גלגולה של הלכה

פרק ראשון
טעם הדין
מבוא

ראוי לפתוח את הדיון באיסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו בבירור טעם הדין. הסיבה לכך פשוטה: אנו עוסקים בדין שאינו מפורש במקרא, ולכאורה נראה כי מדובר בגזירה או תקנה של מי מחכמי הדורות או במנהג קדום שהתגבש והפך לדין.[1] דין זה נקבע על־ידי מאן־דהוא מחמת הטעם שבבסיסו, והכרת טעם זה היא נקודת מוצא להבנת הדין.

האופן שבו הובן טעם הדין השפיע על הדרך שבה התייחסו חכמים למגוון שאלות שהוא עורר, ואי אפשר על־כן לעסוק באופן ראוי במקורות אלו קודם שנברר את הטעם שעומד ביסוד הדין.

טעם הדין נזכר בספרות חז"ל בשלושה מקורות: שני מקורות העוסקים בטעם הדין ישירות, ומקור שלישי העוסק במשך תקופת האיסור, ואגב עניין זה משתמע ממנו טעם הדין.

נעיין בקצרה במקורות אלו:[2]

א. הטעם שבתלמוד הבבלי

"תניא: לא ישא אדם מעוברת חברו ומנקת חברו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, גזרה שמא תעשה עוברה סנדל".[3]

לאחר הבאת ברייתא זו, מובא בתלמוד הבבלי דיון מפורט בטעם הדין.

ב. הסגת גבול – הטעם במקורות הארץ־ישראליים

"לא ישא אדם מעוברת חברו ומנקת חברו, משום שנאמר (משלי כג, י) 'אל תסג גבול עולם, ובשדי יתומים אל תבא'".[4]

ג. התעכרות החלב

"מנקת שמת בעלה, הרי זו לא תיארס ולא תינשא עד שיהיו לה עשרים וארבעה חדש – דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר: שמנה עשר חדש.

ר' יונתן בן יוסף אומר: בית שמאי אומרים עשרים וארבעה חדש, ובית הלל אומרים שמנה עשר חדש.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לדברי האומר עשרים וארבעה חדש מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש; לדברי האומר שמנה עשר חדש מותרת להנשא לחמשה עשר חדש – שאין החלב נעכר אלא לאחר ג' חדשים".[5]

הטעם הנזכר במקור הראשון שצוטט לעיל, "גזרה שמא תעשה עוברה סנדל", זכה לדיון מפורט בסוגיית הסתמא דגמרא בתלמוד הבבלי.

בניגוד גמור לכך, על אודות הטעמים הנזכרים בשני המקורות האחרים שצוטטו לעיל, לא התקיים בספרות חז"ל כל דיון.

לנוכח המעמד הבכיר שזכה לו התלמוד הבבלי במרוצת הדורות, ומאחר שהדיון בטעם הדין בסוגיית התלמוד הבבלי הוא כאמור מפורט למדי, טעם הדין כפי שזה פורש בסוגיית התלמוד הבבלי זכה במרוצת הדורות להיחשב לטעמו המקובל של הדין, ללא עוררין כמעט.

לפיכך, סדר העיון בפרק זה יהיה כדלקמן:

א. הטעם שבתלמוד הבבלי והקשיים שהוא מעורר.

ב. הסגת גבול – הטעם במקורות הארץ־ישראליים.

ג. התעכרות החלב.

ד. זהות האישה האסורה.

ה. סיכום.

א. הטעם שבתלמוד הבבלי והקשיים שהוא מעורר

1. הטעם שבבבלי

במקור המובא להלן מוצג טעם הדין, שנזכר בקצרה במה שנראה כמקור תנאי המובא בראש הדברים, ולאחריו דיון המבקש לבאר טעם זה.

להלן נצטט את המקור תוך הצגת ביאור מילולי קצר בצידו,[6] ולאחר מכן נפנה לעיון מפורט יותר בחלקי המקור.

בבבלי, יבמות מב, ע"א וע"ב, מובאים הדברים הבאים:[7]

1. תניא: לא ישא אדם מעוברת חברו ומנקת חברו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, גזרה שמא תעשה עוברה סנדל.

2. אי הכי דידיה נמי?

 [= בהתאם לטעם שבברייתא, יש לאסור יחסי אישות גם בין בעל לאשתו המעוברת או המינקת וזאת שמא תעשה עוברה סנדל?]

3. אי למ"ד [=למאן דאמר] במוך במוך, ואי למ"ד [=למאן דאמר] מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו.

[= בעל ואשתו המעוברת או המינקת רשאים לקיים יחסי אישות, וזאת בהתאם לשתי הגישות השונות בעניין זה המובאות בתוספתא במסכת נידה:[8] לפי דעה אחת – באמצעות אמצעי מניעה מסוג מוך, ולפי הדעה השניה – ללא אמצעי מניעה משום שאפשר בכגון זה להסתמך על ההנחה כי "מן השמים ירחמו"].

4. הכא נמי אי למאן דאמר במוך במוך אי למאן דאמר מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו?

 [= פתרונות אלו, שימוש במוך או הסתמכות על כך שמן השמיים ירחמו, טובים לכאורה גם לגבי מעוברת חברו ומינקת חברו, ומדוע היה צורך בקביעת איסור הנישואין?]

5. אלא משום דחסה.

