בצל השלטון הנאצי

חלק ראשון

מעליית המפלגה הנאצית לשלטון ועד חוקי נירנברג (ינואר 1933 - ספטמבר 1935)

פרק ראשון
האירועים מעליית הנאצים לשלטון וההתמודדות עם התמורות בתחום הכלכלי
תדהמה וזעזוע, ראשיתו של נישול וולונטרי וממוסד

למחרת ה־30 בינואר 1933, היום בו חגגו בתהלוכות הלפידים את מינויו של היטלר לקאנצלר, שטף גל של אלימות אנטי יהודית את רחבי גרמניה. בחמשת השבועות שקדמו לבחירות הכלליות של ה־5 במרס 1933, התנהלה תעמולת בחירות אלימה. היעד להתקפות השלטון החדש ומנגנון התעמולה שלו היו בעיקר אנשי המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאל־דמוקרטית. לאחר השריפה ברייכסטג (27.2.1933) והכרזת מצב החירום, גברה האלימות הממוסדת. תוצאות הבחירות שהתפרסמו ב־6 במרס, ומנויים של ראשי ערים נאצים במקום קודמיהם, נתנו דחיפה נוספת.[1] בערים הגדולות, היעד העיקרי לפגיעה בקרב היהודים היו בעיקר סוחרים זעירים, חלקם הגדול מבין "יהודי המזרח" (Ostjuden) שבלטו בהופעתם. ב־9 במרס תקפו אנשי ה־ס"א "אוסטיודן", יהודים מזרח אירופים, ברובע שויננפירטל (Scheunenviertel) בברלין. משפטנים ועורכי דין היו גם כן יעד ראשוני להתקפה. התפרצות אלימה של אנשי ס"א אל בית המשפט בברסלאו ארעה ב־11 בחודש מרס חמישה ימים לאחר היוודע תוצאות הבחירות הכלליות ויום אחד לפני הבחירות המקומיות לעירייה.[2]

עדות להלם ולתדהמה בעקבות האירועים האלימים הללו בברסלאו אנו מוצאים ביומן של וילי כהן.[3] כהן דיווח על התפרצות של אנשי ס"א לתוך בית המשפט בברסלאו ב־11 במרס 1933, שישה ימים לאחר הבחירות הכלליות ויום אחד לפני מועד הבחירות המוניציפליות. "אתמול נכנס אספסוף של אנשי ס"א לתוך בית המשפט [...] הם צעקו: 'שופטים ופרקליטים יהודים החוצה!' הם היכו עד זוב דם את עו"ד מכסימיליאן וייס. [...] "זהו הרייך השלישי", הוסיף כהן במרירות.[4]

ולטר טאוסק, איש ברסלאו, דֶקורַטור וסוכן נוסע בתחום הטקסטיל, תאר את האירוע ביומנו ביתר פרוט וביתר חריפות, תוך כדי ביקורת גלויה וחריפה נגד אנשי ה־ס"א, שהשתלטו, למעשה, על בית המשפט, ואף "... קללו את האדונים האוונגלים שהתנגדו, מסיבות התפקיד, לחבורת ההוטנטוטים הללו ...". למרות שגורשו על ידי המשטרה, הם נכנסו למחרת וביום שלאחר מכן שוב לבתי המשפט שחידשו את פעולתם, זרקו עורכי דין יהודים והפסיקו כל דיון שרצו. העמיתים הנוצרים ההמומים הגישו תלונה לשר המשפטים.[5] יומיים אחר כך, פעלו השלטונות בדרך ייחודית להפסקת את המהומות בבית המשפט: הם הוציאו את כל השופטים והתובעים הממשלתיים היהודים בברסלאו לחופשות, והומלץ גם לאלה שהתנצרו לא להגיע לבית המשפט ואף לא לבוא למשרדיהם. מתוך עמדתו העקבית השוללת התנצרות, מכל סיבה שהיא, ציין כהן כי "... בנושא זה יש לי קצת שמחה לאיד..." רמז לתנאי שהועמד בפניו, בתחילת 1912, לקבלת משרת מרצה להיסטוריה בתחום היסטוריה גרמנית בימי הביניים, באוניברסיטה בברסלאו, כי יתנצר וסירובו לעשות כן.[6]

טאוסק ציין כי באף עיר גרמנית, כולל מקומות קטנים, לא נכבש בית משפט ונסגר על ידי יחידות של היטלר. אדמונד היינס (Heines), איש ה־ס"א, איש אלים, שנשפט בעבר למאסר אך לא נכלא, שהורחק ממינכן לשלזיה בגלל רצח בן זוגו ההומוסקסואל, הוא שהחליט וביצע את ההשתלטות על בית המשפט בברסלאו, וקבע את מהלך ההתרחשות בהמשך.[7] כעבור יומיים דרש 'איגוד המשפטנים הנאצי' בוועידתו לסלק את היהודים מבין שורותיו. כשבועיים אחר ההתפרצות לבית המשפט מוּנה היינס למפקד משטרת ברסלאו (Obergruppenführer) ויועץ עירוני (Stadtrat).[8] מינוי זה ביטא מגמה של השלטון החדש: לא ריסון של השתוללות אנשי הס"א אלא רתימתם אל מרכבתו. כמו כן סימֵן הדבר צפי להחרפה נוספת של הצעדים המקומיים כלפי היהודים בעיר. מבין פעולותיו הראשונות של היינס היו הקמת מחנה המעצר דירגוי (Dürrgoy) למי שכונו "מתנגדי המשטר" בדרומה של ברסלאו, וכן צו הפקדת דרכוניהם של היהודים לשם ביטול תוקפם.[9]

בבחירות המקומיות שהתקיימו למחרת ההתפרצות אל בית המשפט, ב־12.3, קיבלו הנאצים רוב מוחלט באספת נציגי העיר.[10] באווירה שהשתררה בעיר, הזדרזו גורמים ציבוריים בברסלאו לסלק יהודים משורותיהם כבר בחודש מרס, עוד טרם פרסום "חוק הפקידות". גם חברות כלכליות גדולות שהעסיקו יהודים לקחו חלק בפיטורין כבר בשלב זה. כהן זועזע מכך שעורך הדין יוני שניידר (Jonnny Schneider) פוּטר ממשרתו כיועץ משפטי של חברת אוניות האודר, פיטורין שלֻוּוּ במעשי אלימות והשפלה. הוא הוּכה בשוט כלבים במשרדו, אליו הופיע אזרח מלוּוה ב־17 אנשים לבושי חולצות חומות. "... לדבר כזה קוראים: 'בנייה מחדש של האומה'..." ציין כהן בכאב. העלאת השאלה "... מה עוד קורה במצב הנוכחי שאין לו כל דווח בעיתונות? ..." מצביעה על מחשבה כי יש כאן פעולה שיטתית שהיקפה עדיין לא גלוי לעיין.[11]

פגיעה, והשפלה של נושאי תפקידים ציבוריים יש גם בדוגמה של גרירת פאול ברנאי, מנהל תיאטרון לוֹבֶּה בברסלאו, ליער אוסביץ (Oswitz) והכאתו במקלות ובמגלבי כלבים, ימים אחדים לאחר הבחירות הכלליות.[12] "חוק ההסמכה" (23.3.1933) שהעניק לממשלה החדשה סמכויות דיקטטוריות של חקיקת חוקים בלי צורך באישור הפרלמנט, בנימוק ש"המולדת בסכנה" וזו שעת חרום, האיץ את פעולות הנישול. כבר בשלב זה פוטרו עובדי־ציבור עירוניים, עובדי הרשויות המוניציפליות, לדוגמה, מנהל הספרייה ועובדת משרד הרווחה בברסלאו.[13] כהן ציין כי פוטרו מורים יהודים מבתי ספר פרטיים כמו לדוגמה העלמה ד"ר אלסנר (Oelsner) וכן ציין שידיעה בעיתונות המפלגה הנאצית דרשה את פיטורי כל המורים היהודים.[14] ב־30.3 כתב כהן כי "... פיטרו או שלחו לחופשה את כל היהודים שהועסקו בבתי חולים עירוניים, רופאים וכל הצוותים הרפואיים. פוטרו מומחים גדולים כמו לַייכטֶנטְריט (Leichtentritt), פרנק (Frank), הַנֶס (Hannes)" וראה בזה "מסע נקמה!...".[15]

תגובתו של כהן על האירועים בחודש מרס 1933 מאופיינת בדואליות: מצד אחד תקווה "... שהרבה מהדברים האלה ייאלצו להתמתן עם הזמן...", ומאידך זעזוע ותהייָה "... עד כמה יימשכו המעשים האלה...".[16] לאור טענת השלטונות כי היהודים אחראים לחרם של ארצות חוץ על גרמניה, והדיבורים על חרם נגדי המתוכנן כלפי היהודים, היתה תגובתו פסימית, נחרצת ומצביעה על תכנית מובנית של השלטון הנאצי לחסל את בסיסי הקיום הכלכלי של היהודים: "... יש כוונה לעשות את היהודים אחראיים לחרם של ארצות חוץ, זאת כדי לחתוך את חוט החיים מבלי לערוך בהם פרעות! באופן זה הכל חוקי! כבר סוכמו הצעדים המכריעים [...] בינתיים נמשכת הוצאת היהודים בכל השטחים...".[17] ערב החרם של ה־1 באפריל התבטאותו אף חריפה יותר: "... רוצים לנתק אותנו לגמרי מהחיים הכלכליים וכך לחסל אותנו. בעצם זו היתה התוכנית שתכננו זמן רב וכעת מוציאים לפועל..."[18]

החרם של ה־1 באפריל היה שיאו של החרם "הספונטני", והאות להכשרת הפעולות הכלכליות נגד היהודים. העילה היתה 'תעמולת הזוועה' שהפיצו, כביכול, יהודי גרמניה, אשר גרמה להרעת מעמדה של גרמניה בעולם ולסכנה של חרם כלכלי עליה. הצלחת חרם ה־1 באפריל היתה מרשימה. הוא היה מאורגן, הוא הורגש בכל רחבי גרמניה, מן הערים הגדולות ועד הישובים הכפריים הקטנים. אנשי המפלגה, שעמדו במדים בפתחי חנויות או בלטו בצעידה או בנסיעה ברחובות בקריאה ברמקולים שלא לקנות מיהודים, עשו כל שבידיהם למנוע מקונים כניסה לחנויות. מעשי אלימות אכזריים כלפי בעלי חנויות ועסקים קטנים שליוו את יום החרם במקומות שונים, מעשים ששרתו לעיתים את האינטרסים האישיים של מבצעיהם, העצימו את הפגיעה ותחושת האיוּם.[19]

יום החרם, חל בשבת, ה־1 באפריל 1933, הורגש בברסלאו היטב. כהן, שנמנע במכוּון מכניסה לעיר הפנימית כדי לא לראות את מראות החרם או להיתקל באלימות הצפויה, תאר כי לפני החנויות עמדו אנשי ס"א ובידיהם שלטים שעליהם היו כתמים צהובים ונכתב עליהם: "גם זה יהודי". הוא דיווח שלא היו התפרעויות. את בית המסחר טְרַאוּטְנֶר, בית העסק המשפחתי לטקסטיל ודברי רקמה במרכז העיר, ב"רינג", סגרו בשעה אחת וחצי ולעת ערב טלפן שומר הבית כי לא קרה דבר במקום. כהן חש הקלה מסוימת.[20] יומיים אחר כך ניסה להיאחז בתקווה שתגובה מחוץ לגרמניה תרסן את פעולות השלטון כלפי היהודים בתחום הכלכלי: "... על כל פנים, הפסקת פעולות החרם היא כשלון כבד שסבלו הנאצים! אולי יביאו את השאלה היהודית לפני 'חבר הלאומים'. על כל פנים, העולם אינו מסתכל על המצב בשלווה. בסופו של דבר, עדיין לא הגיע סוף העולם! ..." כהן ציפה גם להתנגדות מצד הציבור הגרמני שירגיש עצמו נפגע מהצעדים שננקטו כלפי היהודים "... יותר ויותר גדֵלה ההתמרמרות בחוגים הלאומיים הגרמנים. לא צריך לאפשר שמישהו יגיד לך לאיזה רופא ללכת ובאיזה חנות אתה צריך לקנות..." והוסיף הסבר כלכלי, קל יותר אולי להתמודדות הנפשית מאשר האנטישמיות הגזעית "... הרבה מפעולות אלה הן תוצאה של קנאת המעמד הבינוני המקצועי...".[21] בשלב הזה, ההכרה התיאורטית בסכנה הצפויה ממדיניות השלטון הנאצי שולבה בתקווה בדבר סיכוי קרוב להחלפת השלטון והחזרתו של שלטון חוק מסודר.

התיאור של טאוסק ליום החרם בברסלאו שונה. טאוסק, סוכן־נוסע בתחום הטקסטיל, איש דינמי וחיוני, סקרן שאינו חושש מדבר, נכנס בכוונה ל"רינג", למרכז המסחרי, ויזם דו שיח עם אנשים. התיאור שלו שופך אור רב יותר על יחסי יהודים גרמנים בשעה זו. אירועי ה־1 באפריל הצטיירו לו כ"פרעות מודרניות" בלשונו, וכעניין בעל משמעות רצינית "זו לא בדיחת ה־1 באפריל". טאוסק תלה אשמה ביהודים הפולנים, אשר ללא הופעתם הבולטת והתנהגותם, "... הנאצים לא היו יכולים לעשות מה שרצו. הם היו מטיפים את האנטישמיות ללא מענה...".[22] הוא תאר כי בוואלשטראסה (Wallstr.), רחוב עתיר מוסדות יהודיים חשובים (משרדי הקהילה, סמינר הרבנים, בית הכנסת שטורך (Storch), וכן אזור מגורים של יהודים רבים, תפסו את הבורסה. ברחוב הסמוך שנחסם בידי הנאצים, אנשים כן נכנסים לחנויות יהודיות ולא נותנים שיפריעו להם בפלקטים שתלויים על ידי הנאצים והמסייעים להם. על חלונות הראווה של החנויות אשר ברחובות המסחריים הסמוכים, רואים את הכתובות "Jude", שנכתבו בגסות, וכְּרזות שממליצות להימנע מקנייה מיהודים. הצוות הנוצרי של החנויות עומד בכל מקום מול הדלת הפתוחה ומביט בעצב. פה ושם עומדות קבוצות ומתווכחות. מהאזנה לשיחותיהם, הוא התרשם כי החרם לא התקבל באהדה על ידי הנוצרים. "... מאזרחים קטנים עד לאזרחים המכובדים אומרים: 'למרות הכל שוב נקנה אצלם'...". נראה כי טאוסק נהנה להתל באנשי הס"א. איש הס"א בפתחה של חנות טקסטיל גדולה, לקוחה קבועה שלו כסוכן מסחרי, אפשר לו להיכנס בהציגו כרטיס ביקור של בית מסחר בפריס אותו הוא מייצג כסוכן. "הוא מפריס!" אמר לחבריו ונקש בעקביו לכבודו. בִּפנים התקבל טאוסק בשמחה "קצרתי צחוק רעשני..." ואהדה רבה על ידי העובדים היהודים והנוצרים כאחד...". ברחוב אחר במרכז המסחרי הוא תאר תנועה צפופה, אווירה של מעין יום חג אך אין נכנסים לחנויות שסומנו. "... כשמקשיבים לשיחות, שומעים את אותה ביקורת ואותו משפט פותח: 'נשוב לקנות אצל יהודי'. רק לעיתים רחוקות שומעים דעה אחרת...". עם זאת טאוסק תאר מתח רב באוויר. משמרות הביטחון ואנשיו של היטלר הסתובבו במרכז העיר עם קובע פלדה ונשק. "... אם כאן נופל ניצוץ, כל הרחוב הופך לים של דם [...] אם יגיע המנהיג המתאים לא יישאר מנצח ומנוצח אלא המשטרה והרייכסוואר ישלטו...", כתב. ברחוב אחר, בחנות בה שותף בעלים נוצרי עם יהודי שהוא נתין חו"ל, היה טאוסק עֵד לוויכוח בין בעל החנות הנוצרי לאנשי ס"א שרצו "ללכלך" כתובות נאצה על החנות והתבססו על הוראות הממשלה. בשעה שהם הלכו לטריבּוּנל שיפסוק, ניסו העובדים הנוצרים ש"... התפוצצו מכעס..." למחוק את כתובות הנאצה מחלון הראווה אך נכנעו לאיומי פרחחים נאצים שלא אפשרו לגעת בזכוכית "... עד שתהיה הכרעה...". בעזרת כרטיס־הביקור מצרפת, ביקר טאוסק בעוד חנויות אתן היה בקשרי עבודה. בכל מקום התקבל בשמחה מהולה בלעג לטיפשותם של שומרי הס"א שבחוץ, אשר נכנעו לכרטיס־ביקור ללא חותמת רשמית. "... בארצם של קאנט, גתה, שילר, ואגנר, שטיין, גוטנברג, לותר, פורחת הטיפשות..." ציין.[23] טאוסק שנהנה מהעזתו וממראהו ה"ארי" שאפשרו לו כניסה לכל מקום ביום החרם, נחסם בפתחה של חנות הכול־בו היהודית הגדולה במרכז העיר, וֶרְטהַיים. לשם לא נתנו לאיש להיכנס. דף פרסומת, שצורף ליומנו, סיפר כי ורטהיים נמכר לידיים "אריות", והוסיף כי "את בתי הכלבו צריך להרוס".[24] טאוסק תאר גם מקרה שבו "לכלוך" כתובת "Jude" על חנות לא יהודית, נעשה כנקמה בסוחר הנוצרי, אולי נקמתו של לקוח לא מרוצה.[25]

יומיים אחר יום החרם רשם טאוסק, בנוסף לתיאור של מראה עיניו, דברים ששמע מפי אחרים, דברים שהחמירו את התמונה בתיאורים של גלויי שוד ואלימות ביום החרם. אנשי הס"א הרשו לעצמם להשתולל ברחבי שלזיה בערי השדה, היכן שהיו קהילות יהודיות קטנות, וטענו כי הם עושים את דבר הממשלה השלזית ואינם כפופים להוראות המאופקות מברלין. באֶלְס (Oels) נכנסו לעסק ולבית יהודי הִכו ושדדו. בברסלאו הם נכנסו לחנות בגדים, ציוו על הצוות לאסוף את כל הבגדים החומים ולהביאם ל"בית החום". הם גם אספו אנשים, הביאו ל"בית החום" והכו אותם קשות. שמועות אמרו כי אנשי ס"א שביצעו דברים אלה נמצאו ותוטל עליהם האחריות. טאוסק דיווח על מקרה של התעללות פיזית קשה בסוחר בהמות יהודי שהוכה, סורס ובגבו נחתך צלב קרס גדול. הוא הובא במצב אנוש לבית החולים היהודי בברסלאו. הרופא שטיפל בו קרא למפקח המשטרה היינס כדי שיראה, אך לא ידוע כיצד הגיב. טאוסק הביא עדות נוספת על התעללות, הפעם בצעיר יהודי שהועסק אצל סוחר יהודי. הוא נלקח ל"בית החום", עורו קורצף במקרצף סוסים, ועתה אין סיכוי להצילו בבית החולים היהודי.[26] וילי כהן סיפר אף הוא על מקרי התעללות נוספים שנודעו לו רק בימים שלאחר יום החרם. בוַולדנבורג אסרו אנשי ס"א את המורה לדרמן, עמיתו, היכו וסחבו ל"בית החוּם". גם את ראשי קהילת ולדנבורג סחבו ל"בית החוּם" ואיימו בסכין שחיטה "אמרו להם שיעשו להם כפי שאנו עושים לחיות המסכנות 'שלנו'. אחר כך צילמו אותם ושלחו אותם הביתה".[27] יש פער גדול בין תיאורי ההשתוללות של צעירי הס"א, שנודעו רק יום ימיים אחרי יום החרם, ובין העמדה המאופקת של חלק מציבור הקונים ובעלי העסקים בעיר, אשר מעמדתם יכול היה להשתמע כי הם ימשיכו בקשרי מסחר עם יהודים.

