האיש משה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיש משה
הוספה למועדפים

האיש משה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

נתיב הזיכרון נפתח בלבו של משה. הוא כבר ידע את אהבתה הגדולה לפרטים קטנים, לנצנוץ כוכבים ולאבק דרכים. זו היא שהחזירה אותו למי היאור, לכוכבים, לדובה הגדולה, לכוכב הצפון, למזלות, לשביל החלב. שניהם היו שוכבים על הגב במדבר, מחוץ לאוהל. הוא היה מצביע אל השמיים, על הדברים הראשונים שראה. מספר לה על כף היד שהייתה שומרת עליו שלא ייסחף, על הזרוע הארוכה שהוציאה אותו מהיאור והביאה אל הארמון.

לציפורה יש אוסף של פרטים שמצאה מושלכים סתם כך בחייו של משה.

היא אוספת אותם במקורהּ ועושה מהם קן.                         

דוד סנה מתגורר במושב שובה שבעוטף עזה. הוא מורה, תסריטאי ומעביר סדנאות כתיבה ונגרות, חובב ציפורים והליכה ביערות ובשבילים לא-מסומנים, נשוי ואב לחמישה. "האיש משה" הוא ספרו הראשון הרואה אור.

"מבטא תעוזה גדולה […] עולם שלם של אמונות ודעות עומד כאן למבחן עומק"

יונדב קפלון

"צירוף נדיר של מעוף, דמיון ודיוק"

רבקה מרים

"יכולת מעוררת התפעלות לרקום את הפלאי ביומיומי, להגניב את המיתוס אל העכשיו, להבזיק את הגורלי באגבי"

עודד וולקשטיין

פרק ראשון

משה ישב בשורה האחרונה בבית מדרשו של רבי עקיבא. הרב דיבר. משה לא הבין דבר ממה שנאמר. גם אני ישבתי בשורה ההיא ולא הבנתי. משה הקשיב. אני נרדמתי.

כשהניח את ידו על ראשי, התעוררתי.

למה אתה נרדם?

אני לא מבין כלום.

גם אני לא מבין כלום, אמר משה. אבל תסתכל עליו. הוא מבין משהו.

לראות מישהו שמבין משהו זו חוויה מעוררת, אמרתי, אבל העיניים שלי נעצמות. הוא הביט בי בעצב. משכתי בכתפיים. אין לי כוח לנסות יותר, אמרתי.

משה שתק, אבל לבו לא שתק לו.

הוא מבין, אמרתי שוב. חשבתי שמשה ימצא בזה נחמה.

משה הרים עיניו לשמיים. רציתי משהו אחר, אמר לאחר רגע. לא רק הבנה. רציתי שזה יחיה באמת וייגע בכולם.

בַּשׁוּרָה שאנחנו יושבים בה יש עוד הרבה אנשים. כמה מהם ישנים, אחרים עסוקים במחשב. כמה מהם מפטפטים זה עם זה, כמונו.

כמה אחרים – מעטים – מתפלפלים עם רבי עקיבא. הם יושבים לפנים.

רבי עקיבא ממשיך בשיעורו ודורש כתרי אותיות.

משה שותק. הוא מסובב אליי את ראשו.

אני לא מבין את זה, אני אומר. התורה הזאת המיתה אותי שנים, אני כבר לא כל כך... התורה הזאת היא קיר אטום בלי חלונות. אני קורא ולא מבין.

משה נרתע. הוא מעביר יד בזקנו. עיניו בורקות. רטובות. הוא נזכר בשברי הלוחות, בתורה שהאותיות בה עומדות באוויר. תורה שאפשר לראות דרכה.

זאת הלכה למשה מסיני! מכריז רבי עקיבא.

בית המדרש דומם. משה מסב את ראשו אל הרגע הזה, שבו הכול נעצר מיראת כבוד. נראה שאינו מרוצה. לא נחה דעתו.

אני רוצה לספר לך משהו, הוא אומר.

הם נפגשו לראשונה כשמשה עזר לה ולאחיותיה. הוא השקה את הכבשים. ציפורה הביטה בו. לבושו היה זר לה. הוא עבד במרץ.

היא ניגשה אליו. מי אתה?

משה התבלבל. מאיפה צצה לי זאת בין האחיות, חשב. ואיך היא באה בשאלה בדיוק לנקודה החלשה שלי?

אני משה, הוא אמר. רק היא, שעמדה קרוב, שמעה את הכבדוּת שבפיו. רק היא שמה לב שמבטו חומק ממנה. הוא נראה לה איש מצרי עם זיכרונות של מקומות אחרים.

היא התאהבה בו.

משה בורח למדבר. הוא לא יכול לעמוד מול פרעה. גם לא מול האיש העברי שהתקומם כשהתערב בריבוֹ. הוא מעדיף להיות עם עצמו, ושהחלום שלו לא ייפגע. הוא מעדיף לשכוח הכול.

אבל אז הוא רואה את ציפורה, והוא רואה מקור וכנפיים.

הוא עזר לה ולאחיותיה במדבר, היא חשבה. הנה איש שמוכן להילחם על צדק. היא הייתה מוכנה לתת לו את כנפיה, הוא נתן לה סיפור לעוף בו.