 [= החשש אינו מעיבור נוסף אלא מכך שבעת קיום יחסי האישות, הגבר ידחוס את בטנה ההרה של האלמנה ויפגע בעובר. שימוש במוך לא יפתור חשש זה, ולכן נקבע איסור הנישואין].

6. אי הכי דידיה נמי?

 [= לאור הטעם האמור, יש לאסור אף על גבר נשוי לקיים יחסי אישות עם אשתו ההרה שמא ידחוס ויפגע בעובר?]

7. דידיה חייס עילויה.

 [= על בנו גבר חס, ולכן יימנע מלגרום לאותו דחס]

8. הכא נמי חייס עילויה!

 [= גם כאן, כאשר המדובר בעובר שאינו בנו, הגבר יחוס על העובר!]

9. אלא סתם מעוברת למניקה קיימא, [דף מב, ע"ב] דלמא איעברה ומעכר חלבה וקטלה ליה.

 [= החשש אינו מהדחס אלא מפגיעה בחלב האם המניקה, בעקבות עיבור אפשרי העלול להעכיר את החלב. טעם זה רלוונטי לא רק למינקת אלא גם למעוברת, וזאת מאחר שסתם מעוברת סופה להיניק]

10. אי הכי דידיה נמי?

 [= אם החשש הוא מעכירת החלב בעקבות היריון נוסף, יש לאסור קיום יחסי אישות גם בין בעל ואישה המעוברת ממנו או המיניקה את בנו שלו?]

11. דידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב.

[= כאשר התינוק הוא בנם של בני הזוג, במקרה של עכירת החלב האימא תספק לו תחליפי חלב – באמצעות מסמוס ביצים וחלב]

12. דידה נמי ממסמסא ליה בבצים וחלב!

 [= גם כאשר מדובר בבן מנישואיה הקודמים של האלמנה, האימא תדאג לו לתחליפי מזון ותמסמס לו ביצים וחלב!]

13. לא יהב לה בעל.

 [= הבעל לא יאפשר מתן תחליפי מזון (מסמוס בביצים וחלב) לבן האלמנה שאינו בנו]

[14]. וליתבעיניה ליורשים?

 [= תתבע האלמנה את זכויותיו הלגיטימיות של בנה מאת יורשי בעלה המנוח, וכך תממן את מזונותיו?]

15. אמר אביי: אישה בושה לבא לבית דין והורגת את בנה!

 [= אפשרות התביעה לא תועיל, שכן האישה תתבייש לפנות לבית דין, ובהיעדר חלב אם ותחליפי מזון, הילד ימות!]

מבחינה מבנית, ניתן לחלק את הסוגיה לשלושה חלקים:[9]

א. הברייתא (שורה 1)

ב. הדיון הנערך על־ידי הסתמא דגמרא (שורות 14-2)

ג. התשובה המיוחסת לאמורא אביי והחותמת את הדיון (שורה 15).

נפנה לעיין בשלושת חלקי הסוגיה:

הברייתא (שורה 1)

הברייתא מורכבת משלושה חלקים:

לברייתא בכללותה על שלושת מרכיביה וכיחידה שלמה אחת, אין מקבילה מלאה בספרות חז"ל. אולם כפי שיפורט להלן, לשני החלקים הראשונים של הברייתא, האיסור עצמו והדין אם עבר ונשא, יש מקבילות בתוספתא ובברייתות המופיעות במקורות אחרים בתלמודים.[10]

לחלק האחרון של הברייתא – זה העוסק בטעם הדין – אין מקבילה במקור כלשהו המתייחס לאיסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו, אך יש מקבילה בתוספתא נידה, ב, ו,[11] כדלקמן:

"שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת ומניקה...

מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל..."

תוספתא זו עוסקת בשאלת קיום יחסי אישות עם שלוש נשים אשר יחסי האישות עלולים לסכן אותן, את עוברן או את ילדן. בחלק המצוטט מן התוספתא מובאת הדעה לפיה שלוש נשים אלה מקיימות יחסי אישות תוך שימוש באמצעי מניעה מסוג מוך.

החשש המובא בתוספתא כהצדקה לקיום יחסי אישות עם מעוברת תוך שימוש במוך, הוא "שמא תעשה עוברה סנדל".

כפי שהסביר את הדברים רש"י, החשש הוא שמא האישה המעוברת תתעבר שנית, והעובר החדש ידחוק את העובר הראשון, יעוות את צורתו ויביא למותו. השימוש במוך נועד למנוע עיבור נוסף.[12]

ברור אפוא כי החשש "שמא תעשה עוברה סנדל" מתייחס לפגיעה אפשרית בעובר עקב קיום יחסי אישות עם אימו המעוברת.[13]

השוואה בין התוספתא במסכת נידה לבין הברייתא שבה אנו עוסקים המציגה את החשש "שמא תעשה עוברה סנדל" כהסבר לאיסור לשאת מעוברת חברו ומינקת חברו, מעוררת שתי נקודות להן ראוי לתת את הדעת:

א. הנימוק "שמא תעשה עוברה סנדל" מובא בברייתא כנימוק לשני איסורים: איסור נישואי מעוברת ואיסור נישואי מינקת. אלא שהן ההשוואה לתוספתא והן בחינת הלשון "שמא תעשה עוברה...", מלמדות כי הנמקה זו מתייחסת רק למעוברת ולא למינקת!

