בייבי רנ-ג'יט

הלילה ששינה את חייה

דפנה התעוררה משנת הצוהריים מלאת אנרגיה. חשבה לעצמה שהתברכה בכך שתינוקה רנ־ג'יט ישן גם הוא ונתן לה לנוח את מנוחת הצוהריים. מה הייתה עושה אלמלא כך, שהרי עזרה לא הייתה לה מאף אחד. הוא עדיין ישן בעריסה ליד מיטתה. הרימה את התריס שמעל מיטתה. השמש טרם שקעה, השמיים היו בצבע כחול, מוארים בנגיעות של כתום, אפור ולבן. היא ישבה במרפסת, לגמה מן הקפה של אחר הצוהריים. הקפה הרביעי שלה עד כה. נגסה מעוגת הגבינה והתענגה מטעמה העדין והאוורירי. בכפית נטלה מהקצפת המונחת לצד העוגה. ביס מהעוגה וכפית מהקצפת. ברקע נשמע קול ציוץ הציפורים מדי פעם בפעם, אליהם הצטרפו צווחות העורבים. את ציוצם של הציפורים אהבה מאוד לשמוע. במיוחד את ציפורי השיר, זוג שהגיע בקביעות כל בוקר והתיישב על מעקה המרפסת. האחד מהם ראשו ועורפו בצבע כתום־אדום; גבו, זנבו וכנפיו שחורים. כתמים לבנים בשכמות ומידתו קטנה, פס עין שחור ורחב נמתח מהמצח אחורה עד הכנף. והציפור האחרת, הנקבה, צבע כיפת ראשה ועורפה חום בהיר. פס שחור עדין נמתח מהמצח אחורה עד כנפיה, ושירתה נעימה. אחת מהן במקורה תפסה חרק שהיה על המעקה והכניסה אותו לפיה. השנייה המשיכה בזמרתה. לפתע, עורב אפור נחת על גדר החצר. ציפורי השיר, עזבו את המקום חיש ועפו אל על. העורב קרא את קריאותיו ולא נטש את מקומו, הקיש במקורו וניער את כנפיו. היא הביטה בו ארוכות. חששה שיתקרב אליה. דפנה נכנסה לביתה ועלתה במעלה המדרגות למרפסת העליונה כשהיא אוחזת במעקה העשוי מעץ אלון. היא המשיכה להביט בו מרחוק והעורב המשיך בקריאותיו. הוא הזכיר לה קצת את סרט האימה "הציפורים" של אלפרד היצ'קוק. רק שהוא לבד על הגדר. מה הוא רוצה להביע? האם הוא גוסס? ככה ישב באותו מקום דקות ארוכות ולא זע. תהתה. בכיו של תינוקה רנ־ג'יט, קרא לה להיכנס הביתה ודפנה מיהרה אליו. "מה לך נסיך שלי? אתה רעב? אולי קודם אחתל אותך?" אמרה והכניסה לו את המוצץ לפיו. הוא מצץ בחוזקה את המוצץ ומעט נרגע. דפנה הניחה אותו על שידת ההחתלה. תוך כדי החלפת חיתול היא פיזמה לו שירי ילדים שמחים. לאחר מכן הרימה אותו בזרועותיה החמימות ושאלה: "רנוש ישנת טוב?" קרבה אותו לפיה ונשקה לו בלחיו. הסניפה את הריח הנעים שלו לתוכה. "נסיך שלי" כך נהגה היא לקרוא לו. הוא העיף את המוצץ מפיו וניקר על כתפה. היא הלכה לחדר האורחים של הבית, כשהוא בזרועותיה. התיישבה על הכורסא. הרימה את החולצה וחלצה שד והוא ינק בלי בעיה. עשתה לו הפסקה ואחר כך רנ־ג'יט המשיך לינוק מהשד השני. הביטה בו. חשבה שפניו העגולות יפות, וכמה הוא דומה לאביו. בדקה את גּוֹן עורו בעיניה וחשבה שרוב הסיכויים שיהיה בעתיד כהה עור כמו אביו. אפו קטן ומתרחב. אבל העיניים, בהירות. כחולות. צבען וצורתן בדיוק כמו שלה. האוזניים - בדיוק כמו של סריקנט, צורתם צורת משולש. הוא ינק ועיניו נעצמו אט־אט עד אשר נרדם. היא שחררה אותו מהתנוחה שבה היה, שיערות ראשו המעטות היו רטובות מזיעה. היא התרוממה ממקום מושבה, והלכה לכיוון הלול כשהוא על כתפה, אוחזת אותו בידיה כשגופה רוכן קדימה. לאט־לאט, בזהירות, הניחה אותו בלול, מול דלת הכניסה הפתוחה לרווחה של הבית. שיהיה לו אוויר. כיסתה אותו בשמיכת צמר סרוגה, בגוונים של כחול־צהוב.