שבוע לאחר החרם, פנו השלטונות לצעדי חקיקה. ב־7.4, פורסם החוק האנטי יהודי הראשון בהיקף כלל ארצי, "החוק להחזרת הפקידות המקצועית על כנה".[28] החוק הורה להוציא לגמלאות עובדי מדינה 'לא 'ארים'. 5,000 עובדי מדינה יהודים נפגעו מכך באופן ישיר, אך מספרם הצטמצם לחצי לאחר ההסדרים המיוחדים ללוחמי החזית שהונהגו בהתערבות הנשיא הינדנבורג. לחוק היתה השפעה עקיפה על בעלי מקצועות חופשיים רבים, בעיקר רופאים ועורכי דין ש'הסעיף ה"ארי" חל גם עליהם. לצד החקיקה הממלכתית היו גם יוזמות של הממשלות החדשות במדינות גרמניה השונות ושל רשויות מוניציפליות. מן התקנות החדשות נפגעו כ־3,500 עורכי דין ויותר מ־4,000 רופאים (מחצית ממספר הרופאים היהודים בגרמניה 1933), 800 מרצים באוניברסיטאות, מורים בבתי הספר ובגימנסיות, וכן אלפי סטודנטים צעירים במקצועות אלה שעמדו לפני סיום לימודיהם. בנוסף, רשויות מוניציפליות ואיגודים מקצועיים פעלו כדי לשלול מרופאים ועורכי דין, שיכלו עדיין לעבוד לפי "חוק הפקידות", את פרנסתם בדרכים שונות. לדוגמה: קופות החולים הורו למבוטחיהן שלא לפנות לרופאים יהודים. בנוסף, כתוצאה מלחץ של איגודי עובדים, 'איגוד עובדי המסחר הגרמני הלאומי' (Deutschenationaler Handlungsgehilfen-Verband), 'ארגון ועדי העובדים הנאציונל־סוציאליסטי' (National-sozialistische Betriebszellen-Organisation), ובלחץ 'חזית העבודה הגרמנית' (Deutsche Arbeitsfront), אשר דרשו להחיל את חוק עובדי המדינה גם על שכירים יהודים שאינם עובדים בשרות המדינה, פוטרו שכירם יהודים ממפעלים וחברות מסחר גדולות, כולל אלה שבבעלות יהודית. יותר משליש מבין 106,700 השכירים היהודים הפכו בזה למובטלים, ומי שהועסק עדיין, עבד בעיקר בעסקים יהודיים.[29]

"היום יצא חוק הפקידות החדש. לפי זה הם כבר ימצאו דרך כלשהי לפטר את מי שהם רוצים ..." כתב כהן ביומנו.[30] הוא תאר בכאב פיטורין מהשרות הציבורי הממלכתי, בעיקר משפטנים, פיטורין מהשרות העירוני בעיקר מורים ורופאים. "שני עמיתי הלוג'ה [מועדון לסינג], משפטנים, עומדים מהיום למחר בפני 'הלא כלום'." ... הגיעה העלמה ד"ר שְטַנר (Stanner) [...] היא באה כדי לקבל ייעוץ [...] היא פוטרה מבית החולים Wenzel Hankel..." וכן, "... הרבה פרופסורים יהודים ושמאלנים של בתי ספר תיכוניים הוצאו לחופשה, [...] שגם אני אזרק, זה ברור לי לגמרי ...". גם מעסיקים פרטיים מהרו להזדהות עם הקו הממלכתי ופיטרו מועסקים יהודים. כהן ציין כי "רייכלט (Reichelt) פיטר את הדוֹד פרלס (Perles)", רופא הבית האהוב של משפחת כהן שהועסק גם בחברת תרופות, " ... גם בית מסחר זה גדל וצמח בכסף יהודי ...", הוסיף.[31] רבים מהמפוטרים היו ידידים ומכרים, שבאו לספר, להתייעץ ולשתף בכאבם. "... בכל מקום חוסר תקווה! בכל מקום הייתי רוצה לנחם בעוד אני עצמי זקוק לנחמה!".[32]

הפיטורין השרירותיים הובילו כבר בשלב הראשוני הזה להתאבדויות, בעיקר של אקדמאים ופקידים בכירים על רקע תחושת נבגדוּת עמוקה., הפיטורין, שהיו כרוכים באובדן הכבוד והמעמד, באובדן מרכיב חשוב בזהות העצמית ובאובדן מקור ההכנסה, היו קשים מנשוא עבור מי ששרת את המדינה או מוסדות ציבור אחרים, במשך שנים רבות, שרות טוב נאמן ומסור. כהן ציין בכאב ביומנו כי יום יום קוראים על התאבדויות של אקדמאים יהודים, ידידים ומכרים "... הזקנים לא מצליחים להתגבר על שִבְרון כל האידיאלים שלהם...", כתב כהן כשנודע לו על התאבדותו של הד"ר טראוגוט (Traugott). "... יום יום שומעים על התאבדויות של אקדמאים יהודים. באופן זה דוחפים אנשים יקרים, חפים מפשע, אל מותם מאחר שאין הם מסוגלים לסבול את הרס כבודם...", כתב על מות המשפטן אפשטיין. גם התאבדויות של קרובי משפחה מחוץ לברסלאו, השפיעו על האווירה הקשה. לדוגמה: הידיעה על אחיה של ידידה, בתי רייך (Reich), רופא בברלין שהתאבד לאחר שפוּטר מקופת החולים ונותר ללא אמצעי מחייה שם.[33]

מול התנפצות האמונה כי גרמניה היא המולדת ולכן שרתו אותה בנאמנות כה רבה, התנפצות שהדור המבוגר וכהן בכלל זה, חווה עתה, התנפצות שהובילה גם להתאבדויות, היה הדור הצעיר נקודת אחיזה עבורו. ההתמודדות עם האכזבה ותחושת חוסר המוצא והבחירה בהתאבדות, היתה עבורו תמרור אזהרה בחינוך הדור הצעיר כדי שהוא יהיה פטור משֶבֶר רוחני כזה. "... אני לא אנהג כך. לפחות ארבעת ילדיי יגדלו ויהיו לברכה לישראל..." הדברים מעידים ברמז עד כמה עמוק היה שברון האידאלים שלו עצמו.[34]

הודעה על פיטוריו של כהן מבית הספר העממי הגבוה העירוני להשכלת מבוגרים (Staedtische Volkshochschule) הגיעה בדואר בסוף אפריל 1933. גם מנהלו היהודי של המוסד, Dr. Mann, פוּטר. המוסד, שנועד לאפשר השכלה תיכונית וכללית למי שלא זכו לה, בעיקר אנשים ממעמד הפועלים, אשר המפגשים שלו התקיימו בבניין היוהנס־גימנזיום ברחוב פָּרָדיס, בשעות הערב, מיהר להיפטר מעובדיו היהודים.[35]

הודעה על פיטוריו של כהן מהיוהנס־גמנזיום נשלחה בידי שרת בית הספר כחודשיים אחר כך, בחודש יוני 1933.[36] שאלון שנמסר בבית הספר במאי, ובו נדרש לרשום מוצא, השתייכות מפלגתית ושרות בחזית במלחמת העולם הראשונה היה האות הראשון לקראת פיטוריו. כהן רשם מצד אחד את כל הקרבות בהם השתתף במלחמת העולם, דבר שהיה בו כדי לסייע להישארותו במשרתו, ומצד שני רשם ביושר ומתוך אמונה כי גם המשטר החדש מכבד יושר ושרות לאומה, את חברותו במפלגה הסוציאל־דמוקרטית, דבר שהיה עלול להכריע בעד פיטוריו. הוא ציין כי אינו רוצה ללכת בדרכו של עמיתו טשרזיג (Tschersig), "ארי", שנטש את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית מחשש שיבולע לו. כהן רשם, על כן, שהוא עדיין חבר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שהמפלגה נמצאת במצב התפוררות, והוא איננו יודע למי להפנות בקשה לעזוב אותה. ניכר שעדיין האמין כי מנגנון המדינה נוהג ביושר ומעריך יושר. בפברואר 1933, כשלושה חודשים קודם לכן, התבטא בחריפות נגד עזיבתו של טשרזיג "... עכשיו, כשכל אדם בעל הכרה צריך לעמוד על משמר החופש, זוהי נבלה מיוחדת במינה...". במאי, היתה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית מפלגה נרדפת וההשתייכות אליה היוותה עבור כהן סיכון נוסף על יהדותו.[37] הסעיף ה"ארי" הכריע, בשלב הראשון, לגבי פיטורי יהודים, פרט ללוחמי החזית במלחמת העולם הראשונה. כהן, שהיה פעיל במפלגה הסוציאל־דמוקרטית, כתב מונוגרפיות על קרל מרקס, פרדיננד לאסאל, אוגוסט בֶּבֶּל ועוד (ובשל כך הצטייר כקומוניסט למרות שלא היה קומוניסט ולא חבר במפלגה הקומוניסטית), הרצה בחוגי פועלים, פוּטר על פי סעיף 4, "הסעיף הפוליטי". דבר זה גרם להקטנת הפנסיה שקיבל, וכן מנע את אפשרויות העסקתו בהוראה בהמשך, אפילו במסגרת בתי ספר יהודיים.[38] לנוכח האווירה הקשה ביוהנס־גימנזיום, כתב כהן כי מבחינה מסוימת הוא חש הקלה בעקבות פיטוריו לאחר שנודע לו מעמיתיו כי על פי הוראה חדשה צריך יהיה ללמד את השיר "הורסט ווסל" בבית הספר ואף תחול חובת השתתפות ב,"חג הנוער".[39]

יש לציין כי לגבי מי שאינו יהודי, כמו חלק מהעמיתים בבית הספר, הספיקה, לעיתים, הלשנה של מישהו על התבטאות או אי גילוי של הזדהות נלהבת עם המשטר החדש, כדי להביא לפיטורין. בית הספר היוהנס־גימנזיום, בית הספר של שלוש הדתות, בית ספר שנבנה במוצהר על עקרונות של סובלנות, כבוד והכרה בשוֹנוּת של בן הדת האחר תוך טיפוח זהותו, בית הספר שהיו בו תלמידים משלוש הדתות ועבדו בו מורים יהודים לצד מורים גרמנים ובתָּכנית הלימודים שלו נכללו, לצד לימודים כלליים גם לימודי הדת הקתולית, האוונגלית והיהודית, היה יעד ראשון למעקב ולפיטורין על ידי השלטון החדש. כך הוטל על תלמיד לאסוף חומר על מנהל היוהנס־גימנזיום, ד"ר גַבְּריאל (Alexis Gabriel), דבר שהביא לפיטוריו. הלשנות שונות של תלמידים ופיקוח על הנעשה בתוך כותלי בית הספר באמצעות תלמיד לשעבר במדי ס"א שנכח בו, באופן קבוע היו עילה לפיטורי מורים אחרים.[40]

כהן, בהיותו מקורב לעובדי חינוך לא יהודים בעלי השקפה דומה לשלו, מפוטרים או מפוטרים בפוטנציה, ומתוך השקפתו הרואה את חיי הציבור היהודי חלק אינטגרלי של החברה האזרחית במדינה, ראה בכאב את ההשלכות של חוק הפקידות ושל הפיטורין, גם מעבר להקשר היהודי. הוצאת אנשים ראויים מתפקידים ציבוריים בעיר והכנסת נאמני המשטר החדש, אנשים בלתי ראויים במקומם, סימנה עבורו את תהליך התדרדרותה של החברה האזרחית המסודרת, ההגונה והראויה. בהקשר הזה מסר את שמות המפוטרים, אישי ציבור, עמיתים ומכרים, לעיתים אף מבלי לציין אם הסיבה לפיטוריהם היא יהדותם או אי הזדהותם עם המשטר החדש. בעקבות פיטוריו של פרופ' לנדסברגר (Landsberger) עורך שלזישה מונַטסהֶפְטֶה (Schlesische Monatshefte) " ... לאחר שכה תרם להעלאת רמתו ..." הגיב כהן בהקשר הציבורי: "... מי יודע איזה איש בעל ידע נחות יקבל את משרתו ..." ובהקשר היהודי: "... אנו מיותרים. ככה נאלצו אבותינו לקחת את החבילונת שלהם. כיום אולי לוקחים מזוודה מצופה במתכת, אך זהו אותו גורל יהודי", קבע במרירות גדולה אף יותר, עקב שִבְרו הקשה במיוחד של חלום ההשתלבות בגרמניה.[41]

הצבת נאמני המשטר החדש במשרות מפתח, ללא כל התאמה לתפקיד אלא רק כגמול על שרותם ואף על פעולותיהם האלימות לטובת המשטר, היתה עובדה בולטת עבור כהן, שסימנה בְּברוּר את התמוטטותם של המינהל ושל החברה הדמוקרטית. לאחר מינויו של הַיינֶס, איש הס"א למפקח המשטרה בברסלאו וברוקנר (Brückner) למושל (Oberpräsident) שלזיה תחתית, הגיב כהן בצורה מאופקת. לגבי היינס אמר: "... קבלנו איש חריף ביותר [...] הם, הנאצים, עושים עבודה מושלמת ונותנים משרוֹת לכל אנשיהם...". טאוסק ביקר את מינויו של היינס בחריפות רבה: איך היינס, רוצח הומוסקסואל, פושע אלים, איש חסר השכלה שיצא למלחמה בגיל צעיר והיא כל עולמו, צעיר בן 36 שהוגדר על ידי פרופסורים מבית החולים האוניברסיטאי שבעיר כפסיכופט כבד, יכול לקבל את תפקיד מפקד המשטרה בעיר אך ורק בגלל נאמנותו להיטלר. ובאשר לבְּרוקנר, טען כי הוא אקדמאי שלא הצליח בשום דבר, אין לו הכשרה מעשית, וקבל את תפקידו רק תמורת התעמולה שעשה עבור היטלר.[42]

באשר להחלפת נבחרי ציבור, ציין כהן באיפוק האופייני לו כבר במרס 1933, כי יש כאן תהליך מכוון של החלפת בעלי תפקידים והצבת אנשים נאמני המשטר החדש במקומם, וכמו כן רדיפה ונקמה בחברי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית."... פיטרו גם את ראש העיר וגנר (Wagner) "... מגיע תורו של כל אחד".[43] "פוטרו [...] כמובן כל חברי המפלגה הסוציאל דמוקרטית אבל גם מרינג (Moering) מהספרייה העממית וגב' פרוכובניק (Prochownik) ממשרד הרווחה. אל חשש, זה יגיע לכל אחד! מסע הנקמה!". כהן תאר בכאב את מרינג, כומר שנודע כדמוקרט, שנאסר והושפל, אשר נראה הרוס לגמרי בחזרו אחר כך ממחנה הריכוז.[44] מן התיאור המאופק הזה עולה תמונה של כאב על היפוך הערכים המוחלט שהתרחש. אישי ציבור ששרתו בתפקידים בכירים והשתייכו למפלגה הסוציאל־דמוקרטית, מפלגה שגם כהן השתייך אליה, סולקו בהינף יד ושילמו מחיר כבד על פעילותם הפוליטית שנעשתה במסגרת חופש הביטוי וחופש ההתארגנות במשטר הדמוקרטי בתקופת רפובליקת ויימר. מי שהיו עד כה משרתי ציבור מכובדים הפכו ל"אויבי העם". טאוסק, החריף והישיר יותר בביקורתו, ציין כי ואגנר, שהצטיין בניהול העיר 25 שנה, ופקידים טובים רבים נוספים, נאלצו לפנות את מקומם לאנשים חסרי כל השכלה ויכולת, שאינם מסוגלים לבצע את עבודת ניהול העיר והמדינה, אך יתרונם היחיד הוא היותם חברי המפלגה הנאצית.[45]

ביטוי חריף לכאב על חורבנה של החברה האזרחית בגרמניה נמצא בדבריו של סבסטיאן הפְנֶר על ההתרחשויות בצמרת הפקידות הממשלתית הגרמנית, במשרד המשפטים בו שרת אביו. הוא מאיר מזווית אחרת את תמונת הלחץ שהופעל על בעלי תפקידים בשרות הציבורי, ואת הטיפול במי שנחשדו באי הזדהות עם המשטר החדש. עמיתים לשעבר שבאו לבקר את אביו הגמלאי, לשתפו בהתפתחויות של הטיפול בנושאים משפטיים מסוימים ולקבל את עצתו, המשיכו לבוא, אך השיחות עמם הפכו חדגוניות ועגומות. כששאל על גורלו של פקיד זה או אחר ענה האורח: "סעיף 4" או: "סעיף 6" והיה ברור שהאיש פוטר עקב חשד לאי הזדהות עם המשטר החדש. "באחד הימים בא לביקור מנכ"ל המשרד, ... הוא היה סוציאל־דמוקרט. המנכ"ל, בשנות הארבעים לחייו, נראה כבן שבעים, ... שערותיו הלבינו לחלוטין, ...בשעת השיחה איבד האורח את חוט המחשבה שלו מדי פעם, לא הגיב ובהה בפיזור דעת לפניו וכלפי מטה, באמרו מדי פעם מחוץ לכל הקשר: זו זוועה עמית יקר, פשוט זוועה. [...] הוא יצא ממחנה הריכוז. חוץ מזה הוא היה 'סעיף 4'."[46] בפני גרמני "ארי" עמדה אפשרות הבחירה. אביו של הפנר, לדוגמה, אולץ לחתום על הזדהותו עם המשטר החדש כתנאי להמשך קבלת הפנסיה.[47] ליהודי, לא היתה אפשרות בחירה, ומי שפוטר על פי סעיף 4 מצבו היה גרוע ממי שפוטר על פי "הסעיף הארי" בלבד.