 ובמילים אחרות: בעוד שהחלק הראשון של הברייתא קובע איסור נישואין של שתי נשים שונות – מעוברת ומינקת, ההנמקה החותמת את הברייתא מתייחסת למעוברת בלבד.

ב. הנימוק שברייתא נוקט לשון "גזירה שמא תעשה עוברה סנדל", ואילו לשון הנימוק שבתוספתא היא "שמא תעשה עוברה סנדל" ללא המילה "גזירה". בהקשרים אחרים, חוקרים רבים הצביעו על כך כי הביטוי "גזירה שמא" להבדיל מהלשון "שמא" בלבד, אינו מופיע בספרות התנאים ומקורו בספרות האמוראים בלבד.14

עיון בגרסאות השונות המובאות בספר דקדוקי סופרים השלם למסכת יבמות מלמד כי לא ידוע לנו על שום עד נוסח המתעד נוסח שונה בשני העניינים הנזכרים לעיל. לאמור:

א. בכל כתבי היד שנבדקו, האיסור מתייחס גם למעוברת וגם למינקת, אך ההנמקה בפועל מתייחסת למעוברת בלבד.

ב. בכל כתבי היד שנבדקו, הברייתא עושה שימוש בלשון האמוראית – "גזירה שמא".

מהאמור לעיל עולה כי הנוסח שלפנינו בברייתא – הנוסח המקובל בכל עדי הנוסח שהגיעו לידינו, הוא נוסח משובש:

קשה מאוד להניח כי איסור המתייחס הן למעוברת והן למינקת, יציע לשני האיסורים יחדיו נימוק הרלוונטי למעוברת בלבד. גם העובדה כי בברייתא הנחזית כמקור תנאי נעשה שימוש בביטוי מתקופת האמוראים – "גזירה שמא", יש בה כדי ללמד כי הנוסח שבידינו אינו נוסח מדויק של ברייתא תנאית.

מאחר שלחלקים הראשון והשני של הברייתא "לא ישא אדם מעוברת חבירו ומנקת חבירו, ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית" יש מקבילות בספרות התנאית, ואילו לחלק האחרון אין מקבילה שכזו, ומאחר שחלק אחרון זה של הברייתא מעורר קשיים הן מבחינת תוכנו (היעדר נימוק המתייחס למנקת) והן מבחינת לשונו (לשון אמוראית), מתעורר החשד שמא ההנמקה "גזירה שמא תעשה עוברה סנדל" אינה חלק מקורי של הברייתא, אלא היא למעשה תוספת מאוחרת.

בין אם נקבל השערה זו ובין אם לאו, כבר בשלב התחלתי זה ניתן לראות כי קיים קושי מסוים בכל הנוגע לטעם הדין כפי שהוא מופיע בברייתא שהגיעה לידינו.

יהיה נוסחה המקורי של הברייתא אשר יהיה, אין ספק כי הדיון הסתמאי שבהמשך סוגיית הגמרא הכיר את הברייתא בנוסחה הכולל את הטעם "שמא תעשה עוברה סנדל" – וכל עניינו של דיון סתמאי זה אליו נפנה כעת, הוא בהבהרת טעם זה.

הדיון הסתמאי (שורות 14-2)

בשונה משני החלקים האחרים של הסוגיה: הברייתא שבראש הסוגיה והתשובה המיוחסת לאמורא אביי החותמת את הסוגיה, הנערכים בשפה העברית, הדיון הסתמאי נערך בשפה הארמית.[15]

מטרתו של הדיון הסתמאי היא בירור טעם הדין – ההנמקה שבסוף הברייתא. הואיל וטעם הדין הנזכר בברייתא הוא: "גזרה שמא תעשה עוברה סנדל", ההסבר הסתמאי אליו נפנה כעת נועד לבאר טעם זה.

עיון בדיון הסתמאי מלמד כי דיון זה מציע שלושה פירושים לטעם הדין, וסדר הצגתם הוא בהתאם למידת קרבתם לפשוטו של הביטוי "שמא תעשה עוברה סנדל" המובא בברייתא דלעיל כטעם הדין.

"הדיון"[16] הסתמאי שלפנינו הוא דיון מרתק, המשקף עד נקודת המפנה שבסופה עיקשות עקבית של המקשה האנונימי. ניכרים לכל אורכו של הדיון שני קווים מרכזיים הקשורים זה לזה:

א. השוואה חוזרת ונשנית בין איסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו לבין הלגיטימיות של קיום יחסי אישות בין בני זוג נשואים כאשר האישה מעוברת מבעלה הנוכחי או כשהיא מיניקה את ילדו. בין השאר, השוואה זו באה לידי ביטוי בשאלה החוזרת על עצמה שלוש פעמים לאורך הדיון הסתמאי: "אי הכי דידיה נמי" (לעיל, שורות 2, 6 ו־10).

ב. נקודת מוצא אשר להערכת טיבם של בני האדם: כמעט עד לשורה האחרונה של הדיון הסתמאי, בעל הסתמא מסרב להניח כי אדם ינהג באופן אכזרי בבנה היתום של האלמנה שלה נישא.

 נקודת מוצא זו באה לידי ביטוי בעיקר בטענתו של בעל הסתמא בשורה 8 של הדיון הסתמאי שצוטט לעיל – "הכא נמי חייס עילוויה". כלומר, כשם שאב חס על בנו ולא רוצה לפגוע בו, כך גם לא ירצה אדם לפגוע בתינוק שאינו שלו.

