פני עצמי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פני עצמי
הוספה למועדפים

פני עצמי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יחזקאל נפשי

יחזקאל נפשי (נולד ב-24 בנובמבר 1977) הוא משורר וסופר ישראלי.

שיריו תורגמו לערבית, להינדי, לצרפתית, לאנגלית, לגרמנית ולרוסית. משיריו הולחנו על ידי זמרים שונים כדן תורן, אייל גזית, יסמין אבן, אביגיל כהן ועוד. שירו "בשעה שהחפצים" הולחן בידי הזמר א.ב דן, ועלה כקליפ בערוץ המוזיקה 24.
ביוני 2014 מונה לעורך פינת השיר היומית במעריב.

תקציר

“הו לב קטן ונפחד, התרומם־נא והתנשא.

האזן לנשימת העולם ולקול קריאתו הקדמונית של היקום.

התרומם־נא מעל לעוני ולסבל, מעל חבלי־כאבך וסבכי־הנפש,

עורה, האזן לקול תפילות רבות. העלה קורבן”.

“בנפול עלַי מורא שמים", חלקה הראשון של הטרילוגיה "פני עצמי" מאת המשורר יחזקאל נפשי, מגוללת את סיפורו של נער הנולד עם מום נדיר בגופו, נפלט ממסגרות של בית־הספר ומשפחה, ונאלץ לחוות את תקופת הילדוּת והנערות כמתבונן מן הצד. עד אשר בגיל 18  לאחר שמסרבים לגייסו' הוא גומר אומר בלבו להיכנס לסדרת ניתוחים ולאחריהם להפוך אולי ל”אחד האדם”.

סדרת הניתוחים אורכת כשנתיים בקירוב, ומביאה אותו עד סף הייאוש, הן הפיזי והן הגופני, וזאת בעוד האנשים עמם גדל בדיוק מתחילים את חייהם. לאחר מכן הוא מחליט “לפצות עצמו” ויוצא למסע חובק עולם בין יבשות, הרפתקאות, גילויים וחוויות מיניות, נפשיות ורליגיוזיות, שלבסוף מבהירים לו היטב מהו מקומו בחברה האנושית, ובעצם ביקום כולו. לכל אורך המסע אנו נחשפים לנפש ספרותית יוצאת דופן ובלתי מתפשרת, המוצאת את פיסות אושרה המועט בספרים ובכתבי תיאולוגיה, בשירה ובפרוזה, ביצירה, ומנהלת קונפליקט תמידי בין המילים לחיים עצמם, בין נטייתה הטבעית להתבודדות וסגפנות, אל מול הצורך לקחת חלק בחברה האנושית ולחוות את החיים כפי שמצופה.

"פני עצמי הוא סיפור חיים מכמיר־לב, יוצא מגדר הרגיל, המספק רגעי כתיבה עזים וכנות המותירה את הקורא נפעם ללא הרף.  הוא בעצם, במובן מסוים, סיפורם של כל הבודדים, הנידחים של המציאות האנושית, אלו שהחיים אילצו אותם לחיות בצללי ההוויה והם תרים ללא לאות אחר המשמעות הקיומית המסתתרת מאחורי רובדי החיים עצמם, בגרעין מאחורי הגרעין, אינם מתפשרים עם הנורמות החברתיות, ותוך כדי כך מטהרים את עצמם."

עמיחי שלו

פרק ראשון

פרק ראשון

תחילת הדברים כהווייתם. השם ורישומים על אודות הזיכרון

ייתכן שסיפור זה אינו שונה מקודמיו. סיפורים אלה כבר נכתבו בעבר. ייתכן שזיקתו האנושית של כל אדם ואדם, על בדידותו, דומה אחת לרעותה במובנים רבים. הללו במהותם ובעצם טבעם (וכך אני מאמין בכל לבי), מקורם אחד. אני באמת מאמין שכל בני-האדם דומים איש לרעהו, שהנשמות קורצו מאותו כבשן נסתר וטבעם אחד. שהכרח הוא שיהיה איזה דמיון אנושי, קרבה בין כל אחד ואחד מן ההולכים על הארץ, ולו יהא זה הדמיון הקלוש ביותר, הוא שם והוא נוכח. אני אנסה בכל כוחי לספר על קורות חיי. עליי יהא להתחיל מן הראשית, אלא שלי ברורה העובדה, שהדבר כמעט בלתי-אפשרי. אין ביכולתו של האדם, כל אדם, לדלות ממעיינות הזיכרון את כל ימיו ולהעלותם על הכתב. עם זאת, כפי שכבר כתבתי לעיל, אנסה בכל כוחי להביא את כל האירועים החשובים אשר אירעו לי למן תחילת חיי, כפי שאני זוכרם, ועד כה. כל האירועים אשר בהם היה מן החסד והכאב, אשר בהם היה מן הנוחם והיפעה, מן הקסם ומחרון האף, אשר הביאו עמם בכי ושכול, יגון והמיית-לב, אהבה ויופי נכסף, אושר עילאי ושמחה. את כל אשר קיים היה והתרחש לי. אירועים אשר היה בהם משום זעקת הנפש, ולי היכולת, ולו לרגעים בודדים בלבד, להעלותם כאן ולהביעם בכתב. אינני בטוח בכך עתה, אולם אני סבור שהיה זה ספר הזוהר, שבו קראתי לראשונה על אודות נפשו החצויה של האדם. היה זה הסיפור על אודות האדם הראשון, טרם הטלטלה הכבירה אשר התרחשה לו בגן-העדן, ועד להיותו בן-אנוש שהוא שלם במובן-מה. כמדומני שגילי אז לא עלה שלוש-עשרה שנה, וזכר הדברים העולים לפניי עתה, הם כחזיון מטושטש, בדומה לחלום שבו הדברים עמומים ובלתי-ברורים. באותם הימים לומד הייתי בבית הכנסת ע"ש אלי כהן שבעיר פתח-תקוה והדברים נקרו לי בסמוך לשולחנו של האברך הצעיר אשר לימדני את הפרשה שאותה היה עליי לדקלם בקול למול קהל המתפללים וארון הקודש. ברם, שם הפרשה אינו זכור לי כעת, ומה גם, שהיא איננה אומרת לי מאום. אינני מוצא בה כל חשיבות. החשוב הוא, מה אשר כן השכלתי להבין באותה העת של זמן חלומי. מאחר שאני אינני תלמיד חכם אשר חונך כילד בבית רבנן, ובהיותי צעיר מאוד אז ולא מלומד די הצורך בהלכות הדברים, נאסר עליי לקרוא את אותם ספרים עבי הכרס שנחים היו על האצטבה למול שולחן הלימוד. אני זוכר רק במעומעם, כיצד ממתין הייתי בחשאי עד לצאתו של האברך המזוקן מן החדר, ואז יכול הייתי ליטול בידיי ולקרוא בחופזה בספרים הללו, אשר מהם הבנתי כה מעט. כך או אחרת, שם הבחנתי לראשונה בעדות העתיקה על אודות נפשו המפולגת וגופו החצוי של האדם, ועד להתגשמותם בגוף אחד, בגוף אנוש. הדברים שאותם קראתי שם, בחשאי כגנב, הנחיתו עליי מהלומה מסתורית ותמוהה, שהיה בה משום טלטול להעירני וכמו לפקוח את עיניי. הייתי ילד, אך הדברים שנגלו למול עיניי, הולידו עמם תחושה שהעירה אותי בהבנה מודעת. גודל המילים והפירושים לחיי האדם, הולידו בי התרגשות ופחד, שבאו בסמוך לקריאת המילים העתיקות. נכתב שם כך (ואני רושם את הדברים מתוך זיכרוני בלבד, כך שטעויות אינן נעדרות), שהאדם הראשון, כשם שבתחילת הימים דו-פרצופין נולד, כך אינה לו בלידת נשמתו. בראשית היה שנשמעה אנקה גדולה, קול יבבה על מישור הארץ הצחיח. האלוהים הרה את גוף האדם ויצקו מתוך עפר האדמה. אחרי-כן יצר את נשמתו, והייתה היא נופלת מגן הנשמות עד שלבסוף לבשה צורה בגוף האנוש. זאת אומרת, שתוכן יצירת גוף האדם הייתה פעולה נפרדת לגמרי מהתקנת נשמתו המודעת בידי האל, והיו אלה שתי פעולות נפרדות. שנים אחדות מאוחר יותר, בהיותי נער מתבגר, ספון בבית-החולים, שבתי אל הכתוב שהיה מעסיק אותי בשאלות הרבות אשר נבעו מתוך הטקסט עצמו. זכרתי במעומעם כיצד לפני שנים צעדתי בדרך הארוכה ההיא לביתי מבית הכנסת, ילד קטן המוכה בפחד על התגלות גדולה ובלבו תימהון נוכח הדברים. זכרתי כיצד נכתב שם שהאל נפח בנשמת האדם חדרים רבים, ושהמודעות לקיומם מגיעה בהיותו בשלבים מסוימים בחייו. חקרתי בנושא מעט והגעתי לספר "מדרש רבה", "סדר בראשית", שם קראתי בכתוב מן הדברים המיוחסים לרבי שמעון בן גמליאל. נכתב שם כך: "בשעה שהקב"ה ברא את האדם הראשון, דו-פרצופין בראו, נסרו ועשהו גביים. גב לכאן וגב לכאן." זאת-אומרת, שהאדם הראשון היה זכר ונקבה שלם, אלא שהיו הם אבודים אחד מן השני, בהיותם גוף אחד שהוא גב אל גב, ללא היכולת להבחין איש ברעהו. מרוחקים וקרובים בה-בעת. הדברים שעמדו לנגד עיניי היו סתומים יותר מתמיד, אך להם הייתה גם נוכחות עצומה. מסקנותיי מכך היו בעיקר עוד ערמת שאלות שבאו עם גילוי התשובות. האדם הראשון, עוד בהיותו בגן-העדן וטרם כל עניין הפיתוי והנחש הקדמוני, היה מפוצל בגופו. עניין אחר שהעיר את עיניי, הייתה לידתה המודעת של הנשמה, פקיחת עיניו של האדם לנוכח הסובב אותו. במילים אחרות, הבנתי מכך שלידתו של האדם הנה הליך שאין לו סוף. לפי הדברים שקראתי, כל רגע נתון בחייו של האדם הנו בבחינת לידה. כעת, ומה באשר לחדרים הללו שעליהם מספר המדרש? אותם החדרים אשר כמדומה נגלים לנו בשלבים אי-אלו ואחרים מימות חיינו? לשאלות אלו אין בידי התשובה. כלומר, מעבר להסקת המסקנות וההשערות, אין לי האפשרות לדעת ולא כלום. ייתכן שלידתי התרחשה ביום שבו הגחתי לאוויר העולם. ייתכן שהתרחשה ביום שבו הפכתי להיות מודע לעצמי ולסובב אותי, בערך בסביבות גיל העשרה, הגיל שבו הפכתי להיות בר-דעת, (עד כמה שיש דעת בגיל-העשרה). לפני כשנתיים, בהיותי מתגורר בהודו, איש דתי אחד אשר נקרה על דרכי סמוך לכפר ההררי טוש, שח לי בקולו העדין והמלטף, שאף המוות עצמו הוא בבחינת לידה, ועם בוא המוות, הנשמה עוברת להוויה שונה, שהיא טובה, מפויסת מזו הנוכחית ושלמה עם היקום. שהיא הופכת להיות כחלק מן היקום. שהיא נכנסת ללב העולם והופכת להיות חלק מן כל הדברים אשר בהוויה. ייתכן שאותו איש דתי התכוון בדבריו ללידה האחרונה, הסופית של הגוף. כעת, בשעה שאני יושב פה ומהרהר על כך, אני סבור שהוא צדק. במשך שנים ארוכות, כשהשמש הייתה שוקעת בעגמומיות ולילה היה יורד על העולם, בשעות המאוחרות שבהן המחשבות נוהגות בפראות וללא רסן, הייתי מהרהר על אותו המקום שאליו מגיעה הנשמה כאשר הגוף מסיים את תפקידו על הארץ. הרביתי להרהר על אודות המסתתר מאחורי אותו הפרגוד של סוף הדברים, והאם ישנה אך חשכה גדולה בסוף הדרך, איזו אפלת חלל מוחלטת של אי-קיום, או שמא, שמא, לפי סיפורי המעשיות והתנ"ך, קיים איזה משכן של מנוח ושלווה ליגיעת הנפש ותלאותיה על הארץ. שוב, אני איני יודע. אני רק יודע שהדרך, ומסעה של הנשמה בארץ, היא אולי הדבר החשוב ביותר. כוונתי היא, שאולי הדבר הערכי ביותר הוא לא עד מתי חי האדם את חייו, אלא כיצד!

אני אתחיל למן ההתחלה. למן יום לידתי הגשמי.

* * *

נולדתי בבית-החולים השרון, השוכן בפאתי העיר פתח-תקוה. השנה עמדה אז על 1977, ובאותם העתים, עוד היה זה כפר איכרים קטן המכיל לולים רבים, צאן ומקנה, ופרדסי הדר רחבים ודשנים ככל שהעין משגת. המתגוררים בכפר זה באותם הזמנים, בעיקר אנשים פשוטים היו, עובדי אדמה ואיכרים. ישנם אינספור שירים על תולדותיה של פתח-תקוה, על המייסדים ועל מגליה של אם-המושבות ותלאותיהם, על מייבשי הביצות והפלאחים, אותם חלוצים אמיצים של ימים עברו. כילד רך, כתלמיד בבית-הספר היסודי, אני זוכר כיצד נהגו ללמד אותנו בלהיטות את מילות אותם השירים, וכיצד היינו מבטאים אותם בקול זמרה לצד המורה בשיעורי החברה הארוכים. מכך יש לי זיכרון קלוש בלבד, אולם ברובו עטוף הוא בזכר מתוק ונעים של ילדות רחוקה. אחד מן השירים שנגעו ללבי במיוחד בזמן ההוא, ועדיין מרגשני מאוד כאשר אני מאזין לו לעתים מתנגן ברדיו, הוא "הבלדה על יואל משה סלומון", וכיצד שהיה נאמן לחזונו ולא התיירא מלהקים מושבה באזור ביצות זה, שלמים קראתיו בשם בית. הוריי נישאו בהיותם צעירים מאוד, כדרך שהיה נהוג באותם ימים. לפי הידוע לי, הייתה זו תקופת חיזור קצרה יחסית מאת אבי, ומסורתית במובנים רבים. אני יודע שפגישתם הראשונה, אירעה בשעת ערב מוקדמת, לצד הוריהם המשגיחים מן המרחק, בעוד השנים היו מסבים יחדיו על ספסל, מרוחקים במרחק נגיעה ראוי, באיזו קרן גן ומשוחחים חרישית. הייתי הבכור מבין שלושת ילדיהם אולם אינני רוצה להרחיב עליהם את הדיבור לפי שעה. את זאת אעשה בהמשך. אף-על-פי-כן, אכתוב על אודותיהם כמה הערות קצרות. אבי, לפי מוצאו, בן-חלוצים היה, ממתיישבי פתח-תקוה הראשונים, עוד בטרם ראו הרחובות הללו דרכים סלולות או כבישים רחבים, כפי שקיימים כיום ברחבי העיר. סבי מצד אבי היה איש יוצא עירק, ונולד בבגדד. הוא חבר לסבתי בהיותו בן עשרים שנה בלבד, כדרך השידוכים שנערכו בעבר בין הקהילות היהודיות בארצות נכר. אבי סבי, שנצר לשושלת ענפה היה, סח לסבי בהיותו בן תשע-עשרה שנים בלבד, שישנה עלמת חן, יהודייה הגונה, בעיירה רחוקה הנקראת חנקין, ושמתנהלות שיחות בין שני ראשי המשפחות על הסדר נישואין. הדברים שאותם אמר לי סבי לפני זמן רב, בהיותי ילד, שנים ספורות טרם מותו, היו שחרף היותו בן למעמד העשירים, יהודי צעיר בעל עסק גדול ומכובד בבגדד הממונה על עובדים גויים ופטרון לאישים רבים, היה נרגש בכל לבו, ונלהב מאוד לראות את אשתו לעתיד. בטוחני גם, שבלבו כרסם ספק קטן ואת מוחו פקדו שאלות רבות. מה יהיה במידה שלא תמצא נערה זו, נערה אשר אותה לא ראה מעולם, חן בעיניו? או, שמא נהפוך הוא, מה יקרה ובמידה שאותה עלמת חן עלומה, זו אשר אי-שם מצפה לבואו בעיירתה הרחוקה, אשר הוא מעולם לא הניח כף רגלו באדמתה, מה יהיה במידה שהוא יהיה זה אשר לא ימצא חן בעיניה שלה. אולם היו אלה ימים קדומים, והסדרי השידוכים בין המשפחות המיוחסות, היו עניין של מה בכך. סופו-של-דבר, שנפשם נקשרה אחת ברעותה, ולאחר פגישתם הראשונה, שעליה אין אני יודע כמעט שום פרט, מלבד מה שאדמה בנפשי, נקשרו לבבות השנים והם חברו יחדיו בברית נישואים שנמשכה למעלה מחמישים שנה ולהם נולדו שלושה צאצאים, כשהבכור שבהם, הוא אבי. לרגעים אני יכול להעלותם בעיני רוחי. אני יכול לראותם צועדים יחדיו על אדמת עירק הצחיחה ולנוכח האוויר המדברי הלוהט, שלובי זרוע בראש המצעד החגיגי, בעוד ראשיהם שפופים מחמת המבוכה ועיניהם מושפלות לקרקע, מהלכים בחוצות העיר בבגדיהם המהודרים ובתכשיטיהם הטקסיים, בעוד שתי המשפחות שזה עתה התאחדו, מלוות אותם במרחק-מה מאחור, ומשני עבריהם, החוגגים, אנשי הקהילה היהודית, משליכים סוכריות לכל עבר וקוראים קריאות מזל טוב. לאחר נישואיהם, ובעזרת ביסוסו הכלכלי של סבי, הם עלו יחדיו ארצה בשנת ארבעים-ושמונה, בעקבות ההודעה על אפשרות לקיום בית יהודי במדינה ששמה עוד היה אז פלסטינה. מן הדברים הידועים לי, סבי ואשתו הטרייה איבדו כמעט את כל הונם המשותף בעת עלייתם ארצה. בעול הדרך ובמסע המפרך, לא התאפשר לשאת מרבית מן החפצים והתכשיטים יקרי הערך, ועיקר ממונם ורכושם אבד לנצח בין אם היה זה על ספינות המעפילים, או בין אם במעברת האוהלים הוותיקה "שער העלייה" שבאשקלון, אותה מעברה קטנה אשר אליה הגיעו לצד יהודים רבים בבואם ארצה, ושם התגוררו משך עת-מה. נסיעתם לישראל היוותה בעבורם פתח לעולם החדש. הייתה בה תקווה וההבטחה לחיים חדשים, חיים ללא רדיפה ובוז מצד השלטונות העירקים, יציאה מתוך קהילה קטנה לארץ רחבה וחדשה. מקום שבו יתייחסו אליהם כאל שווים לגמרי. אולם עם כל זאת, עליהם הייתה המשימה להתחיל שוב מן הראשית, מנקודת המוצא ההתחלתית.

