לא תאהב

1

אז, בנחל אל על, בירידה למפל הלבן, ביום קיצי של תחילת סתיו בתוך מרחב צהוב שהעלווה הירוקה רק החלה לכבוש בו את הקרקע, ראית אותי לראשונה ללא התפאורה שהיא והוא הלבישו עלינו.

כשהשביל נהיה צר הלכת שני צעדים לפניי, נדמה היה לי שאתה מסמן את הבכורה, כפי שעשית תמיד. מדי פעם שלחת יד לעברי, נוגע קלות בבטני, הזהרת: "פה האדמה רטובה, שים לב." כשמעדת ליד שיחי הצבר חשתי הקלה, שלחתי יד ומשכתי אותך. כעבור רגע קראת אליי: "מיקי תראה," והצבעת אל מעבר לשיח אברהם, שעמד בראשית לבלובו והסתיר את הנוף. "אני חושב שזה קרקל שם," קפצת נסער, "תסתכל, תסתכל." הקרקל נעלם לפני שהספקתי לראות, ואני הצטערתי. אף פעם לא ראיתי קרקל בטבע, ואילו ראיתי אחד, הוא היה בוודאי הזיכרון החזק ביותר מהטיול ההוא.

אז עוד ספרתי ניצחונות, כמו שהיא והוא עשו ביניהם ובינינו — אתה ראית קרקל, אבל אני לא מעדתי. אנחנו שווים, בינתיים.

"נשב," הצבעת לעבר סלע תחתינו, כשכבר עמדנו סמוך לבריכת המפל. התיישבת, פרמת את הקשר הכפול בשרוכים. אולי זה עוד אחד מכללי הטיולים של התנועה, קשר כפול ומצב רוח טוב. חלצת נעליים, לאט משכת גרב אחר גרב, רחרחת אותם שבע רצון. לא פעם חשבתי שאתה ראיה ניצחת לכך שמוצא האדם מהקוף. חייכתי אל הגרביים שלך — כמו תמיד, לא היו תואמים לגמרי. גם אם היו באותו צבע או גוון, אף פעם לא היו זהים באורכם או בדוגמה שעליהם. בכל פעם שהערתי לך על זה, הייתה לך אותה תשובה: "מוזר, יש לי בדיוק עוד זוג כזה במגירה."

טבלת את הרגליים במים ומיד הוצאת אותן. "יו, הם קפואים," הרעדת את הקול. הנחתי את התרמיל והושטתי לך את בקבוק המים, וכעבור דקות אחדות גם אני חלצתי נעליים ופשטתי את החולצה. ראיתי את המבט שלך ננעץ בשרירי הבטן שלי, עובר משם אל שרירי היד והזרוע, מחויך, משועשע. "יופי פופאי," צחקת אליי. הובכתי, אבל נהניתי לשמוע בקולך את נימת הקנאה המפרגנת, היא הייתה חדשה לי.

לצידנו, מאחור, על סלע בזלת גדול, ישבו שלושה בחורים במכנסיים קצרים, ציציות ארוכות וכיפות סרוגות שמכסות חצי מהראש. ואולי זה לא היה סלע בזלת, ורק בחרתי לצייר כך את התמונה בראשי: סלע בזלת מחוררת, ובחורים שיושבים סביב גזייה ופינג'אן, ואחד מהם מרים את הפינג'אן רגע אחרי שמפלים של קפה גאו ממנו. "צריך שלוש פעמים כאלה," אמר, "ככה הערבים עושים." "אצל היהודים רק פעם אחת," ענה אחר, לקח את הפינג'אן ומזג. אחר כך קם ובא אלינו, ובכל יד שלו כוס זכוכית קטנה מעוטרת בפסי זהב דקים. "רוצים? זה כשר," גיחך ולא חיכה לתשובה, "קחו, יאללה."

העברת מבט ממנו אל הכוסות. "הבאתם איתכם את הסרוויס של שבת, תיסלם." בלי להסס שלחת יד ולקחת ממנו את כוסות הקפה.