 על אף שסביר להניח כי גם בעל הסתמא מודע לכך, כי טבעו של אדם לדאוג לילדיו יותר מלאחרים, ולמרות שייתכן כי בשולי החברה יש אף כאלה שינהגו באופן בלתי ראוי במי שאינו בנם, נראה כי בעל הסתמא מניח כי ברוב המקרים בני האדם ינהגו באופן ראוי בבנה היתום של האישה שנישאו לה.

כפי שנראה להלן, הסוגיא הסתמאית שלפנינו בוחנת שתי אפשרויות להסביר את טעם איסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו, ולאחר שהיא דוחה שתי אפשרויות אלה – פונה הסתמא להסבר שלישי – אותו בסופו של דבר היא בוחרת לאמץ. שני ההסברים הראשונים קרובים יותר לפשט הלשון "שמא תעשה עוברה סנדל", ואילו ההסבר השלישי שאליו מוביל אותנו בעל הסתמא רק לאחר שהוכיח כי שני ההסברים הקודמים אינם מניחים את הדעת – כבר רחוק יותר מפשט הלשון "שמא תעשה עוברה סנדל" – המתייחס באופן ברור לפגיעה בעובר במעי אימו.

נפנה להסבר הסוגיא שלפנינו תוך חלוקתה לשלושת ההסברים השונים שהיא מציעה:

1. ההסבר הראשון: הנימוק שבברייתא כפשוטו (שורות 4-2)

2. אי הכי דידיה נמי?

3. אי למ"ד [=למאן דאמר] במוך במוך, ואי למ"ד [=למאן דאמר] מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו.

4. הכא נמי אי למאן דאמר במוך במוך אי למאן דאמר מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו!

בניגוד לשני החלקים הבאים אחריו, חלק זה של הדיון הסתמאי אינו פותח בהצגת הסבר כלשהו לחשש שביסוד הדין. הסיבה לכך פשוטה: בהתאם לאפשרות הראשונה, הסתמא דגמרא אינה מציעה כל פירוש משלה לחשש שביסוד הדין, אלא מניחה באופן סמוי כי פירושו של החשש החותם את הברייתא "שמא תעשה עוברה סנדל", הוא כפשוטו, כפי שזה מקובל במקור תנאי ידוע המובא מספר פעמים בתלמוד הבבלי – תוספתא שחלקה צוטט לעיל, ואשר לעיון מפורט בה נפנה מייד.

כפי שנראה מייד, בתוספתא זו מופיע במפורש הביטוי "שמא תעשה עוברה סנדל",[17] ולכן מניחה הסתמא דגמרא כי פירוש החשש המוזכר בסופה של הברייתא שלנו והנוקט אותו ביטוי, זהה לחשש הנזכר בתוספתא שם.

הואיל והדיון הסתמאי שלפנינו מקיים שיח גלוי עם התוספתא הנזכרת לעיל, נקדים ונצטט תוספתא זו, לפני שנמשיך לעיין בחלק הראשון של הדיון הסתמאי שצוטט לעיל.

בתוספתא, נידה ב, ו[18] נכתב:

"שלש נשים משמשות במוך: קטנה מעוברת ומניקה.

קטנה – שמא תתעבר ותמות; איזו היא קטנה? – מבת אחת עשרה שנה ויום אחד ועד בת שתי עשרה שנה ויום אחד. פחות מכן ויתר על כן משמש כדרכו ואינו חושש.

מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל;

מניקה – שמא תהרוג את בנה.

שהיה ר' מאיר אומרים:[19] כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ.

וחכמים אומרים: משמש כדרכו והמקום משמר עליו שנ' שומר פתאים י"י".[20]

בתוספתא שלפנינו, מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים ביחס לאופן קיום יחסי אישות עם שלוש הנשים הנזכרות בתוספתא: קטנה, מעוברת ומיניקה. רבי מאיר חושש לסכנה שעלול התשמיש לגרום לאישה, לעובר או לילד, ולכן הוא מתיר או אולי אף מחייב[21] שימוש באמצעי מניעה מסוג מוך.[22]

מנגד, חכמים סבורים כי שלושת הנשים האמורות משמשות כדרכן – ללא מוך. עמדתם של חכמים נובעת ככל הנראה מהערכה שונה של גודל הסיכון המדובר, ומשום כך הם מוכנים לומר כי ביחס לסיכון כגון זה – "המקום משמר עליו".[23]

לאחר עיון קצר זה בתוספתא – נשוב אל הדיון הסתמאי בטעם הדין בו אנו עוסקים: איסור נישואי מעוברת חברו ומנקת חברו, "גזירה שמא תעשה עוברה סנדל":

כאמור לעיל, בעל הסתמא דגמרא אינו טורח לפרש את הדברים אצלנו, מאחר שפירושם כנראה מוכר וידוע מהמקור שבתוספתא: חשש שמא הזרע יפגע בעובר ויעשהו "סנדל". ובמילים אחרות ובהקשר שלנו: חשש שמא יעשה עוברה סנדל, פירושו חשש שמא זרעו של הבעל השני יפגע בעובר שבמעי אשתו, בנו של בעלה הקודם – המנוח.

מאחר שזהו פירוש של אותו ביטוי עצמו כפי שהוא מופיע בתוספתא, בעל הסתמא דגמרא אינו נדרש לפרטו, והוא פונה מייד ומקשה עליו.