באשר למשפחת אמי, אינני יודע עליהם כמעט ולא כלום. אני זוכר גם, שבהיות אני ואחיי ילדים קטנים, לא הרבינו בשאילת שאלות על אודותיהם, הואיל ושאלותינו תמיד נענו בנזיפה או בשתיקה ארוכה ומוחשית, אשר הייתה בה משום אמירה כי נחדל מכך. משפחת אמי, במובנים רבים, היא גוש חלל שחור וסתום בעבורי. הד לחיים אפשריים שמעולם לא ידענו על אודותיהם כמעט דבר, בדומה לסוד נורא החבוי מאחורי דלת, שעלינו הילדים, נאסר לפותחה. במובנים רבים, הייתה זו שושלת מסועפת ובלתי-חדירה, שלא הותירה אחריה שום סימן לקיום ממשי. אני יודע שקרו שם אי-אלו מקרים של שיגעון ומוות, אשר באו על המשפחה הזאת בשל היותם משוללי אמצעים כמעט לגמרי. אני יודע שבשל תנאי מחייה קשים ומפאת החוסר בממון, רבים מבני משפחת אמי, וביניהם אַחֶיהָ, נפוצו לכל עבר בארצות ערב, בתקווה למצוא בארצות אלה את המקום המיוחל בו יוכלו להתפרנס די הצורך על מנת לקיים את עצמם ואת צאצאיהם (בהנחה שלהם היו כאלה). כשאני חושב על כך עתה, על תנאי חיים באופן דל שכזה, אני יכול להניח שמכאן גם נבע האיסור על השלכת שיירי המזון בביתנו בעודנו ילדים. אסור היה להותיר דבר בצלחת, ומי מאתנו הילדים שהיה עושה כן, היה ננזף מייד בידי אמי, שהייתה אוספת את שיירי המזון הנותרים ושומרתם במקרר, או מתקינה מהם מאכלים אחרים. אני משער שגם בשל כך, מעולם לא הושלך דבר מביתנו. כל חפץ, ישן ככל שיהיה, נכנס היה למחסן והיה עתיד להימצא לו שימוש נוסף ביום מן הימים, על אף שבמרבית המקרים, זה כמובן שלא התרחש. בכלל, כל סיפור התקרבות אמי ואבי היה משהו שאינו טבעי לעולם המציאות שבה חיו השניים. עצם עובדת התאהבותם, הייתה דבר-מה שיש בו מן האיסור, הואיל ואבי היה צאצא למשפחה מיוחסת בעירק, ואילו אמי, ההפך המוחלט מכך. כל שאני יודע על משפחתה, על הוריה, סבי וסבתי מצדה, שהיו הם דלפונים. אנשים עניים שחיים היו על הגבול הדק של קיום יומיומי, כבמלחמה תמידית. אולם מעבר להיותם מחוסרי אמצעים כמעט לגמרי, בסתירה מכך, המזל העיר את פניו להם בשפע של צאצאים. ברם, מכאן צמחה בעיית המזון, ולעתים, בתקופת ילדותה המוקדמת, היה אחד מן האחים מוותר על ארוחתו כדי שלאמי יהיה דבר-מה לאכול. מאמי למדתי (מתוך הדברים האחדים אשר כן העיזה לספר ומהם נשתמרו בזיכרוני) שאמה ואביה חיים היו בבקתת בוץ קטנטנה בעירק ושמלבד העיסוק בתשמישי קדושה, לא היה להם מקור פרנסה קבוע. את סבי מצד איי מעולם לא ראיתי - ואף תמונה משלו לא השתיירה אצל אמי - כך שלי, אין אפילו את האפשרות לדמותו בחזיונותיי ואינני יודע מאום על אודות מראהו. הוא נפטר בהיות אמי נערה בת חמש-עשרה שנים בלבד, מה שהותיר את סבתי לבדה בעול גידול הילדים ופרנסת הבית. כתשעה אחים ואחיות לאמי, בעוד שהיא הצעירה מבין כולם; בת הזקונים. אף כי אינני יודע הרבה על אודות סבי הנפטר, אני יודע שבמקצועו היה הוא רוכל יוצא-דופן בספרי הקודש, והיה חולף הוא על פני חוצות הערים השונות ומציע מרכולתו ליהודים, בני המקום. ואולם, בביתנו מעולם לא הזכירו את שמו, או שוחחו עליו. מעולם לא הלכנו לשום אזכרה, ושוב, מעודי לא ראיתי בשום מקום תמונה או משהו משלו, שייתן לי בסיס מוצק להיותו קיים בעולם כלל. אמי הייתה נערה צעירה מאוד בשעה שנפטר, ובוודאי שהיה לה קשה לגדול בקרב כל אחיה הבוגרים ממנה בשנים רבות. בשנתיים האחרונות, טרם מותה של סבתי, נוהג הייתי לבוא ולבקר בביתה בקביעות. היה זה עוד בטרם השתתק גופה כליל בשל מחלתה, וטרם החלה דעתה משתבשת עליה. אני זוכר שבבואי אליה, הייתה היא שוכבת במיטתה ללא ניע ועיניה כמו נותרו פעורות כל העת, נישאות לעבר תקרת החדר. בחלוף הזמן היא התעוורה לחלוטין והקטרקט היה מחלחל באישוניה המלבינים, משווה להם גוון כחלחל. זכור לי שהייתי מגיע לביתה, מתיישב בסמוך לה, בעוד שהיא כלל אינה מודעת להיותי שם. לפניי עולים שברי משפטים וקטעי זיכרון, אירועים מהוהים. אני זוכר כי בסוף חייה, זיכרונותיה היו מתערבבים עם חייה הנוכחיים באי-סדר. אני זוכר כי על משכבה, נהגה היא לדבר עם סבי המת דברים סתומים לעבר הריק. בתחילה, כאשר ביקרתיה ברחוב ההגנה שהיה בקרבת מקום מגורינו הישן, ראיתי לפניי אישה זקנה מאוד, המדברת לעבר האוויר הנעלם, משוחחת עם איזו דמות שאינה קיימת כלל, שייתכן והייתה קיימת היכנשהו בחשכת החדר, ורק לה ניתנה האפשרות לראותה. בתור נער צעיר, בתחילה לפחות, נחרדתי מאוד. אני זוכר כי הדבר הפחידני והטיל עליי יראה גדולה ומשתקת. לא ניתן היה להבין מהו הדבר, מי היא אותה הדמות אשר נגלת לפניה בחלל האוויר, ועם מי בדיוק היא, ככל הנראה, משוחחת. אלא שלימים, בעוד הייתי מתיישב לצדה בחדר הזעיר ההוא, סועד אותה, פחדיי פינו את מקומם להאזנה עמוקה. האזנתי למילים הערביות ולעברית המשובשת, לבכי הפתאומי שהיה בו כדי להמיס את לבי ולהזיל דמעות לצדה. למדתי להבין כי היא מדברת על אותם ימים עברו, על רגעי אושרה אשר חלפו בלא שוב, לצד סבי בעירק. למרות חוסר הממשות של סבי משך כל ימי חיי, הוא תובע בהם קיום. את אחי הצעיר קראו בשם ציון - על שמו של סבי רוכל ספרי הקודש. זהו למעשה השריד היחידי הנותר ממנו ומזכרו, למעט אמי. באשר לשארית משפחת אמי, אינני יודע דבר ומלבד אחיה היחידי עמו נותרה בקשר עמום, כל שבעת אחיה ואחיותיה הנותרים, פזורים ברחבי הארץ והגולה, ולנו כמשפחה מעולם לא היה עמם כל קשר ממשי. אוסיף עוד דבר אחד על אמי בטרם אמשיך. שם משפחתה של אמי טרם נישאה, היה חלימה, שמקורו במלה רחמים, המרחמים, או הרחמן. איכשהו, בסופו-של-דבר, אף הם הגיעו לפלסטינה והחלו בטוויית החיים בארץ היהודים. בדרך לא דרך פילסה סבתי נתיב לה ולנותרים מבניה, לארץ הקודש, ואפשרה להם חיים בה. לאחר מכן, פגשה אמי באבי והשושלת נמשכה בסיעופיה.

* * *

כאשר נולדתי אני, קראוני בשם יחזקאל, על שמו של נביא הפורענות והנחמה האחרון מבין הנביאים הגדולים, ישעיה וירמיה. הנביא יחזקאל, למיטב ידיעתי, בן נצר למשפחת כוהנים היה, כנראה מצאצאיו האחרונים של צדוק, וקראוהו בשם בן בוזי. כפי כשלמדתי מספרי הקודש, היה נודע בתיאוריו המפורטים של הטבע ותופעותיו ובתיאורים הפיוטיים על מראות האלוהים, והיה מרבה הוא במשלים ובמעשים סמליים למעלה מכל שאר הנביאים אשר קדמו לו. לעתים, כאשר היה דובר ומפציר בעם, היה ממשיל להם את דבריו בצורה פיוטית כשירה ממש. ייתכן שבשל שנקראתי על שמו של אותו נביא הנחמה זה, תמיד הייתה בי הזיקה להמשיל דברים ולפייטם בשיר, ותמיד לבי נמשך לכך. הדורשת לשם יחזקאל הייתה סבתי מצד אבי, אשר על שמו של אביה המנוח אני קרוי. כאשר התבגרתי ועמדתי על דעתי, ובכלל, בהיותי נער סקרן, שאלתי את סבתי, ערב אחד בביתה, מי היה אותו איש אשר על שמו אני קרוי. אני זוכר את חיוכה לעומתי בשעה שהשיבה. אני זוכר שדיבורה אליי היה כלחישה רכה וכמו איזה בוהק נוגה שהיה עוטף את עיניה הצלולות. מדבריה נוכחתי לדעת שאביה היה סוחר עורות, רוכל מעבר לים. איש עמל אשר לא הרבה לשכון בביתו והיה מרבית הזמן, עסוק במסעות לקידום הפרנסה. איש נודד ורב לעת מצוא, בקהילה היהודית אשר שכנה בעיירה חנקין. מדבריה אליי למדתי, שנוהג היה לצאת למסעות ארוכים ומלאי תלאות, שהיה מפליג על אוניית נוסעים מנהר הפרת והחידקל, חוצה באוקיינוס ההודי עד למפרצים הרחוקים של הודו בומביי, ומשם, עד לניו-דלהי הבירה. בעודו שם, סוחר היה ומוכר בעורות משך חודשים אחדים ואחר שב עמם לבגדד ומוכרם לבתי-העסק השונים. בתקופה שבה התגוררתי בבית סבתי, נהגה לספר לי בשעות הערב המוקדמות, על אודות מעשיו של אביה הנודד. היו אלה בעיקר כעין סיפורי אגדה קצרים, אנקדוטות, מעשיות הרואיות שובות-לב, ובהן משולבים מעשי תעוזה ואומץ כביר, הרפתקאות לנוכח אימת הים והיערות ההודיים שופעי חיות הטרף הפראיים. בעת ההיא הייתי מאזין כמוקסם. היא נהגה לספר לי כיצד בשובו הביתה לעיירה חנקין, בעודה ילדה כבת תשע שנים לכל היותר, היו היא ושאר אחיה ואחיותיה, אצים למבוא הבית כדי לקבל את פניו והיו ממתינים בציפייה סקרנית ובדריכות, עד לשעה שיסיים לרחוץ את גופו ולאכול את פת-הערב. ואז, בעיניים מצועפות נוכח ההתרגשות ובהתלהבות ללא קץ, לאחר שאכל ושתה לשובעה והייתה נחה עליו הרוח, היה מספר להם אגדות על הודו הרחוקה והמיסטית, על הרפתקאותיו בה, וכיצד היה הירח נשקף על פני האוקיינוס ההודי בהוד כצלחת לבנה וכבירה, מירכתי הספינה שעליה הפליג. אני סבור, שייתכן שמשורש נשמתו שלו (או אולי בסמיכות לאותם סיפורי המעשייה של סבתי) נובעת חיבתי וזיקתי העמוקה להודו, אליה הגעתי כמעט כמאה שנים מאוחר יותר. אני סבור, שייתכן שישנה איזו סמיכות וגלגול נסתר לדברים, איזו המשכיות דתית, ושאיכשהו הללו השפיעו עליי ועל שהותי שם. מרגע הגעתי להודו, מרגע בו נחו רגליי על אדמת יבשת זו, מייד נתחבבה עליי ותחושותיי היו כאילו אני כבן המקום. בהודו שהיתי משך שנתיים וחצי תמימות מחיי, ולעתים, בעוד שנודד הייתי בשביליה הצחיחים והמסועפים, יכול הייתי לראות לנגד עיניי את רוחו של אבי-סבתי המנוח בסמוך לי, מתמקח עם ההודים בשווקי ניו-דלהי או בומביי, מנהל משא ומתן. ואף כי לא ראיתיו מעולם, אף לא בתמונה, או בדיוקן שצויר בידי אותם האמנים שמעטרים היו את בתי האצולה העירקית ברישומיהם, (כל שאני יודע מהסיפורים על אודותיו שהיה גובהו רם בצורה יוצאת-דופן, בצורה שהיה בה כדי להרתיע את הבריות, ושהיה הוא דתי הדוק) יכול הייתי בעיני רוחי לראות כיצד היה הוא מעמיס על גבו עורות לעייפה, מציץ בחופזה בשעונו, למען לא יאחר לתפילת הערבית, מאיץ בפועל ההודי שהיה עובד עמו להזדרז. אני זוכר שהייתי הולך ברחובות ניו-דלהי השוקקים, בתוך היופי, הרפש, וההמולה האנושית, כשתחושה של איזו אחווה מוזרה הייתה משתלטת עליי. אני זוכר כיצד פעם, כשהלכתי לקנות כרטיסי רכבת לעיר אינדור, בעודי ממתין בתור הארוך והנפתל, צופה לצדדים, לעבר הרוכלים ואנשי השוק שבלב ההמולה, לעבר דוכני הירקות והבגדים הדלים, אמרתי אל לבי; אלוהים, פה היה מתהלך אביה של סבתי לפני למעלה מחצי מאה. פה היה הוא עומד ומתמקח על המחירים. אולי אפילו היכן שאני עומד ברגעים אלה ממש. לא מן הנמנע הוא, שרכש לו גם ידידים אחדים ביבשת הכבירה הזו. ומי יודע, ייתכן שאחלוף על פני מי מצאצאיהם בלא שאדע כלל...

