בייבי קר שם בחוץ

1

אהבתי תחמם אותי
I've Got My Love to Keep Me Warm
 
שבת, 14 בדצמבר 2019

ברווקוּת אין הרבה כללים, אבל אני קבעתי לעצמי כמה כאלה בשנתיים שבהן אני בלי בן זוג (זו הגרסה הרשמית, האמת שארבע שנים). הראשון: תבדקי שיש לך מקום להתארח בו בחג המולד לפחות חודשיים מראש. השני: תעשי מאמץ מול המשפחה שלך, גם אם הם משגעים לך את השכל. אה, והשלישי: אף פעם אל תנטשי את החברות שלך לטובת הצעה טובה יותר. למרבה הצער, נראה שהחוקים האלה הם חידוש עבור אימא שלי, שנוטשת אותי לקראת חג המולד, שבוע וחצי לפני שאני אמורה להתארח אצלה.
השעה חמש, יום קר עם גשם שנראה כאילו הוא הולך להפוך לשלג, אם כי הוא לא מתחייב. אופייני ללונדון. אזרתי אומץ ויצאתי לווסט־אנד כדי להשלים קניות של הרגע האחרון, ואני במעדנייה של פורטנאם אנד מייסון, קונה מעוגיות הלימון המיוחדות שלהם לאימא שלי. היא תתלונן על המחיר המוגזם שלהן, אבל אני יודעת כמה היא אוהבת אותן — מה שמסכם את מערכת היחסים שלנו. אני בדיוק חושבת אם להוסיף גם תה ליידי גריי כשאני שומעת את הטלפון שלי ורואה שהיא מתקשרת. אני שונאת לדבר בחנויות אז בא לי להתעלם מהשיחה, אבל אני אף פעם לא עושה את זה. לכי תדעי אם זו לא ההזדמנות האחרונה שלך לדבר עם מי שהתקשר.
"היי, אימא," אני אומרת בשעה שאני מתמקמת בפינה הכי פחות צפופה ומנסה לדבר בשקט. החנות מלאה עד אפס מקום בלקוחות חג המולד וכולם משתגעים ממטעמי החג: תיבות של רחת־לוקום, קופסאות בצבע טורקיז עם עוגיות ומקרוּנים ושורות נוצצות של בקבוקי שמפניה ויין נתזים. עם השטיחים האדומים הרכים ויריעות הבד הירוק על כל אדני החלונות ועל גרם המדרגות המרכזי, שמעליו מנצנצים כדורי ענק זהובים, המקום נראה כמו כרטיס ברכה ויקטוריאני שהתעורר לחיים. מוזיקת מזמורים מתערבבת בזמזום השיחות, ומבית הקפה למטה עולה ניחוח תה ועוגיות ג'ינג'ר. אני מרגישה חגיגית למדי — כלומר, עד שאני שומעת את מה שיש לה להגיד.
"היי, יקירה, את יכולה לדבר? בקשר ליום רביעי הבא."
"יום רביעי הבא. את מתכוונת לחג המולד?"
"כן, חג המולד. העניין הוא כזה..." אני שומעת צלצול מתכתי ברקע; אני מדמיינת אותה מנגבת את דלפק המטבח שלה ומכינה ספל תה תוך שהיא מדברת באוזניות, עדיין במכנסי טרנינג מהליכה ארוכה בשבילים בוציים. אימא שלי מאמינה בלהיות עסוקה כל הזמן, ונדיר שתתקשר אליי בלי לטפל באיזו מטלה אחרת במקביל. "תהיתי אם נוכל אולי לחשוב מחדש על התוכניות שלנו? צץ איזה עניין. אני יודעת שיהיה חבל, אבל נוכל לעשות משהו בשבוע שאחריו?"
"את מתכוונת לשבוע שאחרי חג המולד? ברצינות? איזה עניין צץ?" אני מלמדת מוזיקה בחטיבת ביניים, ואגיע בזחילה לסוף השליש ביום שישי הבא.
"כן, אני יודעת שתחשבי שזה מגוחך. אבל את זוכרת את האישה המדהימה שקראתי את הספר שלה, זו שטיילה בכל דרום אמריקה והיו לה חזיונות..."
"והתנסתה בכל סוגי הסמים?"
