מה שהלב רוצה

פרולוג
אִיבִי וֵסט

מכירים את הספרים הרומנטיים, את הקומדיות הרומנטיות? רוב הסיכויים שכן.

מכירים את הסיפור הקלאסי? הסיפור שכולנו אוהבים, לא משנה כמה גרסאות שלו קראנו.

הסיפור על הגבר העשיר ורב־העוצמה, זה שתמיד תלויה על זרועו בלונדינית דקיקה, גבוהה, בעלת עיניים כחולות. זו שלבושה בשמלות המעצבים היקרות והמרשימות ביותר, זו שנראית כמו דוגמנית יפהפייה וברוב המקרים היא חברת משפחה, בדרך כלל היא עשירה לא פחות ממנו.

לפעמים היא בת זוג לשעבר ששברה את ליבו, לפעמים מצופה ממנו להתחתן איתה כדי לבסס את מעמדו הכלכלי אף יותר, לפעמים היא מאוהבת בו ולפעמים היא סתם יורשת עשירה ומפונקת שרגילה להשיג כל דבר שהיא רוצה. הבלונדינית הזאת שהוא מזיין בלי רגש, כי אין לו ולא יהיו לו רגשות אליה.

הדמות שכולנו אוהבים לשנוא.

ואז מגיעה הדמות הנשית, מושא אהבתו הרומנטית של הגיבור. זו שכולן מזדהות איתה כי היא בדיוק כמו כולן, בנות אנוש רגילות. היא ההפך הגמור מהבלונדינית. שערה תמיד חום, אולי אפילו מתולתל, העיניים חומות והיא פשוטה ואמיתית. הבגדים שלה פשוטים בדיוק כמוה ומחירם זעום במיוחד. היא כנה עד כאב, בלי אג'נדה נסתרת. לא עשירה, עובדת במיליון עבודות כדי להצליח להשאיר את הראש מעל המים.

והיא מגיעה וסוחפת אחריה את הגבר שאחרי כל כך הרבה בלונדיניות דקיקות ועשירות צמא לאישה אמיתית. לזו שתעמיד אותו במקום, שתאתגר אותו, שתשיב מלחמה.

וכולן מריעות לה, כואבות איתה, מתרגשות איתה, מתאהבות איתה.

כי כולן מאמינות שמגיע לה לזכות בגבר, באושר, בעושר ובסוף הטוב.

סיפור סינדרלה הזה שכולן אוהבות כל כך.

ובכן, זה לא הסיפור שלי.

אני הבלונדינית העשירה.

פרק 1
איבי אָמֶליה וֵסט

לוס אנג'לס, לפני 4 שנים
אימא שלי ואני עומדות ברחבת הדשא המטופחת ומסתכלות על הבית הדו־קומתי המפואר.

"זה שלנו. זה באמת שלנו," אני אומרת בגאווה. "הבריכה, המרפסות, פינת השיזוף, שלנו. הכול שלנו."

אימא מחמיצה פנים. "הכול ישתנה מעכשיו. היינו צריכות להישאר בדירה הקטנה."

"למה?" אני מרחיקה אותה מעט הצידה כדי לפנות דרך למובילים שמעבירים את מעט החפצים שהבאנו איתנו.

"כי הוליווד מגעילה, איבי."

"לא, אימא, הוליווד לא מגעילה. הוליווד קשה ומאתגרת, לא יותר מזה."

"אם הייתי יכולה לסמוך עלייך הייתי חוזרת הביתה לפורטלנד," היא אומרת בחמיצות.

אומנם אני רגילה כבר לסגנון הדיבור שלה, אבל לפעמים ממש קשה לי להתעלם. אני נושמת עמוק. "את יכולה לסמוך עליי. ובכלל, מה תעשי לבד בפורטלנד?"

"כאילו אני לא נשארת לבד פה רוב הזמן. את נוסעת לכמה חודשים לצילומים לפחות פעמיים בשנה. מה זה כבר משנה באיזו עיר או מדינה אני נמצאת לבד."

אני נכנסת, משלמת למובילים וסוגרת את הדלת. "בואי ניהנה מהבית החדש שלנו. נזמין לנו ארוחה טובה ונתמקם."

"אני לא רוצה להתמקם," היא אומרת בארסיות. "למה את חייבת לגור פה? מה כל כך רע לך לגור בפורטלנד?"

"אימא. לא היה לי רע בפורטלנד, אבל אלה החיים שבחרתי לעצמי. את לא חייבת לחיות אותם איתי."

"להזכירך, לא השארת לי ברירות. החלטת לעבור לכאן והצבת בפניי עובדה."

"לא הכרחתי אותך לבוא איתי. אני יכולה לדאוג לך גם מרחוק. כסף הוא לא בעיה – "

"הפכת להיות אחת מהם. כסף זה לא הכול בחיים." היא קוטעת את דבריי.

"לא דיברתי על זה. אני לא אחת מאף אחד ומשום דבר." אני כבר מותשת מהשיחות האלה. כל שיחה, לא משנה באיזה נושא, מסלימה תמיד ומגיעה לזה.

"את תכירי מישהו והוא ירצה אותך רק לעצמו, והוא ירצה את הכסף שלך, את תשכחי מאיפה באת, ותשכחי כל מה שלימדתי אותך. וככה כל מה שעבדתי בשבילו ירד לטמיון."

"למה את חושבת שמי שיכיר אותי ירצה רק את הכסף שלי?"

"מי שיכיר אותך פה ירצה את הכסף שלך או שהוא יהרוס אותך. זו הוליווד. ולך אין משהו אחר להציע."

אני הולמת בשולחן. "נחמד לדעת שאת חושבת שאין לי מה להציע חוץ מכסף. תראי, את עשית טעות לפני עשרים שנה. אף אחד לא הכריח אותך להמשיך את הטעות. את לא יכולה לחשוב שכולם אותו הדבר כמוהו. את שוכחת שאפילו לא נתת לו הזדמנות לדעת עליי. אולי אם היית מספרת לו עליי היית מופתעת."

"הוא לא היה ראוי לשום הזדמנות," היא זורקת. "מה שבטוח, הכישרון זורם בגנים שלך."

"אני רוצה לדעת מי הוא. תגידי לי מי אבא שלי." אני מנסה בפעם המיליון, אף שידוע לי מראש שזה לא יקרה. היא לעולם לא תגיד לי מי הוא.

"לא. תשכחי מזה, את לעולם לא תדעי."

"למה?!"

"כי את תעזבי אותי." היא מתפרצת ואז מניחה בבהלה את ידה על פיה.

"אימא, זה לא יקרה." אלוהים יודע שאם עד עכשיו לא נטשתי אותה, זה לא יקרה לעולם.

"אז תבטיחי לי."

"מה?"

"שתהיי זהירה, שלא תתפתי, שלא תלכי עם אף אחד מהם. הם לא שווים את זה." אני שותקת. "תבטיחי!"

"אני מבטיחה," אני אומרת בחצי פה, לא יודעת מה בדיוק גזרתי על עצמי.