* * *

אמי שכבה בבית-החולים כיממה לפני שהגחתי אני לאוויר העולם. אני מניח שעל לבה הוטל חשש כבד, שכן הייתי בן בכור לה, והיא, בהיותה אז נערה בעצמה (כלומר, אישה צעירה כבת עשרים ואחת) מעודה לא חוותה את קשיי הלידה והדבר היה זר לה ולא מוכר, וגדוש בפחד משך חמש-עשרה שעות ארוכות של קשיי לידה וסיבוכים, צירים עזים וסבל רב, שעברו עליה בטרם נולדתי. היה זה בשלהי חודש נובמבר, שנת אלף תשע-מאות שבעים ושבע, כשבחוץ גשם עז ורוחות צולפות, מקישים היו בכוח על חלון בית-החולים הממשלתי. השעון הורה אז על שלוש לפנות בוקר, ואולי משום כך אני נושא חיבה יתרה אל הלילה, ואל שעות אלה לבי נמשך יותר מכל שעות היממה. אבי יצא מגדרו מרוב אושר בשעה שנולדתי, בשל היותי בן בכור; זכר. אולם שמחתו לא ארכה זמן רב, הואיל ושעה קלה לאחר לידתי, בעוד אמי עודה שוכבת שרועה בחדר הניתוחים, נודע לרופאים המיילדים שנולדתי לעולם בעל מום נדיר ועליהם יהיה להותירני בין כותלי בתי-החולים הזה משך זמן-מה, עד שיאבחנו את שורש הבעיה ויישלחו את שניהם לצד בנם החדש בחזרה לביתם. לאחר שלושה ימים של המתנה דרוכה מצדם, יצא אליהם סוף-סוף הרופא המטפל, אשר לקח על עצמו הטיפול בי. שמו היה דוקטור קאן, שזהו שם שאותו-לא אשכח לעולם ואשר עוד אשוב וארחיב על אודותיו בהמשך עלילתי. לפי הדברים שנאמרו לי, פסע דוקטור קאן במסדרונות בית-חולים השרון, אל אותו המקום שבו ישן אבי על הספה, העירו מתרדמתו, וביאר בפניו שזהו מום נדיר, שאחד למיליון תינוקות נולדים עם מום שכזה, ויהיה עליו להשאיר את התינוק החדש בבי"ח למשך כשבועיים כדי לאבחן את הדברים כהלכה ולראות האם ניתן לנתח ולסייע. לפני זמן רב סיפר לי אבי (ואני משתמש פה בלשונו שלו) שהבשורה הלמה בראשו כפטיש, וכאשר הורשה לראותי לראשונה, ראה לפניו תינוק קטן, פגיע וחסר יכולות, כמעט מודע ועצוב, כשהאינפוזיה מחוברת לראשו. כששאל מדוע נראים הדברים כפי שהם ומדוע אין האינפוזיה מחוברת לוורידיי הידיים, כשם שלפי הידוע לו אמור להיות, נענה בפשטות שהדבר אינו ניתן, הואיל וכל הוורידים בגופי היו עדינים ורכים, לא יציבים מספיק, שלא בדומה לוורידי הראש. לבי דואב על אבי בשעה ההיא, שאולי הייתה זו שעתו הקשה ביותר כאב טרי. צר לי על אבי, על שכך נגלה לפניו בנו בכורו בפעם הראשונה וכך היה עליו להיות נוכח לדברים, לראשית אונו ושמחתו. בוודאי לא קל היה לו לראות זאת לאחר כל הציפייה והמתח, הצירים והלידה, השעות הארוכות, ההליכה הלוך ושוב במבוך המסדרונות האינסופיים של בית-החולים. חמש עשרה שעות הלידה, שינה טרופה על ספה מתקפלת, עישון מתמשך של סיגריה לזנב סיגריה בשרשרת, ולבסוף בשורה שכזו. מקץ חודש ימים שוחררתי מבית-החולים, בבקשה מדוקטור קאן שיהיה מצדו מעקב אישי עליי, ושאחת לשבוע ימים, אמי תגיע לביקורים סדירים בבית-החולים, על מנת שיוכל הוא לעקוב אחר מצב הרפואי וקצב התפתחותי הפיזי, וכן ללמדם את אופן הטיפול. כמדומני שד"ר קאן טיפל בי עד לשנתי השמינית ומאז לא ראיתיו עוד והוא נעלם מחיי. זכורים לי היטב הפגישות עמו וטיפוליו בי, אולם גם עליהם לא ארחיב עתה, אלא אספר על אודותיהם בשלבים מאוחרים יותר בספרי. רק אציין כאן, שד"ר קאן יעץ להוריי לנתח אותי כבר כיומיים לאחר לידתי, כשהוא פורש בפניהם את הסיכונים הכרוכים בניתוח זה. הוא סח להם שמדובר בשלושה ניתוחים רציפים שייערכו כשמונה שעות כל אחד, ושאלו יישתרעו לאורך פרק זמן של שנה וחצי, בהפרשים של שישה חודשים ביניהם. ואולם, היה גם חשש מצד הרופאים בהליכים הכרוכים בניתוח ובאופן ביצועו המעשי. כיוון שהייתי תינוק רך, קטן מכפי גילי דאז, הייתה סבירות גבוהה לנכות של מחצית הגוף, מן המותניים ומטה. באותה תקופה, הטכנולוגיה הרפואית לא הייתה מודרנית וחדשנית כהיום, וכל איבריי היו עדינים ורכים כצמר גפן, עם חשש גדול וסבירות גבוהה לפגיעה מסיבית. אני סבור שכל אב ואם היו נתפסים באימה גדולה למשמע דברים מעין אלו, לא משנה מי הם ומהיכן הגיעו. זוהי אימת האי-קיום לזה אשר קיומו אך החל, אותה האימה אשר דפקה בלב ההורים החדשים, הוריי. הרופא שיעץ לאבי להשאירני בבית-החולים, הבין ללב הוריי כשלא הותירו לו לנתח את ילדם הזעיר ותחת זאת העדיפו לקחתו למעונם שבפתח-תקוה, בניסיון לטפל בו בעצמם. מה שנאמר אז בחדרו של קאן, לא אדע, אולם אני יכול לדמיין את רוח השיחה שהתרחשה בעיני רוחי. אבי, שתמיד האמין בהיות הקיום קשה על הארץ, לקח על עצמו את עול הטיפול בבנו החדש ונשבע בליבו שסכין מנתחים לעולם לא תיגע בבשר ילדו הראשון. במהלך השנים שחלפו הייתי נוהג לבקר עם אמי בבית-החולים, אצל ד"ר קאן. הפגישות, כפי שכבר כתבתי, התקיימו עד להיותי בן שמונה שנים, וכבר אז, אף שהייתי ילד, הייתי מגיע בגפי למקום. אני מניח שניתן לכתוב כאן שבמהלך הזמן הפכנו לידידים קרובים, והחיץ הקיים בין המטפל למטופל, הלך אט-אט והתפוגג. בעצם, אולי עליי לכתוב כאן כי הוא ראה בי כבנו במובן מסוים, הואיל והוא היה נוכח בעת הלידה וטיפל בי עד להיותי ילד צעיר. כך או אחרת, קצב התפתחותי הפיזית היה משביע רצון, ומעבר לקומתי הנמוכה מדי, במובנים רבים, הייתי ילד רגיל ככל הילדים. שמונה-עשרה שנות קושי עברו על אבי בטיפולו בי, ובוודאי שלא הייתה המלאכה קלה עליו. עדיין, מעולם לא שמעתיו מתלונן או מבכה את לידתי (לנוכח העובדה כי שני אחיי נולדו רגילים לגמרי), או מדבר בגנות עצמו על עצם מומי הפיזי. אני מניח שמעולם לא עשה זאת, ובמידה שכן, הרי שעשה זאת בשתיקותיו הארוכות ובהתבודדויותיו הממושכות. אני משער שקיבל על עצמו את דין הדברים ואמר אל לבו שזוהי מנת כוסו בעולם הזה, ושעליו יהא לקבלה בשקט. מומי לא נראה היה לעין הבלתי-מזוינת. הלכתי רגיל, קפצתי, צחקתי ואף שיחקתי עם ילדי שכונת המגורים הישנה בה התגוררו הוריי אז. לכאורה, הייתי כאחד האדם. במשך שמונה-עשרה שנים סבלתי פיזית שלא בידיעתי כלל, טרם שהגעתי מרצוני לבית-החולים בשנית, על-מנת לתקן את אותה הבעיה שעמה נולדתי. כשאני כותב כאן שבמשך שמונה-עשרה שנים סבלתי פיזית שלא בידיעתי כלל, כוונתי היא, שסבלתי ללא ההבנה המודעת בהכרה העמוקה והערה של הסבל עצמו. זאת אומרת, ידעתי שמשהו נורא אינה ביום לידתי והגעתי לעולם הזה שלא כדרך הטבע. ידעתי שאינני דומה לשאר ילד השכונה ולחבריי השונים, אולם גם לא הכרתי אופן חיים שונה מזה עד אז. כלומר, אני נולדתי לתוך המצוקה הזו וחייתי בה שלא בידיעתי כלל. בערך בהיותי בן שבע-עשרה שנים, הפכתי לבעל הכרה רציונלית בבעייתי הרפואית ולמומי, והיא הכתה בי בעוצמה כזו שהאירה לפניי רק דרך אחת אפשרית. אדם, כל אדם שנולד בעל מום מסוים ושוני פיזי, אינו מודע לו כלל, עד לשעה שהוא הופך להיות מודע לסביבתו שלו, לשאר האדם ולחברה הסובבת, לאופן קיומם הנורמלי. החיים בליווי רופאים וההזנקות התכופות בשעות לילה לבית-החולים, נראו לי במשך כל חיי כטבעיים לחלוטין. מאין יכולתי לדעת שהחיים הקרויים "נורמליים", טובעים פשטות גדולה מזו שבהם התנהלו חיי שלי.

* * *

אני זוכר אך מפגשים אחדים מתקופת ילדותי המוקדמת. תמונות אירועים מהוהים לצד בני המשפחה, לצד דמויות עלומות שם, חידתיות כמעט ודהות כערפל דק, אשר אני אף אינני יודע את שמות מרביתם, והם כבר מזמן נעלמו מחיי. אני זוכר היטב את משפחת אבי. דומה שמשפחת אבי, מרביתם אנשי עמל היו, בני-אדם שמלאכתם אהובה עליהם מאוד, ולהם איזו חדוות עמלנות נמרצת. דומה הדבר בעיניי, שהדחקתים לאיזו קרן פינה בתאי זיכרוני. אולם יש בידיי מעט זיכרונות אחדים אשר אני חש חובה מוסרית להעלותם בכתב כאן. זיכרונות אלו עולים לפניי עתה כחלום רחוק, כשברירי תמונות אשר אינן שייכות לי כלל. נכון לעתה, בעודי כותב שורות אלה על גבי הדף הלבן, נדמה לי שאירועים אלו התרחשו לאדם אחר שאינו אני. זכרוני הראשון על משפחתי מתרחש בנשף גדול בבית סבתי, כשבני משפחה וידידים רבים חגים בבית העצום, סביב לי. ברסיסי זיכרוני הנותרים, אני יכול לראות אנשים צוחקים, צוחקים ללא סוף, בני-אנוש גבוהים, פוסעים לעומתי סחור-סחור. אני זוכר המולה ואת צליל עירוב הקולות של הגברים והנשים, ריחות המאכלים המתבשלים, הרוח הקרה שהייתה נושבת מן המרחב. אני זוכר קול נגינה ברקע, משתלב עם ההמולה וקטעי המילים. אני זוכר רב עב-כרס, לבוש שחורים, ובסמוך לו סיעת אנשים מתפללים חרישית. ואני, בקרב הנדנדה שעל גג הבית, דודי, אחי אבי הצעיר, אוחז בידי ופוסע עמי לאט סביב לבית הגדול, ולבי גואה בהתרגשות ובתדהמה. ושם, ממרום הקומה השביעית, בסמוך למעקה המתכתי, הוא אומר לי להישיר מבטי לעבר המרחק, לעבר שדות הפרי והפרדסים השוטפים מלוא העין, מעודד אותי להציץ במרחק, בירוק האינסופי. אני זוכר שהוא אחז בידי הקטנה בחוזקה ובעדינות בו-זמנית, בחום אוהב ובהתרגשות משותפת. אני זוכר תפילות, הרבה תפילות. ואני נמלא השתוממות ופליאה לנוכח המראה. אני זוכר את המתפללים בעלי הזקנים העבותים, ואני נס, בורח מדיהם כדרכם של ילדים קטנים אשר מורא המבוגרים עליהם. בית סבי וסבתי, לילד שהייתי אז, נראה היה בעיניי כמבוך נפתל ורב-חדרים, ובזיכרוני נוהג הייתי להסתתר במשך שעות ארוכות במקומות המסתור החבויים בו. אני זוכר שבילדותי שם, משום גודלו העצום של הבית, הייתי רץ במרחביו מבקש תגליות מרתקות בכל חדר וחדר. כל פינה צפנה בחובה סוד כמוס אחר, שהיה מרעיש מקודמו. הכי התחבבו עליי, מקומות המסתור בחדרים ששימשו כמחסן לסבי. באלו, עוד היו שמורים חפצים מימי עלייתם ארצה מעירק, ותמיד הייתי מוצא שם דברים מרתקים להשתעשע בהם (אף שהיו נוזפים בי, ההתרגשות שהייתה כרוכה בכך הייתה עולה על כל תחושה אחרת). פעם אחת, וזיכרון זה עומד לפניי בבהירות, גיליתי דבורה קטנה באחת מפינותיו של הגג, נחה על עלה של אחד העציצים הרבים. זכורני כיצד עמדתי שם והצצתי בה משך עת ממושכת, פועלת במרץ, נבלעת בין עלי הכותרת ושבה לגשש את החוץ, כשמחושיה הזעירים נעים לכל כיוון. החרק המעופף הזה קסם לי מאוד ועמדתי משתומם למולו. צבעיו, גווניו וחריצותו הפעימו אותי. אינני זוכר מתי וכיצד, אולם בשלב מסוים, נגעתי באצבעי בדבורה, והיא השיבה לי כדרך הדבורים להשיב למי אשר הן חשות מאוימות על ידו. נעקצתי קשות בידי השמאלית והחילותי בוכה ומייבב בקולי-קולות. מעבר לכך הדברים אינם זכורים לי בבירור ואני מניח שפשוט השתוללתי ללא הרף. אני רק זוכר את ליטופה הרך של סבתי מאוחר יותר וכיצד חיבקה ועטפה אותי בין זרועותיה, סעדה אותי וחבשה את פצעי בחדרה תוך שהיא מנגבת את דמעותיי כאילו אין איש מלבדי בבית הגדול. כאילו רק נכדה הקטן קיים בעולם. את זכר פציעה זו אני נושא עמי עד לימים אלה. אף כי השנים החולפות הכהו את פצעי הבשר, עדיין נותרה לי נקודה זעירה על-ידי השמאלית, לקח לימים שיבואו, למען אעזוב לנפשם את היצורים הקטנים שפועלים בעולם. כל זאת זכור לי במעט, כשברי ספינה טובעת, כתמרות עשן המתפזרים לרוח. דומני שלא הייתי אז יותר מארבע או מחמש שנים.