"לא סמים, רק אָיָווּאַסְקָה, משהו אחר לגמרי. יותר חוויה רוחנית. בכל אופן, לא להאמין, היא כאן בבריטניה, והיא מעבירה סדנת יוּלֶה — ארבעה ימי חוויה עוטפת של ריפוי עצמי! בהרפורדשייר, פנסיון מלא."
"עם סמים?"
"יגישו אָיָווּאַסְקָה, אבל זה הרבה יותר מזה. יקירה, אני ממש מצטערת שאני חוזרת בי מהתוכניות שלנו. אבל אני מרגישה שזה בדיוק מה שאני צריכה אחרי השנה הזאת."
וכשאני שומעת את המילים האלה, אני יודעת שאני בידיה. אני לא יכולה להתנגד לשום דבר שהיא עושה אחרי השנה הזאת. בגיל חמישים ותשע פיטרו אותה מעבודתה כעוזרת אישית בחברת נסיעות. החליפה אותה מתמחה בת עשרים ושתיים שיודעת להסביר את ההבדל בין סרטוני אינסטגרם לסטוריז, ומשתכרת חצי ממנה. מובן שהיא הייתה במצוקה גדולה. אז אני רוצה לתמוך בה. אבל מה שבאמת־באמת הייתי רוצה הוא שאימא שלי הייתה מודיעה לי מראש וכך נותנת לי ולאחי זמן לתכנן תוכנית חליפית. אלא אם כן יש לו כבר תוכנית כזו, כמובן.
"מה לגבי מיילס?" אני שואלת.
"אה, הוא נוסע לחברה שלו. לא הייתה בעיה עם זה, כך שאת לא צריכה לדאוג לו. התקשרתי אליו לפני רגע."
"הוקל לי," אני אומרת בסרקסטיות.
"אל תהיי כזאת, יקירה — הייתי חייבת להתקשר אליו קודם; הוא הצעיר יותר. את יודעת, טיול כזה, אולי זה בדיוק הדבר שגם את צריכה."
עכשיו אני מבולבלת; היא מציעה לי להצטרף אליה? זה נשמע נורא ואיום מאלף סיבות, אבל אולי זו יכולה להיות חוויה מחברת, סוג של בונדינג. "את מתכוונת שתרצי שאצטרף? מה סידורי הלינה?" אני שואלת ותוהה אם יש דרך הגיונית להצטרף אליה וגם להתחבא בחדר שלי עם ספר.
"חוששני שלא, יקירה. קיבלתי את המקום הפנוי האחרון בהחלט — במתנה מהגברת בכבודה ובעצמה, ואני מרגישה שאני לא יכולה לדחות אותה."
"אוקיי." נו, לפחות נחסך ממני דיון בעד־ונגד אָיָווּאַסְקָה. במקום זה אני מנצלת את הרגע כדי לעכל את העובדה שאימא שלי מעדיפה לבלות את חג המולד עם חבורה של זרים ולא איתי. זה בגללי? בגלל משהו שעשיתי? לא התקשרתי אליה מספיק או לא קפצתי לבקר לעיתים מספיק קרובות? ואז באה המחשבה האיומה מכולן: כל זה היה פחות נורא אם אבא שלי היה עדיין בסביבה. אני זוכרת את תקופת החגים איתו וכמה מיוחד זה היה, גם אם לא היינו יחד בחג עצמו, אחרי שהוריי נפרדו. בשלב מוקדם הוא החליט שבמקום ארוחה נוספת של תרנגול הודו איתי ועם מיילס, הגישה הטובה ביותר היא לגרום לנו להרגיש שחג המולד איתו זה משהו מתוחכם של אנשים בוגרים. טיול לאורך הגדה הדרומית ושוקו חם בבית הקפה של מכון הקולנוע הבריטי לפני צפייה בהקרנת צהריים של "אילו חיים נפלאים". או דים־סאם בצ'יינהטאון, ואחר כך אחר צהריים של עלעול בחנות הספרים פוילְז, וחזרה הביתה עם ערמה של ספרים בכריכה רכה. אני מקווה שהוא ידע כמה אהבתי את חגי המולד הלא־חג־מולדיים האלה. הוא מת לפני שש שנים, כשהייתי בת עשרים ושש, והוריי נפרדו כשהייתי בת עשרים, כך שלא היו רבים כאלה: שלושה, אם לדייק.
"טוב, אני מקווה שתיהני, אם זה מה שאת רוצה לעשות," אני אומרת לאימא. "אני אישאר בבית, זה בסדר," אני מוסיפה, למקרה ששאלה את עצמה.