הסתמא דגמרא (בשורה 2 הנ"ל) פותחת בשאלה נוקבת: מאחר שזה החשש, הרי שיש מקום לאסור קיום יחסי אישות בין גבר לאשתו ההרה, שכן הזרע הנפלט מהגבר בעת התשמיש עלול לכאורה לפגוע בעוברו שבמעי אשתו!

(בשורה 3 הנ"ל) הסתמא דגמרא משיבה על חשש זה את התשובה הידועה כנראה מראש: הפניה לתוספתא במסכת נידה שנזכרה לעיל, לפיה חלוקות הדעות כיצד על בני זוג לנהוג בעת היריון: לדעת רבי מאיר תשמש האישה במוך, ואילו לדעת חכמים "מן השמים ירחמו".

נוכח תשובה זו שואל בעל הסתמא דגמרא (בשורה 4 הנ"ל) את השאלה אשר ככל הנראה היא הייתה מטרתו המרכזית בחלק זה של הדיון, ואשר השורות הקודמות נועדו להוביל אותנו אליה: מדוע הפתרון של שימוש במוך, לדעת רבי מאיר, או הפתרון של "מן השמים ירחמו", לדעת חכמים, אינו פותר את בעייתה של מעוברת חברו ומינקת חברו? ובמילים אחרות: אם החשש הוא שמא זרעו של הבעל החדש יפגע בעוברו של חברו, הרי שלדעת רבי מאיר ניתן לפתור חשש זה באמצעות שימוש במוך, ולדעת חכמים – מן השמים ירחמו!

מדובר אכן בשאלה נוקבת, ולדעת בעל הסתמא דגמרא, שאלה זו מחייבת לזנוח את הפירוש הפשוט לנימוק שמופיע בסיפא של הברייתא "גזרה שמא תעשה עוברה סנדל" ולתור אחר פירוש חלופי, שונה מזה הניתן לאותן מילים עצמן בכל הנוגע לדין שבתוספתא.

רק לאחר ששלל בעל הסתמא דגמרא את הפירוש הפשוט והמתבקש לטעם שבסיפא של הברייתא, הלומד הפוסע בשביל שבעל הסתמא מוליך אותו בו חש כי פירוש זה אכן אינו אפשרי, נסללה הדרך להצעת הפירוש החלופי, שאליו פונה בעל הסתמא מייד.

2. ההסבר השני: דחסה (שורות 8-5)

5. אלא משום דחסה.

6. אי הכי דידיה נמי?

7. דידיה חייס עילויה.

8. הכא נמי חייס עילויה![24]

נראה כי בעל הסתמא דגמרא משתדל עדיין להציע פירוש אשר יהיה קרוב ללשון של טעם הדין הנזכר בסיפא של הברייתא: "שמא תעשה עוברה סנדל". הואיל והפירוש של ביטוי זה כפי שהוא בתוספתא במסכת נידה (התוספתא שצוטטה לעיל) נדחה על־ידו, הוא מציע (בשורה 5 הנ"ל) את ההסבר הבא: חשש שמא בשעת תשמיש ידחוס הגבר את בטנה ההרה של אשתו – והעובר ייפגע.[25]

נוכח הסבר זה נשאלת (בשורה 6 הנ"ל) השאלה המתבקשת: מטעם זה של דחסה יש מקום לאסור על קיום יחסי אישות עם כל אישה בהיריון, גם אם העובר הוא צאצאו של הבעל הנוכחי!

התשובה המוצעת (בשורה 7 הנ"ל) לשאלה זו נעוצה בהבחנה הנוגעת להתנהגות הגבר: גבר יחוס על עובר שהוא צאצא שלו, ולכן אין לחשוש לדחסה כאשר מדובר בעובר שהוא צאצא של הבעל הנוכחי. בתשובה זו גלומה הנחה פסימית בדבר אופיים של גברים: כאשר אין מדובר בעובר שהוא צאצא שלו, גבר עלול שלא לחוס עליו, ולקיים יחסי אישות באופן שיביא לסכנת דחסה.

אלא שנראה כי בעל הסתמא דגמרא הציע את הבחנתו בעניין אופיים הרע של גברים, בעיקר כדי לשלול באופן נחרץ הנחה שכזו. לטענתו (בשורה 8 הנ"ל), גם אם העובר אינו בנו, הגבר השכיח שאותו ראוי שמחוקק ההלכה יראה כנגד עיניו – יחוס על העובר!

לאור האמור, נדחה גם הטיעון לפיו הסכנה שבבסיס איסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו הוא משום דחסה.

משנדחתה גם האפשרות לפיה "שמא תעשה עוברה סנדל" פירושו חשש מדחסה, פונה בעל הסתמא דגמרא אל האפשרות השלישית. כפי שנראה מייד, אפשרות זו אומנם רחוקה מהפירוש הפשוט לביטוי שבסוף הברייתא "שמא תעשה עוברה סנדל", אולם משנדחו שתי האפשרויות האחרות הקרובות יותר ללשון הטעם שבסוף הברייתא, נסללה הדרך להצעת פירוש שלישי ואחרון זה, אליו נפנה כעת.

3. ההסבר השלישי: מהפך (שורות 15-9)

9. אלא סתם מעוברת למניקה קיימא, [דף מב, ע"ב] דלמא איעברה ומעכר חלבה וקטלה ליה.