דפנה התרגלה לשקט. כבר חודשיים שלמים שהיא לבד עם רנ־ג'יט, בביתם. היא התגרשה מסריקנט כחודשיים לאחר הולדת רנ־ג'יט. היא התיישבה על הכורסא ומחשבותיה נדדו אל סריקנט. היא לא יכולה לשכוח את זעמו כאשר ביקשה ממנו דברים פשוטים ובמיוחד את אותו הלילה בחדר השינה, כאשר ביקשה ממנו לא לזרוק על הרצפה את מקל הארטיק שאכל ואז צעק עליה צעקות רמות בטירוף. ובאותו הרגע נבהלה וקפצה מן המיטה, והוא אחריה הצמידה לקיר, עיניו הגדולות נפתחו ואיימו עליה, אחר נתן אגרוף לקיר מעל ראשה, ודם ניגר מכף ידו. הוא גידף אותה והשתולל. וכל זאת היה כאשר שבה מבית החולים, אחרי לידה ואחרי ניתוח קיסרי. הוא למד להתנהג כך אצלם בבית. שם בהודו. כמו אבא שלו בדיוק. גם הוא היה אלים. היא החליטה שהגיעה העת לגרש את המחשבות השליליות והגיעה השעה לעשות משהו לבית.

היא קמה מהכורסה הנוחה ופתחה את כל חלונות הבית. ככה שיתאוורר. עלתה שוב במעלה המדרגות למרפסת. פתחה את הדלת, הוציאה ראשה החוצה, כדי לראות אם העורב עדיין יושב על הגדר. רווח לה כאשר ראתה שהוא איננו שם. נעלה את הדלת וירדה לקומה התחתונה.

לקראת סוף שבוע, לקראת השבת הקרבה ובאה, היא החליטה לשטוף את הרצפה שהייתה כבר מלאה באבק. שיהיה לה ולתינוקה נעים בבית. מאז שהיא חיה לבדה ללא בן זוג, לא היה אכפת לה במיוחד מניקיון הבית. גם הכאבים שאחרי הניתוח קיסרי גרמו לכך שהיא התעלמה מהנושא. אז היום זה היום, אי אפשר להתעלם יותר ולדחות את הניקיון. 'אנחנו נושמים את האבק, זה לא בריא', כך חשבה לעצמה. ראשית נטלה מטאטא והחלה לטאטא את הרצפה. אחר ניקתה אבק מכל כוננית, מדף, שהיו בחדרים. היא עבדה בזריזות. משסיימה מילאה מים חמים עד מחצית הדלי. דפנה אהבה לשטוף רצפה במים חמים. שפכה מעט חומר ניקוי בריח יסמין לתוכם. הרימה את הדלי הכבד ופנתה לחדר השינה.