* * *

בהיותי בן חמש, נסענו אני ובני משפחתי לירושלים. זיכרון זה עומד לפניי בבהירות יתרה, והוא אחד מן המשמחים והמרגשים שבזיכרונות ילדותי. מסבים היינו ברכבו החדש של אבי, דוהרים בכביש בתחילתו של היום. היינו רכוסי מעילים ומצנפות, בעוד סבי מסב בקדמת הרכב בסמוך לאבי, כשלראשו הוא עוטה תרבוש מזרחי וסביב צווארו צעיף רחב-ממדים. מאחור, היינו ישובים אני, סבתי ואמי. במשך כל הדרך שמענו מוזיקה שהייתה מתנגנת מן הרדיו, ואיזו עליצות שררה ברכב הנוסע. אני זוכר שאכלנו תפוזים אחדים, ותפוחים. אני זוכר את ריח הפירות בתוך הרכב. באותה העת, עוד התנהלנו כמשפחה מלוכדת הקשורה באהבתה, כשכל קשת ענפיה חוברים לגזע שורש אחד, ועל כן אני רוצה לכתוב על אודות זיכרון זה.

הייתה זו אפוא נסיעה לעיר הבירה, והכול התרגשו בשל כך. ברם, אני התרגשתי רק בשל הנסיעה עצמה וגילויו של המקום החדש, אשר אותו-לא ראיתי מימיי. לא בדיוק ידעתי אנה מועדות פנינו, אולם הדבר לא שינה עבורי במאום. אני זוכר כיצד בדרך המתמשכת, בעוד הנוף היה הולך ומשתנה לאטו מבעד לחלון, טיפסתי על ירכי אמי והייתי מתבונן בכל המשתרע למולי כמוקסם, מציץ בדרך ללא הקץ, בגבעות שהולכות ורבות, בהרים הרובצים כענקים רדומים במרחק. הכול תפס נופך אגדי בעיניי, מסתורי, ממש בדומה לנסיעה לארץ פלאות בלתי-נודעת לי. מעולם, עד אז, לא הרחקתי כך משכונת מגוריי, והנסיעה הזאת לעבר הבלתי-נודע, גרמה ללבי לזנק בקרבו מרוב אושר, במיוחד נוכח השינויים בנוף שאותם מעולם לא ראיתי עד כה. עד כמה שהדבר נשמע אווילי או מטופש, הייתה זו בעיניי כמו נסיעה לעבר ארץ מובטחת, למקום שיהא טוב יותר לכולנו. נדמה היה לי, שככל שאנו מתקרבים יותר ויותר למחוז חפצנו, קרבים היו לבבותיהם של יושבי הרכב יותר ויותר והתרגשות הייתה מסתמנת בכולם. אני זוכר את הקור העז ששרר במקום עת הגענו לירושלים, את האברכים והקבצנים השונים, את פושטי היד ומבקשי הנדבות, אנשים בעלי מצנפות הנושאים צלבים גדולים בידיהם, גברים גלוחי ראש, לבושים שחורים ולבנים, פוסעים על האדמה הטרשית. אני זוכר אנשים עם תרבושים, שדמו לזה אשר סבי עטה לראשו. אני זוכר סיעת נערות מתגודדות ולהן חצאיות משתפלות עד לקרסוליהן, מלחששות אחת לרעותה ולהן איזה חן האצור בגופן השברירי. אני זוכר דוכנים רבים, תמונה מהוהה של חנות מזכרות, אדם דובר ערבית ולגבו מעין כלי מתכתי כביר, ובעודו מתכופף, תה (או קפה, ברם אינני יודע) היה מוזלף מן הזרבובית לעבר הכוס אותה היה מציע לעוברים ושבים. אני זוכר בני-אדם פוסעים יחדיו אט-אט, בשקט, כשהם חדלים אחת לאיזה זמן, מסירים כובעיהם כמבקשי תרומה. אני זוכר ערבים עטויי עבאיות משתפלות, גומעים קפה שחור מכוסות זעירות, מעוטרות בערבסקות מוזהבות, משחקים במטבעות על גבי לוח עץ. אני זוכר תהלוכות, ומוזיקה רמה מעברים שונים ברחוב הסואן אדם. ידי הייתה נתונה בכף ידה של אמי, ובעודי מתבונן בחולפים על פניי בשתיקה, בעודי מתבונן בכל האושר המעורב שהיה ניתך מכל עבר, היה זה אחד מן הרגעים הקסומים ששבו את לבי בו במקום. אין בידי מילים אחרות לתאר זאת כאן. אף כי הייתי ילד קטן מאוד, ידעתי, פשוט ידעתי שבזמן אחר עוד אשוב ואבקר במקום זה, שלו נופך אחר מכל שהכרתי עד כה. לאחר מכן ראיתי לראשונה את הכותל המערבי. אמי וסבתי אחזו בכפות ידיי ואני זוכר כיצד ניצבתי משתומם נוכח הגודל העצום של קיר האבן העתיק, נוכח עוצמתה של כל לבנה ולבנה, סדוקות ומפוארות, בעלות יופי מרהיב, עוצר-נשימה ממש. עצם העובדה שהמון אדם שהו במקום, משתרגים יחדיו כסבך שיחים, מעורבים איש ברעהו, הפחיד אותי במעט. כמדומני שהייתה זאת הפעם הראשונה שבה חזיתי במספר רב כל-כך של אנשים במקום אחד. אינני חושב שממש הבנתי באותה העת מדוע כולם כורעים למול האבן ומנידים ראשם הלוך ושוב, מדוע אנשים אחדים, בין אם גברים, בין אם נשים, היו מתפרצים בבכי על-גבי כותל האבן, תוחבים פתקאות קטנות בין סדקיו ואחר כורעים ברך, או משתטחים למולו, בעוד ידיהם נאחזות בלבנים בתחינה. המראה נראה יותר כהזיה מאשר מציאות מוחשית. אינני יודע עד עתה, אם הייתה זו העיר או הרושם הדתי אשר הסתתר מאחוריה, שהותיר בי את תחושת השגב הזו של ההשתוממות והיראה. אני רק זוכר שכל העת התבונתי כמוקסם, ותחת שאומר דבר-מה (אם כבר, אז הייתי יותר קרוב לבכי, מאשר לדיבור) החרשתי כל העת. אני זוכר שסבתי הניפתני בידיה במטרה לדובב אותי. אני זוכר ששאלה לשלומי, שהוציאה מכיסה איזה ממתק מסוכר, אולם אני הייתי כבר במקום אחר. אני הייתי מוקסם כבעולם פרטי. הזמן נקף כבחלום והדבר הבא בזיכרוני הוא, שהסבנו באיזו כברת דשא מוריקה. אני זוכר תחושה של ליכוד, של קור הולך וגובר. אבי וסבי לוגמים משקה מכוס מהבילה, במרחק-מה מאתנו, מתבוננים בנוף והטרמוס נח לצדם בדשא. אני זוכר שקיעה ונעימות, אמי עוטה שמיכת צמר דקה על גבי. אני זוכר נעימות, בעיקר נעימות. לי, זיכרון זה הנו מהותי ועל כן כתבתיו כאן. הוא משקף בעיניי את הקרבה המוחשית, האמיתית, שהייתה במשפחתנו בעת רחוקה. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שנסענו כך, אני ובני משפחתי לירושלים.

* * *

הזיכרון האחרון מימי ילדותי המוקדמת שעליו אספר עתה, התרחש בהיותי כבן שבע שנים והוא השתמר במוחי כחיזיון ברור. זהו זיכרון ידידותי העמוקה עם מוטי, בן השכנים השובב. אולם אני, אינני סבור שזהו שמו האמיתי כלל, ועל-כן אכנהו פה בשם כפיר, משום שהיה הוא עז כארי ופניו היפות תמיד נדמו בעיניי כפניו של מלאך זעיר. בעיני רוחי, עודני יכול לראות את שנינו כילדים המתרוצצים יחדיו על כרי הדשא שהיו משתרעים למול בית המגורים המשותף, רודפים איש אחר רעהו ומתלחשים בסודות על אודות פרידה, הישישה המפחידה שהייתה מתגוררת בגפה בבקתת העץ שבסמוך למקום שבו נהגנו לשחק. זהו זיכרון ישן, אולם אני זוכר בבהירות את בקתת העץ שבה הייתה דרה האישה הזקנה. ביתה היה מחופה עצים רמים ושררה בו חשכה עמוקה, תמידית, מאסיבית ממש. אריחי העץ החיצוניים היו מתקלפים ופיסות מהם היו נחות על הקרקע כשלג דאשתקד. היה ריח כבד והאבנים על הקרקע העלו טחב. ברזי המים היו נוטפים תמיד בקול בליעה ובסמוך לעצי ההדר שהיו בתחום הבית, פירות מעלי עובש נחו כפגרים, כשמעליהם, סיעות חרקים מעופפים בקול זמזום תמידי כעבים זעירים. יום אחד, בעוד שאנחנו משחקים שם, דחק בי כפיר להיכנס בשערי בייתה, לעקוף את גדר העץ העשויה כלונסאות, והפציר בי להביא משם גויאבות לשנינו. מדוע עשה זאת, אינני יודע. אולי רצה לבחון את עוז רוחי או את טווח ידידותינו, או שמא, אולי פשוט היה זה אחד ממנהגיו השובביים ותו-לא. משהו קונדסי שהיה טבוע באופיו. מאחר והכל ידעו שמכשפה מתגוררת שם, ואני חששתי ממה שעלול להתרחש במידה והיא תתפוס אותי בעת המעש, התייראתי מאד וסירבתי לו באחת. אולם כפיר עז המצח, לא היסס ומיד זינק מעבר לשער הכניסה. הוא עשה זאת במיומנות של גנב מועד, בהיחבא, זינק משיח אל שיח, גופו כמור כנמר צעיר, עד לאוצר הנכסף. אני, התחבאתי, צופה בו ומתפלל בכל לבי שפרידה הזקנה לא תצא אל מחוץ לבית, ותלכוד אותו. ומי יודע אילו דברים איומים היא עלולה לעולל לכפיר המסכן במידה שייתפס... בסופו-של-דבר, שב כפיר עם שתי גויאבות, כשאני מסייע לו לחצות אל מעבר לגדר. ואף כי היו אלו גויאבות ירוקות לגמרי, לא בשלות, היו אלה הגויאבות הטעימות ביותר שטעמתי מעודי ואני זוכר שאכלנו אותם בחופזה, טועמים אחד מהשני, ממהרים להסתיר את ראיית העברה בקיבותינו. כפיר היה לי הרע הראשון וידיד המשחק שאין שני לו. הוריו לא הרבו לשהות בביתם, וכיוון שהיינו שכנים הדרים דלת אל מול דלת, היה הוא מרבה לשהות עמי בבית הוריי. אני זוכר עד מה אהבתיו וכיצד כל מפגש עמו היווה הרפתקה חדשה, הצופנת בחובה חוויות אינספור. היינו משחקים ביחד וישנו אחד בביתו של השני. היינו משוטטים בפרדסים הרחבים ואני אף זוכר כיצד הוריו הסיעונו פעם לגדת הירקון הרחבה, והיינו משתעשעים על קו-המים עד בוא הערב. בסופו-של-דבר הוריו עברו דירה. זכורני שפעם אמר לי שהוריו כבר הספיקו לעבור כעשרים דירות לפחות, אך זוהי כנראה ההפרזה וניפוח הדברים של ילד קטן. אני זוכר שפרצתי בבכי ביום שבא להיפרד מעליי. אמו לחצה את יד אמי ונראה שהחליפו כתובות ביניהם ומספרי טלפון, ורק אני וכפיר הסתגרנו בחדרי הישן, מביטים בקוביות ובחיילים הבודדים אשר היו מוטלים על השטיח, לא מדברים ובקושי מתבוננים איש ברעהו. ניסיתי לדובבו למשחק מלחמת צבאות, כפי שנהגנו לעשות לעתים, כשאני הפעם אהיה סוריה והוא ישראל, אך כפיר רק עמד דומם, ילקוטו על גבו ועיניו בקרקע. לא שבתי לראותו מאז אותו היום, את כפיר, אשר אף את שמו האמיתי איני יודע וכנראה כבר לא אדע. הורינו מעולם לא נפגשו שוב וכדרך החיים להתרחש, הם פשוט חזרו למסלולם והמשיכו הלאה. אין לי עוד זיכרונות הקשורים בכפיר יפה-התואר, מעבר לזה, אך באשר הוא היום, חי או מת, אני מאחל לו אושר במקום אשר הוא יקראהו סוף-סוף בית. אני יודע עד מה הדבר היה חסר לו. מה מוזר, אך באותה התקופה בה הייתי נודד, כשהייתי נתקף בתחושה הזו של חוסר השייכות למקום, של אי-ההימצאות בבית, בהיות חש ארעי ביקום, שב הייתי להיזכר בו, בידידי כפיר בן השבע. לעולם לא יהיה לי עוד חבר שכמותו.

* * *

כאן ייתמו זיכרונותיי האחדים, אלו אשר עומדים לנגד עיניי בבהירות מסוימת, מתקופת ילדותי. די לי לדבר בם. בדומה לדברים האחדים שכתבתי בתחילה, אני מניח שבמובן כלשהו, זיכרונות אלו אינם שונים משל כל אדם ואדם, בראשית חייו. כך או אחרת, להם בעיניי ישנה משמעות עמוקה, שכן היה בהם משהו שכמו הורה על המשך הדרך אלא שאני כילד, לא ידעתי על כך מאום. לעתים, בסתר, בחזיונות הלילה, כאשר הכול כבר נמים על יצועם ונחים מעמל יומם, אני שב ומהרהר בילדותי. אני רואה תקופה זו כאחת המאושרות בחיי, חרף מה שאינה לי בבית-החולים. מובן שהיה צער ושברון הלב, הייתה עוגמה, אולם אני גם הייתי חדש בעולם הזה, ילד שאינו יודע מאום, שאינו מודע לדברים רבים. בכלל אני חושב לעתים, שמוטב היה אילו נשארתי במצב הזה של חוסר הידיעה. קהלת אמר פעם שמי אשר מוסיף דעת, מוסיף מכאוב, ואילו פתגם אחר שפעם קראתי ואינני זוכר עתה את מקורו, נאמר, שתחילתה של חוכמה, היא הקריאה לדברים בשמותיהם. אני מניח שזה מה שעשיתי במהלך השנים. פשוט קראתי לדברים בשמותיהם. אני מניח כי אילו ניתן היה לי, אילו הדבר היה בידי, הייתי משנה דברים אחדים, אירועים שונים מילדותי. הייתי פשוט מתקן אירועים מסוימים ואולי אף נוהג אחרת. כשאני חושב על כך, אני מתמלא תוגה שהולכת ומשתלטת עליי לאט. ברור לי כי הדבר אינו ניתן ואלו הם רק מחשבותיו של אדם עייף ויגע הנוטה להתנמנם. עשרים שנה לאחר מכן, לאחר המקרים הללו שעליהם כתבתי עד כה, כאשר פגשתי בהיידי, או בעת שבה טסתי ליבשת הודו הרחוקה, או בשדה התעופה של בודפסט, בשעה ששבתי מנועה, אותה הנערה שפעם הצילה את חיי, צפנתי בלבי איזו המיה אדירה, ממוטטת כמעט, לאותם זמנים נשכחים, לימי ילדותי לצד המשפחה, לאותה העת שבה נסענו יחדיו לירושלים, לאותה נסיעה ארוכה ואינסופית והאכילה השקטה על כרי הדשא, כשאני עטוף שמיכה ואבי מנגד, מבטו לנוף וכוס מהבילה בידו. אותה הנסיעה שנראתה בעיני כחלום אינסופי, שטוף חוויות חדשות ותגליות לא ידועות מקצה גבול העולם המוכר לי אז. לימי המשחק בבית סבתי שהיה נראה לי כמבוך רב-חדרים ולעתים אף מטיל אימה. להמון האדם שבעיר ירושלים וכיצד סבתי הייתה אוחזת בי בחום בשעה שנפצעתי מעקיצת דבורה, למשחקי הדשא עם ידידי הראשון כפיר, שמי ידע היכן הוא כיום? לבית שבו נולדתי, לנוף הפרדסים שבהם שוטטתי... אני חושב על כך לעתים, אולם אני גם יודע שהדברים מתנהלים באיזהו אופן, בדרכם הנכונה. אני באמת מאמין שליקום קצב משלו, שטמונה בו איזו הרמוניה טבעית המניחה את החיים כאן, במקומם הראוי, שבאיזה אופן, המסלול כמו נקבע מראש. זה כל מה שלי יש לאמור בנושא.