"יקירה שלי... תודה לך שאת מבינה. אבל באמת שאני מרגישה נורא לגבי זה. אז הנה מה שהייתי רוצה לעשות. אני אחלוק איתך את המַיילים שלי בתוכנית הנוסע המתמיד, כמתנת חג מולד — תוכלי לטוס לכל מקום בעולם שתרצי. על חשבוני."
איזו מתנה מחממת־לב מאם לבתה: את יכולה לנסוע לאן שאת רק רוצה — חוץ מאשר לבית שלי. אבל אני לא באמת יכולה לכעוס עליה. היא לא נרקיסיסטית קלאסית, כמו שחברתי קירָן טענה פעם אחרי יותר מדי יין אדום: החיים שלה פשוט מעסיקים אותה. מה שפיתח בי יכולת התאוששות מהירה. זה מאכזב, אבל אתמודד. אני בת שלושים ושתיים, לא בת שתים־עשרה: אני מסוגלת לבלות את חג המולד לבדי.
"נחמד מצידך, אימא, אבל אני לא מחפשת לעלות על מטוס. אני אישאר כאן."
"מה לגבי..." קולה של אימא משתהה לרגע ואנחנו מדלגות מעל האופציה החסרה, שאותה לא מזכירים אף פעם: אבא. "מה לגבי החברות שלך? אני בטוחה שתוכלי לעשות משהו איתן. מה קרוליין עושה? תמיד רצית לחגוג את חג המולד עם חברות, לא? זה באמת יכול להיות כיף גדול!"
עכשיו אני מתעצבנת. אני יכולה לקבל את העובדה שהיא שינתה את תוכניותיה, אבל אני לא מוכנה לשמוע שהיא בכלל עשתה לי טובה בכך שביטלה את חג המולד שלנו.
"הכול בסדר. תשמעי, התור שלי הגיע. אני מתקשרת אלייך יותר מאוחר." אני מנתקת ומחזירה את העוגיות למדף — לא אצליח להגיע לדואר בזמן כדי לשלוח אותן — ומתחילה ללכת לעבר הדלת. שיר של אלה פיצג'רלד מתנגן והיא שרה על אהבתה שתחמם אותה. מולי בא זוג גרמנים, לבושים מעילים תואמים, מתווכחים על קופסאות מקרוּן שונות. אימא צעירה עם תינוק במנשא בד עומדת מול אגף סלסילות השי, סוקרת את האפשרויות השונות ותוך כדי כך משעינה את סנטרה על ראשו של התינוק. אני מפלסת לי דרך לעבר היציאה ומתחילה ללכת לתחנת הרכבת התחתית.
ואז זה קורה; שיטפון של עצבות יורד עליי פתאום משום מקום. כמו בסצנות הראשונות של "הקוסם מארץ עוץ", הנורות הקטנטנות והצבעים החגיגיים של פיקדילי נמוגים והכול נהיה אפור וקר. הקרקע כאילו נשמטת תחת רגליי. חג המולד הוא הבעיה הכי קטנה שלי, האמת. אני יכולה להישאר בבית ולצפות בפרקי "דוקטור הוּ", או להתנדב איפשהו, או אולי לנסוע לחוויאר ופול. אבל אני לא מצליחה שלא לחשוב: מתי יגיע הרגע שלי? מתי אני אהיה במרכז חיי שלי במקום שאהיה בשולי חייהם של אחרים? גוש מצטבר בגרוני ואני מבועתת מהאפשרות שאפרוץ בבכי. אני שונאת לבכות ולעולם, לעולם לא מרשה לעצמי לעשות את זה. אני עומדת לרדת במדרגות לרכבת התחתית, כשאני קולטת מה אני שומעת — קולטת איזה שיר שר זמר הרחוב בכניסה לתחנה בדקות האחרונות.
"ריבֶר" של ג'וני מיטשל. שנים לא שמעתי את השיר הזה או חשבתי עליו. הפסקתי להקשיב לו כי הוא גרם לי לחשוב עליו: על האדם היחיד שאני יודעת שאהב אותו כמוני. קולו של זמר הרחוב נשמע אירי ולמשך שנייה אחת משוגעת אני תוהה: אולי זה הוא? אני נדחקת דרך ההמון שעל שפת המדרכה ברחוב ריג'נט כדי לראות — אבל כמובן שזה לא הוא. הבחור הזה בלונדיני ושזוף, לא שחור שיער וחיוור. אין לי מושג איפה הוא יכול להיות עכשיו בעולם, אבל אני די בטוחה שזמר רחוב הוא כבר לא. ובכל מקרה, הרי הוא לא שר. אני שרתי והוא ניגן בגיטרה.