10. אי הכי דידיה נמי?

11. דידיה ממסמסא ליה בביצים וחלב.[26]

12. דידה נמי ממסמסא ליה בבצים וחלב!

13. לא יהב לה בעל.

14. וליתבעיניה ליורשים?

15. אמר אביי: אישה בושה לבא לבית דין והורגת את בנה!

בעוד ששני ההסברים הקודמים התמקדו במעוברת, הרי שההסבר השלישי מתמקד במינקת. התמקדות זו במינקת אינה פשוטה מבחינה לשונית. הביטוי שאותו מבקש בעל הסתמא דגמרא לפרש הוא "שמא תעשה עוברה סנדל". ביטוי זה מתייחס במפורש למעוברת, שכן החשש מופנה כנגד "עוברה".[27]

בעל הסתמא דגמרא מודע לקושי זה והוא מנסה (בשורה 9 הנ"ל) ליישב אותו: סופה של המעוברת להיניק, ולכן אף שהביטוי "שמא תעשה עוברה סנדל" מתייחס בפשטות למעוברת ולא למינקת, הרי שלמעשה החשש נעוץ בשלב העתידי של המעוברת – שלב ההנקה שעלול להיפגע.

ומדוע תיפגע ההנקה? – משום ש"דלמא איעברה ומעכר חלבה וקטלה ליה?": ההיריון עלול להביא לשינוי בהרכבו ובטעמו של החלב,[28] ובלשון הגמרא – להעכיר את החלב. התעכרות זו של החלב עלולה להסתיים במותו של הילד.[29]

ראוי לציין כי החשש מפני התעכרות החלב נזכר במפורש בדברי רבן שמעון בן גמליאל המובאים בתלמודים ובתוספתא במסכת נידה,[30] בנוגע לאיסור נישואי "מנקת שמת בעלה". אומנם בעל הסתמא דגמרא אינו מפנה למקור זה, אולם עצם קיומו מחזק במשהו, לטענתו הפרשנית של בעל הסתמא דגמרא,[31] שכן עכירת החלב מחמת עיבור נזכרת כבר במקור תנאי כטעם לאיסור נישואי "מנקת שמת בעלה".

בעל הסתמא דגמרא שב (בשורה 10 הנ"ל) לשאלתו החוזרת במהלך הסוגיה כולה: "אי הכי דידיה נמי" – כלומר: נאסור אף על בעל אשר אשתו מיניקה את בנם המשותף לקיים עימה יחסי אישות בעודה מעוברת, וזאת לאור החשש שמא תתעבר ויעכר חלבה וימות התינוק בהיעדר חלב מזין?

בעל הסתמא דגמרא משיב (בשורה 11 הנ"ל) כי כאשר היונק הוא בנו של הבעל, אין חשש של ממש גם אם יתעכר החלב בעקבות ההיריון החדש, וזאת מאחר שאפשר להאכיל את הילד בתחליפי מזון.[32]

ושוב, בעל הסתמא דגמרא פונה (בשורה 12 הנ"ל) לשאלתו החוזרת במהלך הסוגיה כולה: גם בייחס למי שאינו בנו, סביר כי רוב הגברים לא ינהגו באכזריות, ויספקו אף לו תחליפי מזון! שאלה זו משקפת את עמדתו הברורה והחוזרת ונשנית של בעל הסתמא דגמרא: בכל הנוגע לטיפול בסיסי הנדרש לקיום החיים, רוב הגברים לא ינהגו באכזריות כלפי בנה של האישה מנישואין קודמים. זאת אף שברור כי ייתכנו מקרים שבהם גברים ינהגו אחרת, נראה כי בעל הסתמא דגמרא סבור כי מקרים אלה הם בבחינת חריגים אשר לא על בסיסם ראוי ונכון לעצב את הדין.

אלא שבהמשך הדיון משתנה התמונה: ההנחה שליוותה את מהלך הדיון עד כה בכל הנוגע לאופן התנהלותם הצפויה של גברים, משתנה. בעל הסתמא דגמרא משיב (בשורה 13 הנ"ל) על השאלה שהציב לעיל כדלקמן: "לא יהב לה בעל". לאמור: עיני הבעל עלולות להיות צרות במי שאינו בנו, והוא עלול להימנע מלתת לו תחליפי מזון אשר יאפשרו את מחייתו.

קשה להבין מה עמד בבסיס השינוי שתשובה זו משקפת. מדוע בשני המהלכים הקודמים סבר בעל הסתמא דגמרא כי רוב הגברים ינהגו באופן ראוי בבן האישה מנישואין קודמים, וכאן לפתע השתנתה הערכה זו?

ייתכן כי בעל הסתמא עצמו היה מודע היטב לקושי זה, ולמעשה הוא עיצב את מהלך הדיון שערך באופן כזה, כך שהקושי שלפנינו יתגלה לנגד עיני הלומד. בעל הסתמא חשב כנראה כי אי אפשר להסביר את איסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו אלא באמצעות הנחה פסימית בדבר אופיים של חלק ניכר מהגברים, וכדי להמחיש את הקושי שבהנחה זו אימץ אותה רק בשלב שבו כבר אין בפניו כל מוצא אחר, ולאחר שפעמיים קודם לכן[33] נקט הוא עצמו גישה הפוכה.