יחזקאל נפשי

יחזקאל נפשי (נולד ב-24 בנובמבר 1977) הוא משורר וסופר ישראלי.

שיריו תורגמו לערבית, להינדי, לצרפתית, לאנגלית, לגרמנית ולרוסית. משיריו הולחנו על ידי זמרים שונים כדן תורן, אייל גזית, יסמין אבן, אביגיל כהן ועוד. שירו "בשעה שהחפצים" הולחן בידי הזמר א.ב דן, ועלה כקליפ בערוץ המוזיקה 24.
ביוני 2014 מונה לעורך פינת השיר היומית במעריב.

עוד על הספר

פני עצמי יחזקאל נפשי

פרק ראשון

תחילת הדברים כהווייתם. השם ורישומים על אודות הזיכרון

ייתכן שסיפור זה אינו שונה מקודמיו. סיפורים אלה כבר נכתבו בעבר. ייתכן שזיקתו האנושית של כל אדם ואדם, על בדידותו, דומה אחת לרעותה במובנים רבים. הללו במהותם ובעצם טבעם (וכך אני מאמין בכל לבי), מקורם אחד. אני באמת מאמין שכל בני-האדם דומים איש לרעהו, שהנשמות קורצו מאותו כבשן נסתר וטבעם אחד. שהכרח הוא שיהיה איזה דמיון אנושי, קרבה בין כל אחד ואחד מן ההולכים על הארץ, ולו יהא זה הדמיון הקלוש ביותר, הוא שם והוא נוכח. אני אנסה בכל כוחי לספר על קורות חיי. עליי יהא להתחיל מן הראשית, אלא שלי ברורה העובדה, שהדבר כמעט בלתי-אפשרי. אין ביכולתו של האדם, כל אדם, לדלות ממעיינות הזיכרון את כל ימיו ולהעלותם על הכתב. עם זאת, כפי שכבר כתבתי לעיל, אנסה בכל כוחי להביא את כל האירועים החשובים אשר אירעו לי למן תחילת חיי, כפי שאני זוכרם, ועד כה. כל האירועים אשר בהם היה מן החסד והכאב, אשר בהם היה מן הנוחם והיפעה, מן הקסם ומחרון האף, אשר הביאו עמם בכי ושכול, יגון והמיית-לב, אהבה ויופי נכסף, אושר עילאי ושמחה. את כל אשר קיים היה והתרחש לי. אירועים אשר היה בהם משום זעקת הנפש, ולי היכולת, ולו לרגעים בודדים בלבד, להעלותם כאן ולהביעם בכתב. אינני בטוח בכך עתה, אולם אני סבור שהיה זה ספר הזוהר, שבו קראתי לראשונה על אודות נפשו החצויה של האדם. היה זה הסיפור על אודות האדם הראשון, טרם הטלטלה הכבירה אשר התרחשה לו בגן-העדן, ועד להיותו בן-אנוש שהוא שלם במובן-מה. כמדומני שגילי אז לא עלה שלוש-עשרה שנה, וזכר הדברים העולים לפניי עתה, הם כחזיון מטושטש, בדומה לחלום שבו הדברים עמומים ובלתי-ברורים. באותם הימים לומד הייתי בבית הכנסת ע"ש אלי כהן שבעיר פתח-תקוה והדברים נקרו לי בסמוך לשולחנו של האברך הצעיר אשר לימדני את הפרשה שאותה היה עליי לדקלם בקול למול קהל המתפללים וארון הקודש. ברם, שם הפרשה אינו זכור לי כעת, ומה גם, שהיא איננה אומרת לי מאום. אינני מוצא בה כל חשיבות. החשוב הוא, מה אשר כן השכלתי להבין באותה העת של זמן חלומי. מאחר שאני אינני תלמיד חכם אשר חונך כילד בבית רבנן, ובהיותי צעיר מאוד אז ולא מלומד די הצורך בהלכות הדברים, נאסר עליי לקרוא את אותם ספרים עבי הכרס שנחים היו על האצטבה למול שולחן הלימוד. אני זוכר רק במעומעם, כיצד ממתין הייתי בחשאי עד לצאתו של האברך המזוקן מן החדר, ואז יכול הייתי ליטול בידיי ולקרוא בחופזה בספרים הללו, אשר מהם הבנתי כה מעט. כך או אחרת, שם הבחנתי לראשונה בעדות העתיקה על אודות נפשו המפולגת וגופו החצוי של האדם, ועד להתגשמותם בגוף אחד, בגוף אנוש. הדברים שאותם קראתי שם, בחשאי כגנב, הנחיתו עליי מהלומה מסתורית ותמוהה, שהיה בה משום טלטול להעירני וכמו לפקוח את עיניי. הייתי ילד, אך הדברים שנגלו למול עיניי, הולידו עמם תחושה שהעירה אותי בהבנה מודעת. גודל המילים והפירושים לחיי האדם, הולידו בי התרגשות ופחד, שבאו בסמוך לקריאת המילים העתיקות. נכתב שם כך (ואני רושם את הדברים מתוך זיכרוני בלבד, כך שטעויות אינן נעדרות), שהאדם הראשון, כשם שבתחילת הימים דו-פרצופין נולד, כך אינה לו בלידת נשמתו. בראשית היה שנשמעה אנקה גדולה, קול יבבה על מישור הארץ הצחיח. האלוהים הרה את גוף האדם ויצקו מתוך עפר האדמה. אחרי-כן יצר את נשמתו, והייתה היא נופלת מגן הנשמות עד שלבסוף לבשה צורה בגוף האנוש. זאת אומרת, שתוכן יצירת גוף האדם הייתה פעולה נפרדת לגמרי מהתקנת נשמתו המודעת בידי האל, והיו אלה שתי פעולות נפרדות. שנים אחדות מאוחר יותר, בהיותי נער מתבגר, ספון בבית-החולים, שבתי אל הכתוב שהיה מעסיק אותי בשאלות הרבות אשר נבעו מתוך הטקסט עצמו. זכרתי במעומעם כיצד לפני שנים צעדתי בדרך הארוכה ההיא לביתי מבית הכנסת, ילד קטן המוכה בפחד על התגלות גדולה ובלבו תימהון נוכח הדברים. זכרתי כיצד נכתב שם שהאל נפח בנשמת האדם חדרים רבים, ושהמודעות לקיומם מגיעה בהיותו בשלבים מסוימים בחייו. חקרתי בנושא מעט והגעתי לספר "מדרש רבה", "סדר בראשית", שם קראתי בכתוב מן הדברים המיוחסים לרבי שמעון בן גמליאל. נכתב שם כך: "בשעה שהקב"ה ברא את האדם הראשון, דו-פרצופין בראו, נסרו ועשהו גביים. גב לכאן וגב לכאן." זאת-אומרת, שהאדם הראשון היה זכר ונקבה שלם, אלא שהיו הם אבודים אחד מן השני, בהיותם גוף אחד שהוא גב אל גב, ללא היכולת להבחין איש ברעהו. מרוחקים וקרובים בה-בעת. הדברים שעמדו לנגד עיניי היו סתומים יותר מתמיד, אך להם הייתה גם נוכחות עצומה. מסקנותיי מכך היו בעיקר עוד ערמת שאלות שבאו עם גילוי התשובות. האדם הראשון, עוד בהיותו בגן-העדן וטרם כל עניין הפיתוי והנחש הקדמוני, היה מפוצל בגופו. עניין אחר שהעיר את עיניי, הייתה לידתה המודעת של הנשמה, פקיחת עיניו של האדם לנוכח הסובב אותו. במילים אחרות, הבנתי מכך שלידתו של האדם הנה הליך שאין לו סוף. לפי הדברים שקראתי, כל רגע נתון בחייו של האדם הנו בבחינת לידה. כעת, ומה באשר לחדרים הללו שעליהם מספר המדרש? אותם החדרים אשר כמדומה נגלים לנו בשלבים אי-אלו ואחרים מימות חיינו? לשאלות אלו אין בידי התשובה. כלומר, מעבר להסקת המסקנות וההשערות, אין לי האפשרות לדעת ולא כלום. ייתכן שלידתי התרחשה ביום שבו הגחתי לאוויר העולם. ייתכן שהתרחשה ביום שבו הפכתי להיות מודע לעצמי ולסובב אותי, בערך בסביבות גיל העשרה, הגיל שבו הפכתי להיות בר-דעת, (עד כמה שיש דעת בגיל-העשרה). לפני כשנתיים, בהיותי מתגורר בהודו, איש דתי אחד אשר נקרה על דרכי סמוך לכפר ההררי טוש, שח לי בקולו העדין והמלטף, שאף המוות עצמו הוא בבחינת לידה, ועם בוא המוות, הנשמה עוברת להוויה שונה, שהיא טובה, מפויסת מזו הנוכחית ושלמה עם היקום. שהיא הופכת להיות כחלק מן היקום. שהיא נכנסת ללב העולם והופכת להיות חלק מן כל הדברים אשר בהוויה. ייתכן שאותו איש דתי התכוון בדבריו ללידה האחרונה, הסופית של הגוף. כעת, בשעה שאני יושב פה ומהרהר על כך, אני סבור שהוא צדק. במשך שנים ארוכות, כשהשמש הייתה שוקעת בעגמומיות ולילה היה יורד על העולם, בשעות המאוחרות שבהן המחשבות נוהגות בפראות וללא רסן, הייתי מהרהר על אותו המקום שאליו מגיעה הנשמה כאשר הגוף מסיים את תפקידו על הארץ. הרביתי להרהר על אודות המסתתר מאחורי אותו הפרגוד של סוף הדברים, והאם ישנה אך חשכה גדולה בסוף הדרך, איזו אפלת חלל מוחלטת של אי-קיום, או שמא, שמא, לפי סיפורי המעשיות והתנ"ך, קיים איזה משכן של מנוח ושלווה ליגיעת הנפש ותלאותיה על הארץ. שוב, אני איני יודע. אני רק יודע שהדרך, ומסעה של הנשמה בארץ, היא אולי הדבר החשוב ביותר. כוונתי היא, שאולי הדבר הערכי ביותר הוא לא עד מתי חי האדם את חייו, אלא כיצד!

אני אתחיל למן ההתחלה. למן יום לידתי הגשמי.

* * *

נולדתי בבית-החולים השרון, השוכן בפאתי העיר פתח-תקוה. השנה עמדה אז על 1977, ובאותם העתים, עוד היה זה כפר איכרים קטן המכיל לולים רבים, צאן ומקנה, ופרדסי הדר רחבים ודשנים ככל שהעין משגת. המתגוררים בכפר זה באותם הזמנים, בעיקר אנשים פשוטים היו, עובדי אדמה ואיכרים. ישנם אינספור שירים על תולדותיה של פתח-תקוה, על המייסדים ועל מגליה של אם-המושבות ותלאותיהם, על מייבשי הביצות והפלאחים, אותם חלוצים אמיצים של ימים עברו. כילד רך, כתלמיד בבית-הספר היסודי, אני זוכר כיצד נהגו ללמד אותנו בלהיטות את מילות אותם השירים, וכיצד היינו מבטאים אותם בקול זמרה לצד המורה בשיעורי החברה הארוכים. מכך יש לי זיכרון קלוש בלבד, אולם ברובו עטוף הוא בזכר מתוק ונעים של ילדות רחוקה. אחד מן השירים שנגעו ללבי במיוחד בזמן ההוא, ועדיין מרגשני מאוד כאשר אני מאזין לו לעתים מתנגן ברדיו, הוא "הבלדה על יואל משה סלומון", וכיצד שהיה נאמן לחזונו ולא התיירא מלהקים מושבה באזור ביצות זה, שלמים קראתיו בשם בית. הוריי נישאו בהיותם צעירים מאוד, כדרך שהיה נהוג באותם ימים. לפי הידוע לי, הייתה זו תקופת חיזור קצרה יחסית מאת אבי, ומסורתית במובנים רבים. אני יודע שפגישתם הראשונה, אירעה בשעת ערב מוקדמת, לצד הוריהם המשגיחים מן המרחק, בעוד השנים היו מסבים יחדיו על ספסל, מרוחקים במרחק נגיעה ראוי, באיזו קרן גן ומשוחחים חרישית. הייתי הבכור מבין שלושת ילדיהם אולם אינני רוצה להרחיב עליהם את הדיבור לפי שעה. את זאת אעשה בהמשך. אף-על-פי-כן, אכתוב על אודותיהם כמה הערות קצרות. אבי, לפי מוצאו, בן-חלוצים היה, ממתיישבי פתח-תקוה הראשונים, עוד בטרם ראו הרחובות הללו דרכים סלולות או כבישים רחבים, כפי שקיימים כיום ברחבי העיר. סבי מצד אבי היה איש יוצא עירק, ונולד בבגדד. הוא חבר לסבתי בהיותו בן עשרים שנה בלבד, כדרך השידוכים שנערכו בעבר בין הקהילות היהודיות בארצות נכר. אבי סבי, שנצר לשושלת ענפה היה, סח לסבי בהיותו בן תשע-עשרה שנים בלבד, שישנה עלמת חן, יהודייה הגונה, בעיירה רחוקה הנקראת חנקין, ושמתנהלות שיחות בין שני ראשי המשפחות על הסדר נישואין. הדברים שאותם אמר לי סבי לפני זמן רב, בהיותי ילד, שנים ספורות טרם מותו, היו שחרף היותו בן למעמד העשירים, יהודי צעיר בעל עסק גדול ומכובד בבגדד הממונה על עובדים גויים ופטרון לאישים רבים, היה נרגש בכל לבו, ונלהב מאוד לראות את אשתו לעתיד. בטוחני גם, שבלבו כרסם ספק קטן ואת מוחו פקדו שאלות רבות. מה יהיה במידה שלא תמצא נערה זו, נערה אשר אותה לא ראה מעולם, חן בעיניו? או, שמא נהפוך הוא, מה יקרה ובמידה שאותה עלמת חן עלומה, זו אשר אי-שם מצפה לבואו בעיירתה הרחוקה, אשר הוא מעולם לא הניח כף רגלו באדמתה, מה יהיה במידה שהוא יהיה זה אשר לא ימצא חן בעיניה שלה. אולם היו אלה ימים קדומים, והסדרי השידוכים בין המשפחות המיוחסות, היו עניין של מה בכך. סופו-של-דבר, שנפשם נקשרה אחת ברעותה, ולאחר פגישתם הראשונה, שעליה אין אני יודע כמעט שום פרט, מלבד מה שאדמה בנפשי, נקשרו לבבות השנים והם חברו יחדיו בברית נישואים שנמשכה למעלה מחמישים שנה ולהם נולדו שלושה צאצאים, כשהבכור שבהם, הוא אבי. לרגעים אני יכול להעלותם בעיני רוחי. אני יכול לראותם צועדים יחדיו על אדמת עירק הצחיחה ולנוכח האוויר המדברי הלוהט, שלובי זרוע בראש המצעד החגיגי, בעוד ראשיהם שפופים מחמת המבוכה ועיניהם מושפלות לקרקע, מהלכים בחוצות העיר בבגדיהם המהודרים ובתכשיטיהם הטקסיים, בעוד שתי המשפחות שזה עתה התאחדו, מלוות אותם במרחק-מה מאחור, ומשני עבריהם, החוגגים, אנשי הקהילה היהודית, משליכים סוכריות לכל עבר וקוראים קריאות מזל טוב. לאחר נישואיהם, ובעזרת ביסוסו הכלכלי של סבי, הם עלו יחדיו ארצה בשנת ארבעים-ושמונה, בעקבות ההודעה על אפשרות לקיום בית יהודי במדינה ששמה עוד היה אז פלסטינה. מן הדברים הידועים לי, סבי ואשתו הטרייה איבדו כמעט את כל הונם המשותף בעת עלייתם ארצה. בעול הדרך ובמסע המפרך, לא התאפשר לשאת מרבית מן החפצים והתכשיטים יקרי הערך, ועיקר ממונם ורכושם אבד לנצח בין אם היה זה על ספינות המעפילים, או בין אם במעברת האוהלים הוותיקה "שער העלייה" שבאשקלון, אותה מעברה קטנה אשר אליה הגיעו לצד יהודים רבים בבואם ארצה, ושם התגוררו משך עת-מה. נסיעתם לישראל היוותה בעבורם פתח לעולם החדש. הייתה בה תקווה וההבטחה לחיים חדשים, חיים ללא רדיפה ובוז מצד השלטונות העירקים, יציאה מתוך קהילה קטנה לארץ רחבה וחדשה. מקום שבו יתייחסו אליהם כאל שווים לגמרי. אולם עם כל זאת, עליהם הייתה המשימה להתחיל שוב מן הראשית, מנקודת המוצא ההתחלתית.

