ניצוצות של אהבה

פרק 1

בלילה שבו נהפכתי לאדם הצעיר ביותר - ולאישה היחידה אי־פעם - שזכתה באות הגבורה של מחלקת כיבוי האש של אוסטין, השותף שלי הציע לי לשכב איתו.

כן, הציע לי לשכב איתו.

בטקס. באולם האירועים. במהלך ארוחת הערב.

השותף שלי.

כולנו היינו שם, כל משמרת B מתחנה אחת־עשרה, לבושים במדים החגיגיים שלנו, אוכלים סלט במזלגות מיוחדים - ואני ישבתי שם, עם עניבה בקשר צלב, ונלחצתי יותר ויותר מהמחשבה שאצטרך לעלות לבמה ולעמוד מול כל האנשים האלה מתחת לכל הזרקורים האלה. בחורף שעבר החליק אוטובוס מלא תלמידי בית ספר מכביש מכוסה בקרח לתוך ערוץ נחל, ואני טיפסתי פנימה ודחפתי את הילדים החוצה מבעד לחלון, בזה אחר זה, בעוד מפלס המים עולה סביבנו. לכן היינו כאן. העיתונים כינו אותי המלאך מאוטובוס בית הספר.

והרננדז, דווקא הוא מכולם, בחר את הרגע הזה כדי להתחיל איתי.

הרננדז, השותף שלי זה שלוש שנים. הרננדז, שמעולם לא חשבתי עליו באופן כזה. הרננדז, שהיה כל כך חתיך ומושלם פיזית, שכבר בכלל לא קלטתי כמה שהוא חתיך.

הוא היה כמו בובת קן של לוחם אש לטיני - מושלם באופן ביזארי כל כך, שהוא כמעט לא היה אמיתי. הוא הרים משקולות, השתמש בחוט דנטלי וטיפח את עצמו, והוא השתמש בריבועים בבטן ובשיניים הלבנות הישרות והמושלמות שלו כדי ללכוד נשים תמימות רבות כל כך, שכבר איבדתי את הספירה. הוא לא סתם הופיע בלוח השנה של המחלקה שלנו - הוא היה על השער. הרננדז המושלם כמו תמונה, הבחור שאני רואה בו רק רודף נשים, שאוכל בריא ומתאמן בקרוספיט, רכן קרוב לאוזני, ממש שם ליד השולחן בסעודה החגיגית, וביקש ממני לבלות איתו את הלילה.

"אולי הלילה הוא הלילה," אמר.

המשכתי ללעוס. האמת היא שלא הייתי מוכנה לזה. "הלילה הוא הלילה בשביל מה?"

הוא הסתכל עלי במבט שאומר, בשביל מה נראה לך? "בשביל שנעשה סוף־סוף משהו עם כל המתח המיני הזה בינינו."

הסתכלתי סביבי כדי לראות אם החבר'ה האחרים שמעו אותו.

הוא בטח צוחק עלי.

מישהו בטח מקליט את זה, או מצלם את זה, או מתכונן לזנק מאיפשהו ולהתחיל לצחוק. היה לי ברור שזאת מתיחת מצלמה נסתרת אגדית של תחנת כיבוי אש. סקרתי את שאר אנשי הצוות. הם כולם מתים על מתיחות.

אבל הם היו עסוקים רק בניסור העוף שלהם.

החלטתי לחשוף את הבלוף של הרננדז. "אוקיי," אמרתי. "רעיון נהדר."

הוא הרים את הגבות ונראה מאושר. "באמת?"

הסתכלתי עליו במבט שאומר, תהיה רציני. "לא. לא באמת."

"אני רציני," אמר ורכן קרוב יותר.

"אתה לא."

הוא נתן בי מבט שאומר, מי את שתקבעי?

החזרתי לו מבט שאומר, אתה יודע בדיוק מי אני. ואז אמרתי, "אתה אף פעם לא רציני לגבי שום דבר. בייחוד לא לגבי נשים."

"אבל את לא אישה. את לוחמת אש."

"וזאת עוד סיבה שאני לעולם לא אלך איתך הביתה."

"אני חושב שאת רוצה."

הנדתי בראשי. "ממש לא."

"עמוק בפנים."

"ממש לא."