עם זאת, הכוונה העיקרית שעמדה מאחרי פיטורי יהודים באמצעות חוק הפקידות, כפי שהצטיירה בעיני כהן, היתה שלילת בסיס הקיום הכלכלי שלהם. "... כל יום רואים עוד יהודים מורחקים מחיי הכלכלה. לא נראה שום סדק שיכולים להתחמק דרכו. ניתוק חוט החיים קורה במאה המשכילה שלנו!".[48] לתחום זה שייכת גם שלילת פרנסה באופן עקיף מרופאים יהודים, על ידי הלחץ על חברי קופות החולים לבקר אך ורק אצל רופאים "ארים", וכן הפיטורין המלוּוים שלילת זכויות פנסיה או שלילת משכורות אחרונות. בפגישתו עם רודולף פייגה (Feige), מנהל התחנה המטאורולוגית, ציין כהן שהוא פוטר בלי ששולמו לו משכורות של הרבה חודשים. "... מבחינה כספית הוא מחוסל לגמרי...". כך גם מכָּרה נוספת שפוטרה מהעירייה אחרי 22 שנים כעובדת סוציאלית ללא תגמולים. התוצאה היתה, במקרים רבים, צורך של מפוטרים להעתיק מגוריהם לדירה קטנה יותר ולהפחית בכך את הוצאותיהם, וכן לחפש פרנסה אחרת במעמד ובהכנסה נמוכים בהרבה. כפי שהביע הסָפָר השכונתי שנאלץ לצמצם את שעות עבודתו: "... מרגישים שהיהודים נעשים עניים יותר ויותר...".[49]

לאחר פיטוריו מהיוהנס־גימנזיום לפי סעיף 4, הסעיף הפוליטי, ביוני 1933, שולמה לכהן גִמלה צנועה שאפשרה פרנסה בדוחק, הצריכה עבודה נוספת וחייבה ירידה ברמת החיים. בגלל הפיטורין על־פי סעיף 4 נמנעה ממנו היכולת ללמד בבית הספר התיכון היהודי. ניסיון לקבל, עקב הירידה בהכנסה, פטור משכר הלימוד לבנו, שלמד עדיין ביוהנס־גימנזיום, לא צלח בגלל ההוראה שלא להעניק הקלה זו ליהודים, אפילו לא לבניהם של משרתי החזית. מצד שני, מצוקת המשפחה הוכרה על ידי מוסדות הקהילה היהודית ואוּשר לבת, רות, לימוד ללא תשלום בבית הספר היהודי. באביב 1934 נאלצה המשפחה לעבור לדירה קטנה וזולה יותר, וזמן קצר אחר כך לקחו נער כדייר משנה. בקיץ 1935 כבר היו שני דיירי משנה בבית כדי לקבל הכנסה נוספת. הכנסות נוספות באו מהוראת מבוגרים בקורסים בבית הספר העממי הגבוה היהודי להשכלת מבוגרים (Jüdische Volkshochschule) בברסלאו, ממתן הרצאות בברסלאו, (למשל סדרת הרצאות במועדון הומבלדט כל עוד אפשר היה), מהרצאות מזדמנות באגודות, מהרצאות בקהילות בסביבה הקרובה ומסעות הרצאות בקהילות רחוקות יותר, בעיקר במזרח וצפון גרמניה, דבר שהחל בו טרם פיטוריו, בעיקר בחופשות מבית הספר ועתה הרחיב. כתיבת מאמרים בכתבי עת יהודיים ברחבי גרמניה, דבר שהצריך עתה אישור של איגוד הסופרים הממלכתי ותשלום דמי חבר, וכן מתן שיעורים פרטיים, היו מקור הכנסה נוסף.[50] כל זה במקביל להמשך עבודתו המדעית במחקר היסטורי.

חוק הפקידות השפיע גם על פעילויות במסגרות לא פורמליות. מוסדות וגופים לא ממשלתיים, ביניהם גופים וולונטריים, חששו מהעסקת מפוטרים שמא יתפרש הדבר כהתרסה נגד השלטון החדש. "אגודת הוּמְבּולְדְט להשכלת העם", מן הבולטות שבאגודות בעיר, אשר חבריה היו גרמנים־"ארים" ויהודים, (מהקמתה ועד מלחמת העולם הראשונה שליש מחבריה היו יהודים), אשר היתה שנים רבות סמל לשותפות ביו יהודים וגרמנים, שפעלה בתחומי הסעד ומתן השכלה למבוגרים, שבהנהלתה נמצא גם רקטור האוניברסיטה הלפריץ (Helfritz), החליטה כי תעסיק רק מרצים שלא פוטרו על ידי המדינה. כלומר: יהודים שפוטרו לפי "הסעיף הארי" או סעיף אחר לא יוכלו יותר להיכלל בין המרצים. לדעת כהן החברים היהודים יעזבו את האגודה הזו ובזה יגיע סופה.[51] הדוגמה הזו משקפת את דקיקותו ושברירותו של המוֹדוּס ויוֶנדי בין גרמנים ויהודים בעיר, ואת הקלוּת בה ניתן היה לזעזע ולשבור אותו.[52] כהן הצטרף לאגודה ב־1906, עוד בהיותו סטודנט, התמיד במתן הרצאות במסגרתה 27 שנים, עד 1933, וראה בכך שליחות חברתית. ההרצאות ניתנו מתוך תפיסה שגם מי שעובדים לפרנסתם במקצועות כפיים, זכאים ויכולים לקבל השכלה ברמה אקדמית.[53] לא צוינה ביומן שום התנגדות להוצאת המרצים או החברים היהודים, לא באגודת הומבולדט ולא באגודה אחרת מן האגודות הרבות מאד שפעלו בעיר. סביר להניח שאילו היה ביטוי כלשהו של התנגדות מצד האגודות הוא היה מוצא את דרכו ליומן. החברוּת המשותפת באגודות הוולונטריות הרבות שפעלו בעיר, שהצטיירה בתקופה הקיסרית ובימי רפובליקת ויימר כגשר בין יהודים ולא יהודים בעיר, קרסה באחת.

באשר למעמד הבינוני העצמאי. במפקד יוני 1933 נמנו בכל ענפי המשק בגרמניה 110,000 עצמאים יהודים (46% מהמפרנסים היהודים), מיעוטם בענפי 'תעשייה ומלאכה' ורובם בענף המסחר (בו עסקו הרוב במסחר קמעונאי, במיוחד בענף ההלבשה והטקסטיל). פרט ל"שכירים", קבוצה זו של 60,000-50,000 סוחרים קטנים ובינוניים היתה קבוצה מרכזית ביהדות גרמניה.[54] קבוצה זו היתה היעד המרכזי בהתקפות של המעמד הבינוני והנמוך ה"ארי". היא היתה הנפגעת העיקרית מיום החרם והיא המשיכה להיפגע מהחרם "הזוחל'" – הלחץ שלא לקנות בחנויות של יהודים – שהשפעתו היתה חמורה במיוחד בערים הקטנות, בעיירות ובכפרים.

כהן הכיר מקרוב ותאר ביומנו את מצבם הקשה של סוחרים יהודים בערים הקטנות בסביבה, אליהם הגיע לרגל הרצאותיו ובבתיהם התארח. במקומות אלה, עקב מספרם הקטן של היהודים, הם היו נתונים בעוצמה רבה יותר לשרירות לבם של הכוחות המקומיים. לחרם קונים היתה שם השפעה קטלנית, מולה היו סוחרים יהודים חסרי אונים. במילץ', לדוגמה, היו עשר משפחות יהודיות בלבד, שם, כתב כהן, "סוחרי התבואות מחוסלים לגמרי, [...] יהודים צעירים שעבדו בחקלאות באזור נאלצו לעזוב בתוך שעה לפי הוראות הס"א. בכל מקום הרס של פרנסה וסילוק".[55] טאוסק, שהיה סוכן נוסע בתחום הטקסטיל, תאר זאת ביתר חריפות. הוא ציין כי חמוּר במיוחד הוא המצב בערים הקטנות, שם הביאה הקריאה: "גרמני, קנה אצל גרמני" לסגירת חנויות של יהודים או למכירתן ועזיבת בעליהן היהודים. בברסלאו, הובילו אנשי הס"א את התעמולה והפעילות למען הימנעות מקנייה אצל יהודים. מדי פעם, התייצבו אנשיהם בכניסה לעסקים יהודים בכדי למנוע כניסת לקוחות אליהן.[56] טאוסק תאר דרך לפגיעה בסוכנים מסחריים יהודים, נציגי תעשיינים לשווּק תוצרתם, על ידי סילוקם מאגודות סוכני המסחר, וכן על ידי הצגתם כבלתי אמינים במטרה לגרום לתעשיינים העברת הנציגויות המסחריות שלהם לידי סוכנם 'ארים'.[57] מצד שני, ציין טאוסק, כי חנויות "אריות" רבות ממשיכות בכל זאת לקנות בהחבא אצל פירמות יהודיות ואצל סוכנים נוסעים יהודים, ומשתדלות להסתיר זאת. הוא עצמו המשיך לעבוד כסוכן נוסע ולפקוד חנויות בברסלאו וסביבתה כנציגן של פירמות מקומיות ופירמות בחו"ל.[58]

הרשויות המוניציפליות תרמו גם הן את חלקן לפגיעה בסוחרים ובעלי מלאכה יהודים בכך שנמנעו ממסירת הזמנות לעסקים יהודים והעדיפו חברות "אריות". כמו כן נדרשו נתמכי סעד וזוגות צעירים, שקיבלו "המחאות צריכה" מכספי הסעד הציבורי, שלא לקנות אצל יהודים. בשלב הראשון הפגיעה בחברות הגדולות בבעלוּת יהודית היתה פחותה בעיקר משום שהן העסיקו עובדים רבים לא יהודים. פגיעה בהן, העלולה לגרום לקריסתן ולפיטורי עובדים רבים, היתה בעלת פוטנציאל להחמרת מצב התעסוקה במשק, ולפיכך מנוגדת לאינטרס הממלכתי.

לאחר השנה הראשונה, עם התבססות המשטר, נרגעו מעט ההתפרעויות ברחובות, אם כי לא פסקו לחלוטין. התנופה הכלכלית הגדילה אפילו, באופן זמני, את הכנסותיהם של חלק מהעסקים היהודים, בעיקר הגדולים שבהם. עם זאת המגמה הכללית, הדרה של היהודים מהכלכלה הגרמנית, נמשכה בעקביות. מטרת השלטון הנאצי היתה הפיכת חיי היהודים בגרמניה לבלתי אפשריים מבחינה כלכלית ודחיפתם על ידי כך להגירה.

בשנים 1937-1934 חלה רגיעה מסוימת בתחום הפוליטי ובחקיקה האנטי יהודית, אך התברר שגם ללא חקיקה נוספת ניתן להרחיב את הפגיעה הכלכלית ביהודים. לדוגמה: תקנה ממאי 1934 שללה את הטיפול בחולי קופות החולים גם מרופאים יהודים שעד כה הותר להם הדבר בגלל סעיפי "לוחמי החזית" והוותק. בפברואר 1935 הורחבה תקנה זו וחלה גם על רופאי השיניים. החרם "הזוחל", הלחץ של המפלגה וגורמים אחרים להימנעות מקניה אצל יהודים, נמשך. יותר ויותר עסקים יהודים קטנים לא יכלו לשרוד ונאלצו לסגור ולמכור. באמצע 1935 כרבע מכלל העסקים היהודים הפסיקו את עבודתם. גל חדש של חרם אלים על חנויות יהודיות החל בקיץ 1935. דרך נוספת היתה הימנעות ממכירה ליהודים. לדוגמה, ראש עיירה בפּוֹמֶרן יעץ ליהודים לקנות לחם בעיר הקרובה, מרחק כמה שעות נסיעה כאשר המאפיות המקומיות סרבו למכור להם. 'ארגון הסוחרים ובעלי המלאכה' (Nationalsozialistische Handwerks, Handels und Gewerbetreibende Organisation - NS HAGO) ו'חזית העבודה הגרמנית' (Deutsche Arbeitsfront) דרשו לערוך ביקורות בספרי חשבונות של מפעלים גרמנים כדי לבדוק אם הם מקיימים בסתר קשרים עם ספקים יהודים. רשויות מקומיות אסרו על עובדיהן לקנות אצל יהודים וראו בהפרת הדרישה הזו עילה לפיטורין. פורסמה קריאה לבנקים שלא לתת אשראי לעסקים יהודיים כדי שהם ייקלעו לקשיי נזילות. נמשכה הפגיעה בשכירים יהודים. 'חזית העבודה' בדקה בקביעות את נושא העסקת השכירים היהודים במטרה לפטר את מי שנותר ולמנוע שכירת עובדים יהודים חדשים.[59] יש לציין כי חלק מבעלי העסקים הקטנים שנאלצו לסגור ולמכור חיפשו עבודה חלופית בתנאי שכירות אך לא יכלו להשיגה, כמובן. ב־1933 נרשמו 34,000 מובטלים יהודים ומספרם עלה ל 40,000 בשנת 1937, למרות ההגירה.[60]

הכיוונים העיקריים של תגובה במישור האישי היו שניים. האחד: החלטה לעזוב את גרמניה. שנת 1933 היתה שנת שיא בהגירה. מבין היוצאים מגרמניה רב היה חלקם של אלה שנפגעו מבחינה כלכלית (ראו להלן, פרק ההגירה). השני: ניסיון לעמוד על קיום הזכויות החוקיות מתוך תקווה שהשלטון החדש יקפיד על שמירת החוק. פנייה של יהודים בודדים ושל חברות אל הרשויות הממלכתיות, הארציות והמוניציפאליות, בדרישה לשמירה על הזכויות החוקיות, ובציפייה להקפדה על מילוי הכרזותיה של ההנהגה הנאצית בדבר אי פגיעה כלכלית בעסקים יהודיים. בין הפניות היתה גם פנייה של 'גרמנים לאומיים' אנשי תנועתו של נאומן בדרישה למניעת נזק כלכלי בנימוק של אי שייכות לציבור היהודי. הפניות הללו התבררו מהר מאד כחסרות תועלת.[61] הכיוון העיקרי במישור הפעילות הציבורית היהודית, התמקד בהתארגנות לעזרה עצמית יהודית.

פעילות הסעד והרווחה – מערכת מוסדות הסעד היהודי בגרמניה

מוסדות הסעד והרווחה היהודיים נערכו להתמודדות עם הבעיות שנבעו ממצוקות הזמן. תהליך הנישול ההדרגתי של הציבור היהודי ממקורות הפרנסה, ובהמשך גם נישול מן הזכויות הסוציאליות, וכן הפעולות לפגיעה כלכלית עקיפה באוכלוסייה היהודית, חייבו היערכות מחודשת של מוסדות הרווחה הקיימים.

פעילות הסעד והרווחה של הקהילה היהודית בברסלאו היתה חלק מהמערך הכולל של פעילות הסעד והרווחה היהודיים בגרמניה, שהתקיימה בשילוב עם פעילויות ביוזמה מקומית קהילתית.

התשתית הארגונית של מוסדות הסעד שהוקמה בשנות העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, היתה הבסיס למסגרות שהוקמו בשנות השלושים לשם התמודדות עם הבעיות שהתעוררו לאחר המהפך השלטוני ב־1933. חלק מהבעיות שהתעוררו בתקופה הראשונה לשלטון הנאצי התעוררו כבר קודם לכן, בשנות העשרים, אך הסיבות היו עתה שונות. בשנות העשרים נבעו המצוקות מגורמים כלכליים, גורמים שהשפיעו גם על האוכלוסייה הכללית. בשנות השלושים נבעו גורמי המצוקה מחוקי גזע ומפעולות לחיסול שיטתי של התשתית הכלכלית של יהודי גרמניה.