באשר למשפחת אמי, אינני יודע עליהם כמעט ולא כלום. אני זוכר גם, שבהיות אני ואחיי ילדים קטנים, לא הרבינו בשאילת שאלות על אודותיהם, הואיל ושאלותינו תמיד נענו בנזיפה או בשתיקה ארוכה ומוחשית, אשר הייתה בה משום אמירה כי נחדל מכך. משפחת אמי, במובנים רבים, היא גוש חלל שחור וסתום בעבורי. הד לחיים אפשריים שמעולם לא ידענו על אודותיהם כמעט דבר, בדומה לסוד נורא החבוי מאחורי דלת, שעלינו הילדים, נאסר לפותחה. במובנים רבים, הייתה זו שושלת מסועפת ובלתי-חדירה, שלא הותירה אחריה שום סימן לקיום ממשי. אני יודע שקרו שם אי-אלו מקרים של שיגעון ומוות, אשר באו על המשפחה הזאת בשל היותם משוללי אמצעים כמעט לגמרי. אני יודע שבשל תנאי מחייה קשים ומפאת החוסר בממון, רבים מבני משפחת אמי, וביניהם אַחֶיהָ, נפוצו לכל עבר בארצות ערב, בתקווה למצוא בארצות אלה את המקום המיוחל בו יוכלו להתפרנס די הצורך על מנת לקיים את עצמם ואת צאצאיהם (בהנחה שלהם היו כאלה). כשאני חושב על כך עתה, על תנאי חיים באופן דל שכזה, אני יכול להניח שמכאן גם נבע האיסור על השלכת שיירי המזון בביתנו בעודנו ילדים. אסור היה להותיר דבר בצלחת, ומי מאתנו הילדים שהיה עושה כן, היה ננזף מייד בידי אמי, שהייתה אוספת את שיירי המזון הנותרים ושומרתם במקרר, או מתקינה מהם מאכלים אחרים. אני משער שגם בשל כך, מעולם לא הושלך דבר מביתנו. כל חפץ, ישן ככל שיהיה, נכנס היה למחסן והיה עתיד להימצא לו שימוש נוסף ביום מן הימים, על אף שבמרבית המקרים, זה כמובן שלא התרחש. בכלל, כל סיפור התקרבות אמי ואבי היה משהו שאינו טבעי לעולם המציאות שבה חיו השניים. עצם עובדת התאהבותם, הייתה דבר-מה שיש בו מן האיסור, הואיל ואבי היה צאצא למשפחה מיוחסת בעירק, ואילו אמי, ההפך המוחלט מכך. כל שאני יודע על משפחתה, על הוריה, סבי וסבתי מצדה, שהיו הם דלפונים. אנשים עניים שחיים היו על הגבול הדק של קיום יומיומי, כבמלחמה תמידית. אולם מעבר להיותם מחוסרי אמצעים כמעט לגמרי, בסתירה מכך, המזל העיר את פניו להם בשפע של צאצאים. ברם, מכאן צמחה בעיית המזון, ולעתים, בתקופת ילדותה המוקדמת, היה אחד מן האחים מוותר על ארוחתו כדי שלאמי יהיה דבר-מה לאכול. מאמי למדתי (מתוך הדברים האחדים אשר כן העיזה לספר ומהם נשתמרו בזיכרוני) שאמה ואביה חיים היו בבקתת בוץ קטנטנה בעירק ושמלבד העיסוק בתשמישי קדושה, לא היה להם מקור פרנסה קבוע. את סבי מצד איי מעולם לא ראיתי - ואף תמונה משלו לא השתיירה אצל אמי - כך שלי, אין אפילו את האפשרות לדמותו בחזיונותיי ואינני יודע מאום על אודות מראהו. הוא נפטר בהיות אמי נערה בת חמש-עשרה שנים בלבד, מה שהותיר את סבתי לבדה בעול גידול הילדים ופרנסת הבית. כתשעה אחים ואחיות לאמי, בעוד שהיא הצעירה מבין כולם; בת הזקונים. אף כי אינני יודע הרבה על אודות סבי הנפטר, אני יודע שבמקצועו היה הוא רוכל יוצא-דופן בספרי הקודש, והיה חולף הוא על פני חוצות הערים השונות ומציע מרכולתו ליהודים, בני המקום. ואולם, בביתנו מעולם לא הזכירו את שמו, או שוחחו עליו. מעולם לא הלכנו לשום אזכרה, ושוב, מעודי לא ראיתי בשום מקום תמונה או משהו משלו, שייתן לי בסיס מוצק להיותו קיים בעולם כלל. אמי הייתה נערה צעירה מאוד בשעה שנפטר, ובוודאי שהיה לה קשה לגדול בקרב כל אחיה הבוגרים ממנה בשנים רבות. בשנתיים האחרונות, טרם מותה של סבתי, נוהג הייתי לבוא ולבקר בביתה בקביעות. היה זה עוד בטרם השתתק גופה כליל בשל מחלתה, וטרם החלה דעתה משתבשת עליה. אני זוכר שבבואי אליה, הייתה היא שוכבת במיטתה ללא ניע ועיניה כמו נותרו פעורות כל העת, נישאות לעבר תקרת החדר. בחלוף הזמן היא התעוורה לחלוטין והקטרקט היה מחלחל באישוניה המלבינים, משווה להם גוון כחלחל. זכור לי שהייתי מגיע לביתה, מתיישב בסמוך לה, בעוד שהיא כלל אינה מודעת להיותי שם. לפניי עולים שברי משפטים וקטעי זיכרון, אירועים מהוהים. אני זוכר כי בסוף חייה, זיכרונותיה היו מתערבבים עם חייה הנוכחיים באי-סדר. אני זוכר כי על משכבה, נהגה היא לדבר עם סבי המת דברים סתומים לעבר הריק. בתחילה, כאשר ביקרתיה ברחוב ההגנה שהיה בקרבת מקום מגורינו הישן, ראיתי לפניי אישה זקנה מאוד, המדברת לעבר האוויר הנעלם, משוחחת עם איזו דמות שאינה קיימת כלל, שייתכן והייתה קיימת היכנשהו בחשכת החדר, ורק לה ניתנה האפשרות לראותה. בתור נער צעיר, בתחילה לפחות, נחרדתי מאוד. אני זוכר כי הדבר הפחידני והטיל עליי יראה גדולה ומשתקת. לא ניתן היה להבין מהו הדבר, מי היא אותה הדמות אשר נגלת לפניה בחלל האוויר, ועם מי בדיוק היא, ככל הנראה, משוחחת. אלא שלימים, בעוד הייתי מתיישב לצדה בחדר הזעיר ההוא, סועד אותה, פחדיי פינו את מקומם להאזנה עמוקה. האזנתי למילים הערביות ולעברית המשובשת, לבכי הפתאומי שהיה בו כדי להמיס את לבי ולהזיל דמעות לצדה. למדתי להבין כי היא מדברת על אותם ימים עברו, על רגעי אושרה אשר חלפו בלא שוב, לצד סבי בעירק. למרות חוסר הממשות של סבי משך כל ימי חיי, הוא תובע בהם קיום. את אחי הצעיר קראו בשם ציון - על שמו של סבי רוכל ספרי הקודש. זהו למעשה השריד היחידי הנותר ממנו ומזכרו, למעט אמי. באשר לשארית משפחת אמי, אינני יודע דבר ומלבד אחיה היחידי עמו נותרה בקשר עמום, כל שבעת אחיה ואחיותיה הנותרים, פזורים ברחבי הארץ והגולה, ולנו כמשפחה מעולם לא היה עמם כל קשר ממשי. אוסיף עוד דבר אחד על אמי בטרם אמשיך. שם משפחתה של אמי טרם נישאה, היה חלימה, שמקורו במלה רחמים, המרחמים, או הרחמן. איכשהו, בסופו-של-דבר, אף הם הגיעו לפלסטינה והחלו בטוויית החיים בארץ היהודים. בדרך לא דרך פילסה סבתי נתיב לה ולנותרים מבניה, לארץ הקודש, ואפשרה להם חיים בה. לאחר מכן, פגשה אמי באבי והשושלת נמשכה בסיעופיה.

* * *

כאשר נולדתי אני, קראוני בשם יחזקאל, על שמו של נביא הפורענות והנחמה האחרון מבין הנביאים הגדולים, ישעיה וירמיה. הנביא יחזקאל, למיטב ידיעתי, בן נצר למשפחת כוהנים היה, כנראה מצאצאיו האחרונים של צדוק, וקראוהו בשם בן בוזי. כפי כשלמדתי מספרי הקודש, היה נודע בתיאוריו המפורטים של הטבע ותופעותיו ובתיאורים הפיוטיים על מראות האלוהים, והיה מרבה הוא במשלים ובמעשים סמליים למעלה מכל שאר הנביאים אשר קדמו לו. לעתים, כאשר היה דובר ומפציר בעם, היה ממשיל להם את דבריו בצורה פיוטית כשירה ממש. ייתכן שבשל שנקראתי על שמו של אותו נביא הנחמה זה, תמיד הייתה בי הזיקה להמשיל דברים ולפייטם בשיר, ותמיד לבי נמשך לכך. הדורשת לשם יחזקאל הייתה סבתי מצד אבי, אשר על שמו של אביה המנוח אני קרוי. כאשר התבגרתי ועמדתי על דעתי, ובכלל, בהיותי נער סקרן, שאלתי את סבתי, ערב אחד בביתה, מי היה אותו איש אשר על שמו אני קרוי. אני זוכר את חיוכה לעומתי בשעה שהשיבה. אני זוכר שדיבורה אליי היה כלחישה רכה וכמו איזה בוהק נוגה שהיה עוטף את עיניה הצלולות. מדבריה נוכחתי לדעת שאביה היה סוחר עורות, רוכל מעבר לים. איש עמל אשר לא הרבה לשכון בביתו והיה מרבית הזמן, עסוק במסעות לקידום הפרנסה. איש נודד ורב לעת מצוא, בקהילה היהודית אשר שכנה בעיירה חנקין. מדבריה אליי למדתי, שנוהג היה לצאת למסעות ארוכים ומלאי תלאות, שהיה מפליג על אוניית נוסעים מנהר הפרת והחידקל, חוצה באוקיינוס ההודי עד למפרצים הרחוקים של הודו בומביי, ומשם, עד לניו-דלהי הבירה. בעודו שם, סוחר היה ומוכר בעורות משך חודשים אחדים ואחר שב עמם לבגדד ומוכרם לבתי-העסק השונים. בתקופה שבה התגוררתי בבית סבתי, נהגה לספר לי בשעות הערב המוקדמות, על אודות מעשיו של אביה הנודד. היו אלה בעיקר כעין סיפורי אגדה קצרים, אנקדוטות, מעשיות הרואיות שובות-לב, ובהן משולבים מעשי תעוזה ואומץ כביר, הרפתקאות לנוכח אימת הים והיערות ההודיים שופעי חיות הטרף הפראיים. בעת ההיא הייתי מאזין כמוקסם. היא נהגה לספר לי כיצד בשובו הביתה לעיירה חנקין, בעודה ילדה כבת תשע שנים לכל היותר, היו היא ושאר אחיה ואחיותיה, אצים למבוא הבית כדי לקבל את פניו והיו ממתינים בציפייה סקרנית ובדריכות, עד לשעה שיסיים לרחוץ את גופו ולאכול את פת-הערב. ואז, בעיניים מצועפות נוכח ההתרגשות ובהתלהבות ללא קץ, לאחר שאכל ושתה לשובעה והייתה נחה עליו הרוח, היה מספר להם אגדות על הודו הרחוקה והמיסטית, על הרפתקאותיו בה, וכיצד היה הירח נשקף על פני האוקיינוס ההודי בהוד כצלחת לבנה וכבירה, מירכתי הספינה שעליה הפליג. אני סבור, שייתכן שמשורש נשמתו שלו (או אולי בסמיכות לאותם סיפורי המעשייה של סבתי) נובעת חיבתי וזיקתי העמוקה להודו, אליה הגעתי כמעט כמאה שנים מאוחר יותר. אני סבור, שייתכן שישנה איזו סמיכות וגלגול נסתר לדברים, איזו המשכיות דתית, ושאיכשהו הללו השפיעו עליי ועל שהותי שם. מרגע הגעתי להודו, מרגע בו נחו רגליי על אדמת יבשת זו, מייד נתחבבה עליי ותחושותיי היו כאילו אני כבן המקום. בהודו שהיתי משך שנתיים וחצי תמימות מחיי, ולעתים, בעוד שנודד הייתי בשביליה הצחיחים והמסועפים, יכול הייתי לראות לנגד עיניי את רוחו של אבי-סבתי המנוח בסמוך לי, מתמקח עם ההודים בשווקי ניו-דלהי או בומביי, מנהל משא ומתן. ואף כי לא ראיתיו מעולם, אף לא בתמונה, או בדיוקן שצויר בידי אותם האמנים שמעטרים היו את בתי האצולה העירקית ברישומיהם, (כל שאני יודע מהסיפורים על אודותיו שהיה גובהו רם בצורה יוצאת-דופן, בצורה שהיה בה כדי להרתיע את הבריות, ושהיה הוא דתי הדוק) יכול הייתי בעיני רוחי לראות כיצד היה הוא מעמיס על גבו עורות לעייפה, מציץ בחופזה בשעונו, למען לא יאחר לתפילת הערבית, מאיץ בפועל ההודי שהיה עובד עמו להזדרז. אני זוכר שהייתי הולך ברחובות ניו-דלהי השוקקים, בתוך היופי, הרפש, וההמולה האנושית, כשתחושה של איזו אחווה מוזרה הייתה משתלטת עליי. אני זוכר כיצד פעם, כשהלכתי לקנות כרטיסי רכבת לעיר אינדור, בעודי ממתין בתור הארוך והנפתל, צופה לצדדים, לעבר הרוכלים ואנשי השוק שבלב ההמולה, לעבר דוכני הירקות והבגדים הדלים, אמרתי אל לבי; אלוהים, פה היה מתהלך אביה של סבתי לפני למעלה מחצי מאה. פה היה הוא עומד ומתמקח על המחירים. אולי אפילו היכן שאני עומד ברגעים אלה ממש. לא מן הנמנע הוא, שרכש לו גם ידידים אחדים ביבשת הכבירה הזו. ומי יודע, ייתכן שאחלוף על פני מי מצאצאיהם בלא שאדע כלל...