את שלושת הבחורים האלה ראינו קודם כשחלפו על פנינו בריצה בירידה התלולה אל הוואדי, וחשבתי שכך קורים אסונות — מחשבה שמקורה בקנאה, כי אני לא הייתי מעז לרוץ כך בירידה תלולה כזאת. כוס אחת העברת אליי. "שתה," ציווית. כשהפנית את הראש בחזרה אל הבחור, כבר היה לך משפט פתיחה לשיחה ויד מושטת ללחיצה. "אני דויד," לחצת את ידו והצבעת עליי: "זה מיקי." אני לא יודע לקשור שיחות עם זרים, לא יודע איך עושים את זה, לא מבין לא את הדינמיקה ולא את חוקי המשחק. זה שלך ושל אימא, שניכם יכולים לעמוד בתור לקופה בסופרמרקט, ועד שתגיעו לקופאית העומדים מאחוריכם כבר יהיו ידידיכם הטובים. אבל אצל אימא זה נגמר, מאז היום שעזבת. יכולות כאלה, כמו להתיידד עם העומדים בתור, אבדו לה.

"רגע, אז גם אתה מחטיבה 7?"

"לא, 282," ענית. התברר ששלושת הבחורים יצאו לרגילה והחליטו לבלות אותה ברמת הגולן, וכעבור דקה כבר מצאתם חבר משותף וסיכמתם אותו ב"בחור נהדר." אתה מבין, אלה מין שיחות שלא הייתי שותף להן אז, וגם היום אני לא יודע להשתלב בהן. מעולם לא הייתי חלק מחבורה, לא הדלקתי עם כולם סיגריה ראשונה במקלט שכונתי מסריח, לא תיארתי לכולם כיבוש של נערה, לא ברחתי איתם מבית הספר לתל אביב כדי להתפלח לקולנוע לראות סרט כחול, לשחייה לילית בבריכה, למופע שיתחיל בחצות. אתה והחבר'ה שלך הייתם מתגנבים חמש שעות לפני תחילת המופע ומתגאים בהצלחת המבצע, ועל הדברים האלה בדיוק הוא והיא היו מוכיחים אותך לידי: "אולי תלמד משהו מאחיך הקטן, אתה ראית את מיכאל עושה כאלה דברים?"

לא, אתה לא ראית. לא עשיתי כאלה, גם לא דברים אחרים.

"אז תוכלו לשמור לנו על התיקים והנשק?" הבחור שאל.

"כן, בטח, תביא, בשביל זה יש לנו את פופאי," זרקת ראש לעברי, ואליו חייכת.

לא עניתי לך. כשהבחור התרחק אמרתי: "תיזהר דוידי, פופאי כבר חזק ממך."

"היית מת."

אין ספק, גם אתה עוד ספרת ניצחונות, אבל אצלך הם חלק ממשחק. הבכורה היא שלך, נולדת לתוכה, ונדמה לי שעם כל התכונות הנדרשות.

הבחורים צרחו כשקפצו למים הקפואים, ואחר כך שחו אל מתחת למפל.

"אז מה — " אמרת ושתקת, "מה חדש אצלך?" וכעבור רגע התחלת אתה לספר. קילפת עור יבש מהקרסול וסיפרת על אהובה חדשה.

"מישהי שהכרתי בקורס הדרכה, כבר ביום הראשון שמתי עליה עין," אמרת ושוב עצרת, "היא לא ראתה אותי בהתחלה, אבל אתה יודע," נשכת את השפה התחתונה בתגובה לעור העיקש בקרסול, "אני דואג שכולם שם יראו אותי. יום־יומיים, וגם היא — "

הדופק שלי הואץ, נבהלתי מהכיוון שאליו פונה השיחה. העברתי את העיניים ממך לבחור שהושיט לנו את כוסות הקפה. הוא עמד תחת המפל, הניף את ידיו לצדדים ושאג. זו תנועה מלאת ביטחון, תכונה שנואה עליי יותר מכל תכונה אחרת. "הפעם זה רציני," אמרת ואני הנהנתי. "אני אביא אותה מתישהו הביתה, שאבא ואימא יראו אותה, אבל לא עכשיו, רק התחלנו לצאת." הזדקפת בתנועה מהירה, "שמעת את הרעש הזה?"