"אני יכול להציב לך אתגר," אמר הרננדז.

אני אף פעם לא מסרבת לאתגר. אבל הנדתי בראשי כאומרת, אפילו לא במקרה כזה, חבר. "אני לא יוצאת עם לוחמי אש. וגם אתה לא."

"זה לא באמת יהיה דייט."

הטיתי את ראשי. "אתה כמו אח שלי, אחי."

"אני יכול לעבוד עם זה."

הנחיריים שלי התרחבו. "איכס."

"ברצינות. למה לא?"

פזלתי אליו. הוא רציני? הוא מסוגל בכלל להיות רציני? שלחתי מבט אל הבמה. טקס הענקת האותות עמד להתחיל בעוד כמה דקות. זה היה לילה גדול בשבילי. ענקי. הלילה הכי גדול בקריירה שלי. באמת היינו צריכים לעשות את זה עכשיו?

"אנחנו עובדים יחד, בנאדם," אמרתי. לא הייתי צריכה אפילו להגיד את זה. לוחמי אש לא יוצאים עם לוחמי אש. זה לא רק נוגד את הכללים, אלא את התרבות.

לא היה לו אכפת. "אני בחיים לא אגלה."

"זה לא משנה כלום."

הוא הביט בי במבט רציני ובוחן. "את צריכה להרשות לעצמך לעשות קצת כיף."

הנדתי בראשי. "אתה לא כיף בעיני."

הוא רכן מעט קרוב יותר. "את אף פעם לא יוצאת עם אף אחד. איך זה יכול להיות? זה כזה בזבוז של אישה טובה. תשתחררי קצת."

"זה לא עניין של להשתחרר," אמרתי, כאילו אנחנו מדברים על מזג האוויר. "אני פשוט לא מעוניינת."

הוא השפיל מבט, שלח מבט מלא הערכה אל עצמו ואז הסתכל ישר לתוך עיני. "את כן מעוניינת."

הנדתי בראשי.

"חשבת על זה," אמר.

"אני די בטוחה שלא."

הוא הנמיך את קולו. "אבל את חושבת על זה עכשיו, נכון?"

"לא לחיוב."

"את צריכה להפסיק לחיות כמו נזירה," אמר. "מה אם אני התרופה לכל הבדידות שלך?"

זה משך את תשומת לבי. דקרתי גזר בסלט שלי. "אני לא בודדה."

הוא קימט את מצחו כאילו אני משוגעת עם תעודות. "כן? אז תנחשי מה? את הבן אדם הכי בודד שאני מכיר."

למען האמת, זה כאב קצת. הצבעתי עליו במזלג שלי. "אני לא תלויה באף אחד," תיקנתי אותו. "אני עצמאית. אני האחראית לחיים שלי."

"את גם צריכה דחוף..." הפוגה רבת־משמעות. "חֶברָה."

סירבתי לקבל את המשמעות שלו. "אין לי זמן לחברה," אמרתי. היו לי המשמרות בתחנה, העבודה השנייה שלי כמדריכת הגנה עצמית, עשר שעות בשבוע של התנדבות בארגון אחיות גדולות, מרתון שהתאמנתי לקראתו, ובסופי שבוע עזרתי לאבא שלי לבנות עוד אגף בבית שלו. בקושי היה לי זמן לישון, שלא לדבר על "חברה".

"ומי אשם בזה?" שאל הרננדז.

הוא שאל ברצינות? "'חֶברָה' זה לא משהו שנמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי. אני לא טיפוס רומנטי."

"זה לא קשור לרומנטיקה. זה עניין של חום. קשר. קרבה אנושית."

"נשמע לי כמו רומנטיקה," אמרתי.

"תקראי לזה איך שתרצי. את צריכה קצת מזה."

מה קורה כאן? זה היה הרננדז. לא היה שום סיכוי שהוא רציני. אבל הפנים שלו נראו רציניות מאוד. המשכתי לסרוק אותן בחיפוש אחר רמז כלשהו - אולי חיוך קל בזווית הפה, או ניצוץ של שובבות בעיניים - אבל כל מה שמצאתי היה מבט עז, בלתי־מעורער ורציני, למרבה הפלא.

היססתי. "אתה צוחק, נכון?"