בכל ערב הייתה שואלת אותו, נזכַּרת מי אתה? והוא היה אומר, אני משה. אבל היא רצתה לדעת יותר. נראה היה לה שגם משה זה צל.

כשנזכר אמר לה, אני עברי.

מה זה עברי? היא שאלה.

הוא נזכר לאט. הוא היה חוזר ממסעות במדבר ומוצא לה עוד פרט ועוד פרט. הוא נזכר בכוכבים ביאור כשהיה בתיבה. הוא נזכר שהיה מוצפן. הוא נזכר באמו ובאביו ובאבי־אביו. הוא נזכר ביוסף וביעקב, אבי יוסף. הוא נזכר ביצחק ובאברהם. בכל לילה היא שואלת, מי אתה? והוא מספר לה מה עוד גילה. היא זוכרת ואז מזכירה לו, שיידע.

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

האיש משה דוד סנה

משה ישב בשורה האחרונה בבית מדרשו של רבי עקיבא. הרב דיבר. משה לא הבין דבר ממה שנאמר. גם אני ישבתי בשורה ההיא ולא הבנתי. משה הקשיב. אני נרדמתי.

כשהניח את ידו על ראשי, התעוררתי.

למה אתה נרדם?

אני לא מבין כלום.

גם אני לא מבין כלום, אמר משה. אבל תסתכל עליו. הוא מבין משהו.

לראות מישהו שמבין משהו זו חוויה מעוררת, אמרתי, אבל העיניים שלי נעצמות. הוא הביט בי בעצב. משכתי בכתפיים. אין לי כוח לנסות יותר, אמרתי.

משה שתק, אבל לבו לא שתק לו.

הוא מבין, אמרתי שוב. חשבתי שמשה ימצא בזה נחמה.

משה הרים עיניו לשמיים. רציתי משהו אחר, אמר לאחר רגע. לא רק הבנה. רציתי שזה יחיה באמת וייגע בכולם.

בַּשׁוּרָה שאנחנו יושבים בה יש עוד הרבה אנשים. כמה מהם ישנים, אחרים עסוקים במחשב. כמה מהם מפטפטים זה עם זה, כמונו.

כמה אחרים – מעטים – מתפלפלים עם רבי עקיבא. הם יושבים לפנים.

רבי עקיבא ממשיך בשיעורו ודורש כתרי אותיות.

משה שותק. הוא מסובב אליי את ראשו.

אני לא מבין את זה, אני אומר. התורה הזאת המיתה אותי שנים, אני כבר לא כל כך... התורה הזאת היא קיר אטום בלי חלונות. אני קורא ולא מבין.

משה נרתע. הוא מעביר יד בזקנו. עיניו בורקות. רטובות. הוא נזכר בשברי הלוחות, בתורה שהאותיות בה עומדות באוויר. תורה שאפשר לראות דרכה.

זאת הלכה למשה מסיני! מכריז רבי עקיבא.

בית המדרש דומם. משה מסב את ראשו אל הרגע הזה, שבו הכול נעצר מיראת כבוד. נראה שאינו מרוצה. לא נחה דעתו.

אני רוצה לספר לך משהו, הוא אומר.

הם נפגשו לראשונה כשמשה עזר לה ולאחיותיה. הוא השקה את הכבשים. ציפורה הביטה בו. לבושו היה זר לה. הוא עבד במרץ.

היא ניגשה אליו. מי אתה?

משה התבלבל. מאיפה צצה לי זאת בין האחיות, חשב. ואיך היא באה בשאלה בדיוק לנקודה החלשה שלי?

אני משה, הוא אמר. רק היא, שעמדה קרוב, שמעה את הכבדוּת שבפיו. רק היא שמה לב שמבטו חומק ממנה. הוא נראה לה איש מצרי עם זיכרונות של מקומות אחרים.

היא התאהבה בו.

משה בורח למדבר. הוא לא יכול לעמוד מול פרעה. גם לא מול האיש העברי שהתקומם כשהתערב בריבוֹ. הוא מעדיף להיות עם עצמו, ושהחלום שלו לא ייפגע. הוא מעדיף לשכוח הכול.

אבל אז הוא רואה את ציפורה, והוא רואה מקור וכנפיים.

הוא עזר לה ולאחיותיה במדבר, היא חשבה. הנה איש שמוכן להילחם על צדק. היא הייתה מוכנה לתת לו את כנפיה, הוא נתן לה סיפור לעוף בו.

בכל ערב הייתה שואלת אותו, נזכַּרת מי אתה? והוא היה אומר, אני משה. אבל היא רצתה לדעת יותר. נראה היה לה שגם משה זה צל.

כשנזכר אמר לה, אני עברי.

מה זה עברי? היא שאלה.

הוא נזכר לאט. הוא היה חוזר ממסעות במדבר ומוצא לה עוד פרט ועוד פרט. הוא נזכר בכוכבים ביאור כשהיה בתיבה. הוא נזכר שהיה מוצפן. הוא נזכר באמו ובאביו ובאבי־אביו. הוא נזכר ביוסף וביעקב, אבי יוסף. הוא נזכר ביצחק ובאברהם. בכל לילה היא שואלת, מי אתה? והוא מספר לה מה עוד גילה. היא זוכרת ואז מזכירה לו, שיידע.

*המשך העלילה בספר המלא*