"איזה רעש?"

"זה בא מהשיחים".

"לא שמעתי," ובחיוך אמרתי, "זה עוד קרקל?"

"אני חושב שאנחנו יוצאים, אני מתכוון — " השתתקת, אולי כדי לקרוא רגע את הבעת הפנים שלי. "נראה לי שהיא נדלקה עליי," הרמת מעט את הקול, ובאצבעותיך אחזת פיסת עור יבש שתלשת אחרי מאבק ממושך. זרקת אותה למים וחזרת אל הקרסול.

"אתה מוכן להפסיק עם חוג הפדיקור־מניקור מול הפרצוף שלי?"

"לא."

"עזוב את הרגל, אני לא צריך לראות את זה."

"קוראים לה נעמה, היא מבריקה, ואם היית רואה את החזה שלה — " כאן איבדתי אותך, אבל המשכת לדבר, רק כעבור דקות הפסקת.

"מיקי, הכול בסדר?"

"מה?"

"לא יודע, אתה בסדר?"

"כן, הכול בסדר."

"אז נעמה — " המשכת לדבר על החברה החדשה שלך, ואני המשכתי להתמוטט.

זו הייתה שנה גשומה כמו זו שלפניה. אני זוכר אותך ואת אבא מחכים לעיתון הבוקר, פורשים אותו על השולחן הגדול, נצמדים למדד המשקעים, ואחר כך אוספים מהמרפסת את הכלים שהשארתם שם למשך הלילה, משווים את גובה המים לנתונים בעיתון, ואתה אומר בכעס: "תמיד אצלם המשקעים נמוכים יותר משלנו."

שלושה חודשים לאחר הטיול שלנו לנחל אל על פתחו את הסכר בדגניה. נסעתי לשם לראות את הסכר מורם, ואתה רצית להצטרף אליי ולא יכולת. שני סרטי צילום, שבעים ושתיים תמונות צילמתי שם, שתהיה עד לכל רגע ורגע עד לעליית המסך, עד לפרץ המים.

אני ממשיך את מסורת הטיולים שלנו: בכל שנה טיול אחד של חורף, בדרך כלל לרמת הגולן, אבל לא לנחל אל על, מאז הטיול ההוא לא חזרתי אליו. לינת לילה בעין דבשה — גם אם אטייל בצפון הרמה, לשם אחזור לישון. אתה זוכר, באחת הפעמים שנשארנו לישון שם מצאנו בתוך גומחת האבן אקדח, מה עשינו איתו, השארנו אותו שם? דווקא את זה אני לא זוכר. יש גם שניים־שלושה טיולי טרום־קיץ, לנגב, למכתשים. היינו נוסעים אליהם בלילות של מטר כוכבים. הטיולים האלה לדרום מציפים אותי צער. אתה לא כאן. מצלמה אני כבר לא לוקח איתי. בנסיעות המשותפות שלנו היא הייתה בתחום אחריותי.

שאון המפל והמולת הבחורים במים הכריחו אותי להתקרב אליך, להתאמץ להקשיב. פתאום הייתי אדם שאפשר לדבר איתו בגובה העיניים. לראשונה אחרי שנים שהיינו שותפים לחדר, לבית, להורים, לחיים שלמים, וכל מילה שלנו הייתה חלק מתחרות או ממריבה, אנחנו מדברים. אתה משתף אותי בחיי האהבה שלך. שום דבר לא הכין אותי לאינטימיות הזאת, היא נכפתה עליי, כמו כל הטיול ההוא, הטיול הראשון שלנו.

"אז מה, מיקי?"

"מה?"

"ומה איתך?"

היססתי.

"יש אהבה, יש משהו חדש?"