הייתי בטוחה שהוא צוחק.

היה ממש מטריד שהאדם הזה, שהקשר שלי איתו התאפיין תמיד באדישות הדדית, החל לפתע, ככה פתאום, לטעון שהוא מתעניין בי. זה היה כאילו סיכמנו לשחק דמקה והוא הכריז פתאום שבעצם שיחקנו שחמט כל הזמן הזה.

הוא הרים את ידו לקצה השולחן, והאצבע שלו נגעה בהיסח הדעת בידית הסכין שלא השתמשתי בה. "מה אם טעית בנוגע לכל החיים שלך?" שאל והנמיך את קולו כמעט ללחישה. "מה אם אני בדיוק מה שהיית צריכה כל הזמן הזה? לא היית רוצה לגלות? לא תישארי תמיד סקרנית אם לא תעשי את זה?"

אני חוזרת: זה היה הרננדז.

הבחור שהבדיחה האהובה עליו היתה לנסות לזרוק אותי על הספה ולהפליץ עלי. לא היה בינינו מעולם ולו רגע אחד שאפשר לקרוא לו פלרטוט או רמיזה - או אפילו רגע אישי. אבל עכשיו הוא לכד אותי בשיחה המטורפת הזאת. הוא היה ידוע בכוח ההיפנוטי האינטנסיבי הממשי שיש לו על נשים. ראיתי אותו משתמש בו על אינספור מטרות ונוחל הצלחה כמעט בכל המקרים. הוא פשוט מעולם לא ניסה להפעיל אותו עלי.

הייתי אמורה להיות מחוסנת. אבל הייתי קצת מעורערת שם, במלון המפואר הזה, כשהמתנתי לעלות לבמה. זה לא דבר של מה בכך לקבל הכרה, לקבל כבוד, וזה מן הסתם השפיע עלי ועורר בי רגשות בלתי־צפויים. ולמען האמת, הרננדז לא טעה לגבי לחלוטין. למרות כל מה שידעתי עליו, ועל החיים, ועל לוחמי אש, ועל עצמי, אני מודה: אי־אפשר לומר שהתרגיל שהוא עשה כרגע לא לגמרי עבד.

אני מניחה שאי־אפשר לעמוד על המשמר כל הזמן.

אולי הייתי בודדה יותר ממה שחשבתי. אולי באמת הייתי צריכה עוד משהו. אולי שום דבר בחיים שלי לא היה בדיוק מה שחשבתי.

הבעיה היתה שהוא אמר כרגע דברים שהיו נכונים להפתיע. וזה נראה לא הוגן - להכיר אותי טוב כל כך ואז להשתמש בזה נגדי. כשהייתי כלואה ברגע המוזר הזה, התחלתי פתאום להסתכל על כל החיים שלי מבעד לעדשה אחרת. האם יכול להיות שהוא צודק?

אולי בכלל לא רציתי לשחק דמקה.

זה היה הרגע הכי מוזר מכל הרגעים המשותפים שלנו. מוזר יותר ממסיבת הדיסקו, ומוזר יותר מתחרות אכילת הפשטידות, ואפילו מוזר יותר מערב הקריוקי שיצא משליטה.

הרננדז. דווקא הוא.

שנינו התבוננו באצבע שלו על ידית הסכין. הוא קירב אותה אלי. "את מתפתה."

לא התפתיתי. או שאולי כן. אולי רק חלקיק מיקרוסקופי בי. חשבתי על הדירה העצובה והספרטנית שלי עם אדנית עשבי התיבול הקטנה שניצבת בקו ישר על אדן החלון במטבח. חשבתי על המיטה שלי, שתמיד מוצעת כמו מיטה של איש צבא, עם פינות מתוחות והכול, ועל זה שאף פעם לא היה בה מישהו חוץ ממני מאז שאני גרה שם. חשבתי כמה שקטה תהיה הדירה כשאחזור, פרט לתקתוק של שעון המטבח.