אלא שטרם הסתיימה מתקפתו של בעל הסתמא דגמרא על הדין שלפנינו. הוא מציב בפנינו שאלה נוקבת נוספת (בשורה 14 הנ"ל): "וליתבעיניה ליורשים"! – לאמור: מאחר שלעיל הכרנו באפשרות כי התינוק יוזן בתחליפי מזון, הרי שלפנינו חשש היכול להיפתר במישור הכלכלי. הואיל ואנו עוסקים בילד יתום אשר יש לו זכויות בירושת אביו, שואל בעל הסתמא דגמרא את השאלה הבאה: מדוע לא ניתן למצוא מזור לחשש שבבסיס האיסור באמצעות הפניית האישה האלמנה לעמוד על זכויות בנה אצל היורשים?

ובמילים אחרות: גם אם נניח כי ישנם גברים רבים אשר עינם תהא צרה בבן חברם, ניתן להשיג מימון לתחליפי המזון באמצעות עמידה על חלקו של היתום בירושת אביו. בירושה זו, לפחות בחלק לא מבוטל מהמקרים, יהיה לכאורה כדי לממן את תחליפי המזון הנדרשים לילד הרך – וחזרנו אפוא לשאלה המקורית: מדוע לאסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו?!

התשובה החותמת את הדיון

15. אמר אביי: אישה בושה לבא לבית דין והורגת את בנה!

הסבר זה, המופיע לפנינו בשמו של אביי,[34] חותם את המהלך שבו סיימה הסתמא דגמרא קודם לכן: אין לסמוך על כך שהאישה תתבע את היורשים, שכן אישה "בושה לבוא לבית דין". נראה כי תכונה זו של האישה נובעת מכך שבעולם הקדום הייתה לא אחת האישה ספונה בביתה, ומעורבת פחות בעניינים ציבוריים. הגשת תביעה כרוכה בעמידה על זכויותיה כמו גם בפנייה לגורם חיצוני, ואלה היו כנראה ובהתאם לדעה המובעת כאן, קשים לאישה.[35]

קושי זה בפנייה לבית דין לתביעת היורשים היה בעיני המשיב כה קשה, עד כי מוצדק לדעתו לחשוש כי האישה עלולה שלא להתמודד עימו, גם במחיר של פגיעה בחיי בנה הזקוק למזונות.[36]

מעניין לציין כי הביטוי "הורגת את בנה" אשר בפיו של המשיב – אביי, נראה כלקוח מאותה תוספתא אשר צוטטה לעיל!

– בתוספתא, נידה ב, ו, מצדיק רבי מאיר את קביעתו כי מינקת תשתמש במוך, בחשש "שמא תהרוג את בנה".

אם נכון הזיהוי ונכונה הקרבה הלשונית עליה הצבענו, ייתכן כי מדובר במהלך פרשני מתוחכם של בעל הסתמא דגמרא:

בסופה של הברייתא אשר הייתה המקור ממנו יצא הדיון הסתמאי, הוצבה ההנמקה לאיסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו – "גזירה שמא תעשה עוברה סנדל". הנמקה זו קישרה, ולו מבחינה לשונית, בין איסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו לבין התוספתא שבמסכת נידה (ב, ו) – אשר צוטטה לעיל. אלא שקישור זה נגע בעיקר למעוברת שביחס אליה הובא בתוספתא החשש "שמא תעשה עוברה סנדל".

בעל הסתמא דגמרא הוביל אותנו במהלך דיוני, במסגרתו הוכח לנו הלומדים, כי בכל הנוגע לאיסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו, לא ניתן לבסס את טעם האיסור כנעוץ במצבה של המעוברת, וכי איסור זה נובע ככל הנראה מחשש מפגיעה עתידית בחלב האם המיניקה. לאור זאת מסיים המשיב – אביי – בתשובתו שהיא למעשה חלק מהמהלך הסתמאי עצמו, בהפניה חוזרת אל אותה תוספתא עצמה – הפעם תוך רמיזה לשונית אל הטעם הנזכר בתוספתא בנוגע למינקת: "שמא תהרוג את בנה".

אם נכון הקישור שהצענו כאן, הרי שייתכן כי בעל הסתמא דגמרא רואה בכך חזרה ללשון הנימוק שבסיפא של הברייתא שבראש הדיון הסתמאי "גזירה שמא תעשה עוברה סנדל" והוא מפרשו כתמצות של החששות המצטברים: שמא תתעבר האלמנה וייעכר חלבה, שמא לא יסכים הבעל למסמס בביצים וחלב, ושמא תהסס האלמנה מלתבוע את היורשים בבית דין – וסופה ש"תהרוג את בנה".

אלא שבמידה רבה מהלך זה מדגיש את הקושי בהסבר שמציעה הסתמא דגמרא: בעל הברייתא אשר נימק את איסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו בחשש "שמא תעשה עוברה סנדל", הכיר כנראה את התוספתא שבמסכת נידה, ממנה הוא למעשה מצטט את הנמקתו. אם כך ואם הסברו של בעל הסתמא נכון, נשאל מה היה פשוט יותר מלצטט את הנימוק האחר המופיע באותה תוספתא בנוגע למיניקה – "שמא תהרוג את בנה" – כנימוק לברייתא שלנו!