המבנה המורכב של מוסדות הסעד היהודיים בגרמניה, השילוב בין גופים מקומיים וגופים כלל ארציים, הוא תוצאה של תהליך התפתחות היסטורי. המאפיין את הפעילות בתחום הסעד והרווחה הוא פיצול רב, ריבוי ארגונים וולונטריים, ביחד עם מגמת ריכוזיוּת שבאה לביטוי בהקמת מסגרות גג לתיאום בין הארגונים השונים אך מבלי לבטלם. כחלק ממגמה זו, הוקמה כבר בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ב־1917, 'הלשכה המרכזית לרווחה של יהודים גרמנים' (Zentralwohlfahrtsstelle der deutschen Juden - ZWST) במטרה לתת מענה לבעיות שהתעוררו כתוצאה מהמלחמה.[62]

מלחמת העולם הראשונה היתה נקודת המפנה בתחום הסעד בחברה היהודית והגרמנית. עד אז מוקד הפעילות היו העניים. הקהילה המקומית היתה הגוף המחויב לדאוג לעניים שבתחומה. הסיוע לעניים נשען על בסיס מקומי או על בסיס השתייכות לעדה דתית. גופי הסעד, גופים פרטיים, כנסייתיים וקהילתיים, Frei Wohlfahrtspflege, פעלו עד 1914, בלי התערבות המדינה. במגזר היהודי, כאחד מן העדות הדתיות, היה לסעד בסיס במסורת היהודית שראתה במתן צדקה צווּי דתי. תהליך נוסף שהתפתח בחברה היהודית ובגרמניה והגיע לשיאו במאה ה־19, היה תהליך של יצירת איגודים וחברות למטרות סעד. בקהילות היהודיות הוקמו איגודים למטרות רווחה כמו 'איגוד לחולים', אגודות סעד לילדים ועוד.[63] בעקבות מלחמת העולם הראשונה, חל שינוי בסעד הגרמני שהתבטא בהתערבות רבה יותר של המדינה בתחומים החברתיים, כולל תחום הסעד. בתקופת ויימר הועברה האחריות לרווחה לידי מדינות הרפובליקה (Länder), כן נקבע שהנושאים באחריות לסעד יהיו ארגונים גדולים ולא קהילות בודדות. כך נעשתה פשרה בין אחריות לרווחה המרוכזת בידי המדינה, ובין הפיזור הרב של גופים שטפלו בנושא קודם לכן. בשנות השפל הכלכלי הועבר חלק מתפקידי הסעד הציבורי לטיפול באמצעות גופי הרווחה הפרטית.[64]

מערכת הסעד היהודית התפתחה במקביל ובדומה למערכת הגרמנית הכללית. ייסוד 'הלשכה המרכזית לרווחה' ב־1917, המסמן מגמה של ריכוזיות בטיפול בנושאי סעד, היה ראשיתו הארגונית הממסדית של הסעד היהודי. עם זאת, בעוד שהתהליך בגרמניה היה העברת הסעד והרווחה לטיפול המדינה והרשויות המקומיות, מערכת הסעד היהודית, שהיתה וולונטרית ופרטית, מִלְאה גם חלק מתפקידי השירותים הממלכתיים. היא טפלה בשני סוגי הסעד, הפרטי והציבורי. היא שלבה טיפול בנושאים ייחודיים לחברה היהודית לצד טיפול בבעיות כלליות. ביחד עם מגמת הריכוזיות חל המעבר מתפיסה של "עזרה סוציאלית" ל"מדיניות סוציאלית", דהיינו, שימוש בסיוע כמכשיר לקידום מדיניות סוציאלית: הדגשת מגמה של פרודוקטיביזציה בכדי להוביל לשינוי במבנה החברתי והסוציאלי של היהודים, כחלק מהמאבק באנטישמיות וכחלק מהשאיפה להקמת חברה חדשה בארץ ישראל.[65]

'הלשכה המרכזית לרווחה', שהוקמה, כאמור, בספטמבר 1917 כארגון גג לריכוז הטיפול ברווחה היהודית, הוכרה על ידי מיניסטריוני הרפובליקה (הפדרליים) והמדינות, וכן על ידי השלטונות הקהילתיים המדינתיים. היא היתה ארגון גג לאיגודים קיימים משלוש קטגוריות, ששמרו על עצמאותם הארגונית:1. אגודות וארגונים המשרתים באופן מלא או חלקי טיפול ברווחה יהודית ('בני ברית', 'ברית הנשים היהודיות', 'ברית הקהילות הישרַאֵליטיות', וכן 'אגודת־הרבנים הגרמנית הכללית' ו'התאחדות ציוני גרמניה'), 2. אגודות קהילתיות יהודיות וקהילות יהודיות, 3. איגודים מקצועיים לסידורי רווחה יהודיים (כגון 'הלשכה הראשית לסעד להגירה ותווך עבודה' Hauptstelle für jüdische Wanderfürsorgeund Arbeitsnachweise ועוד). דבר זה אפשר המשך היוזמה והפעילות בתחום הרווחה, לחלק ניכר מהציבור בקהילות.

הוועד המנהל של 'הלשכה המרכזית לרווחה' הורכב מנציגי הארגונים ואנשי מקצוע. התפקידים שעוצבו לה בשנות העשרים, הוכחו ברובם כיעילים גם לאחר המהפך השלטוני ב־1933. אחד התפקידים החשובים שלה היה ייצוג הארגונים הקשורים אליה כלפי פנים וכלפי חוץ, כדי שכל נושאי הרווחה היהודית יזכו לטיפול מצד הרשויות הנוגעות בדבר: שלטונות המדינה (הפדרליים), מדינות הרפובליקה וארגוני רווחה גרמניים. הייצוג כלפי ארגוני הסיוע הבינלאומיים, הכלליים והיהודיים נועד בעיקר לשם חלוקת הכספים לסעד והרווחה היהודיים. תפקידה כיוזמת קבוצות עבודה משותפות לארגונים השונים נועד לרכז מאמצים לקידום סידורי רווחה חדשים.[66]

האיחוד של 'הלשכה המרכזית לרווחה' עם 'הלשכה הראשית לסעד להגירה ותווך עבודה' בשלהי 1929, על סף המשבר הכלכלי, היא שלב נוסף בתהליך הריכוזיות בתחום הרווחה. הוא הדגיש והבטיח את החיבור בין הטיפול הרווחתי היהודי שנקודת המוצא שלו היא טיפול בנזקקים ובין מדיניות סוציאלית מנקודת מוצא פוליטית, שכיוונה הוא פעילות קונסטרוקטיבית בכיוון של פרודוקטיביזציה לשם שינוי במבנה החברתי והסוציאלי של היהודים, כחלק מהמאבק באנטישמיות וכחלק מהשאיפה להקמת חברה חדשה בארץ ישראל. מסוף 1929 הופיע כתב עת משותף 'רווחה יהודית ומדיניות סוציאלית' (Jüdische Wohlfahrtspflege undSozialpolitik) שעסק בסוגיות הסעד והרווחה היהודיים והיה מקור למידע על פעילויות רווחה.

מיזוג נוסף, בין ההנהלות של 'הלשכה המרכזית לרווחה' ובין 'איגוד הקהילות היהודיות הפרוסיות' (Preussischer Landesverband Jüdischer Gemeinden), שהתרחש גם הוא בתקופה זו, תרם לשיתוף פעולה ולחיסכון רב ואולי היה בו אף צעד לקראת הקמת ארגון משותף ליהודי גרמניה. המסגרת הארגונית שנוצרה ב'לשכה המרכזית לרווחה', מוסדות הרווחה הרבים שהוקמו בשיתוף עם ארגונים ואיגודי רווחה אחרים בתחומים שונים, ושירותי הסעד המודרניים שפותחו, הוכיחו את עצמם יותר מאוחר, כשנכפתה ההפרדה הגזעית על מוסדות הסעד על ידי השלטון הנאצי.[67]

המציאות תחת השלטון הנאצי, לאחר החרם של ה־1 באפריל 1933, והחקיקה הגזעית שבאה בעקבותיו – "החוק להשבת הפקידות המקצועית על כנה" – שגרמה לפיטוריהם של יהודים רבים מן השרות הציבורי והממלכתי ולפגיעה כלכלית ברבים אחרים, חייבה היערכות לסיוע בקנה מידה רחב. הסעד וארגוני הרווחה היהודיים עמדו עתה במרכז החיים היהודיים בגרמניה, וקדמו לעיסוק בסוגיות חינוך, תרבות ודת.[68] מתוך כוונה לרכז את כל הכוחות בתחום זה, הוקם באפריל 1933 'הוועד המרכזי של היהודים הגרמנים לסיוע ולקימום' (Zentralausschussder deutschen Juden für Hilfe und Aufbau). הדגם של מבנה 'הלשכה המרכזית לרווחה', ארגון הגג של הסעד והרווחה של יהדות גרמניה, המבוסס על ריכוזיוּת וביזור, אפיין גם את 'הוועד המרכזי' ששימש ארגון גג לכל פעולות הסיוע של יהדות גרמניה: מצד אחד הוא ריכז את כל הארגונים ולשכות העזרה שעסקו בפעולות הסיוע הקהילתי, ומצד שני אפשר להם לשמור על עצמאותם.

הקמתו התאפשרה כתוצאה משיתוף פעולה שנוצר בין גופים שפעלו כל השנים בנפרד: ציונים ואנטי ציונים, חרדים וליברלים, מוסדות סעד והקהילה המקומית. הדחף העיקרי להקמת 'הוועד המרכזי' בא מארגוני הסיוע מחוץ לגרמניה, ובעיקר מהג'וינט, שדרשו כי תהיה כתובת אחת לסיוע שניתן ליהדות גרמניה מיהודי העולם, גוף מרכזי שיפעל לתאום פעולות הסיוע ולתכנון התקציבי.[69] המכנה המשותף בין מרכיבי 'הוועד המרכזי' בא לביטוי בניסוח מטרות הארגון: שמירה וחיזוק של מעמד היהודים בגרמניה, מטרה שהיתה מעיקרי 'האגודה המרכזית' (Central Verein) אך התקבלה גם על דעת הציונים עתה. סיוע להגירה ולבניית הקיום היהודי בארץ ישראל, רעיון של הציונים שהיה מקובל עתה על דעת 'האגודה המרכזית'. מטרה שלא היתה שנויה במחלוקת: ארגון קבוצות המועמדות להגר אל מעבר לים או לארצות אירופה השונות.[70] הגדרת ברורה של גבולות סמכויותיו ותחומי אחריותו של 'הוועד המרכזי', והגדרת תחומי הפעולה של הארגונים שקדמו לו בטיפול ברווחה היהודית ובסיוע הכלכלי, אפשרה להם את המשך הטיפול בנושאים שעסקו קודם לכן. חמשת תחומי הפעולה של ה'הוועד המרכזי' כפי שהתגבשו בשנים 1935-1933 היו: חינוך והשכלה, הסבה והכשרה מקצועית, הגירה, סיוע כלכלי וסעד.

חשיבות הטיפול בחינוך גדלה כתוצאה מתהליך דחיקת רגלי היהודים ממוסדות החינוך הכלליים (ראה פרק החינוך להלן). הכללת החינוך כנושא בטיפולה של הקהילה שימש גורם חשוב בעיצוב הקהילה לא רק כגוף דתי (Religionsgemeinde) אלא כגוף אתני (Volksgemeinde) והפך למוקד חשוב בפעילותה (ראה להלן: החינוך בברסלאו). רעיון ההסבה המקצועית קיבל משמעות כפולה. מצד אחד הכשרת מפוטרים ומובטלים מאונס לעבודה פרודוקטיבית כדי להבטיח את קיומם בגרמניה, מצד שני הכנתם להגירה על ידי הקניית מקצועות הנדרשים בארצות היעד.[71] הפרודוקטיביזציה, שקודם לכן דגלו בה בעלי תפיסה פוליטית, שראו בשינוי המקצועות היהודיים תשובה לטיעונים אנטישמיים, או אלה שראו בה חלק מהשקפתם הציונית, הפכה כעת לכורח המציאות. ההסבה המקצועית (Berufsumschichtung) או בקיצור Umschichtung היה אחד הנושאים הבודדים שעליהם לא היתה מחלוקת בין הזרמים הדתיים והאידיאולוגיים בקרב יהדות גרמניה.

הגבולות בין "סיוע כלכלי" שהוגדר כסיוע פרודוקטיבי, סיוע לבעל עסק פעיל כדי שלא יקרוס, ובין "סעד סוציאלי", סיוע שלא למטרות פרודוקטיביות, היטשטשו בגלל תהליך ההתרוששות המואץ שבו בעל עסק של אתמול יכול היה להיהפך לנתמך מחר. עם זאת, בשלב הזה ניתנה עדיפות לסיוע הפרודוקטיבי וראיית השיקום הכלכלי כצורך מרכזי להמשך החיים בגרמניה. העדפה זו ניתנה גם מתוך מחשבה שהסעד הציבורי בגרמניה ימשיך לתת את חלקו לסעד היהודי (דבר שהתברר כמוטעה, כיון שהעברת התקציבים ממערכת הסעד הגרמנית צומצמה בהדרגה, באופן לא פורמלי, עד להפסקתה כליל ב־1938).[72] סיבה נוספת להעמדת הסיוע הפרודוקטיבי במרכז היתה מחויבותה של יהדות גרמניה כלפי ארגוני העזרה היהודיים שמחוץ לגרמניה, ה'ג'וינט' ו'הקרן הבריטית המרכזית', אליהן פנתה עם עליית הנאצים לשלטון, שהתנו את מתן הסיוע ביכולתם של היהודים לעזור לעצמם. בנוסף, יהדות גרמניה שעד כה נחלצה לסייע ליהודים בתפוצות, אך נזקקה עתה בעצמה לסיוע מגורמי חוץ, חשה מחויבות מוסרית לגיוס כל הכוחות והמשאבים העצמיים לשם התמודדות עם המצוקה הכלכלית. ייעוד הכספים שניתנו על ידי ה'ג'וינט' לפעולות קונסטרוקטיביות, פעולות שנחשבו יצרניות ושיקומיות, היה חלק מתפיסה זו.[73] עד לפרסום חוקי נירנברג ב־1935, תפס הסיוע הקונסטרוקטיבי מקום מרכזי בפעולות לחיזוק העמידה היהודית בתוך גרמניה מתוך תפיסה כי יש עתיד לקיום היהודי ואין לנטוש עמדות.

בידי 'הלשכה המרכזית לרווחה' שהשתלבה בפעילות 'הוועד המרכזי' תוך שמירת מסגרתה הארגונית, רוכזה כל פעילות הסעד. ההכרה בה כארגון הגג לרווחה־יהודית עוד בימי ויימר, הוכיחה את יעילותה כעת, לנוכח הריכוזיות של השלטון הנאצי. היא הופקדה על ידי רשויות השלטון הנאצי על ייצוג מפעלי רווחה יהודים וניהולם. 'הלשכה המרכזית לרווחה' טפלה בתחומי הסעד לנוער, הסעד הבריאותי, הסעד לזקנים, מערך מוסדות הסעד, סעד לקורבנות המלחמה ו"עזרת החורף". דפי המידע שהוציאה שמשו מכשיר תקשורתי ל'וועד המרכזי'. בתקופה זו התמקדה בהתייעלות וחסכון במוסדות הרווחה ובייעול בנושא הקהילות הקטנות בעיקר על ידי מעבר ממבנה מקומי להתארגנות בין קהילתית אזורית בתחום הסעד, התייעלות שהיתה חלק מהמחויבות לארגוני העזרה היהודים מחוץ לגרמניה.[74]

בספטמבר 1933 הוקמה 'הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים' (Reichsvertretung der deutschen Juden).[75] מטרתה הראשונית היתה ייצוג הציבור היהודי בגרמניה כלפי השלטונות. במהלך התקופה הראשונה לקיומה של 'הנציגות הארצית', כשנראה היה להנהגה שאין סיכויים להידבר עם ראשי השלטון, חלה תפנית בפעולתה, ועיקר המאמצים כוּון כלפי פנים, לפעולות עזרה ושיקום שנגעו בעצם בתחומי הפעולה של 'הוועד המרכזי'.[76] באפריל 1935 בוצע איחוד בין 'הוועד המרכזי' ובין 'הנציגות הארצית' לצורך הרחבת הטיפול בנושאי הסיוע.[77]

האיחוד בא לביטוי בהקבצתם של גופי הסיוע, בהגדרת היעדים של כל רכיבי האיחוד, ובצמצום מנגנון הניהול הכספי על ידי איחוד הנהלת הכספים של שני הארגונים.

חלוקת התפקידים ותחומי הפעולה לאחר האיחוד בין 'הנציגות הארצית' ו'הוועד המרכזי לסיוע ולקימום', באפריל 1935

תרשים:Jüdische Wohlfahrtspflege, Heft 3 Juli 1936 p.91  (כתב העת של 'הלשכה המרכזית לרווחה'), מצוטט בתוך: אלקין, הלמות הלב, עמ' 80 א/1.

