה לא היה הוגן — את רימית!"
ככה זה עם נערים כמוהו. מה שהוא הרגיש באותו רגע, הזעם הזה, לא היה העולם שנפל עליו, אלא אשליה שהתנפצה. האשליה שאמרה לו שהכול מגיע לו פשוט בזכות עצם קיומו.
לור תלשה מידיה את הכפפות ורכנה מעל הנער. האנשים בקהל השתתקו כשעל פניהם הבעת להיטות כמו של עורבים רעבים.
״אולי הקעקוע הבא שלך צריך להיות לא ניצחתי כי הפסדתי?" היא אמרה במתיקות ולחצה בחוזקה על התחבושת שלו, הפעם בידה החשופה. צלצול הפעמון שגבר על קול זעקתו הזועמת סיים את הקרב. ג'ורג' הגדול גרר אותו לאחור אל חבריו המתגודדים.
לור העיפה מבט לאחור אל פרנקי. זו הייתה טעות לבוא לכאן הערב. אפילו עכשיו היא לא ידעה אם הגוף שלה רוצה להתחיל לרוץ או לצרוח.
היא הספיקה להגיע עד שולי הזירה כשהוא קרא בקול: ״הקרב הבא: זהובה נגד ג'מיני שמתמודד על התואר".
לור נעצה בו מבט נרגז שנענה בחיוכו הלא מוטרד. הוא הרים לעברה חמש אצבעות. היא הניעה את ראשה מצד לצד, והוא הוסיף עוד שלוש. שטרות מקומטים התנופפו באוויר סביבה והתעופפו על פניה כשהקהל מיהר להמר.
היא צריכה ללכת הביתה. היא ידעה את זה, אבל...
לור הרימה את כל עשר האצבעות. פרנקי הקדיר את פניו אבל סימן לה בתנועת יד לחזור לזירה. היא שבה ומשכה את הכפפות על ידיה והסתובבה. אם זה מישהו מהחברים של הנער, אולי לפחות היא תוכל להשתעשע.
זה לא היה אחד מהחברים.
לור מעדה לאחור. יריבה עמד מעט מחוץ לאלומת האור שהטילה המנורה מלמעלה, והיה ברור שהוא מרוצה מהאפלולית. הבחור צעד קדימה מספיק כדי שהאור העמום יזדהר על מסכת הברונזה שהסתירה את פניו.
האוויר שנשמה נעשה כבד בריאותיה.
צייד.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