* * *

אמי שכבה בבית-החולים כיממה לפני שהגחתי אני לאוויר העולם. אני מניח שעל לבה הוטל חשש כבד, שכן הייתי בן בכור לה, והיא, בהיותה אז נערה בעצמה (כלומר, אישה צעירה כבת עשרים ואחת) מעודה לא חוותה את קשיי הלידה והדבר היה זר לה ולא מוכר, וגדוש בפחד משך חמש-עשרה שעות ארוכות של קשיי לידה וסיבוכים, צירים עזים וסבל רב, שעברו עליה בטרם נולדתי. היה זה בשלהי חודש נובמבר, שנת אלף תשע-מאות שבעים ושבע, כשבחוץ גשם עז ורוחות צולפות, מקישים היו בכוח על חלון בית-החולים הממשלתי. השעון הורה אז על שלוש לפנות בוקר, ואולי משום כך אני נושא חיבה יתרה אל הלילה, ואל שעות אלה לבי נמשך יותר מכל שעות היממה. אבי יצא מגדרו מרוב אושר בשעה שנולדתי, בשל היותי בן בכור; זכר. אולם שמחתו לא ארכה זמן רב, הואיל ושעה קלה לאחר לידתי, בעוד אמי עודה שוכבת שרועה בחדר הניתוחים, נודע לרופאים המיילדים שנולדתי לעולם בעל מום נדיר ועליהם יהיה להותירני בין כותלי בתי-החולים הזה משך זמן-מה, עד שיאבחנו את שורש הבעיה ויישלחו את שניהם לצד בנם החדש בחזרה לביתם. לאחר שלושה ימים של המתנה דרוכה מצדם, יצא אליהם סוף-סוף הרופא המטפל, אשר לקח על עצמו הטיפול בי. שמו היה דוקטור קאן, שזהו שם שאותו-לא אשכח לעולם ואשר עוד אשוב וארחיב על אודותיו בהמשך עלילתי. לפי הדברים שנאמרו לי, פסע דוקטור קאן במסדרונות בית-חולים השרון, אל אותו המקום שבו ישן אבי על הספה, העירו מתרדמתו, וביאר בפניו שזהו מום נדיר, שאחד למיליון תינוקות נולדים עם מום שכזה, ויהיה עליו להשאיר את התינוק החדש בבי"ח למשך כשבועיים כדי לאבחן את הדברים כהלכה ולראות האם ניתן לנתח ולסייע. לפני זמן רב סיפר לי אבי (ואני משתמש פה בלשונו שלו) שהבשורה הלמה בראשו כפטיש, וכאשר הורשה לראותי לראשונה, ראה לפניו תינוק קטן, פגיע וחסר יכולות, כמעט מודע ועצוב, כשהאינפוזיה מחוברת לראשו. כששאל מדוע נראים הדברים כפי שהם ומדוע אין האינפוזיה מחוברת לוורידיי הידיים, כשם שלפי הידוע לו אמור להיות, נענה בפשטות שהדבר אינו ניתן, הואיל וכל הוורידים בגופי היו עדינים ורכים, לא יציבים מספיק, שלא בדומה לוורידי הראש. לבי דואב על אבי בשעה ההיא, שאולי הייתה זו שעתו הקשה ביותר כאב טרי. צר לי על אבי, על שכך נגלה לפניו בנו בכורו בפעם הראשונה וכך היה עליו להיות נוכח לדברים, לראשית אונו ושמחתו. בוודאי לא קל היה לו לראות זאת לאחר כל הציפייה והמתח, הצירים והלידה, השעות הארוכות, ההליכה הלוך ושוב במבוך המסדרונות האינסופיים של בית-החולים. חמש עשרה שעות הלידה, שינה טרופה על ספה מתקפלת, עישון מתמשך של סיגריה לזנב סיגריה בשרשרת, ולבסוף בשורה שכזו. מקץ חודש ימים שוחררתי מבית-החולים, בבקשה מדוקטור קאן שיהיה מצדו מעקב אישי עליי, ושאחת לשבוע ימים, אמי תגיע לביקורים סדירים בבית-החולים, על מנת שיוכל הוא לעקוב אחר מצב הרפואי וקצב התפתחותי הפיזי, וכן ללמדם את אופן הטיפול. כמדומני שד"ר קאן טיפל בי עד לשנתי השמינית ומאז לא ראיתיו עוד והוא נעלם מחיי. זכורים לי היטב הפגישות עמו וטיפוליו בי, אולם גם עליהם לא ארחיב עתה, אלא אספר על אודותיהם בשלבים מאוחרים יותר בספרי. רק אציין כאן, שד"ר קאן יעץ להוריי לנתח אותי כבר כיומיים לאחר לידתי, כשהוא פורש בפניהם את הסיכונים הכרוכים בניתוח זה. הוא סח להם שמדובר בשלושה ניתוחים רציפים שייערכו כשמונה שעות כל אחד, ושאלו יישתרעו לאורך פרק זמן של שנה וחצי, בהפרשים של שישה חודשים ביניהם. ואולם, היה גם חשש מצד הרופאים בהליכים הכרוכים בניתוח ובאופן ביצועו המעשי. כיוון שהייתי תינוק רך, קטן מכפי גילי דאז, הייתה סבירות גבוהה לנכות של מחצית הגוף, מן המותניים ומטה. באותה תקופה, הטכנולוגיה הרפואית לא הייתה מודרנית וחדשנית כהיום, וכל איבריי היו עדינים ורכים כצמר גפן, עם חשש גדול וסבירות גבוהה לפגיעה מסיבית. אני סבור שכל אב ואם היו נתפסים באימה גדולה למשמע דברים מעין אלו, לא משנה מי הם ומהיכן הגיעו. זוהי אימת האי-קיום לזה אשר קיומו אך החל, אותה האימה אשר דפקה בלב ההורים החדשים, הוריי. הרופא שיעץ לאבי להשאירני בבית-החולים, הבין ללב הוריי כשלא הותירו לו לנתח את ילדם הזעיר ותחת זאת העדיפו לקחתו למעונם שבפתח-תקוה, בניסיון לטפל בו בעצמם. מה שנאמר אז בחדרו של קאן, לא אדע, אולם אני יכול לדמיין את רוח השיחה שהתרחשה בעיני רוחי. אבי, שתמיד האמין בהיות הקיום קשה על הארץ, לקח על עצמו את עול הטיפול בבנו החדש ונשבע בליבו שסכין מנתחים לעולם לא תיגע בבשר ילדו הראשון. במהלך השנים שחלפו הייתי נוהג לבקר עם אמי בבית-החולים, אצל ד"ר קאן. הפגישות, כפי שכבר כתבתי, התקיימו עד להיותי בן שמונה שנים, וכבר אז, אף שהייתי ילד, הייתי מגיע בגפי למקום. אני מניח שניתן לכתוב כאן שבמהלך הזמן הפכנו לידידים קרובים, והחיץ הקיים בין המטפל למטופל, הלך אט-אט והתפוגג. בעצם, אולי עליי לכתוב כאן כי הוא ראה בי כבנו במובן מסוים, הואיל והוא היה נוכח בעת הלידה וטיפל בי עד להיותי ילד צעיר. כך או אחרת, קצב התפתחותי הפיזית היה משביע רצון, ומעבר לקומתי הנמוכה מדי, במובנים רבים, הייתי ילד רגיל ככל הילדים. שמונה-עשרה שנות קושי עברו על אבי בטיפולו בי, ובוודאי שלא הייתה המלאכה קלה עליו. עדיין, מעולם לא שמעתיו מתלונן או מבכה את לידתי (לנוכח העובדה כי שני אחיי נולדו רגילים לגמרי), או מדבר בגנות עצמו על עצם מומי הפיזי. אני מניח שמעולם לא עשה זאת, ובמידה שכן, הרי שעשה זאת בשתיקותיו הארוכות ובהתבודדויותיו הממושכות. אני משער שקיבל על עצמו את דין הדברים ואמר אל לבו שזוהי מנת כוסו בעולם הזה, ושעליו יהא לקבלה בשקט. מומי לא נראה היה לעין הבלתי-מזוינת. הלכתי רגיל, קפצתי, צחקתי ואף שיחקתי עם ילדי שכונת המגורים הישנה בה התגוררו הוריי אז. לכאורה, הייתי כאחד האדם. במשך שמונה-עשרה שנים סבלתי פיזית שלא בידיעתי כלל, טרם שהגעתי מרצוני לבית-החולים בשנית, על-מנת לתקן את אותה הבעיה שעמה נולדתי. כשאני כותב כאן שבמשך שמונה-עשרה שנים סבלתי פיזית שלא בידיעתי כלל, כוונתי היא, שסבלתי ללא ההבנה המודעת בהכרה העמוקה והערה של הסבל עצמו. זאת אומרת, ידעתי שמשהו נורא אינה ביום לידתי והגעתי לעולם הזה שלא כדרך הטבע. ידעתי שאינני דומה לשאר ילד השכונה ולחבריי השונים, אולם גם לא הכרתי אופן חיים שונה מזה עד אז. כלומר, אני נולדתי לתוך המצוקה הזו וחייתי בה שלא בידיעתי כלל. בערך בהיותי בן שבע-עשרה שנים, הפכתי לבעל הכרה רציונלית בבעייתי הרפואית ולמומי, והיא הכתה בי בעוצמה כזו שהאירה לפניי רק דרך אחת אפשרית. אדם, כל אדם שנולד בעל מום מסוים ושוני פיזי, אינו מודע לו כלל, עד לשעה שהוא הופך להיות מודע לסביבתו שלו, לשאר האדם ולחברה הסובבת, לאופן קיומם הנורמלי. החיים בליווי רופאים וההזנקות התכופות בשעות לילה לבית-החולים, נראו לי במשך כל חיי כטבעיים לחלוטין. מאין יכולתי לדעת שהחיים הקרויים "נורמליים", טובעים פשטות גדולה מזו שבהם התנהלו חיי שלי.

* * *

אני זוכר אך מפגשים אחדים מתקופת ילדותי המוקדמת. תמונות אירועים מהוהים לצד בני המשפחה, לצד דמויות עלומות שם, חידתיות כמעט ודהות כערפל דק, אשר אני אף אינני יודע את שמות מרביתם, והם כבר מזמן נעלמו מחיי. אני זוכר היטב את משפחת אבי. דומה שמשפחת אבי, מרביתם אנשי עמל היו, בני-אדם שמלאכתם אהובה עליהם מאוד, ולהם איזו חדוות עמלנות נמרצת. דומה הדבר בעיניי, שהדחקתים לאיזו קרן פינה בתאי זיכרוני. אולם יש בידיי מעט זיכרונות אחדים אשר אני חש חובה מוסרית להעלותם בכתב כאן. זיכרונות אלו עולים לפניי עתה כחלום רחוק, כשברירי תמונות אשר אינן שייכות לי כלל. נכון לעתה, בעודי כותב שורות אלה על גבי הדף הלבן, נדמה לי שאירועים אלו התרחשו לאדם אחר שאינו אני. זכרוני הראשון על משפחתי מתרחש בנשף גדול בבית סבתי, כשבני משפחה וידידים רבים חגים בבית העצום, סביב לי. ברסיסי זיכרוני הנותרים, אני יכול לראות אנשים צוחקים, צוחקים ללא סוף, בני-אנוש גבוהים, פוסעים לעומתי סחור-סחור. אני זוכר המולה ואת צליל עירוב הקולות של הגברים והנשים, ריחות המאכלים המתבשלים, הרוח הקרה שהייתה נושבת מן המרחב. אני זוכר קול נגינה ברקע, משתלב עם ההמולה וקטעי המילים. אני זוכר רב עב-כרס, לבוש שחורים, ובסמוך לו סיעת אנשים מתפללים חרישית. ואני, בקרב הנדנדה שעל גג הבית, דודי, אחי אבי הצעיר, אוחז בידי ופוסע עמי לאט סביב לבית הגדול, ולבי גואה בהתרגשות ובתדהמה. ושם, ממרום הקומה השביעית, בסמוך למעקה המתכתי, הוא אומר לי להישיר מבטי לעבר המרחק, לעבר שדות הפרי והפרדסים השוטפים מלוא העין, מעודד אותי להציץ במרחק, בירוק האינסופי. אני זוכר שהוא אחז בידי הקטנה בחוזקה ובעדינות בו-זמנית, בחום אוהב ובהתרגשות משותפת. אני זוכר תפילות, הרבה תפילות. ואני נמלא השתוממות ופליאה לנוכח המראה. אני זוכר את המתפללים בעלי הזקנים העבותים, ואני נס, בורח מדיהם כדרכם של ילדים קטנים אשר מורא המבוגרים עליהם. בית סבי וסבתי, לילד שהייתי אז, נראה היה בעיניי כמבוך נפתל ורב-חדרים, ובזיכרוני נוהג הייתי להסתתר במשך שעות ארוכות במקומות המסתור החבויים בו. אני זוכר שבילדותי שם, משום גודלו העצום של הבית, הייתי רץ במרחביו מבקש תגליות מרתקות בכל חדר וחדר. כל פינה צפנה בחובה סוד כמוס אחר, שהיה מרעיש מקודמו. הכי התחבבו עליי, מקומות המסתור בחדרים ששימשו כמחסן לסבי. באלו, עוד היו שמורים חפצים מימי עלייתם ארצה מעירק, ותמיד הייתי מוצא שם דברים מרתקים להשתעשע בהם (אף שהיו נוזפים בי, ההתרגשות שהייתה כרוכה בכך הייתה עולה על כל תחושה אחרת). פעם אחת, וזיכרון זה עומד לפניי בבהירות, גיליתי דבורה קטנה באחת מפינותיו של הגג, נחה על עלה של אחד העציצים הרבים. זכורני כיצד עמדתי שם והצצתי בה משך עת ממושכת, פועלת במרץ, נבלעת בין עלי הכותרת ושבה לגשש את החוץ, כשמחושיה הזעירים נעים לכל כיוון. החרק המעופף הזה קסם לי מאוד ועמדתי משתומם למולו. צבעיו, גווניו וחריצותו הפעימו אותי. אינני זוכר מתי וכיצד, אולם בשלב מסוים, נגעתי באצבעי בדבורה, והיא השיבה לי כדרך הדבורים להשיב למי אשר הן חשות מאוימות על ידו. נעקצתי קשות בידי השמאלית והחילותי בוכה ומייבב בקולי-קולות. מעבר לכך הדברים אינם זכורים לי בבירור ואני מניח שפשוט השתוללתי ללא הרף. אני רק זוכר את ליטופה הרך של סבתי מאוחר יותר וכיצד חיבקה ועטפה אותי בין זרועותיה, סעדה אותי וחבשה את פצעי בחדרה תוך שהיא מנגבת את דמעותיי כאילו אין איש מלבדי בבית הגדול. כאילו רק נכדה הקטן קיים בעולם. את זכר פציעה זו אני נושא עמי עד לימים אלה. אף כי השנים החולפות הכהו את פצעי הבשר, עדיין נותרה לי נקודה זעירה על-ידי השמאלית, לקח לימים שיבואו, למען אעזוב לנפשם את היצורים הקטנים שפועלים בעולם. כל זאת זכור לי במעט, כשברי ספינה טובעת, כתמרות עשן המתפזרים לרוח. דומני שלא הייתי אז יותר מארבע או מחמש שנים.

* * *

בהיותי בן חמש, נסענו אני ובני משפחתי לירושלים. זיכרון זה עומד לפניי בבהירות יתרה, והוא אחד מן המשמחים והמרגשים שבזיכרונות ילדותי. מסבים היינו ברכבו החדש של אבי, דוהרים בכביש בתחילתו של היום. היינו רכוסי מעילים ומצנפות, בעוד סבי מסב בקדמת הרכב בסמוך לאבי, כשלראשו הוא עוטה תרבוש מזרחי וסביב צווארו צעיף רחב-ממדים. מאחור, היינו ישובים אני, סבתי ואמי. במשך כל הדרך שמענו מוזיקה שהייתה מתנגנת מן הרדיו, ואיזו עליצות שררה ברכב הנוסע. אני זוכר שאכלנו תפוזים אחדים, ותפוחים. אני זוכר את ריח הפירות בתוך הרכב. באותה העת, עוד התנהלנו כמשפחה מלוכדת הקשורה באהבתה, כשכל קשת ענפיה חוברים לגזע שורש אחד, ועל כן אני רוצה לכתוב על אודות זיכרון זה.