המשאבים התקציביים נבעו משלושה מקורות: מיסי הקהילות, מגביות בקרב יהודי גרמניה ותרומות של ארגוני הסיעו מחוץ לגרמניה. מתוך חמשת תחומי הפעילות של 'הוועד המרכזי' הוגדרו עתה ארבעה תחומים: הסיוע הכלכלי בו שולבו גם ההסבה המקצועית וההכשרה. ההגירה שכללה מעתה את כל סוגי ההגירה (עליה לארץ ישראל, הגירה לארצות אחרות, הגירה פנימית והגירה חוזרת). תחום הסעד, משפחה, נוער, בריאות ומוסדות סעד נשאר בטיפולה של 'הלשכה המרכזית לרווחה' (פרט לסעד הבריאותי שהיה למחלקה של הנציגות הארצית). מאוקטובר 1935 כאשר היהודים הוצאו ממפעל "עזרת החורף", טפלה 'הלשכה המרכזית' גם בארגון "עזרת החורף" היהודית. תחום החינוך והתרבות היה באחריות ה'נציגות הארצית'. הלשכות המרכזיות כמו ה'לשכה המרכזית לרווחה', 'הלשכה המרכזית לסיוע כלכלי', 'הלשכה הראשית לסיוע להגירה' והמרכזים לתווך עבודה שהיו עד כה עצמאיות שולבו, אם כן, כמחלקות ב'נציגות הארצית'. עצמאות נותרה רק לשני גופים שטפלו בהגירה: 'המשרד הארץ ישראלי' ואגודת 'עזרה' (Hilfsverein der deutschen Juden). 1935.[78]

'הלשכה המרכזית לרווחה', שמרה על מעמדה כלפי פנים וכלפי חוץ (כלפי השלטונות) למרות שילובה ב'נציגות הארצית'. במאי 1935, אושר מחדש מעמדה של 'הלשכה המרכזית' כארגון גג (Reichsspitzverband) המייצג את הסעד היהודי. הרחבת האוטונומיה היהודית בתחום הסעד בעקבות חוקי נירנברג (בספטמבר 1935) חִזְקה את מעמדה כלפי פנים וכלפי חוץ. ב־1936 הוכרה בהוראה מיוחדת מטעם מיניסטריון הפנים של הרייך ופרוסיה כלשכת מידע רשמית, המאשרת ונותנת אסמכתאות בכל הנוגע לתמיכה של הסעד היהודי, כאשר מוגשות תביעות לקבלת סעד מהתאגדויות האזוריות של הסעד הציבורי. על פי מידע זה נקבע גובה קצבת הסעד הנדרשת מהתאגדויות אלה. הכרה זו ניתנה בניגוד לאי ההכרה ב'נציגות הארצית' כארגון המייצג את כלל יהודי גרמניה. מסגרתה הארגונית של 'הלשכה המרכזית לרווחה', וההכרה בה כארגון גג של הרווחה היהודית, אפשרו את ההתמודדות עם התנאים המשתנים, כולל התארגנות מהירה למפעל "עזרת־חורף" יהודית, לאחר הוצאת היהודים ממפעל "עזרת החורף" הכללית באוקטובר 1935.[79]

פעילות הסעד והרווחה של הקהילה היהודית בברסלאו

משרד הרווחה של הקהילה בברסלאו היווה חלק חשוב מתחומי הפעולה של הקהילה ותקציבו ניתן מקופת הקהילה. מאז הקמתה של 'הלשכה המרכזית' הוא פעל בתאום עמה, ועל פי קריטריונים מקצועיים שנקבעו במסגרתה. קביעת מוסדות הסעד של הקהילה באשר לזכאות לסיוע או קצבה היתה מקובלת על הרשויות העירוניות והאזוריות שפעלו בתחום זה (ראה לעיל). מערך מוסדות הרווחה בקהילת ברסלאו, עיר שבגלל מיקומה הגיאוגרפי קלטה הגירה יהודית מהמזרח, היה ערב המהפך השלטוני, השלישי בגודלו בקהילות פרוסיה באופן יחסי לגודל האוכלוסייה.

בקהילה היהודית בברסלאו, אשר מנתה 23,000 נפש פעלו עשרים מוסדות: בית החולים ומעון לאחיות, מעון לנערות, בית יתומים, פעוטון, בית חינוך והכשרה מקצועית, שלושה בתי אבות, מוסד סיעודי אחד, מעון לאם ולילד, ארבעה מטבחים עממיים, שני בתי־עם ומועדונים לנוער, שני גני ילדים, ומעון יום וצהרון.[80] בשנת 1929 טופלו בצורות שונות על ידי מחלקת הרווחה של הקהילה 30% מתושבי הקהילה.[81]

המהפך השלטוני ב־1933 הגדיל את הצרכים והעומס שהוטל על שירותי הרווחה הקהילתיים, אך מצד שני הקטין את פוטנציאל גביית המיסים. בדוח תקציבי משנת 1935 נמסר כי משרד הסעד של הקהילה טיפל בשנה זו ב־45% של חברי הקהילה. מספר התושבים היהודים השתנה וכן חל שינוי בהרכב האוכלוסייה. במפקד האוכלוסין ב־16.6.33, כחצי שנה לאחר המהפך השלטוני, מִפְקד המשקף כבר חלק של ההגירה כתוצאה משינוי המשטר, נרשמו 19,700 תושבים יהודים בעיר. מיוני 1933 ועד מרס 1934 ירד המספר ב־4% והגיע ל־18,900. במהלך 1935-1934, יש לקחת בחשבון מול מספר העוזבים גם את 1,032 התושבים היהודים שנוספו לברסלאו בתהליך ההגירה פנימית מן הערים הקטנות הסמוכות. על התפתחות תהליך ההזדקנות של הקהילה ניתן ללמוד מן הנתון של 373 פטירות מול 99 לידות בשנת ההנהלה 1935-1934.[82]

המכה הראשונה היתה, כאמור, הפיטורין מן השרות הציבורי והחרם על עסקים יהודיים, החרם "הזוחל" הלא־רשמי. בברסלאו, בירת שלזיה ועיר מרכזית בפרוסיה, מרכז מנהלי חשוב במערכת האדמיניסטרציה האזורית והממלכתית, פעלו מוסדות מנהליים ומוסדות השכלה גבוהה חשובים שבלטה בהם נוכחותם של יהודים. דוח מפורט שהוכן על ידי הקהילה, לפי דרישת השלטונות מנה את הפקידים הבכירים בשרות הציבורי ב־1933, תוך ציון שמם וכתובתם.[83] במערכת המשפט כיהנו 16 שופטים יהודים, ביניהם ארבעה בבית המשפט העליון של המדינה (Oberlandgericht). ארבעה בעלי תפקידים בכירים במשרד האוצר, ארבעה במשרד הפנים והמשטרה, ארבעה במנהל הרכבת, 12 בעלי תפקידים בכירים בעירייה, כולל שלושה רופאים ראשיים בבתי החולים בעיר (פרט לבית החולים היהודי), 10 מרצים באוניברסיטה ו־7 מרצים במוסדות השכלה על תיכונית אחרים (בית הספר הממלכתי הגבוה להנדסת מכונות, בית הספר הגבוה לבניין ועוד), 23 מורים בבתי ספר כלליים (19 מהם בבתי ספר תיכוניים ורק 4 בבתי ספר יסודיים). מדובר ב־80 בעלי תפקידים בכירים. מספר רב יחסית לגודלה של הקהילה. על אלה יש להוסיף את הדרגות הפחות בכירות וכן את גלי ההדף של פיטורין מגופים אחרים (פרקליטים, יועצים משפטיים, ורואי חשבון של חברות מסחריות, רופאי קופות החולים, עובדי ספריות ציבוריות ועוד). גל הפיטורין פגע פגיעה ישירה במספר רב של מפוטרים, ופגיעה נפשית ומורלית בעוד רבים אחרים. החרם "הזוחל", קריאה להימנעות מקנייה אצל יהודים, נתן את אותותיו בתהליך איטי יותר, אך השפיע על מספר רב של מפרנסים.

כמענה לצרכים החדשים ולגידול במספר הנזקקים לסיוע ולהכוונה, נוסף תחום פעילות מרכזי בשרותי הרווחה של הקהילה, תחום הייעוץ להֲסָבָה מקצועית ולמציאת מקורות פרנסה למפוטרים. נושא הטיפול בהגירה התרחב מאוחר יותר. כבר באפריל 1933 הוקם מדור הייעוץ של הקהילה, במטרה להתמודד עם הפגיעה הכלכלית עקב הפיטורין מהשרות הציבורי והצורך במציאת תעסוקה על ידי הסבה מקצועית או כל דרך אחרת. המדור פעל בקהילה במסגרת 'הוועד המרכזי'. מדור הייעוץ של ברסלאו טיפל גם בבעיות של חברי 'איגוד הקהילות של שלזיה תחתית'. ועד של 5 אנשים ריכז את הבעיות שהוגשו בשעות הייעוץ וטיפל בהן בישיבות שבועיות קבועות. במשך השנה וחצי הראשונות לפעילותו, טופלו 11,500 בקשות. המגוון וההיקף הגדול של הבקשות חייבו חלוקה למדורים, בהם פעלו גם מתנדבים, מומחים במקצועם. בתוך קבוצות העבודה הללו בלט המדור העוסק בהסבה של אמצעי קיום קיימים. נעשתה פעולה למניעת נטישה של עסקים עצמאיים קיימים שנקלעו לקשים מסיבות שונות, בעיקר מהחרם "הזוחל", על ידי מתן ייעוץ מקצועי וקביעת תכנית פעולה, או יעוץ בהסבתם לתחום אחר שניתן לצפות כי ייתן קיום כלכלי לבעליו. במסגרת זו ולמרות מגבלות תקציביות, טופלו כ־2,300 בקשות.[84]

בתחום ההסבה המקצועית קיימה מחלקת הייעוץ קורסים במקצועות שונים של מלאכה, השכלה ושפות, וקורסים לניהול משק בית לשם שילוב נשים בעבודות אלה. מטרת ההסבה המקצועית כפי שנרשם בדוח לשכת הייעוץ בעיר היתה"... שילוב בני דתנו במבנה המשתנה של חיי הכלכלה הגרמניים...". בנוסף יזמה מחלקת הייעוץ רכישת מקצוע בקורסים מזורזים לשם קבלת סרטיפיקט לארץ ישראל, במסגרת הסרטיפיקטים לבעלי מקצוע שהועמדו לרשות 'המשרד הארץ ישראלי' בברלין, או כהכנה להגירה אל ארץ אחרת, אשר מקצוע־נדרש היה תנאי כניסה אליה. בתחום זה פעלה מחלקת הייעוץ בתאום עם 'המשרד הארץ ישראלי' בברלין ועם אגודת 'עזרה', שסייעה למבקשים להגר אל ארצות אחרות, כדי לכוון את קורסי ההכשרה למקצועות הנדרשים ביעדי ההגירה.[85] בתחום ההסבה המקצועית ובתחום מציאת מקומות למִתְלמדים (Lehrling) ניתן הייעוץ בשיתוף פעולה עם הארגונים המקצועיים: 'האיגוד המקצועי של בעלי מלאכה יהודיים' בגרמניה. בנושא מציאת מקומות חניכוּת או עבודה, עבדה לשכת הייעוץ של ברסלאו בשיתוף פעולה עם לשכות עבודה בשלזיה ועם 'החלוץ'.[86]

נושא הסבת המקצוע, ובמיוחד קביעת המקצוע לבני נוער, נדון בכנסים שונים, בעיקר של ארגוני הנשים, והופיע הרבה בעיתונות הקהילתית. בכנס של ברית הנשים בברסלאו, פברואר 1935, נדון הצורך בייעוץ מקצועי לנוער לשם קביעת ההתאמה למקצוע המבוקש, קביעת מקום הלימוד ומקום ההתמחות. הודגשה חשיבות לימוד משק בית עבור נערות, והופנתה קריאה לעקרות בית לקבלת הנערות לתקופת התמחות ולהקדשת מלוא תשומת הלב להכשרתן.[87]

מדור הייעוץ נתן גם סיוע כספי למבקשים, על פי קריטריונים שנקבעו בברלין ולפי התנאי הקבוע שהמבקשים משתתפים בהוצאות במסגרת יכולתם הכספית. דאגה מיוחדת היתה הסיוע למעמד הביניים המקצועי, מי שפוטרו ממשרות שונות, שחלק ניכר מהם צריך עתה לבקש פרנסות חדשות לקיום משפחתם.

סיוע כספי ניתן על ידי מדור הייעוץ גם במקרים בהם הוא נדרש להמשך החזקת עסקים קיימים, עסקים שסבלו מקשיים בגלל החרם "הזוחל", או מיעוט הזמנות מרשויות ציבוריות. לשם כך הוקמה קופת עזרה מיוחדת במדור הייעוץ. בשנה וחצי הראשונה לפעולתו, ניתנה עזרה של הלוואות ארוכות טווח ב־550 מקרים. צוין כי מקבלי ההלוואות עושים מאמץ גדול לעמוד בלוח הזמנים של החזרי הכספים. במקרים אלה, המדור סייע, גם מעֵבֶר למתן ההלוואות, במעקב ובהדרכה באשר להשקעת הכסף שניתן לשם חיזוק הפרנסות הקיימות. הסיוע ניתן לאנשים בקהילת ברסלאו ובקהילות הקטנות הקשורות בה.

בתחום זה יש לציין גם את פעולתן של קופות המִלווה. טרם עליית הנאצים לשלטון פעלו בגרמניה 20 קופות מלווה יהודיות.[88] במחצית 1934 פעלו כבר 45 קופות מלווה יהודיות.[89] דווקא בתקופה שבה נמנעו ממתן אשראי ליהודים, נזקקו מפרנסים יהודים לקופות המלווה הללו שנתנו הלוואות בלא ריבית או בריבית נמוכה. ההלוואות ניתנו למטרות קונסטרוקטיביות, חיזוק עסק רנטבילי קיים, קניית סחורות, מימון הזמנות, מתן אשראי ללקוחות. נקבעה תקרה של 1,000 מארק אך בדרך כלל ניתן חצי הסכום הזה. קופות המלווה בערים שימשו ב־40% לסוחרים, 21% לבעלי מלאכה, 9% לסוחרים בודדים, 9% לסוכנים ושכירים, 6% למקצועות חופשיים והיתר לאחרים.[90] בברסלאו בלטה פעילותן של קרן פרנקל ובנק 'עברייה'.[91]

תחום נוסף של פעילות מדור הייעוץ בברסלאו, כנראה ביוזמה מקומית, היה בכיוון של הפחתת ההוצאות של משפחות על דיור על ידי "ביטול זמני של דירה עצמאית או הקטנתה", כלומר, חלוקת דירות שכורות לשני שוכרים. המדור טיפל בהכוונה לצורך זה ובכ־100 מקרים של אחסון רהיטים בנסיבות אלה.[92]

המדור הפעיל מחלקה מיוחדת לאקדמאים, משפטנים ורופאים שמצוקתם בלטה מאד בתקופה הראשונה. כמו כן הוקמה מחלקה מיוחדת לגִמלאים, חלקם קשישים עם גִמְלַה נמוכה שאינם יכולים לעזור לעצמם.

בדוח מסכם על פעילות מדור הייעוץ מנובמבר 1934 צוין כי המשאבים לפעולות הייעוץ, ההסבה והסיוע צריכים לבוא ממקורות עצמיים של קהילת ברסלאו והקהילות בסביבה. אבל, הודגש, הסכומים שנאספים ממיסים ותרומות, מושקעים בתבונה "... בפעילות ליצירת המפעל הגדול של ההסבה המקצועית של היהדות הגרמנית כולל הקהילות של שלזיה תחתית הלוחמות על קיומן הכלכלי...".[93]

במאמר בעיתון הקהילה, הפונה "... לרצון ולנכונות לקורבנות של אלה שיכולים, מעֵבֶר לחובה החוקית, לעזור בעומס הכספי המוטל עתה על הקהילה..." מפורטים הצעדים שננקטו לקיצוץ והתייעלות של מנגנון הקהילה, בעיקר בתחום של כוח אדם ומשכורות, כדוגמה ומופת, וכטיעון לקורבנות שיש לתת לשם התגייסות לסיוע למי שנפגעו מבחינה כלכלית. ב־1929 נדרשו לפעילות מנגנון הקהילה 69,500 מארק, ב־1933 נדרשו רק 54,000 מארק, ולאחר ההצעה מדצמבר 1934 מדובר על 49,800 מארק בלבד. ההורדה של 28% מבוססת על הקטנת משכורות וצמצום הצוות בארבעה אנשים. עלות אחזקת מנגנון משרד הסעד של הקהילה שהיתה 47,000 מארק בשנת 1930-1929 (מזה 38,000 למשכורות), קוצצה ל־33,000 מארק בשנת 1934-1933 (מזה 24,000 למשכורות), וכל זה בשעה שכמוּת העבודה בתחום זה גדלה עקב מספר הפונים הגדול (שעלה מ־30% ל־45% מחברי הקהילה. כמוּת הדואר הנכנס עלתה ב־54%). בניגוד לעלייה בצרכים, סך ההכנסות של הקהילה ירד. כדי להתמודד עם ההוצאות הקבועות שהקהילה היתה מחויבת להן ועם הוצאות הסעד שעלו, פעלו בהצלחה לפתיחת מקורות כספיים אחרים. אמנם הסכומים לתמיכה במוסדות סעד ואיגודי סעד צומצמו לחצי, אך יתר ההוצאות למטרות סעד קטנו רק מ־249,000 ב־1930-1929 ל־200,000 ב־1934-1933. התחזית לשנת החשבון השוטפת היא 210,000 מארק.[94]

על מידת הגידול בצרכי הסעד ופעולות הייעוץ וההסבה מעיד דוח כספי מאפריל 1935 המצביע על פעולות וצעדים נוספים שננקטו לשם התייעלות וחסכון בכל הקשור לתפעול מנגנון הקהילה – הוצאות גבייה, משכורות וכו', ומאידך היענות לצרכים המשתנים על ידי הפניית תוספת תקציב נוסף לתחומי הסעד והייעוץ. השתתפות הקהילה במדור הייעוץ הועלתה ב־5,000 מארק ובנוסף לזה הוחלט על מתן עוד תוספת חד פעמית של 7,000 מארק. ניתנו תוספות גם לתחומים אחרים בהם נוצר צורך מיוחד. החלטת הנהלת הקהילה להשאיר את גובה המס לקהילה לשנת 1936-1935 כפי שהיה ב־1935-1934 (25% ממס ההכנסה ו־45% ממס הרכוש בתוספת סכום מדורג מ־6 מארק), השאירה בידה סכום כולל קטן יותר. ההתייעלות, צמצום הוצאות מנגנון הקהילה, היתה, לפיכך, כורח השעה. גם בתחום הסעד הישיר אושרה תוספת של 5,500 לצורך הגדלת התמיכות, כן אושרה תוספת תקציב בגובה 15,000 מארק לבית החולים.[95] בית החולים נפגע כתוצאה מאיבוד ציבור החולים חברי קופות החולים שנתמכו על ידי הביטוח הציבורי הכללי, וכן בהשפעת הלחץ שהופעל על האוכלוסייה הלא־יהודית שלא להתאשפז בבתי חולים יהודיים. דוח מסכם של ישיבת מנהלי מוסדות רפואה היהודיים בערים הגדולות ב־12.6.1933 מראה כי התפוסה בבית החולים בברסלאו ירדה ל־170 מיטות מתוך 360.[96]

הודעות מדור הייעוץ, פרוט המדורים החדשים שנפתחו במסגרתו ושעות הקבלה הופיעו באופן קבוע בעיתון הקהילה. בנוסף לאלה שהוזכרו פעלו גם מדור להגירה והגירת פנים (מהערים הקטנות אל ברסלאו) מדור לבעלי מלאכה, מדור לגמלאים, מדור לרווחה וענייני ביטוח, מדור לסוכנים עצמאיים, מחלקה לנותני עבודה ולשכירים, מחלקת ייעוץ לנוער.[97]