"איי!" אמרה חלושות. כל פעם היא מזכירה לעצמה שאסור לה להרים חפצים כבדים בגלל הניתוח שעברה. או נכון יותר הגוף מאותת ומזכיר לה. בפעם הבאה תמלא מעט מים, הבטיחה לעצמה. היא הרימה את החפצים מהרצפה והניחה אותם על המיטה, גם את הנעליים והמאזניים. את המכנסיים והחולצה שהיו על הרצפה הרימה והעבירה לסל הכביסה שבמקלחת. כשהביטה על החלונות המלוכלכים, חשבה בליבה שתבריק אותם ביום אחר, שהרי אי אפשר הכול באותו היום. היא צריכה לשמור על כוחותיה. היא החלה בשטיפת הרצפה. עם הרבה מים כמו שאהבה. ניחוח יסמין היה באוויר. דפנה התפללה בליבה שרנ־ג'יט יישן עוד קצת עד שתסיים את הניקיון. היא הייתה חרוצה וזריזה. משסיימה לנקות את החדר נכנסה לחדר האמבטיה. נטלה סקוטש וחומר ניקוי ושפשפה את האמבטיה. ריח הכלור היה חזק והיא הניחה את הסקוטש והלכה לפתוח חלון. אחר כך שפשפה וניקתה את הכיור. אחר שטפה את הרצפה, עם הרבה מים ובדיוק ברגע הזה רנ־ג'יט בכה. היא שטפה היטב בסבון ובמים את ידיה והלכה לכיוונו. הרימה אותו לתוך זרועותיה החמות. נטלה חיתול מהלול והניחה על כתפה. נשקה לו נשיקות קטנות בפניו הקטנות, קרבה את לחיו אל לחיה, ליטפה אותו, הכניסה לפיו את המוצץ והוא נרגע. בזהירות רכנה והניחה אותו בלול. הפעילה עבורו את המובייל המנגן, עיניו עקבו והיו מרותקות למראה המובייל המסתובב. כיסתה אותו בחיתול ומעליו הניחה את שמיכת הצמר. נראה שעוד רגע עיניו יעצמו.

אוויר טוב וצח נכנס הביתה. אוויר צח שהתערבב עם ריח היסמין והכלור. דפנה הספיקה לנקות כבר שני חדרים ואת המקלחת. התקדמה לחדר השלישי. שפכה את המים השחורים לתוך השירותים ומילאה מי ברז חמים, צלולים ונקיים. הפעם מילאה רבע דלי מים. תוך כדי הצטרפה לשיר המתנגן ברדיו Bad Day , של דניאל פאוטר. הוסיפה חומר. הרימה את הדלי והלכה לחדר השלישי. לפתע שמעה צווחות של להקת עורבים, ובין לבין מרחוק בכי של תינוק. עזבה את הדלי שנפל מידיה, המים נשפכו לכל עבר, היא רצה מהר לכיוון הלול, החליקה ונפלה על פניה. שכבה כך משך דקות אחדות, חשה שמשהו נוזל על פניה, נטלה את ידה, נגעה במקום וראתה כי דם ניגר מפניה. היא ביקשה מאלוהים שיעזור לה וייתן לה כוח לקום. עוד מספר שניות חלפו ואז לא היה אכפת לה מכאביה, היא הרימה את עצמה בזהירות ולאט לאט, התרוממה וניסתה ליישר את גבה. בכי התינוק פסק לגמרי. מהמסדרון התקדמה לאט לחדר האורחים. הביטה בלול. הלול ריק. נשימתה נעתקה. "רנ־ג'יט" זעקה. היא ניסתה להאיץ את צעדיה, זה היה כמעט בלתי אפשרי, בצליעה ובכאב הלכה לכיוון היציאה. ירדה לאט בגרם המדרגות המובילות לרחוב, ותוך כדי צעקה בשמו "רנ־ג'יט! רנ־ג'יט! רנ־ג'יט! רנוש!" זעקה: "הצילו! הצילו!" שמעה חריקת מכונית שכמו טסה במהירות עצומה ונעלמה מעיניה אל האופק.

"רנ־ג'יט! רנ־ג'יט! למה? למה?" התקפלה כמו שבלול על האספלט. המשיכה לזעוק, זעקתה נחלשת והיא התעלפה. בשל התעלפותה ונפילתה על האספלט, היא קיבלה מכה בראש ודם ניגר מראשה. יסמין שכנתה שהייתה באותה העת ברחוב, ראתה את דפנה ומיהרה אליה.

"דפנה! דפנה!" קראה בשמה. משלא פקחה את עיניה, סטרה לה קלות בפניה ודפנה התעוררה כעבור כמה שניות. אחר כך יסמין אחזה בידה והושיבה אותה אט אט במדרגות. שכנה סקרנית נוספת הגיעה בריצה ושאלה: "מה קרה? מה קרה?"