אני עומדת, מאזינה למוזיקה וההמון חולף סביבי, עד שאני כבר לא יכולה יותר להקשיב. אני משליכה כמה מטבעות פאונד לכובע של זמר הרחוב, מבלי לפגוש את מבטו, וחוזרת ללכת. לא מתחשק לי עדיין לחזור הביתה, לדירה ריקה; אני עצובה וחסרת מנוחה ומטרידים אותי הזיכרונות הישנים שהייתי אמורה לשכוח מזמן. אז אני מתרחקת מהרכבת התחתית ומוצאת את עצמי נסחפת לאורך רחוב רופרט ודרך סוהו, מביטה מבעד לחלונות מכוסי אדים בכל האנשים הזרים שצוחקים ומפטפטים, נזהרת לא לדרוך בשלוליות המוארות באורות הניאון ונורות הלהט. מוכר של עיתון "ביג סֵלֶר" מציע לי עותק של מהדורת חג המולד. אני קונה אותו ומביטה בתאריך. דצמבר 2019. אני נזכרת איך ישבתי מולו בבית הקפה ההוא באיטליה, כשהוא אמר: אם תבואי לדבלין, בעוד עשר שנים, אני אהיה שם וניפגש... בשש מחוץ לקפה בְּיוּלי'ז ברחוב גרפטון, בערב חג המולד.
קשה להאמין, אבל זה היה לפני עשר שנים. שנת 2019 נראתה רחוקה כל כך, כמעט עתידנית, כשהוא הציע את זה לראשונה לפני עשור, אבל השנים חלפו ביעף והנה היא הגיעה. לא שאני מצפה שהוא יזכור. גם אני כמעט שכחתי את זה, עד שתפסתי, עוד בינואר, שהנה היא הגיעה. אבל היו לי דברים אחרים על הראש, והימים שלי היו גדושים — עד עכשיו.
אני מוציאה את הטלפון, תוהה עם מי אוכל לדבר כדי להתעודד. יש לי מזל: אני יודעת שאני יכולה להתקשר לקרוליין או לקירן בכל שעה. אנחנו חברות מגיל חמש־עשרה. אם איאלץ להחביא גופה, אני יודעת שקירן תחכה לי עם את חפירה. וקרוליין תביא שמיכה, תרמוס עם תה ובטח גם פּוֹדקסט שיאשר את הרגשות שלי בקשר לזה. אבל אני לא רוצה לדבר על הזיכרונות שהשיר הזה הציף בי. או על ההחלטה של אימא שלי להבריז לי ברגע האחרון. אני לא רוצה שהן יחשבו שאני מזמינה את עצמי לבלות את חג המולד עם אחת מהן — לשתיהן יש כבר תוכניות שהן עשו עם הבעל והחבר הקבוע שלהן, בהתאמה. ואני יודעת שהן לא ירצו שארגיש בודדה, אבל אני מעדיפה לדבר עם מישהו שמבין איך זה לקבל החלטות בשביל עצמך כל הזמן, ולהיות אחראית לעצמך ולא לאף אחד אחר.
שוב מתחיל לרדת גשם — טיפות קרות ועבות, כמעט ברד. הגעתי לכיכר בלומסברי, קרוב לאולם הבאולינג. אני מתעוררת מחלום בהקיץ ורואה שצעדתי כל הדרך אל ביתו של חברי ג'ו, הולכת בנתיב המוכר כמו מכונית על ג'י־פי־אס. נתיב — מסוהו עד לדירה שלו — שמן הסתם הלכתי בו מאה פעם, לפעמים עם ג'ו או לעיתים קרובות יותר עם חבורה של חברים. לא פלא שהתגלגלתי לכאן בלי לחשוב. האור דולק אצלו, תודה לאל. הוא האדם שאיתו אני הכי רוצה לדבר עכשיו, ויהיה הרבה יותר נחמד לפגוש אותו פנים אל פנים מאשר להתקשר או לסמס. אני מוציאה את הטלפון שלי ומחייגת את המספר שלו.