ידעתי בדיוק איך תיראה החזרה הביתה לדירה הזאת הלילה ואיך ארגיש - תחושת המתיחה הקלה שהרגשתי תמיד בַּפּנים אחרי ששטפתי אותן בסבון, הניחוח של אבקת הכביסה שלי כשהחלקתי את חולצת הפיג'מה מעל הראש, הרשרוש של המצעים כשהרמתי אותם והחלקתי לתוכם ותחבתי אותם בזהירות מתחת לזרועותי. אותה שגרה לפני השינה, שוב ושוב, בלי סוף - בטוחה וחוזרת על עצמה ומשעממת כמו תמיד. יכולתי לשחזר דקה אחר דקה ממנה בראשי.

יכולתי אפילו להגיד לכם על מה אחשוב כשאירדם. זה אותו הדבר תמיד: אני אדמיין את עצמי מכינה עוגיות שוקולד צ'יפס, כל שלב בפירוט מרגיע, החל מהמסת החמאה ועד להוספת הווניל, משבירת הביצים ועד לערבוב פתיתי השוקולד. אני אסתכל על להבי המיקסר מסתובבים, ואגרד שאריות מדופנות הקערה בעזרת לקקן, ואגרוף את בצק העוגיות בכפיות קטנות בצורת חצאי כדורים, ואניח אותם בזה אחר זה בקצב מרגיע על תבנית האפייה, בשורות מסודרות וברווחים מדויקים.

לא אפיתי עוגיות כבר שנים. אבל חשבתי על זה מדי לילה בלילה.

איך ארגיש אם אכניס קצת שינויים בשגרה הזאת?

את הבן אדם הכי בודד שאני מכיר, אמר הרננדז.

ובבת אחת, ידעתי שזה נכון.

אבל זאת לא היתה סיבה בשבילי לשכב איתו. סקס הוא ממש לא תרופה לבדידות. סביר יותר שהוא ההפך.

הרננדז. זה היה כמו שהשותף שלך למעבדת הכימיה בתיכון יציע לך פתאום לשכב איתו. או הבחור בניקוי היבש. או הרופא שלך.

לא היתה לי שום כוונה בעולם לשכב עם הרננדז. זה בהחלט לא יקרה לעולם.

ככל הנראה.

בלי להרגיש בכלל, עצרתי את הנשימה.

ואז, בצד, שלושה מושבים ממני, מעברו השני של השולחן, שמעתי צליל מוכר, ייחודי ומסגיר: הנחירה העמומה בפה סגור שנהג הכבאית שלנו, ביג טום, היה משמיע תמיד בכל פעם שמתחו מישהו והוא נפל בפח.

שלחתי מבט חטוף לעברו.

ביג טום ישב שם עם היד מהודקת על פיו ואפו ורכן קדימה כדי להחניק צחוק גדול שהוא לא היה מסוגל להכיל יותר.

ראיתי אותו עושה את זה מאה פעם. הוא תמיד נשבר ראשון.

"אוי אלוהים," אמרתי ופניתי ממנו.

סקרתי את שאר יושבי השולחן. כל החבר'ה מהמשמרת שלנו הגיעו כדי לעודד אותי בלילה הגדול שלי. הם התנהגו כמו ג'נטלמנים מושלמים כל הלילה, לעסו בפה סגור והכול. אבל ברגע שביג טום נשבר, כולם נשברו. במבט אחד ראיתי את זה על כל הפרצופים: שמחה. שמחה של ניצחון, על מתיחה שהצליחה.

הם הצליחו לעבוד עלי.

פניתי בחזרה אל הרננדז והכנסתי לו אגרוף בכתף. חזק. "ברצינות?"

הם אף פעם לא הצליחו לעבוד עלי עד היום. וזה לא שהם לא ניסו.

מה אני יכולה להגיד? אף אחד לא מושלם.

ברגע שהחבר'ה לא הצליחו לרסן את עצמם עוד, הכול קרס. כולם התחילו להצביע עלי. ולהרים את הזרועות במחוות ניצחון. ולצחוק חזק כל כך שהשולחן רעד. רייכמן, נולאן, טריי, ביג טום, ובייחוד הרננדז - הריעו עכשיו בשמחה ונשענו לאחור כדי לשאוף אוויר, בפנים סמוקות.

נתתי להם ליהנות מזה רגע. הם הרוויחו את זה.