דפנה קראה בשמו בקול חלש; "רנ־ג'יט, רנ־ג'יט, חטפו לי אותו." אחר כך ביקשה: "מים" ושוב היא גלגלה את עיניה והתעלפה. אנשים נוספים התקהלו סביבה. שכן הרים את רגליה ואחר הרים את ראשה והחזיק בפצע המדמם שבראשה כדי לעצור את הדימום. מששבה לה הכרתה אמרה בקול שקט: "חטפו לי אותו! חטפו את האפרוח שלי. חטפו את הבן שלי." ניסתה להתרומם אך מיד חזרה למצבה הקודם: "יש לי סחרחורת," אמרה בלחש.

יסמין רצה להביא לה כוס מים, מגבת, ובמקביל, כשהיא לחוצה ומודאגת הזמינה אמבולנס וניידת משטרה.

דפנה מצאה עצמה שוכבת על הספה בחדר האורחים כשמעליה פרמדיק שמדד את לחץ הדם שלה. פניה חיוורות. שוטר עמד לידם. יסמין השכנה, ניגבה בדאגה לא מוסתרת את מצחה במגבת רטובה. הפרמדיק ניקה את הפצע שבראשה ואמר: "זה פצע שטחי בלבד." שם משחה אנטיביוטית וחבש את הפצע. יסמין כיבתה את הרדיו, שהיה מונח על המזנון.

"תנוחי, אל תרדי מהספה, עד שלחץ הדם שלך יעלה מעט." התבקשה על ידי הפרמדיק.

"יש עוד מישהו נוסף שגר אתך בבית?" שאל.

דפנה נענעה בראשה.

"מי את?" שאל הפרמדיק את יסמין.

"אני שכנה שלה. גרה לידה."

דפנה החלה שוב להתייפח. "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, איך קרה לי דבר כזה? רנ־ג'יט, רנ־ג'יט, איפה אתה? מה אני עושה?" אודם כיסה את פניה הלבנות.

"תירגעי גברת, תירגעי. אל תתאמצי. תני ללחץ הדם שלך להתייצב." אמר הפרמדיק.

יסמין הרטיבה את פני דפנה במגבת. טובלת שוב את המגבת במים הקרים אשר בקערה ושוב הניחה על מצחה ועל פניה של דפנה.

"מים זה מרגיע," אמרה יסמין לדפנה.

דפנה מעט נרגעה. היא ביקשה מיסמין להניח לה. כעבור זמן מה הפרמדיק בדק שוב את לחץ הדם שלה.

"יש שיפור בלחץ הדם, הוא התייצב עכשיו," אמר.

השוטר שהמתין בסבלנות שאל: "מה קרה? תוכלי לספר לי מה היה?"

דפנה התיישבה על הספה ודמעותיה זלגו על לחייה ללא שליטה, מתייפחת ותוך כדי מספרת לו; "אחרי שהנקתי את רנ־ג'יט, הנחתי אותו בתוך הלול, הוא נרדם והלכתי לשטוף את הרצפה בחדר השינה.."

"בבקשה נסי לא לבכות, כי אני לא מבין מילה ממה שאת מספרת לי." אמר השוטר. יסמין הגישה לה שוב את כוס המים. "תשתי," היא אמרה לה. הפרמדיק נתן לה טישו לנגב את הדמעות והיא המשיכה לספר ובכייה התגבר תוך כדי. "המשכתי לנקות את הבית ופתאום שמעתי את הבכי של רנ־ג'יט." ואז היא החלה סוטרת קלות לפניה ואמרה: "וואי לי, וואי לי, רצתי לכיוון הדלת." ופרץ של בכי יצא מגרונה והתגבר. הפרמדיק אמר: "אני נותן לך זריקת הרגעה." היא לא סירבה.

הפרמדיק הזריק לה זריקת הרגעה. השוטר המתין בסבלנות ולאחר כמה דקות, כשדפנה נרגעה, הוא שואל אותה: "מי לפי דעתך יכול היה לחטוף את הבן שלך?"

"אני לא יודעת, אני לא יודעת..." השיבה והוסיפה: "בבקשה, אני רוצה עכשיו להיות לבד." והדמעות זלגו מעצמן, עד אשר נרדמה. השוטר והפרמדיק הביטו בה.

"איך קורה דבר כזה, אני לא מבין," אמר הפרמדיק לשוטר. והשוטר הביט בו במבט חסר אונים.

הפרמדיק והשוטר עזבו את הבית. יסמין נותרה עמה דקות נוספות. אחר כך הלכה יסמין לביתה.