ובמילים אחרות, אם ההסבר של בעל הסתמא דגמרא "נכון", היה על בעל הברייתא המובאת בראש הדיון לנקוט את הלשון הבאה: "לא ישא אדם מעוברת חברו ומנקת חברו... גזרה שמא תהרוג את בנה" – ולא "גזרה שמא תעשה עוברה סנדל"!

על אף הקשיים, כפי שנראה מייד, ההנמקה שהציעה הסוגיה הסתמאית מפיו של אביי, היא שהתקבלה כטעמו של הדין בתקופה הבתר־תלמודית.

2. הטעם שבבבלי כטעם המרכזי המקובל אצל פוסקי ההלכה במרוצת הדורות

הדין שבו אנו עוסקים – איסור נישואי מעוברת חברו ומינקת חברו – נדון בהלכה היהודית במשך מאות רבות של שנים. מאז תקופת הגאונים ועד ימינו אנו, הטעם המרכזי המוצג כטעם העומד בבסיס הדין הוא הטעם שאליו הגיעה הסתמא דגמרא במסקנתה, ואשר הוצג בפירוט לעיל.

כך לדוגמה, בראשית דרכה של ספרות ההלכה הבתר־תלמודית המוכרת לנו, כתב בעל השאילתות[37] כי נימוקו של האיסור שבו אנו עוסקים, הוא:

"וטעמא מאי אסרוה רבנן? דדילמא מיקמי דמישלם מניקותה מיעברה משני ומיעכר חלבה, וכיון דלא ברא דיליה הוא, לא יהיב למסמוסה בחלב ובבצים ואתי לידי סכנה".

[ובתרגום חופשי: ומה טעם אסרו חכמים? שמא לפני שתסתיים תקופת ההנקה תתעבר מהשני ויתעכר חלבה, ומכיוון שאין המדובר בבנו לא יאפשר למסמס לו בביצים וחלב ויבוא לידי סכנה]

כך כתב גם ר' יצחק אלפסי, מראשוני "הראשונים", בספרו הלכות הרי"ף למסכת יבמות:[38]

"וגרסינן לקמן טעמא דהא מילתא, דסתם מעוברת למינק קיימא וחיישינן דלמא מיעברא ומיעכר חלבא וקטלה ליה. ואקשינן א"ה דידיה נמי, ופרקינן דידיה ממסמסא ליה בביצים ובחלב דיהיב לה בעל אבל לדידה לא יהיב לה בעל, ומתביישא למתבעינהו ליורשים בבית דין וקטלא לברה".

[ובתרגום חופשי: בהמשך מובא טעם הדין: מעוברת עתידה להיניק ואנו חוששים שאם תתחתן בשנית היא תתעבר ויעכר חלבה, והקשתה הגמרא – אם כך יש להחיל את האיסור גם על זוג נשוי, והשיבה הגמרא כי כאשר מדובר בבנו, הבעל יממן את תחליפי ההנקה, מה שאין כן כאשר הבן אינו לו, והאישה תתבייש לתבוע את היורשים בבית־דין, והילד עלול למות]

וכך לדוגמה בימינו, בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה בתיק מספר 7741-16-1, נומק האיסור שבו אנו עוסקים, מפיו של הרב יצחק אושינסקי, באופן הבא:

"הטעמים להמתנה זו של כ"ד חודש מובאים בגמרא... מסקנת הגמרא היא שקיים חשש שמא תתעבר מבעלה בתוך תקופת ההנקה, ואז יתעכר חלבה ולא יהיה לה חלב להניק את בנה. באישה נשואה לא חששו לכך, כיון שבעלה, אבי הילד, ידאג למזונות בנו, מה שאין כן בעל זר שאינו אבי הילד. טעם זה משותף הן לאיסורה של מנקת חברו והן למעוברת חברו".

המסקנה אליה הגיעה הגמרא בדיון הסתמאי אשר נדון לעיל, היא הטעם המקובל המובא ברוב המכריע של ספרות ההלכה אשר דנה בעניין זה במרוצת הדורות.[39] כך כפי שראינו בראשית דרכה של הספרות הבתר־תלמודית, כך כפי שראינו בימינו אנו, וכך לאורך התקופה כולה.[40]

3. הקשיים שהטעם שבבבלי מעורר

ההסבר השכיח לטעם הדין, זה שהוזכר לעיל, מעורר מגוון קשיים. כל אחד מהקשיים שעליהם נצביע עומד בפני עצמו, וממשקלם המצטבר לא יהיה נכון לטעמנו להתעלם. אנו לא נבקש לטעון כי בקשיים שנצביע עליהם יש כדי לבטל לחלוטין את הטעם שבסוגיית התלמוד הבבלי, אלא רק כי יש בהם ככל הנראה כדי ללמד כי טעם זה אינו ממצה את שעומד בבסיס הדין שבו אנו עוסקים.

הקשיים הניצבים לפנינו הם הבאים:

א. קשיים לשוניים בסוגיה עצמה.

ב. היעדר מענה לשאלה שבראש הסוגיה.

ג. חשש רחוק.

ד. פתרונות חלופיים שלא אומצו.

ה. התעלמות מהצורך של האלמנה והיתומים בנישואין חדשים.

ו. קושי בביסוס הטעם על חובת הנקה.

ז. תחולת איסור הנישואין במקרה שבו אין חובת הנקה.

ח. היעדר איסור נישואי מינקת שאינה אלמנה.

לעיון בקשיים אלה נפנה להלן.

*המשך הפרק בספר המלא*