ואז גם אני התחלתי לצחוק - מרוב הקלה - כשהעולם סביבי חזר לדפוס שניתן לזיהוי ונעשה שוב מוכר. נשמתי נשימה עמוקה של הבנה: הרננדז לא הציע לי לשכב איתו. הוא עבד עלי.

זאת היתה רק מתיחה. תודה לאל.

כשהרננדז סוף־סוף נרגע מספיק כדי לדבר, הוא הצביע עלי. "קנית את זה לגמרי."

הכנסתי לו אגרוף בכתף. "הלחצת אותי, אחי! ועוד הערב, מכל הערבים."

"חשבנו שלא תזיק לך הסחת דעת," אמר הרננדז. ואז הוא הצביע על ביג טום. "אתה הרסת לי, בנאדם! היא התכוונה להגיד כן."

"לא נכון," אמרתי.

"את כן," אמר הרננדז. "אם יש דבר אחד שאני טוב בו, זה לגרום לבנות להגיד לי כן -"

"אני לא בת. אני לוחמת אש."

"- ועוד שנייה היית מסכימה."

זרקתי עליו לחמנייה. "היית מת."

אבל הוא העלה כמה טיעונים טובים, אני חייבת להודות. אולי קצת יותר מדי.

הרננדז חיפש את הארנק שלו בכיס. "שיט! הפסדתי כרגע עשרים דולר."

גם החבר'ה האחרים שלפו את הארנקים שלהם. "לעולם אל תהמרו נגד האנוול," אמר ביג טום וקרץ אלי.

הכסף יצא והסתובב סביב השולחן כשהחבר'ה שילמו, ספרו שטרות ואספו אותם.

הסתכלתי על הרננדז משלם והכנסתי לו שוב אגרוף בכתף - הפעם חזק יותר. "הימרת נגדי?"

הוא משך בכתפיו בחיוך ערמומי. "אני פשוט יודע שאי־אפשר לעמוד בפני."

על הבמה התחילה התוכנית האמנותית של הערב.

המנחה הדליק את המיקרופון בזמן שצוות המלצרים פינה את הצלחות והאנשים הפנו את תשומת לבם בחזרה לבמה. "יש לי העונג," אמר המנחה, "להיות כאן הערב כדי להוקיר את הגיבורים של העיר שלנו ממחלקת כיבוי האש וההצלה."

תרועה ענקית עלתה בשאגה מהחדר. ואז החבר'ה בשולחן שלי התחילו לקרוא, "קאסי! קאסי! קאסי!"

השתקתי אותם והעברתי במהירות את כף ידי על הצוואר במעין חיתוך, לאות אזהרה.

אבל חייכתי בכל זאת. טמבלים.

שלחתי מבט אחרון להרננדז. רק מתיחה. וזאת היתה הסחת דעת טובה.

ואז כולנו השתתקנו, ואני הזדקפתי בכיסא, וכל המתח שחשתי הציף אותי שוב בבת אחת. לפַתִי את הידיים בחיקי, שמתי לב שהן ממש קרות, ואז הקדשתי שנייה אחת להערכת העובדה המגוחכת שאני לא מפחדת משום דבר - למעט, מתברר, מבמות באירועים חגיגיים.

בהיתי קדימה, ישירות בבמה, כשהתחילו לקרוא בשמותיהם של מקבלי אות הגבורה - וחשתי אימה מוחלטת מפני הרגע שבו אשמע את שמי.

נעלתי נעלי עקב, דווקא אותן בחרתי, עם המדים החגיגיים שלי, וחוויתי כמה בעיות של שיווי משקל. לא הייתי מהאנשים שאוהבים את אור הזרקורים, בלשון המעטה. וחוץ מזה, אני אצטרך לדבר. כל אחד קיבל שתי דקות להגיד את התודות שלו במיקרופון, ושתי דקות נראו לי יותר מדי זמן ולא מספיק זמן בעת ובעונה אחת.

הקלדתי במאמץ רב פסקה שחשבתי שאוכל לקרוא בקול רם. זאת אומרת, כמה קשה כבר לקרוא? אבל כשראיתי את שאר מקבלי האותות עולים לבמה ומקריאים את הנאומים שהכינו, התחלתי לחשוב שזה כנראה קשה יותר ממה שזכרתי. הם גמגמו, מלמלו דברים לא ברורים, שכחו איפה הם היו ונתקעו שוב ושוב במילים פשוטות. התחלתי להצטער שלא עשיתי חזרות על הנאום.