גם אילו הייתה לי אהבה, היא לא הייתה משהו שהייתי יכול לדבר עליו. לא בינינו, לא אז. ניסיתי להיזכר אם אי־פעם אחר כך שאלת אותי שוב על אהבה, ואני חושב שלא, זה ודאי לא מקרי. מתישהו במהלך השנים הבנת, ידעת וחששת מהתשובה שלי, נזהרת שלא לפתוח את הנושא. אני יודע שאיים עליך, הוא איים גם עליי. אולי הצטערתי שלא שאלת, אבל לך זה בוודאי היה קל יותר.

לפני חודשיים רשמתי ביומן תור לרופא שיניים. אצל ד"ר זכריה — הבן, האבא כבר יצא לפנסיה. בפעם האחרונה שהייתי אצלו הוא שאל מדוע אתה לא מגיע שוב לטיפול שיניים. הופתעתי שהוא לא מעודכן, אני לא זוכר מה עניתי לו. כשרשמתי את התור ביומן שמתי לב שאתה לא כאן כבר ארבע שנים, בדיוק פער הגילים בינינו. באחת מארוחות הערב של יום רביעי ציינתי את זה, אימא ואבא הסתכלו בי כאילו רק עכשיו גילו שאתה לא יושב לארוחה איתנו, והארוחה נמשכה בשתיקה. לא שבדרך כלל אנחנו מרבים לשוחח, אבל הפעם תפסה השתיקה את כל המרחב. כשאימא פינתה את הכלים למטבח, אבא קם. "אה, איך כל פעם אתה חייב, נכון? כל פעם — "

"מה?"

"מה, מה, אתה יודע שזה היה מיותר."

ראיתי את הרעד ביד ימין שלו מתגבר ולא הצלחתי לוותר, "למה מיותר?"

"אל תתחיל איתי, אתה יודע שלא צריך את זה."

"אסור להזכיר אותו?"

הוא נעץ בי עיניים צהובות. "לא אמרתי שאסור."

"אבא, זה מה שאתה אומר, כן." הוצאתי את חפיסת הסיגריות, "טוב עזוב אותי, אני חייב, אני תמיד חייב, ועכשיו אני חייב לעשן."

הלכתי ממנו ומהשולחן שעוד לא הוגשה עליו המנה האחרונה, ונכנסתי אל חדר הילדות שלנו. התעכבתי שם מול תמונת רועה האווזים, שתלויה בדיוק באותו מקום שהייתה תלויה בו בילדותנו, אפילו שהטפטים קולפו מזמן והקיר נצבע לבן. אפילו המסמר אותו מסמר, וכתם תכלת מימי התכלת של החדר מכסה את ראשו. פריט יחיד ששרד מהימים שלנו.

"מיקי, יש עוגה," שמעתי את אימא קוראת לי, "אתה רוצה קפה?"

"לא, אני רוצה לעשן."

פחדתי מהתמונה, לא יודע מה הפחיד אותי בה — ילד קטן עומד באחו שמשתרע עד קו האופק. הילד מחזיק ענף עץ, אני לא מזהה את העץ שנלקח ממנו, גם לא את הפרחים שבאחו, הם רמז לחיים אחרים, ששייכים למחוז הגעגוע. סביב הילד אווזים לבנים ואפורים, אחד מהם טומן את הראש תחת כנפו, והייתה לי חיבה לאווז הזה המסתתר, הייתה בינינו הבנה. אולי המבט העגום של הילד איים עליי. הילדים שבכל התמונות האחרות בחדר חייכו, להם היה טוב.

היו לילות שהילד נעלם, יצא מהתמונה. גיליתי אותו פתאום עומד לצד המיטה שלי, זקוף ושותק. דיברתי אליו בלילות שאתה היית בצופים, וידעתי שעד שתחזור יעבור עוד זמן. יכולתי לדבר אליו בלי לחשוש שתלעג. רועה האווזים היה חבר שעף איתי לעולמות אחרים.