תחושת החשיבות והצורך של כל הקהילה להתגייס למטרה של מציאת פרנסה לחברי הקהילה שנפגעו ניכרת בפניות אל נותני עבודה יהודים ובבקשה, בשם הסולידריות היהודית, להעסיק יהודים. הפנייה ממרס 1934 מדברת על מציאת עבודה לבני נוער שסיימו את שנת הלימודים.[98] בני נוער אלה מוכנים לשנות את המבנה התעסוקתי היהודי, המבנה שלדברי כותבי הפנייה הביא את היהודים לאסון, אבל לצורך לימוד מקצוע חדש, הם צריכים מקומות לימוד ותעסוקה במלאכה ובחקלאות. הפנייה היא לתעשיין, לבעל מלאכה, לחקלאי יהודי, אשר יותר מכל קרבן כספי דרוש עתה שייתן מקום עבודה לנער מִתְלמֶד. "על כל אחד מוטלת החובה לעזור בזה..." נאמר שם. על מידת ההתארגנות של הקהילה תעיד העובדה שנותני העבודה מתבקשים למסור על כך ללשכת העבודה היהודית ברחוב Schweidnitze Stadtgraben 28 והיא אשר תכוון את בני הנוער לעבודה. על חשיבותה של הפנייה מעידה העובדה שחתומים עליה רבני הקהילה פוגלשטיין, הופמן, זֶנְגֶר וסימונסון וכן משרד הסעד של הקהילה, מדור הייעוץ, ברית הנשים היהודיות, הוועד המקומי של איגודי הנוער היהודי, האגודה הליברלית של הקהילה, אגודת ישראל, 'ברית לוחמי החזית' (ה־RJF).[99] מודעות נוספות בנוסחים שונים מטעם לשכת העבודה היהודית נותנות תמונה על הקף המצוקה של מי שפוטרו ממקומות עבודתם, בעיקר פיטורין מהשרות הציבורי, ומי שסבלו מהתנכלות לחנויות ועסקים יהודיים עקב חרם חלקי של קונים ומיעוט מכוּון של הזמנות מגורמים ציבוריים בעסקים יהודים: "מחפשים מקומות עבודה לכוחות עבודה בענפים הבאים: עובדים (שכירים) בתי מסחר, גברים ונשים בעזרה לשעות קבלה של רופאים, לבורנטים, אסיסטנטים לרנטגן, כלכלניות, עובדים לעבודות מזדמנות, נהגים, עובדי בנק, בעלי מלאכה". כמו כן מודעות בדבר חיפוש מקומות למִתְלַמדים ומִתְמַחים במקצועות: סַפָּרוּת, זגגות, עבודה באבן, הִתְמַחוּת שהיתה תנאי לקבלת תעודת בעל מקצוע.[100]

נושא מציאת עבודה ופרנסה חלופית נמצא כל הזמן על סדר היום של עיתונות הקהילה וגם גורמים פרטיים נחלצו לסייע. במאמר שכותרתו "האם אינך יודע על משרה פנויה?" קורא הכותב לציבור להשתמש בקשרים שיש להם מכל הסוגים, קשרי עבודה או קשרים אישיים, בכדי לסייע במציאת מקומות עבודה. לעיתים תעסוקה של מספר שעות ביום גם היא בעלת חשיבות. לדוגמה הוא מְסַפר כיצד הצליח, באמצעות קשריו, למצוא תעסוקה למי שסיימו את תקופת הלימוד שלהם. עבור נערה שלמדה אך לא התאימה למקצוע שבחרה, הוא מצא מקום עבודה במפעל נעליים, בהפניה אל מודעה, הוא הצליח להשיג מקום עבודה כמנהל מחלקה למחוסר עבודה, ועוד.[101]

קריאתו המחודשת של ד"ר אלפרד הירשפלד, מנהל לשכת התעסוקה היהודית בעיר, עם סיום שנת הלימודים במרס 1935, למתן תעסוקה על בסיס סולידריות יהודית מסייגת עצמה, מטעמי זהירות, על ידי בקשה "... בהכנסת כוחות עבודה, לקחת בחשבון חברים לדת כמו גם אחרים...", אך אינה משאירה מקום לספק באשר לתביעה מהציבור היהודי: "... איננו יכולים לקבל תירוצים וכל מיני דברים שמטרתם להתחמק מחובה מובנת מאליה מכל מיני סיבות עקומות...". קריאתו למעסיקים בעלי מקצועות חופשיים ולמשקי בית לשכור יהודים ולהודיע על מקומות פנויים, הקריאה לבעלי מלאכה יהודים להעסיק מתלמדים יהודים, הקריאה לבעלי בתים ומזמיני עבודה להזמין תיקונים ושיפוצים אצל בעלי מלאכה יהודים כדי שירחיבו ויוכלו להעסיק בני נוער מתלמדים ובכך יאפשרו את ההסבה המקצועית, היא חד משמעית ומצביעה על המצוקה בתחום זה.[102]

על מידת הרצון של המוסדות היהודיים בכלל, ולשכת העבודה בפרט, לפעול אך ורק בתחום החוק הגרמני תעיד התגובה על הוראת החוק להחלפת מקום עבודה. לפי החוק מיום 28.3.34 יש להחליף כוחות עבודה צעירים שהוכנסו על ידי מעסיקים (בגלל עלוּתם הנמוכה יותר, וגרמו לפיטוריהם של מבוגרים), בכוחות עבודת מבוגרים יותר. אמנם הקהילה היהודית אינה יכולה לקרוא לפיטוריהם של צעירים מתחת גיל 25 כיוון שלא ניתן להכניסם לשרות העבודה בחקלאות, אך היא יכולה לקרוא לנותני העבודה היהודים לתמוך בהוראת הממשלה על ידי כך שיעסיקו עובדים מבוגרים הזקוקים לתעסוקה.[103]

תהליך הזדקנות הקהילה עקב עזיבה של בני נוער ושל מבוגרים בגיל הביניים, והישארותה של אוכלוסיית זקנים, בחלקה ללא בני משפחה, חייב תשומת לב מיוחדת לטיפול בקשישים. ב־30 באפריל 1934 נפתח בית אבות חדש בבית הקהילה החדש ברחוב Schweidnitzer Stadtgraben 28, במִתְחם בית הכנסת "החדש", הליברלי. בעיתון הקהילה נכתב כי האִכְלוּס יתבצע בתמיכה ובהסכמה של משרד הרווחה העירוני, שבטיפולו היו עד עכשיו הדיירים. יועץ העיר ויו"ר הקהילה, ד"ר לֶס (Less), הודה לפאולה אולנדורף, בעבר חברת מועצת העיר וכעת פעילה בארגון הנשים ומנהלת שרותי הרווחה בקהילה, על היוזמה והתמיכה בהקמת בית האבות. דברי התודה של הרב ד"ר פוגלשטיין, הרב הליברלי של הקהילה, על הסיוע של מדור הרווחה העירוני, מעידים על כך שבתקופה זו עדיין לא נותקה הקהילה היהודית בברסלאו ממוסדות ומתקציבי הרווחה העירוניים.[104]

בנוסף לאלה, התקיימו פעולת סעד וולונטרית על ידי התאגדויות ומועדונים שלא־למטרות־סעד שהיו קיימים בעיר: אגודות ומועדונים אלה לקחו על עצמם מתן חסות למספר ילדים במצוקה לשם דאגה לצרכיהם. מתוך רשימה של כ־100 ילדים הזקוקים לעזרה, אגודת היינריך גרֶץ לקחה על עצמה לסייע ל־25 ילדים, אגודת זכריה פרנקל ל־10 ילדים אגודת הידידות (Freundschaftsloge) ל־8 ילדים, 'אגודת הידידים' (Geselschaft der Brüder und Freunde) ל־20 ילדים ועוד. דוגמה ליוזמות סיוע של אנשים פרטיים: פריץ נוימן הזמין ילדים שלא יכלו להשתתף בחגיגת חנוכה להצגה מעניינת בתיאטרון קייזר ווילהלם.[105]

המיסים הקבועים שגבתה הקהילה אפשרו, בין היתר, את קיומה ופעילותה של מחלקת הסעד של הקהילה. מיסים אלה הצריכו את אישור השלטונות.[106] בנוסף לזה, התקיימו מגביות לשם התמודדות עם צרכי הרווחה הגדלים והולכים, ביניהן מגביות ספציפיות לקהילת ברסלאו ומגביות יהודיות ארציות בגרמניה. מגבית "עזרת החורף" (Winter Hilfe) היתה עד אוקטובר 1935 חלק ממפעל המגבית הממלכתי, הכלל גרמני. באוקטובר 1935, לאחר שהיהודים הוצאו במפתיע מ"עזרת החורף" (בעקבות חוקי נירנברג 15.9.1935) הוחל בארגון מפעל "עזרת חורף" יהודי (ראו להלן).

מגבית יהודית ארצית נוספת היתה "המגבית לעזרה ושיקום" (Beitragskarte für Hilfe und Aufbau) שהפעילה 'הלשכה המרכזית' בשילוב 'הוועד המרכזי'. רכישת כרטיס תרומה לשם מימון הסיוע הסוציאלי הדורש כסף רב. התרומה מ־25 פפנינג ועד 3 מארק, כך שתהיה שווה לכל נפש. התרומה התבצעה באמצעות כרטיס שנתי, ומקום להדבקת בול חודשי בכל חודש. על מקומו של כל בול צוין יעד התרומה. כמעט כל יעדי הסיוע הסוציאלי היו מיוצגים: במאי 1934 – לאימהות, אחר כך לפעוטים, לבתי ספר, להשכלה ומלאכה, להסבה מקצועית, להשגת עבודה, לעזרה כלכלית, לסיוע למהגרים, לאוכל וביגוד, לעזרה לזקנים, לעזרה לחולים. התרומה אורגנה על ידי 'הועד המרכזי', ובוצעה בהתנדבות על ידי הקהילות. סוכם כי 2/3 מהסכום שייאסף יישאר בקהילה לצרכיה, ו־1/3 יועבר ל'וועד המרכזי' למטרת השוואה בין קהילות חזקות לחלשות.[107] ההתרמה באמצעות הכרטיס השנתי אפשרה לכל שכבות הציבור בקהילה להשתתף. היא הפכה את הסיוע על כל צורותיו למפעל שבו שותפים כל חברי הקהילה.

מדור הייעוץ של ברסלאו, סייע ישירות גם לקהילות הקטנות באזור, החברות ב'איגוד הקהילות הפרובינציאלי של מחוז שלזיה תחתית' (Verband derSynagogengemeinden der Provinz Niederschlesien) בו היתה ברסלאו עיר המחוז: סיוע כספי דרך קופות המלווה – המדור עבד בשיתוף פעולה עם קרן פרנקל ובנק 'עבריה', סיוע בנושאי הגירה, הסבה מקצועית, טפול וסיוע למקבלי גמלה קטנה, מדור לאחסון רהיטים והערכת רכוש, מדורים המטפלים בסקטור הרפואי והמשפטי וכן ייעוץ למשק בית מטעם ברית הנשים היהודיות. בנוסף, משרד הרווחה של ברסלאו היה פעיל מרכזי ב'איגוד הרווחה האזורי של שלזיה תחתית' (Wohlfahrtsverband für Provinz Niederschlesien).[108]

בתקופה זו (ינואר 1933 עד ספטמבר 1935) עדיין ראו רבים מן הציבור היהודי בגרמניה, שהיה עדיין חלק מאזרחי גרמניה, את המשך החיים בגרמניה כאפשרי. ההנהגה היהודית, הקהילתית־המקומית וההנהגה המרכזית, פעלו בדרכים שונות לשם התמודדות עם הקשיים הכלכליים שנוצרו.

הדיון הציבורי בשאלת ההסבה המקצועית

נושא ההסבה המקצועית עלה לדיון מעל דפי העיתונות היהודית ובמפגשים ציבוריים. נושא זה העסיק גם את וילי כהן, מורה ומחנך ופעיל ציוני, ובא לביטוי ביומנו, במאמרים שפרסם בעיתונות היהודית ובהרצאות שנשא בתקופה זו. בנושא זה חברו יחדיו השקפת עולמו הסוציאליסטית, עמדתו היהודית והציונית, וכן הצורך בהתמודדות עם המצוקות הכלכליות החדשות שנוצרו.

במאמר מדצמבר 1933 "המשבר של יהדות גרמניה וההתגברות עליו בכוחות עצמיים" טען כהן כי הפרודוקטיביזציה היא אמצעי לחידוש החיים היהודיים בגרמניה במבנה כלכלי חברתי אחר, ודרך לפתרון הקונפליקט עם החברה הגרמנית, בה במידה שהיא אמצעי להכנה לבניין ארץ ישראל.[109] לדבריו המשבר העובר על יהדות גרמניה איננו נובע רק מסיבות שמחוץ לחברה היהודית אלא גם מסיבות מבניות פנימיות. מקור המשבר הוא באמנסיפציה שאפשרה את ההגירה הפנימית, את תהליך העיור המואץ, את ההתרכזות בערים הגדולות ובמיוחד בברלין, אשר גרמו לתוצאה קטסטרופלית. הפחתת הילודה, הגברת האסימילציה (באמצעות נישואי תערובת והמרת דת), והתרכזות בולטת במקצועות אקדמאים ובענפי המסחר, היו המאפיינים הבולטים של תהליך זה. ללא התוספת של יהודי המזרח, היתה יהדות גרמניה מתה מזמן. עתה כשהגבול המזרחי נסגר, מורגש, לדעתו, המשבר בכל חריפותו. התמורות של־1933 חשפו משבר פנימי עמוק בשלושה תחומים: הדתי, הלאומי (Völkisch) והמקצועי.

בשני התחומים הראשונים, טען כהן, כבר מורגש ראשיתו של שינוי שבא לביטוי בהתכנסות אל תוך הציבור היהודי ובחזרה אל בית הכנסת. שינוי בתחום המקצועי ומעבר לעבודה גופנית יצרנית יסייע, לדעתו, גם בפתרון המשבר הלאומי. לחיזוק דבריו הביא את התמורה הגדולה שהתחוללה באישיותם של אלה שבחרו, תוך הקרבת קורבנות אישיים, "להיות חלוצים בארץ האבות". שינוי מקצועי כזה בגרמניה יביא ל"לידה מחדש של היהדות הגרמנית" על בסיס שונה ויראה ש"אנחנו לא נמצאים בסוף אלא בתחילתו של פרק חדש בהיסטוריה היהודית גרמנית". כהן ראה צורך בקיומו של גוף סמכותי שיוביל את המהלך הזה, והציע את הסמכות הרבנית כגוף המתאים לכך. ברורה מכך עמדתו כי במקביל לעלייה הציונית לארץ ישראל, יישאר חלק ניכר של היהדות הגרמנית בגרמניה וכי העלייה של כולם אינה נראית באופק כעת. עבור הנשארים דרוש שינוי המבנה התעסוקתי. השימוש במילים הטעונות "חזרה בתשובה" ו"חרטה" (Einkehr und Umkeher) לציון חזרתם של היהודים לעבודת כפיים בגרמניה מעיד על האשמה עצמית בהתרחקות ממקצועות אלה. כמו כן הוא מעיד על עוצמת האמונה שהדבר אפשרי בגרמניה ועל המחשבה שצעד זה, של היהודים, עשוי להביא לשינוי הדימוי השלילי שלהם בעיני הסביבה, להווֹת אמצעי כנגד טיעונים אנטישמיים, ולאפשר המשך החיים המשותפים בגרמניה. מטרת הפרודוקטיביזציה, לדעתו, כפולה: יש לה תפקיד חשוב בבנייתה של ארץ ישראל, ותפקיד חשוב לא פחות ביצירת בסיס כלכלי ודימוי חברתי חדש לקיום היהודי בגרמניה.

כהן לא היה יחיד בתפיסה זו. עמדותיו משקפות שינוי שחל בקרב ציוני גרמניה בשנות השלושים. הכיוון העיקרי בקרב 'התאחדות ציוני גרמניה', בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים, היה "פלשתינוצנטרי" – פעילות ציונות המכוּונת בלעדית לארץ ישראל. מאפייני התפיסה הזו היו: א. ראיית ארץ ישראל ובנין הבית הלאומי כאתגר ממשי ומעשי, המחייב את כל אחד מחברי התנועה לעלות לארץ בשלב כלשהו. ב. העמדת בניין הבית הלאומי בראש סדר העדיפויות של פעילותם הציונית והחינוכית. ג. התייחסות שלילית עקרונית להמשך הקיום בגולה. עמדה זו גובשה בוועידת ציוני גרמניה בפּוזֶן, ב־1912, בידי הדור השני לפעילות הציונית בגרמניה שמנהיגו הבולט היה קורט בלוּמֶנפֶלד, שעמד בראש 'התאחדות ציוני גרמניה' בשנים 1933-1924 מועד עלייתו לארץ. תפיסתם הציונות, הרדיקלית, השונה מהדור הציוני הקודם, היתה תפיסה פוסט־אֶמנַסיפַּטורית, אשר בהשפעת גל האנטישמיות של סוף המאה ה־19 הטילה ספק בפתרון שהציעה האמנסיפציה החוקית.[110] מצדדי המגמה ה"פלשתינוצנטרית", ראו את ארץ ישראל כיעד של הפרודוּקטיביזציה. הם בנו את ההכשרה המקצועית רק למען העולים לארץ ישראל ולא למען הנשארים בגרמניה. חוג זה כלל את קורט בלומנפלד ונאמניו בהנהגה, את חברי 'החלוץ' ואנשי תנועות הנוער. החינוך לפרודוקטיביזציה, ובמיוחד החינוך לעבודה חקלאית, היה מלוּוה אצלם בפעילות חברתית ותרבותית עברית המכוונת לעלייה לארץ ולא להשתלבות בחיים הכלכליים והפוליטיים בגרמניה.[111]

עם זאת, עליית כוחה של המפלגה הנאצית בבחירות ב־1930, תפיסת השלטון והפיכת האידיאולוגיה הנאציונל־סוציאליסטית למדיניות הממשלתית מינואר 1933, אלצה את הציונים להפנות מבטם גם פנימה. סימן ראשון למפנה ולמעורבות בחיי היהודים בגרמניה התרחש בוועידה ה־24 של 'התאחדות ציוני גרמניה' בפרנקפורט בספטמבר 1932, בקריאה, שלא נלוותה אליה פעילות מעשית, להגדרה לאומית של המיעוט היהודי. מכתבו של זיגפריד מוֹזֶס, יורשו של בלומנפלד בתפקיד, אל הוועד המנהל של 'התאחדות ציוני גרמניה', במרס 1933, האומר כי "המסקנה המעשית מתפיסת היסוד של ציוני גרמניה בעת זו של איוּם וסכנה, היא שותפות פעילה ואינטנסיבית בכל המשימות הגרמניות־יהודיות אשר השעה מציבה", סימֵן תפנית של ממש. משתמע מזה כי גם הגנה על זכויותיהם של אלה שיישארו בגרמניה, היא חלק מהפעילות הציונית.