מכיוון שהייתי הזוכה הצעירה ביותר אי־פעם באות הגבורה, ואישה, תארו לעצמכם, ומכיוון שזה היה האות היוקרתי ביותר שהמחלקה העניקה, ומכיוון שדיברו על המלאך מאוטובוס בית הספר בכל משדרי החדשות, אני הייתי אמורה לקבל את האות שלי אחרונה. אני הייתי הגרנד פינאלה של הערב. ראש העיר בכבודו ובעצמו היה אמור לעלות לבמה, לתת לי את האות וליהנות יחד איתי מרגע התהילה שלי.

ספרתי לאחור כשכל האחרים עלו לבמה ואז חזרו למקומותיהם, והחזה שלי הלך והתכווץ מרוב לחץ.

ואז הגיע תורי. כמעט סיימנו. הייתי צריכה לעבור רק את חמש הדקות הבאות ואז אוכל ללכת הביתה לצמחים שלי ולסדינים החלקים שלי ולדירה השקטה והנעולה שלי.

"חברים, שמרנו את הטוב ביותר לסוף," אמר המנחה, והחבר'ה מהמשמרת שלי התחילו לקרוא קריאות עידוד ולתופף על השולחן. "הזוכה האחרונה שלנו הערב היא העילית שבעילית, וכדי להציג אותה, יש לנו בשבילכם פינוק מיוחד מאוד. הערב מצטרף אלינו אח"ם. ראש העיר, שהיה אמור להיות איתנו, הוזעק ברגע האחרון לאיזה עניין דחוף בעיר, אבל אל חשש! השגנו את הדבר הטוב הבא! לעונג הוא לי להעביר את זכות הדיבור ליליד העיר אוסטין וחבר מועצת העיר -"

המנחה פנה כדי להחוות לעבר צד הבמה, ובשנייה הזאת של הפוגה שמעתי את עצמי אומרת, "אוי, שיט."

לא ראש העיר.

זה לא טוב.

כי פשוט ידעתי - איכשהו - מה השם שהוא עומד להגיד. הרגשתי את זה מגיע.

וצדקתי.

"הית' תומפסון!" קרא המנחה, בקול רם בסגנון של הכרוז בשעשועונים, כאילו מישהו בר מזל מהקהל זכה כרגע במכונת כביסה ומייבש חדשים.

ואז היה נדמה שהכול כמו קורה בהילוך אטי. צליל המילים נהיה עמוק ומתמשך, ומחיאות הכפיים החלו להישמע כאילו כמה מאות אנשים מכים על תופים, ואני התבוננתי בתדהמה כשהבחור עצמו, הית' פאקינג תומפסון, צץ משמאל הבמה וצעד כדי להצטרף למנחה.

למען האמת, "טופף ביהירות" יהיה תיאור הולם יותר.

ואני אזהה את הטיפוף היהיר הזה גם מתוך שינה: ההליכה הפשוט מרתיחה של אדם שמאמין בכל לבו שהעולם תמיד יאפשר לו לקבל כל דבר שהוא רק רוצה - ואיש מעולם לא אמר לו אחרת.

האם הייתי צריכה לִצפות את זה? האם הגזמתי כשהעזתי לרצות משהו רק בשביל עצמי? האם הייתי צריכה לשער מהרגע הראשון שהחיים כבר ימצאו דרך להרוס לי את הרגע הזה?

כי לא צפיתי. לא שיערתי. הייתי המומה כל כך לראות את הית' תומפסון עולה על הבמה הזאת, ששכחתי לנשום. לחלוטין. עד שהרננדז ראה אותי יושבת שם קפואה וטפח לי על הגב.

ואז, כל מה שידעתי היטשטש לכדי ראש סיכה זעיר של הבנה: ברגע הגאה ביותר של חיי, רגע שבו היו אמורים לחלוק כבוד לכל מה שעבדתי קשה כל כך למענו, עמדתי לקבל את אות הכבוד שלי מידיו של הית' תומפסון.

הית'. תומפסון.

האדם היחיד בעולם שיכול להרוס את הרגע הזה.