לילה אחד, בזמן שדיברתי אל הילד, נכנסה אימא לחדר. בדרך כלל הייתי דרוך, מוכן לאפשרות שהיא תופיע, והפעם פספסתי, היא נכנסה ושמעה אותי. "שלא תעז לדבר ככה לאוויר אף פעם," גערה בי, "אתה רוצה שיחשבו שאתה גם משוגע?" אחר כך התיישבה על המיטה שלי, ליטפה אותי בשתיקה עד שנרדמתי.

"גם", בנוסף למה? מה עוד יחשבו עליי, לא אמרה. אבל ה"גם" הזה זמזם לי בראש בשנות הילדות ובשנים שאחרי כן, ידעתי שהוא שם, אנשים רואים אותו ונותנים לו שמות, והשמות משתנים מאדם לאדם. עם הזמן השתנו שוב, אבל ה"גם" הזה נשאר. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שאימא לא התכחשה לקיומו. למה לא דיברה איתי על זה אף פעם, מה איים עליה? אני, מאז אותו לילה, לא דיברתי שוב אל הרועה שבתמונה, לא העזתי, גם לא נתתי לו להתקרב אליי, שלא יעמוד לצד המיטה. ואולי מאז אותו ערב נהפך רועה האווזים מידיד קרוב לעוד אויב שיש להיזהר ממנו.

אבל התמונה הזאת היא עוד משהו, היא בריאת העולם שלי, בראשית הייתה התמונה, ואחריה סערת חיי.

ואז, אחרי אותה ארוחה, אחרי שגמרו עם הקפה והעוגה ואני כבר עם הסיגריה השנייה, אימא נכנסה. "תיקח," הגישה לי את קופסת הפלסטיק, "יש כאן הקציצות עוף ומה שנשאר מהאורז והחצילים."

"למה דווקא התמונה הזאת עוד כאן?"

"לא יודַת."

"מפתיע אותי שדווקא זאת מכולן."

אימא משכה בכתפיה. "מה אני יודת," מלמלה, "מה זה משנה?"

"תמיד היא הפחידה אותי," אמרתי כמעט בלחישה, משתף סוד. "מה הפחיד אותי, אני לא בטוח — "

"תכניס לתיק שלא תשכח," דחפה לעברי את קופסת האוכל, ובדרכה החוצה הוסיפה: "למה אתה אומר לי את זה עכשיו, מה אתה רוצה שאני אגיד."

"שום דבר, תשאירי את הקופסה בסלון, ליד התיק שלי."

"למה אתה אומר לי את זה."

"אני משתף אותך, לא מאשים, אי אפשר להגיד כלום?"

"כן, אני יודעת, רק שיש לך את ההערות האלה, קודם בארוחה ועכשיו. אמרתי לך שתיקח גם את העוגה, הכנסתי אותה בינתיים למקרר."

היא התעלמה כששאלתי אם אוכל לקחת איתי את התמונה. חזרה לסלון, הגיפה את התריס שבחלון הגדול, וכשכבר נח במקומו הרמתי את קולי: "אני יכול לקחת את התמונה?"

"חשבתי שהיא מפחידה אותך," צעקה לעברי בנימה מתיילדת ובאה לקראתי ונעצרה לפני דלת חדר האמבטיה. "מיקי, לא כדאי שתפחד," באצבעות נסיכה מזדקנת גלגלה קצה תלתל.

"אני יכול לקחת אותה?"

"לא."

"אבל היא שלי."

"אם היא שלך אז למה אתה שואל אותי," נאנחה. "תיקח." וכעבור רגע, "והיא לא שלך, דוידי קיבל אותה מדודה חווה."

"בדיוק את זוכרת איך היא הגיעה לכאן, ועוד מי קיבל ממי."

"אתה יודע מה, קח אותה ועזוב אותי," סגרה את עצמה באמבטיה. "אני תייכף הולכת לישון," צעקה מעבר לדלת הנעולה.

"די כבר, די כבר," הוא מלמל ממקומו וחזר אל העיתון.