הייתה זו אפוא נסיעה לעיר הבירה, והכול התרגשו בשל כך. ברם, אני התרגשתי רק בשל הנסיעה עצמה וגילויו של המקום החדש, אשר אותו-לא ראיתי מימיי. לא בדיוק ידעתי אנה מועדות פנינו, אולם הדבר לא שינה עבורי במאום. אני זוכר כיצד בדרך המתמשכת, בעוד הנוף היה הולך ומשתנה לאטו מבעד לחלון, טיפסתי על ירכי אמי והייתי מתבונן בכל המשתרע למולי כמוקסם, מציץ בדרך ללא הקץ, בגבעות שהולכות ורבות, בהרים הרובצים כענקים רדומים במרחק. הכול תפס נופך אגדי בעיניי, מסתורי, ממש בדומה לנסיעה לארץ פלאות בלתי-נודעת לי. מעולם, עד אז, לא הרחקתי כך משכונת מגוריי, והנסיעה הזאת לעבר הבלתי-נודע, גרמה ללבי לזנק בקרבו מרוב אושר, במיוחד נוכח השינויים בנוף שאותם מעולם לא ראיתי עד כה. עד כמה שהדבר נשמע אווילי או מטופש, הייתה זו בעיניי כמו נסיעה לעבר ארץ מובטחת, למקום שיהא טוב יותר לכולנו. נדמה היה לי, שככל שאנו מתקרבים יותר ויותר למחוז חפצנו, קרבים היו לבבותיהם של יושבי הרכב יותר ויותר והתרגשות הייתה מסתמנת בכולם. אני זוכר את הקור העז ששרר במקום עת הגענו לירושלים, את האברכים והקבצנים השונים, את פושטי היד ומבקשי הנדבות, אנשים בעלי מצנפות הנושאים צלבים גדולים בידיהם, גברים גלוחי ראש, לבושים שחורים ולבנים, פוסעים על האדמה הטרשית. אני זוכר אנשים עם תרבושים, שדמו לזה אשר סבי עטה לראשו. אני זוכר סיעת נערות מתגודדות ולהן חצאיות משתפלות עד לקרסוליהן, מלחששות אחת לרעותה ולהן איזה חן האצור בגופן השברירי. אני זוכר דוכנים רבים, תמונה מהוהה של חנות מזכרות, אדם דובר ערבית ולגבו מעין כלי מתכתי כביר, ובעודו מתכופף, תה (או קפה, ברם אינני יודע) היה מוזלף מן הזרבובית לעבר הכוס אותה היה מציע לעוברים ושבים. אני זוכר בני-אדם פוסעים יחדיו אט-אט, בשקט, כשהם חדלים אחת לאיזה זמן, מסירים כובעיהם כמבקשי תרומה. אני זוכר ערבים עטויי עבאיות משתפלות, גומעים קפה שחור מכוסות זעירות, מעוטרות בערבסקות מוזהבות, משחקים במטבעות על גבי לוח עץ. אני זוכר תהלוכות, ומוזיקה רמה מעברים שונים ברחוב הסואן אדם. ידי הייתה נתונה בכף ידה של אמי, ובעודי מתבונן בחולפים על פניי בשתיקה, בעודי מתבונן בכל האושר המעורב שהיה ניתך מכל עבר, היה זה אחד מן הרגעים הקסומים ששבו את לבי בו במקום. אין בידי מילים אחרות לתאר זאת כאן. אף כי הייתי ילד קטן מאוד, ידעתי, פשוט ידעתי שבזמן אחר עוד אשוב ואבקר במקום זה, שלו נופך אחר מכל שהכרתי עד כה. לאחר מכן ראיתי לראשונה את הכותל המערבי. אמי וסבתי אחזו בכפות ידיי ואני זוכר כיצד ניצבתי משתומם נוכח הגודל העצום של קיר האבן העתיק, נוכח עוצמתה של כל לבנה ולבנה, סדוקות ומפוארות, בעלות יופי מרהיב, עוצר-נשימה ממש. עצם העובדה שהמון אדם שהו במקום, משתרגים יחדיו כסבך שיחים, מעורבים איש ברעהו, הפחיד אותי במעט. כמדומני שהייתה זאת הפעם הראשונה שבה חזיתי במספר רב כל-כך של אנשים במקום אחד. אינני חושב שממש הבנתי באותה העת מדוע כולם כורעים למול האבן ומנידים ראשם הלוך ושוב, מדוע אנשים אחדים, בין אם גברים, בין אם נשים, היו מתפרצים בבכי על-גבי כותל האבן, תוחבים פתקאות קטנות בין סדקיו ואחר כורעים ברך, או משתטחים למולו, בעוד ידיהם נאחזות בלבנים בתחינה. המראה נראה יותר כהזיה מאשר מציאות מוחשית. אינני יודע עד עתה, אם הייתה זו העיר או הרושם הדתי אשר הסתתר מאחוריה, שהותיר בי את תחושת השגב הזו של ההשתוממות והיראה. אני רק זוכר שכל העת התבונתי כמוקסם, ותחת שאומר דבר-מה (אם כבר, אז הייתי יותר קרוב לבכי, מאשר לדיבור) החרשתי כל העת. אני זוכר שסבתי הניפתני בידיה במטרה לדובב אותי. אני זוכר ששאלה לשלומי, שהוציאה מכיסה איזה ממתק מסוכר, אולם אני הייתי כבר במקום אחר. אני הייתי מוקסם כבעולם פרטי. הזמן נקף כבחלום והדבר הבא בזיכרוני הוא, שהסבנו באיזו כברת דשא מוריקה. אני זוכר תחושה של ליכוד, של קור הולך וגובר. אבי וסבי לוגמים משקה מכוס מהבילה, במרחק-מה מאתנו, מתבוננים בנוף והטרמוס נח לצדם בדשא. אני זוכר שקיעה ונעימות, אמי עוטה שמיכת צמר דקה על גבי. אני זוכר נעימות, בעיקר נעימות. לי, זיכרון זה הנו מהותי ועל כן כתבתיו כאן. הוא משקף בעיניי את הקרבה המוחשית, האמיתית, שהייתה במשפחתנו בעת רחוקה. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שנסענו כך, אני ובני משפחתי לירושלים.

* * *

הזיכרון האחרון מימי ילדותי המוקדמת שעליו אספר עתה, התרחש בהיותי כבן שבע שנים והוא השתמר במוחי כחיזיון ברור. זהו זיכרון ידידותי העמוקה עם מוטי, בן השכנים השובב. אולם אני, אינני סבור שזהו שמו האמיתי כלל, ועל-כן אכנהו פה בשם כפיר, משום שהיה הוא עז כארי ופניו היפות תמיד נדמו בעיניי כפניו של מלאך זעיר. בעיני רוחי, עודני יכול לראות את שנינו כילדים המתרוצצים יחדיו על כרי הדשא שהיו משתרעים למול בית המגורים המשותף, רודפים איש אחר רעהו ומתלחשים בסודות על אודות פרידה, הישישה המפחידה שהייתה מתגוררת בגפה בבקתת העץ שבסמוך למקום שבו נהגנו לשחק. זהו זיכרון ישן, אולם אני זוכר בבהירות את בקתת העץ שבה הייתה דרה האישה הזקנה. ביתה היה מחופה עצים רמים ושררה בו חשכה עמוקה, תמידית, מאסיבית ממש. אריחי העץ החיצוניים היו מתקלפים ופיסות מהם היו נחות על הקרקע כשלג דאשתקד. היה ריח כבד והאבנים על הקרקע העלו טחב. ברזי המים היו נוטפים תמיד בקול בליעה ובסמוך לעצי ההדר שהיו בתחום הבית, פירות מעלי עובש נחו כפגרים, כשמעליהם, סיעות חרקים מעופפים בקול זמזום תמידי כעבים זעירים. יום אחד, בעוד שאנחנו משחקים שם, דחק בי כפיר להיכנס בשערי בייתה, לעקוף את גדר העץ העשויה כלונסאות, והפציר בי להביא משם גויאבות לשנינו. מדוע עשה זאת, אינני יודע. אולי רצה לבחון את עוז רוחי או את טווח ידידותינו, או שמא, אולי פשוט היה זה אחד ממנהגיו השובביים ותו-לא. משהו קונדסי שהיה טבוע באופיו. מאחר והכל ידעו שמכשפה מתגוררת שם, ואני חששתי ממה שעלול להתרחש במידה והיא תתפוס אותי בעת המעש, התייראתי מאד וסירבתי לו באחת. אולם כפיר עז המצח, לא היסס ומיד זינק מעבר לשער הכניסה. הוא עשה זאת במיומנות של גנב מועד, בהיחבא, זינק משיח אל שיח, גופו כמור כנמר צעיר, עד לאוצר הנכסף. אני, התחבאתי, צופה בו ומתפלל בכל לבי שפרידה הזקנה לא תצא אל מחוץ לבית, ותלכוד אותו. ומי יודע אילו דברים איומים היא עלולה לעולל לכפיר המסכן במידה שייתפס... בסופו-של-דבר, שב כפיר עם שתי גויאבות, כשאני מסייע לו לחצות אל מעבר לגדר. ואף כי היו אלו גויאבות ירוקות לגמרי, לא בשלות, היו אלה הגויאבות הטעימות ביותר שטעמתי מעודי ואני זוכר שאכלנו אותם בחופזה, טועמים אחד מהשני, ממהרים להסתיר את ראיית העברה בקיבותינו. כפיר היה לי הרע הראשון וידיד המשחק שאין שני לו. הוריו לא הרבו לשהות בביתם, וכיוון שהיינו שכנים הדרים דלת אל מול דלת, היה הוא מרבה לשהות עמי בבית הוריי. אני זוכר עד מה אהבתיו וכיצד כל מפגש עמו היווה הרפתקה חדשה, הצופנת בחובה חוויות אינספור. היינו משחקים ביחד וישנו אחד בביתו של השני. היינו משוטטים בפרדסים הרחבים ואני אף זוכר כיצד הוריו הסיעונו פעם לגדת הירקון הרחבה, והיינו משתעשעים על קו-המים עד בוא הערב. בסופו-של-דבר הוריו עברו דירה. זכורני שפעם אמר לי שהוריו כבר הספיקו לעבור כעשרים דירות לפחות, אך זוהי כנראה ההפרזה וניפוח הדברים של ילד קטן. אני זוכר שפרצתי בבכי ביום שבא להיפרד מעליי. אמו לחצה את יד אמי ונראה שהחליפו כתובות ביניהם ומספרי טלפון, ורק אני וכפיר הסתגרנו בחדרי הישן, מביטים בקוביות ובחיילים הבודדים אשר היו מוטלים על השטיח, לא מדברים ובקושי מתבוננים איש ברעהו. ניסיתי לדובבו למשחק מלחמת צבאות, כפי שנהגנו לעשות לעתים, כשאני הפעם אהיה סוריה והוא ישראל, אך כפיר רק עמד דומם, ילקוטו על גבו ועיניו בקרקע. לא שבתי לראותו מאז אותו היום, את כפיר, אשר אף את שמו האמיתי איני יודע וכנראה כבר לא אדע. הורינו מעולם לא נפגשו שוב וכדרך החיים להתרחש, הם פשוט חזרו למסלולם והמשיכו הלאה. אין לי עוד זיכרונות הקשורים בכפיר יפה-התואר, מעבר לזה, אך באשר הוא היום, חי או מת, אני מאחל לו אושר במקום אשר הוא יקראהו סוף-סוף בית. אני יודע עד מה הדבר היה חסר לו. מה מוזר, אך באותה התקופה בה הייתי נודד, כשהייתי נתקף בתחושה הזו של חוסר השייכות למקום, של אי-ההימצאות בבית, בהיות חש ארעי ביקום, שב הייתי להיזכר בו, בידידי כפיר בן השבע. לעולם לא יהיה לי עוד חבר שכמותו.

* * *

כאן ייתמו זיכרונותיי האחדים, אלו אשר עומדים לנגד עיניי בבהירות מסוימת, מתקופת ילדותי. די לי לדבר בם. בדומה לדברים האחדים שכתבתי בתחילה, אני מניח שבמובן כלשהו, זיכרונות אלו אינם שונים משל כל אדם ואדם, בראשית חייו. כך או אחרת, להם בעיניי ישנה משמעות עמוקה, שכן היה בהם משהו שכמו הורה על המשך הדרך אלא שאני כילד, לא ידעתי על כך מאום. לעתים, בסתר, בחזיונות הלילה, כאשר הכול כבר נמים על יצועם ונחים מעמל יומם, אני שב ומהרהר בילדותי. אני רואה תקופה זו כאחת המאושרות בחיי, חרף מה שאינה לי בבית-החולים. מובן שהיה צער ושברון הלב, הייתה עוגמה, אולם אני גם הייתי חדש בעולם הזה, ילד שאינו יודע מאום, שאינו מודע לדברים רבים. בכלל אני חושב לעתים, שמוטב היה אילו נשארתי במצב הזה של חוסר הידיעה. קהלת אמר פעם שמי אשר מוסיף דעת, מוסיף מכאוב, ואילו פתגם אחר שפעם קראתי ואינני זוכר עתה את מקורו, נאמר, שתחילתה של חוכמה, היא הקריאה לדברים בשמותיהם. אני מניח שזה מה שעשיתי במהלך השנים. פשוט קראתי לדברים בשמותיהם. אני מניח כי אילו ניתן היה לי, אילו הדבר היה בידי, הייתי משנה דברים אחדים, אירועים שונים מילדותי. הייתי פשוט מתקן אירועים מסוימים ואולי אף נוהג אחרת. כשאני חושב על כך, אני מתמלא תוגה שהולכת ומשתלטת עליי לאט. ברור לי כי הדבר אינו ניתן ואלו הם רק מחשבותיו של אדם עייף ויגע הנוטה להתנמנם. עשרים שנה לאחר מכן, לאחר המקרים הללו שעליהם כתבתי עד כה, כאשר פגשתי בהיידי, או בעת שבה טסתי ליבשת הודו הרחוקה, או בשדה התעופה של בודפסט, בשעה ששבתי מנועה, אותה הנערה שפעם הצילה את חיי, צפנתי בלבי איזו המיה אדירה, ממוטטת כמעט, לאותם זמנים נשכחים, לימי ילדותי לצד המשפחה, לאותה העת שבה נסענו יחדיו לירושלים, לאותה נסיעה ארוכה ואינסופית והאכילה השקטה על כרי הדשא, כשאני עטוף שמיכה ואבי מנגד, מבטו לנוף וכוס מהבילה בידו. אותה הנסיעה שנראתה בעיני כחלום אינסופי, שטוף חוויות חדשות ותגליות לא ידועות מקצה גבול העולם המוכר לי אז. לימי המשחק בבית סבתי שהיה נראה לי כמבוך רב-חדרים ולעתים אף מטיל אימה. להמון האדם שבעיר ירושלים וכיצד סבתי הייתה אוחזת בי בחום בשעה שנפצעתי מעקיצת דבורה, למשחקי הדשא עם ידידי הראשון כפיר, שמי ידע היכן הוא כיום? לבית שבו נולדתי, לנוף הפרדסים שבהם שוטטתי... אני חושב על כך לעתים, אולם אני גם יודע שהדברים מתנהלים באיזהו אופן, בדרכם הנכונה. אני באמת מאמין שליקום קצב משלו, שטמונה בו איזו הרמוניה טבעית המניחה את החיים כאן, במקומם הראוי, שבאיזה אופן, המסלול כמו נקבע מראש. זה כל מה שלי יש לאמור בנושא.