המפנה בא לביטוי בולט במעורבות 'התאחדות ציוני גרמניה' בפעילות הקהילה בברלין על פי הקביעה שכל תחומי הפעילות, התחום הכלכלי, המדיניות הסוציאלית, בתי הספר, חינוך מבוגרים ועוד, נוגעים לציונות ולעבודת ארץ ישראל.[112] השבר שנוצר בציבור היהודי לאחר המהפך השלטוני בינואר 1933, אשר שינה את יחסו ללאומיות היהודית וריכך את העמדה האנטי ציונית של 'האגודה המרכזית' (C.V), נתן פתח לגשר בינה לבין הציונים. כדי לבנות את הגשר הזה צריכים היו הציונים לנטוש את הקו ה'בלומנפלדי' של הצטמצמות לענייני ארץ ישראל והסתייגות מעיסוק בענייני הקהילות בגרמניה.

כחלק מתפיסה זו חייבו חוגים אחדים בקרב ציוני גרמניה פרודוקטיביזציה כתוכנית לַכל. מרטין רוזנבְּליט, מראשי 'התאחדות ציוני גרמניה', ומעוזריו של חיים וייצמן, העביר בספטמבר 1933 למשרד החוץ הגרמני תכנית להסדר שאלת יהודי גרמניה, אשר בתוכה כלל הצעה לביצוע הכשרה מקצועית שנועדה לארגון הגירה מסודרת, אך גם לצורך פרנסתם של הנשארים. חלק מהפעילים הציוניים חשבו כי מצבם הקשה של יהודי גרמניה, לאחר עליית הנאצים לשלטון, קשור במבנה התעסוקתי הייחודי שלהם ודרשו לשנותו בדחיפות על ידי פרודוקטיביזציה. הוגו רוזנטאל, ציוני ואיש חינוך, הציע במאמר ב־Jüdische Rundschau (JR) במאי 1933 להקים כפרים של איכרים יהודים בגרמניה כאמצעי לשילובם במשטר החדש. כמו כן המליץ להקים משקי עזר לצד הערים. הוא קיווה ליצור שכבת חקלאים יהודים בעלי תודעה לאומית־יהודית.[113] מאמר נוסף ב־JR שפורסם באפריל 1933 דיבר על כך שמפעל ההסבה המקצועית של יהודי גרמניה עשוי להיות מופת ומודל לחיקוי בקהילות אחרות ולפיכך נועד לו תפקיד מרכזי לא רק ביצירת שינוי בגרמניה אלא בהתוויית דרך לשינוי בקהילות יהודיות בעולם כולו.[114]

במאמר מ־1934, סמוך לפסחא מועד סיום שנת הלימודים בגרמניה, כיוון וילי כהן את עיקר התביעה להסבה מקצועית אל הנוער, מסיימי בית הספר העומדים לפני הכרעה על המשך דרכם.[115] מתוך מוּדעוּת לקשיים הנובעים מציפיותיהם של ההורים להשכלה אקדמית עבור ילדיהם ולעלייה במעמד החברתי הקשורה בה, ומתוך מודעות לקשיי ההסתגלות לעבודה גופנית, קרא להורים לבטא את אהבתם ודאגתם לילדיהם בדרך חדשה: הַכְוונת הילדים ללימוד עבודת כפיים למרות הקורבנות הכרוכים בכך. ההסבה הכרחית, לדעתו, למתעתדים ללכת לארץ ישראל, אבל גם לנשארים בגרמניה יהיה מסוכן להישאר במבנה התעסוקתי הקיים. תכנית הכשרה המקצועית שהציע התבססה על דגם פעילותן של תנועות הנוער החלוציות. לצד הכשרה פרטנית אצל בעלי מקצוע, הכיוון העיקרי צריך להיות הכשרה במסגרות מיוחדות, כפרי־הכשרה. הוא ראה בהכשרה הקבוצתית בכפר, בַריחוק מהעיר ומהשפעותיה השליליות, בַּהתנסות בעבודת האדמה, תנאים המאפשרים את קיומו של תהליך יצירת האדם היהודי החדש. לצד הפרודוקטיביזציה יושגו ערכים של יושר, חריצות, חיי חברותא וטיפוח תרבות יהודית. אפילו בעיית הילודה הנמוכה בחברה היהודית העירונית תיפתר כחלק משינוי הערכים, לדעתו, והנערות יראו באימהוּת תפקיד לאומי. ניכרת בדבריו השפעת רעיונות הרומנטיקה הגרמנית בדבר היתרונות של השיבה לטבע ולחקלאות וראיית חיי העיר כַּגורם לכל הפגעים.

החלום של הקמת כפרי הכשרה חקלאית גם עבור הנשארים בגרמניה לא התגשם בעיקר בגלל מדיניות השלטון הנאצי שלא ראה בחיוב מעבר יהודים לעבודה חקלאית ובגלל התנגדותם של גופים שונים ביניהם ארגוני האיכרים וארגוני בעלי מלאכה.[116] יוצא מכלל זה הוא 'בית הספר היהודי לגננות' באהלם (Ahlem) ליד האנובר שהוקם ב־1893 ופעל עד 1942.[117]

בפועל התבצעה ההכשרה החקלאית בעיקר במסגרת תנועות הנוער החלוציות וכהכנה לעלייה לארץ ישראל. הביקור במרכזי הכשרה היה מאד אהוב על וילי כהן, ששמח לראות שם אנשים צעירים, יהודים, עובדים עבודת כפיים. בחלק מהטיולים המשפחתיים הוא השתדל להגיע למקומות כאלה, לעבוד אתם כמה שעות, להתארח, לשוחח עם הצעירים ולספוג את האווירה. לדוגמה, הביקור במחנה החלוצים בצובטן כאירוע חגיגי לציון יום הנשואים שלו, הביקור בחוות ההכשרה גוּט־וינְקֶל (Gut Winkel) והמפגש עם החלוצים בקליין זילסטרליץ (Klein-Silsterlitz) בשלזיה עלית, בהם התרשם מהשינוי שחל באנשים כתוצאה מהעבודה הגופנית בחקלאות.[118] וילי כהן שלח את בנו ארנסט אברהם לעבודה בחקלאות אצל גיסו, אחד מ־24 המתיישבים היהודים בגרוס גגלו (Gross Gaglow), הישוב החקלאי היהודי שהוקם על ידי 'ברית חיילי החזית' ליד קוטבוּס, מתוך מניעים של פטריוטיות גרמנית, ורצון להתנחל על אדמת המולדת כאיכרים. בביקורו שם באוגוסט 1934 הוא התרשם והתלהב מאד ממה שראה. העבודה החקלאית שחווה שם היתה בעלת משקל רב יותר מאשר חילוקי הדעות שלו עם 'ברית חיילי החזית', שהתנגדו לציונות. פחות משנה אחר כך, במאי 1935, נסגר הישוב גרוס גגלו בפקודת השלטון הנאצי, בנימוק ש"אדמת מולדתנו שייכת לעם הגרמני", והמתיישבים אולצו לעזוב את המקום.[119]

כשהתברר כי תהליך רב היקף של שינוי המקצועות איננו אפשרי בגרמניה, ובמיוחד המעבר לחקלאות, בגלל עמדת השלטונות, שהיו מוכנים לאפשר הסבה מקצועית רק אם היא מכוּונת למטרות הגירה, התמקד כהן בדבריו בהסבה מקצועית המיועדת למטרת העלייה לארץ ישראל בלבד.

הפרודוקטיביזציה היתה נושא מרכזי במאמרו מתחילת 1935, "לבני שהולך לארץ ישראל להיות פועל".[120] הוא ראה את עבודת הכפיים בחקלאות, כשליחות לאומית, כאמצעי היחיד "להכנת ארץ ישראל לקראת עמנו, להשגת שלווה, ביטחון כלכלי וכבוד בקרב העמים". הוא ראה בהצלחת עבודת הכפיים בארץ ישראל אבן בוחן ליכולתו ולכוונותיו הרציניות של העם היהודי לחזור לארץ ישראל. בתקופה זו בלטה אצלו התפיסה שהמעבר לארץ ישראל מותנה בהסבה מקצועית, במיוחד מעבַר לעבודת כפיים בחקלאות, ולפיכך מדובר בעיקר בצעירים. עליהם מוטלת האחריות והשליחות ואילו דור המבוגרים, ברובו, יישאר כנראה מאחור.[121] החשיבות הרבה שייחס להסבה המקצועית ולהתיישבות בארץ ישראל באה לביטוי במאמר שפרסם לקראת חנוכה, בו תאר את ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל כמשימה לאומית בעלת חשיבות עליונה, שוות ערך לטהור בית המקדש בידי המכבים. "זה אשר מצא את הדרך להסבה המקצועית וממשיך בזה יום יום דואג להתחדשותו של נס המכבים".[122]

הרגיעה היחסית שהתרחשה מסוף 1933, יחד עם הסיכוי ששלטון המפלגה הנאצית לא ישרוד או ייאלץ להתמתן, נתנו תקווה לקיומה של אפשרות כלכלית להמשך החיים היהודיים בגרמניה, אם כי בתנאים שונים. ההסבה המקצועית לעבודת כפיים ובעיקר לחקלאות, שכהן ראה בה תחילה פתרון להמשך החיים בגרמניה תוך שינוי המבנה הסוציו־אקונומי היהודי וכן דרך לבניינה של ארץ ישראל, הצטיירה בהמשך, כדרך רק עבור הצעירים, אלה המכינים עצמם לעלייה לארץ. בעת ההיא, טרם חוקי נירנברג, נראה היה כי דור המבוגרים יישאר בגרמניה, ומי שיעלו, לאחר הכנה מתאימה, יהיו הצעירים. במאמרים שפורסמו בעיתונות היהודית, בעיקר ב־Jüdische Zeitung, העיתון הציוני בברסלאו, ובכתבי עת אחרים, ניסה כהן להתוות דרך ולהציע כווני התמודדות.