שום דבר לא נשאר מהחדר שלנו חוץ מתמונת רועה האווזים. עכשיו החדר משמש חדר עישון בימי רביעי. אימא ואבא הפסיקו לעשן, לי מותר רק כאן, ורק כשהחלון פתוח ואני עומד סמוך לו. ידעתי שהוא ייכנס אליי מיד אחרי שהיא נעלמה בחדר האמבטיה, העיתון תחת בית שחיו, כאילו מישהו ייקח לו אותו. הוא נהנה מהעשן, העישון חסר לו. אילו לא פחד ממנה, היה חוזר לעשן.

הוא: "למה אתה אומר את הדברים האלה?" וידיו בכיסים.

אני: "איזה דברים?"

הוא: "אתה יודע! יש לך משפטים בכוונה."

אני: "אני מדבר, לא אומר שום דבר כדי לפגוע, לא בכוונה."

הוא: "אתה מציק, זה פשוט יוצא לך מהפה, כי אתה לא חושב לפני שאתה מדבר, בגלל זה אין לך חברים."

אני: "אתה מנסה להחזיר לי על משהו שלא עשיתי."

הוא: "אני מדבר, גם אתה רק מדבר, נכון?"

אני: "ולך יש חברים? לה יש חברים?"

אין להם אף אחד, אף חבר. אני זוכר שהייתה פעם חבורה, הם קראו לעצמם "החבריה", והמילה מלווה במין חיוך של שביעות רצון מול העולם. היו מבלים יחד במוצאי השבת, משאירים אותנו עם הבת של שרה השכנה. עכשיו גם שרה איננה, שנה אחרי שעזבת התחילה אצלה "המחלה". שנים היו להן מריבות מטופשות בחדר המדרגות, "את לא תגידי לי," "אני כן אגיד לך," אבל כשהתחילה אצל שרה המחלה פתאום הכול נשכח, כאילו מאז ומעולם שררה ביניהן חיבה. ואולי דווקא הייתה חיבה ביניהן, ואני פספסתי אותה. אימא היא שדאגה לה, "לשרה־פרה ה א י ו מ ה," ובכל יום ויום, כמו שרק היא יודעת.

אחרי שעזבת אותנו עשיתי אותם לזוג — לא אני והיא מולו, אלא שניהם מולי. וכן, את זה עשיתי בכוונה, שילמדו להסתדר זה עם זו.

עכשיו הם שניים, ואני אחד.

טפטף כשיצאתי משם, וכשירדתי לוואדי הגשם התחזק. כבר יצאו כרכומים וגם סתווניות, אני לא זוכר איך מבדילים ביניהם. אילו המשכתי לשחק רביעיות, אולי הייתי יודע מי הסתוונית ומי הכרכום. אלה ואלה מעוררים אותה תחושה נשכחת, משמרים אותו געגוע. זו ההליכה השבועית שלי, ארבעה וחצי קילומטרים בכל כיוון. טוב שלא לקחתי את התמונה, זה כבר לא משנה, לא אקח אותה גם כששני אלה ימותו. את הדירה אמכור עם התמונה, עסקת חבילה. אני לא רוצה אותה, לא רוצה לראות לא את הרועה ולא את האווז הנחבא.

אני חושב על השיחה אז. אבא צדק, ההערות שלי אל אימא היו מיותרות, הן לא מגיעות לה. אני תוקף, והיא סוחבת אותן אחר כך ימים על ימים. אבל ירשתי את זה ממנה וגם את הצורך להיות צודק. לפחות אני מודע לזה, היא לא. הנה, הרי פתחתי בזה שאבא צדק.

מהמפל הלבן המשכנו אל השחור. עלינו בחזרה לכביש, חזרנו ברגל עד לחניון, ומשם רצית שניסע לברכת רם.

"עד צפון הרמה? עכשיו?"

"כן, כמה זמן זה כבר," הסתכלת בשעון.

"נסיעה ארוכה ומיותרת, אני לא רוצה, לא מתאים לי."

היה לי האומץ אז לעמוד על שלי, ולא בתוך מריבה. להתעקש, אחרי יומיים שבילינו יחד. האם באמת כבר הרגשתי קרבה וביטחון בקשר בינינו, אני לא יודע, אבל ודאי שלא רציתי לוותר עליו. גם אם איים עליי, זו הייתה מתנה גדולה. לא אופייני לי להרגיש נוח בעולם, ובייחוד לא מולך. אולי משהו נבנה בינינו במהלך השנים למרות העימות המתמיד.

אתה התעקשת. "נוסעים לברכת רם," חזרת ואמרת, לך ודאי לא היו ספקות במה שנרקם בינינו. "קדימה," פסקת, ורק כדי שניסע לאכול שוב את הפלאפל־הכי־טוב־בארץ.

"הכי טוב בארץ, לא פחות?"

"כן," ליטפת את הבטן. את התנועה הזאת ירשת ממנו, היא של אבא.

"הפלאפל הכי טוב, ושנים לא הייתי שם, וזאת עוד סיבה לנסוע." שוב הסתכלת בשעון והכרזת בחיוך: "הזדמנות חד־פעמית, נו — קדימה לברכת רם."

עברנו על פני עמוד החשמל שעליו קיננה החסידה, זו מהתחזית של ימי השחור־לבן. אתה זוכר את העמוד ואת הקן עליו? דווקא הוא נשאר לי בראש כמין עדות מעולם שעבר, ואז שאלת אותי לראשונה על הטיק בעין. אני לא זוכר איך שאלת ואני לא זוכר מה שאלת, אבל גם השאלה הזאת תפסה אותי לא מוכן, מאוד־מאוד לא מוכן.

"אז שמת לב שיש לי טיק בעין?"

"מז'תומרת אם שמתי לב?" אתה אמרת.

"שמת לב שיש לי טיק בעין," ניסיתי לחייך אליך.

"מה?"

"לא ידעתי שראית את זה."

"אידיוט," אמרת ודחפת את הראש שלך אחורה אל משענת הכיסא, מותח ידיים אל ההגה. "למה אתה מתכוון?"

"למה אני מתכוון, לא יודע, אף אחד בבית לא מזכיר את זה אף פעם, לא אתה, לא אימא, לא הוא, חשבתי שאולי לא ראיתם."

שתקת.

"נולדתי עם זה?"

"לא."

"אז מה? מאיפה זה בא?"

אתה מבין, אפילו את זה לא היה לי אומץ לשאול את אימא, אתכם, היה ברור שאסור לי לדבר על זה.

הורדת את הרגל מדוושת הגז, והרכב האט. ידעתי שאזכור את הרגע הזה, כך נרשם אצלי, תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה.

"אתה לא יודע איך זה קרה?" שאלת כאילו זו הפתעה בשבילך.

השאלה הרגיזה אותי. "כנראה שלא, אה?" הרמתי קצת את הקול. "אם הייתי יודע, לא הייתי שואל אותך."

שתקת.

"ולמה אתה זוחל ולא נוסע."

התעלמת, ורק כשהרגל חזרה אל הדוושה אמרת: "היית בן שלוש, משהו כזה, בערך בן שלוש, אני הייתי בכיתה ב'."

"עד גיל שלוש לא היה לי את התנועות האלה, אתה בטוח?"

"ברור, אני יודע שלא היה לך."

"טוב."

"מה?"

"ואיך הצלחת להוציא מאבא את האוטו?"

"מה הקשר?"

"סתם, רוצה לדעת, שואל אותך."

הסתכלת בי, הגבה הימנית מורמת. "הסכים, למה שלא יסכים?"

בצידי הכבישים ליחכו הפרות החומות עשב טרי והרימו ראש כשחלפנו על פניהן. חשבתי על האחיות שלהן שברפת, שוחות במיץ של הזבל, ואלה מטיילות כל היום במרחבי הרמה, נוף פתוח מחליף את צבעי השחור־צהוב לירוק־ירוק.

"אני לא זוכר אותי בלי הטיקים ובלי הנהמה הזאת שקופצת לי מהפה בהפתעה מדי פעם."

פתחת את החלון והעפת מהפה את גלעין המשמש, והרוח העיפה את המילים בחזרה אליי. כשסגרת את החלון אמרתי: "מבחינתי זה היה תמיד."

"הייתם בגינה הציבורית, אתה ואימא — "

כאן השתתקת, משכת את השתיקה, אולי חיכית שאעזור לך לספר. לי לא היה חשק לדובב אותך. זה עוד יעלה בינינו, ידעתי, לא לי ולא לך היה כוח באותם רגעים. אחרי שעברנו על פני הבסיס של חטיבה שבע, היד שלך עברה מידית ההילוכים אל הרגל שלי. "מיקי."

"מה?"

"אתה בסדר?"

"הפרות האלה של רמת הגולן," השארתי את המבט בחלון, "הן פוגשות מוקש מדי פעם?"

"אההה."

"נראה לי שזה עדיף על החיים במיץ של הרפת, לא?"

"עדיף מוקש על רפת? כן? לא יודע, לא הייתי פרה."

"לא ברור לך שעדיף למות ממוקש פעם אחת מחיים שלמים בחרא?"

"לא יודע."

"זה לא ברור? בגיל תשע ברחת מהבית בפעם הראשונה."

צחקת. "הייתי צריך חופש משני אלה," לחצת על דוושת הגז.

"בגיל תשע ברחת כי היית צריך חופש, וזה לא ברור לך שעדיף לחיות בחוץ?"

היו עוד בריחות מהבית, הרבה כאלה. היסטריית החיפושים אחריך, ההיעלמויות שלך, ליוו את ילדותנו. האימה על פניו, על פניה, ככל שחולפות השעות ואין אות ממך. ועכשיו אתה לא יודע לענות לי מה עדיף, החיים ברפת או מוקש? לא צריך להיות פרה בשביל זה, מספיק רק לחשוב, נדמה לי שזה גם מה שעניתי לך. לא פעם חשבתי שהבריחות נועדו להסיט את עודף תשומת הלב ממני, האח הפגום, אליך. ככה חשבתי עד לבריחה האחרונה שלך, אז דווקא רצית שישכחו ממך לגמרי.

הפלאפל העולמי שלך כבר נסגר. בפעם האחרונה שהייתי שם ראיתי במקומו מסעדה גדולה, ספות קטיפה סגלגלות, נברשות, וחלונות רחבים משקיפים על הבריכה, ובבריכה סירות להשכרה, ליחיד לזוגות למשפחה, ועל הדשא אוהלים ובקתות וקיוסק. שכרתי סירה רק בגלל האיסור שלהם אז, כשהלכנו לספארי ושניהם לא הרשו לנו לשוט בסירה באגם המלאכותי. "באנו לראות חיות," פסקה.

יצאתי לסיבוב קצר בסירה.

"יש לך עוד חמישים דקות," אמר לי הבחור של הסירות כשחזרתי, אבל זה הספיק לי. כל פסטיבל האטרקציות הזה קרה ממש בשנה־שנתיים האחרונות. גם שם היה פלאפל, אבל לא את הפלאפל ההוא. נשבע לך שאין שום קשר בין הטעם של זה והטעם של ההוא.

"אני לא כל כך מתרגש מפלאפל," אמרתי לך בדרכנו לברכת רם.

"כי לא אכלת את שלהם."

"תכף נראה."

מודה, הפלאפל היה באמת מעולה, וזה לא רק הכדורים. היו להם שלושה סלטים שלא פגשתי קודם בשום מקום, וגם לא אחר כך.

באותו טיול לא חזרנו לדבר על הטיק בעין שלי.

אפילו במריבות שלנו, והן היו יומיומיות, לא עלבת בי לא על העין ולא על הקולות שבורחים לי מהפה. על זה אף פעם לא תקפת אותי, ודווקא כך זה הכאיב יותר. הבהרת: זה כל כך נורא הדפקט הזה אצלך, שלא משנה כמה אני כועס, על זה לא אלעג, ואני שנאתי אותך יותר בגלל זה.