[1] המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית העלתה את כוחה מ־33.1% ל־43.9% ועדיין לא השיגה רוב, אך זה היה מספיק כדי להבהיר לכל ששלטונה אינו קצר־מועד בדומה לממשלות קואליציוניות קודמות שקמו ונפלו תוך זמן קצר.
[2] יומני כהן 12.3.1933.
[3] יומני כהן 30.1.1933, 31.1.1933.
[4] יומני כהן 12.3.1933. דווח על אירוע זה ב'עיתון היהודי' JZfO (Jüdische Zeitung für Ostdeutschland) 17.3.1933. Roland B. Müller, Otto Wagner (1877-1962) im Spannungsfeld von Demokratie und Diktatur (Leipzig: Leipziger Universitätsverlag, 2012) P. 358.
[5] יומני טאוסק 12.3.1933, 13.3.1933, 14.3.1933. ולטר טאוסק יליד 1890, סוכן נוסע בענף הטקסטיל, מחברם של ארבעה רומנים. גורש מברסלאו ונרצח בקובנה בנובמבר 1941. יומניו מ־1940-1918 נמצאו על ידי פקידי המשטרה בדירתו. יומני השנים 1940-1933 הוצאו לאור במזרח ברלין ב־1975. הוצאה מחודשת: Walter Tausk, Breslauer Tagebuch 1933-1940, Frankfurt am Main 1977. עותק מקורי של היומנים איו"ש: JM2237 (להלן: יומני טאוסק).
[6] יומני כהן 16.3.1933. על פנייתו של כהן להתקבל כמרצה באוניברסיטה והתגובה הקשורה למוצאו היהודי ושמו היהודי הבולט – כהן – שהיה אולי לא רצוי במקרה זה, ראו לעיל. וילי כהן, זיכרונותי 211. "לצערי", כתב, "היו מספיק אנשים באוניברסיטה של ברסלאו שהקריבו את דתם עבור הקריירה שלהם, כמו למשל נייסר (Neisser)". שם.
[7] יומני טאוסק 17.3.1933. על עברו של היינס שם 7.3.1933.
[8] יומני כהן 25.3.1933, 30.3.1933. יומני טאוסק 26.3.1933, 1.8.1933. בדצמבר ציין טאוסק כי מפקד המשטרה הקודם של ברסלאו, הד"ר וייס, שכוּנה "היהודי וייס", נמצא בסין ויחד עם שותפו לעבודה, Grzesinski, הם מארגנים מחדש את משטרת סין, לאחר שהצליחו להביא את המשטרה הגרמנית לרמה גבוהה. יומני טאוסק 31.12.1933.
[9] יומני כהן 30.3.1933.
[10] יומני כהן 12.3.1933, 13.3.1933. Müller, Otto Wagner, p. 358.
[11] יומני כהן 19.3.1933.
[12] יומני כהן 12.3.2015.
[13] כהן ציין לדוגמה את גב' פרוכובניק (Prochownick) שפוטרה ממשרד הרווחה, ומרינג (Moehring) מהספרייה העממית, יומני כהן 26.3.1933. הכומר ארנסט מרינג הסוציאל־דמוקרט, שימש מנהל הספרייה הציבורית (Volksbibliotehk).
[14] יומני כהן 19.3.1933, 31.3.1933.
[15] יומני כהן 29.3.1933, 30.3.1933. יומני טאוסק 30.3.1933.
[16] בתגובה לידיעה שמספר עורכי הדין היהודים יוגבל, ובכל פרוסיה יועסקו שופטים יהודים רק בתיקים אזרחיים, יומני כהן 20.3.1933, ובתגובה לפיטורי צוותי הרפואה, שם 30.3.1933.
[17] יומני כהן 28.3.1933. טענה כי אין ליהודי גרמניה חלק במה שכוּנה "תעמולת הזוועה נגד גרמניה" מופיעה במאמר המערכת של JZfO 31.3.1933. באותו עמוד מופיעה פנייה של 'הנציגות הארצית' ("הישנה") אל הנשיא הינדנבורג, המזכירה את נאמנותם של יהודי גרמניה למולדת גרמניה, ובין היתר מציינת את המספר הגדול של הלוחמים היהודים ב"מלחמה הגדולה" (מלחמת העולם הראשונה) ואת 12,000 החללים היהודים שנפלו בה.
[18] יומני כהן 29.3.1933.
[19] ברקאי, המאבק על הקיום, כרך ב עמ' 486-481.
[20] יומני כהן 1.4.1933.
[21] יומני כהן 3.4.1933.
[22] יומני טאוסק 1.4.1933.
[23] שם. מן הראוי לשים לב מי האישים שנבחרו על ידו כמייצגי עוצמתה הרוחנית תרבותית של גרמניה.
[24] יומני טאוסק 1.4.1933. הדף מספר כי הכול־בו ורטהיים נמכר ל־Henkel von Donersmerk ולנסיכה בשם Bilo וייקרא מעתה: Wertheim-Donersmark-Bilo ולפי החלטת ההנהלה החדשה מוציאים משם את המסעדה, בית המרקחת מחלקות המזון והעור. בתי הכול־בו בגרמניה, שהראשונים שבהם היו של משפחת טיץ היהודית, זוהו יותר מכל עם פעילותם הכלכלית של יהודים, אף שחלקם העסיק עובדים 'ארים' רבים.
[25] שם.
[26] יומני טאוסק 3.4.1933, 7.4.1933, 14.4.1933. "הבית החום" הוא מבנה ששימש כְמטה המפלגה הנאצית בברסלאו. שמו מבוסס על השם של בית מטה המפלגה במינכן. "חוּם" בגלל צבע מדי הס"א. הבית שימש גם כמקום מעצר. ב־Oels היתה קהילה יהודית קטנה. אחיו של וילי כהן, מהנדס במקצועו, ניהל שם את בית המלאכה של הרכבת וזכה להערכה רבה.
[27] יומני כהן 3.4.1933.
[28] החוק הידוע בשם: "חוק הפקידות". ראו: Joseph Walk, Das Sonderrecht für die Juden in NS Staat: Eine Sammlung der gesetzlichen Massnahmen und Richtlinien - Inhalt und Bedeutung (Heidelberg, Karsruhe: C.F. Müller Juristischer Verlag, 1981) p. 12. החוק לשיקום שרות המדינה המוּכר בשמו: חוק הפקידות, 7.4.1933, נועד לעצב מחדש את המנגנון הממשלתי כדי להבטיח את נאמנותו לשלטון החדש. ננקטו צעדים כנגד המתנגדים הפוליטיים, קומוניסטים בעיקר ואנשי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD) ונגד היהודים. סעיף 3 עוסק ב"עובדי מדינה שאינם ממוצא "ארי" שעליהם לפרוש. לראשונה מאז האמנסיפציה שהושלמה ב־1871, נקבעת בזה חקיקה מפלה כנגד היהודים. עקב התערבותו של הנשיא הינדנבורג, לאחר שהוגשה לו עצומת 'ברית חיילי החזית היהודים' (RJF), הוצאו מכלל החוק ותיקי קרבות ועובדי מדינה שאבותיהם או בניהם נהרגו בקרב במלחמת העולם הראשונה. סעיף 4, "הפוליטי", מדבר על "פקידים אשר על פי פעילותם הפוליטית עד כה לא הוכיחו [את נכונותם] להתייצב בכל עת ללא היסוס מאחרי המדינה." סעיף 6 – "לטובת השרות" אִפשר פיטורין ללא סיבה מוגדרת. הסבר מפורט על פרטי החוק הופיע גם ב־ JZfO21.4.1933.
[29] ברקאי, המאבק על הקיום, עמ' 492-487. באשר ללחץ של איגודים מקצועיים, לדוגמה: איגוד המשפטנים אסר על מוסדות ציבור למסור ייצוג משפטי לעו"ד יהודיים, דרש מחבריו לבטל שותפויות עם יהודים ועוד. Helmut Genschel, Die Verdrängung der Juden aus der Wirtschaft im Dritten Reich. (Göttingen: Musterschmidt, 1966) p. 283. Shalom Adler-Rudel, Jüdische Selbsthilfe unter Naziregime 1933-1939: im Spiegel der Berichte der Reichsvertretung der Juden in Deutschland. (Tuebingen: J.C.B Mohr, 1959, 1974) pp. 139-144.
[30] יומני כהן 8.4.1933, 9.4.1933.
[31] יומני כהן 14.4.1933, 17.4.1933, 25.4.1933.
[32] יומני כהן 17.4.1933.
[33] יומני כהן 3.4.1933, 5.4.1933, 8.10.1933.
[34] שם 7.4.1933, "שבת הגדול" לפני חג הפסח. דבריו נאמרו בתגובה לידיעות על התאבדותם של מכרים ובתגובה למאמר ב – Jüdische Rundschau, 4.4.1933. p. 1 "שאו אותו בגאון, את הטלאי הצהוב".
[35] יומני כהן 29.4.1933, 17.5.1933.
[36] יומני כהן 18.6.1933.
[37] יומני כהן 22.5.1933. שם 16.2.1933.
[38] יומני כהן 29.1.1933, 10.6.1933. בין המונוגרפיות שכתב: Ein Lebensbild Ferdinand Lassalles, Berlin J.H.W.1921. Lebensbild von Karl Marx. Breslau: Volkswacht 1923. Ein Lebensbild von Robert Owen, Breslau Volkswacht 1924. Ein Lebensbild von August Bebel, Breslau Volkswacht 1927.
[39] יומני כהן 18.6.33, 19.6.1933. הורסט וסל (Wessel), איש ס"א וחבר המפלגה, נהרג ב־1930 בקטטה על רקע אישי. הוא הפך למרטיר, ושירו, ובו המילים: "כאשר דם יהודי יתּז עלי סכין, ייטב לנו... " היה להמנון המפלגה הנאצית.
[40] יומני כהן 29.4.1933, 1.5.1933, 30.5.1933, 19.6.1933, 24.10.1934. באשר למעורבותם של תלמידים בפיטורי מורים שאינם נעימים להם וכן מרצים באוניברסיטה ראו גם: יומני טאוסק 5.5.1933, 7.5.1933.
[41] יומני כהן 18.4.1933. פרופ' לנדסברגר, מרצה שלא מן המניין (Privatdozent) לתולדות האמנות באוניברסיטת ברסלאו עד 1933, ערך במשך 16 שנה את Schlesische Monatshefte, ובשנים 1938-1935 ניהל את המוזיאון היהודי בברלין. הוא נאסר אחרי פוגרום נובמבר 1938 – "ליל הבדולח", היגר לבריטניה ומשם לארה"ב. הרצה ב"היברו יוניון קולג' ".
[42] יומני כהן 25.3.1933, יומני טאוסק 26.3.1933, 30.3.1933. הלמוט ברוקנר (Brückner, 1896-1954) ייסד ב־1925 את המפלגה הנאצית בשלזיה, והיה למנהל מחוז (Gauleiter) שלזיה מטעם המפלגה הנאצית. ב־1930 היה ברוקנר חבר הרייכסטג. במרס 1933 הוא מונה למושל מחוז (Oberpräsident) שלזיה תחתית. הוא פוטר ב־1934, והודח מהמפלגה הנאצית במסגרת הפעולות נגד הס"א. Ernst Klee, Das Personenlexikon zum Dritten Reich. Wer war was vor und nach 1945? (Frankfurt am Main: Fischer Taschenbuch, 2005), p. 78.
[43] יומני כהן 25.3.1933, 26.3.1933. אוטו וגנר (Wagner, 1877-1962), כיהן כראש העיר ברסלאו בשנים 1933-1918. Müller, Otto Wagner, pp. 360-362.
[44] יומני כהן 26.3.1933, 8.9.1933, 26.12.1933. טאוסק ציין כי הכומר הסוציאל־דמוקרט מרינג, הושפל על ידי הלבשת כובע של מוקיון עשוי נייר והובלתו בצעידה למחנה הריכוז. יומני טאוסק 7.6.1933. בהמשך ציין כהן את פיטוריו של מאן, מנהל בית הספר העממי הגבוה העירוני, יומני כהן 17.5.1933. מבין הבולטים במפוטרים היה יועץ העיר וולף (Wolff) אשר "אם יפוטר לפי סעיף 4, לא יקבל אף פפנינג ... אמרו לו שיצטרך לרעוב כמה שנים...", וכן יועץ הממשלה מוּר ((Muhr שפוטר לפי סעיף 6 "לטובת השרות". שם 2.9.1933.
[45] יומני טאוסק 26.3.1933.
[46] סבסטיאן הפנר, סיפורו של גרמני, תל אביב 2002 עמ' 155-154. (להלן הפנר).
[47] הפנר מעיד על המחיר האישי הכבד שהוא שילם על חתימתו זו. הפנר עמ' 156-155.
[48] יומני כהן 9.7.1933.
[49] יומני כהן 22.5.1933, 14.12.1933, 27.1.1934, 8.9.1934. רודולף ראובן פייגה (1948-1889) עלה לארץ ב־1935 כמשתתף במכבייה השנייה. הוא הקים וניהל את השרות המטאורולוגי בממשלת המנדט, ועם קום המדינה העבירו לממשלת ישראל. היה מחלוצי הדאייה והתעופה לצורך מחקר בארץ ישראל. תכנן וניהל את בניית שדה התעופה לוד. נפל מפגז ירדני במלחמת העצמאות, בעת מילוי תפקידו בשרות המטאורולוגי.
[50] יומני כהן 8.10.1933, 10.11.1933, 5.12.1933, 9.12.1933, 30.1.1934, 19.6.35, 21.6.1935. הרצאות במועדונים בברסלאו ובמקומות אחרים, לדוגמה 7.2.1933, 20.9.1933, 20.10.1933, 26.11.1933 ועוד. קורסים בבית הספר העממי הגבוה היהודי שם 7.7.1933, 30.11.1933, ועוד. קשר עם כל העיתונים היהודיים בגרמניה לשם כתיבת מאמרים שם 13.9.1933. קשר עם מועדונים יהודיים בגרמניה לשם ארגון הרצאות, שם 13.9.1933, ניסיון להתקבל להוראה בבית הספר התיכון היהודי לא צלח בשל פיטוריו לפי סעיף 4, שם, 19.9.1933.
[51] יומני כהן 18.9.1933. 'אגודת הומבולדט להשכלת העם' Humboldtvereine נוסדה ב־1860 לשם הפצת השכלה במדעי הטבע ומודעות חברתית והרחבת ההשכלה בעיקר לפועלי תעשייה. מרבית המאזינים היו פקידים זוטרים.
[52] זאת בשונה מעמדתו של טיל ואן ראדן. ראו: Rahden, Juden, pp. 112-116.
[53] כהן הרצה במסגרת 'אגודת הומבולדט' סדרות של הרצאות והרצאות בודדות בנושאים שונים, לדוגמה: הרצאה בפני אולם מלא באוניברסיטה לכבוד מלאת 60 לגרהרד האופטמן, וילי כהן, זיכרונותי, עמ' 418. סדרת הרצאות בחורף 1923, הרצאות על התפתחותה של גרמניה במאה ה־19, שם עמ' 501, ועוד הרבה.
[54] ברקאי, המאבק על הקיום, עמ' 496-493, בהסתמך על נתונים שהביא הרברט קאהן מנהלו של הסקר שערכה 'הנציגות הארצית' בסוף 1932 ב־69 קהילות שגודלן מעל 500 נפש, סקר שפורסם ב־1934 ומצוי בספריית 'יד ושם'. חלק אחד עוסק ב'מלאכה' וחלק שני ב'מסחר' Herbert Kahn, Umfang und Bedeutung der Jüdischen Einzel handelsbetriebe innerhalb des gesamten deutschen Einzelhandels. Genschel, Die Verdrängung, p. 278-280. ב־1933 חלקם של המפרנסים היהודים שעסקו במסחר היה 48.9% ואילו חלקם של העוסקים בתחום זה בכלל האוכלוסייה 15.6%.
[55] בביקור במילץ', יומני כהן 27.9.1933.
[56] יומני טאוסק 11.7.1933. על חלקם של גורמים מקומיים בפעילות הכלכלית נגד יהודים: מרגליות, בין הצלה לאבדון, עמ' 38-37.
[57] יומני טאוסק 3.5.1933.
[58] טאוסק מציין כי המשיך לעבוד כסוכן נוסע ולפקוד חנויות בברסלאו ובסביבתה. שם 12.11.1933. יומני טאוסק 23.6.1933. בסתיו 1933 היתה תחושה של רגיעה מסוימת במצב. מרגליות, בין הצלה לאבדון, עמ' 41.
[59] בעניין זה ראו פנייתו של אוטו הירש, מנהל הנציגות הארצית אל ליפרט (Lippert) קומיסר העיר ברלין ב־8.3.1935. Avraham Barkai, From Boycott, p. 65-67.
[60] ברקאי, המאבק על הקיום, עמ' 507, 516-509. אברהם ברקאי, "שלבי ההדרה והרדיפה עד 1939", בתוך: מיכאל מאיר, מיכאל ברנר (עורכים) תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה 1945-1918 ד' עמ' 201. Adler-Rudel, Jüdische Selbshilfe, p. 132.
[61] דוגמאות: ברקאי, המאבק על הקיום, עמ' 498-496.
[62] אלקין, הלמות הלב, עמ' 31.
[63] שם עמ' 35-32.
[64] אלקין מחלקת את התקופה לשלושה חלקים. 1924-1918 עדיין שתי שיטות מקבילות של סעד, 1929-1924 הרחבה של הסעד הממלכתי, העברת אחריות ל־Länder ופשרה בין אחריות המדינה לאחריות גופים אחרים, 1933-1929 שנות השפל הכלכלי, קושי בהתמודדות על המטלות, העברת חלק ממטלות הרווחה לרווחה הפרטית. שם עמ' 36-35.
[65] אלקין, הלמות הלב, עמ' 39-37. Shalom Adler-Rudel, "Fürsorge für das Volk", in Herbert Strauss und Kurt Grossmann, ed., Gegenwart im Rückblick, (Heidelberg: Lothar Steihm, 1970), pp. 103,132. שלום אדלר־רודל, יליד צ'רנוביץ, חבר פועלי ציון, מ־1918, מנהל 'המשרד לסיוע לעובד', היה פעיל בכיר בעבודה הסוציאלית היהודית בגרמניה. מסוף שנות העשרים פעל בקהילת ברלין, במסגרת 'איגוד הקהילות הפרוסיות' ו'הוועד המרכזי לסיוע ולקימום'. בשל פקודת גירוש נאלץ לעזוב ב־1936 לארץ ישראל, משם נקרא זמנית ללונדון לנהל את עבודת הוועדה לפליטים יהודים. אלקין, הלמות הלב, עמ' 39. Walk, Kurzbiographien, zur Geschichte der Juden 1918-1945, (Jerusalem, München, New York, London Paris 1988) p.6.
[66] אלקין, הלמות הלב, עמ' 42-39. היו"ר הראשון היה אויגן כספרי, יו"ר משרד הרווחה והנוער בברלין ומ־1926 ד"ר ליאו בק, שהתמיד במשרה עד חיסולה במסגרת ביטול 'הנציגות הארצית' ב־1939.
[67] אלקין, הלמות הלב, עמ' 60-47. Shalom Adler-Rudel, Ostjuden in Deutschland 1880-1940 Zugleich eine Geschichte der Organisationen, die sie betreuten von S. Adler-Rudel. (Tübingen J.C.B Mohr 1974), p. 144.
[68] וייס, אתניות ואזרחות, עמ' 109.
[69] אלקין, הלמות הלב, עמ' 72-70. Adler-Rudel, Jüdische Selbsthilfe, p. 10-14, וייס, אתניות ואזרחות, עמ' 117-116.
[70] אלקין, הלמות הלב, עמ' 73-70.
[71] אברהם מרגליות, "שאלת ההסבה המקצועית והפרודוקטיביזציה כמוקד דיון בקרב יהודי גרמניה בתחילת הרייך השלישי." ילקוט מורשת כ"ט, (1980) עמ' 100.
[72] לפי החוק היו זכויותיהם הסוציאליות של היהודים בגרמניה שוות לאלה של האזרחים הגרמנים עד 1938 והם היו אמורים להיות זכאים לתמיכה כמו ה'ארים', אבל למרות זה, ניכרה מגמה של צמצום הדרגתי. אלקין, הלמות הלב, עמ' 76, הפליה לרעה. וייס, אתניות ואזרחות, עמ' 110.
[73] אלקין, הלמות הלב, עמ' 79-74. וייס, אתניות ואזרחות, עמ' 118-116.
[74] אלקין, הלמות הלב, עמ' 81-80.
[75] על הקמתה ראו: אברהם מרגליות, "תגובת מוסדותיה של יהדות גרמניה וארגוניה על המשטר הנאציונל־סוציאליסטי 1938-1933", בתוך אברהם מרגליות ויהויקים כוכבי (עורכים), תולדות השואה גרמניה, יד ושם, ירושלים 1998, כרך א', עמ' 233-69. כאן 135-129. על הקושי למצוא פשרה, על הפולמוס בין הכוחות המנוגדים בהנהגת יהודי גרמניה ועל המאבקים כנגד 'הנציגות הארצית', מרגליות, בין הצלה לאבדון, עמ' 15-1. אלקין, הלמות הלב, עמ' 84-83.
[76] מרגליות, בין הצלה לאבדון, עמ' 9. אלקין, הלמות הלב, עמ' 85.
[77] אלקין, הלמות הלב, עמ' 85. ברקאי, המאבק על הקיום, עמ' 503-498.
[78] אלקין, הלמות הלב, עמ' 86. Adler-Rudel, Jüdische Selbsthilfe, p. 14-17. על "עזרת החורף" ראו להלן בפרק על הסעד בברסלאו.
[79] אלקין, הלמות הלב, עמ' 86, 104-102. ראו גם: קולקה והילדסהיימר, הארגון המרכזי, עמ' 352-335.
[80] אלקין, הלמות הלב, עמ' 108-107, וכן טבלת מוסדות הסעד היהודיים בגרמניה 1933-1932 בעמ' 110. באשר לגודלה של הקהילה היהודית בתקופה זו: על־פי מפקד האוכלוסין ב־1925 היו בעיר 23,452 תושבים יהודים שהיוו 4.2% מכל התושבים בעיר. דוח תקציב הקהילה לשנת 1935 מציין כי מספרם ירד ל־21.750 ב־1930, עיתון הקהילה BJG 30 באפריל 1935, עמ' 1.
[81] סקירה על תקציב שירותי הסעד בקהילה בין 1935-1933, עיתון הקהילהBJG  30 אפריל 1935, עמ' 1.
[82] שם עמ' 1. באשר ל־45% מחברי הקהילה המטופלים על ידי משרד הרווחה של הקהילה ראו גם דוח בעניין חסכון תקציבי בקהילה, BJG 28 בפברואר 1935, עמ' 1.
[83] בהעדר סימון a.D (Ausser Dienst) לגבי אנשים שמועד פיטוריהם ידוע, מאי-יוני 1933, סביר שמועד חיבורו של המסמך הוא אפריל 1933. ZIH Folder BJG 146: 9-15. על המכון ההיסטוריה היהודי בוורשה (Zydowski Institut Historyczny - ZIH). ראו: אברהם ויין, "המכון ההיסטורי היהודי בווארשה", יד ושם – קובץ מחקרים ח' (תשל"א 1970) עמ' 196-187.
[84] סקירה על שרותי הייעוץ בקהילה, עיתון קהילת ברסלאו, BJG 15 בנובמבר 1934, עמ' 2-1.
[85] שם עמ' 2-1. ראו גם הודעות על קורסים מטעם הקהילה, קורסים לאנגלית, עברית חדשה, ניהול משק בית, סטנוגרמה וכתבנות. למשל: BJG יוני 1933, עמ' 4.
[86] שם, עמ' 2.
[87] דברים של יו"ר לשכת העבודה היהודית בברסלאו, ד"ר הירשפלד, וכן דבריה של הילדה היינמן מנהלת בית הספר לכלכלת בית שהוקם על ידי פאולה אולנדורף. עיתון הקהילה BJG 28 בפברואר 1935, עמ' 5. מרגרטה וקסמן, חשיבות לימוד נושא משק הבית, עיתון הקהילה BJG 31 במרס 1935, עמ' 3-2, ועוד.
[88] מרגליות, בין הצלה לאבדון, עמ' 45-43.
[89] עיתון הקהילה BJG 15 בינואר 1935, עמ' 2.
[90] עיתון הקהילה BJG 15 בינואר 1935, עמ' 2.
[91] עיתון הקהילה BJG 30 ביוני 1935, עמ' 2.
[92] המדור נפתח כבר ביולי 1933. הודעה בעיתון הקהילה הודיעה על פתיחת תחום ייעוצי חדש: ייעוץ בחלוקת דירות שכורות לשני שוכרים, אולי עם ניהול משותף, במטרה להקטין הוצאותיהן של משפחות. BJG יולי 1933, עמ' 6.
[93] סקירה על שירותי הייעוץ בקהילה, עיתון קהילת ברסלאו, BJG 15 בנובמבר 1934, עמ' 2.
[94] "חיסכון", עיתון הקהילה BJG 28 בפברואר 1935, עמ' 2-1.
[95] סקירה על תקציב הקהילה ל־1935-1934. עיתון הקהילה BJG 30 באפריל 1935, עמ' 2-1.
[96] אלקין, הלמות הלב, עמ' 117-116. Arbeitsbericht des Zentralausschhusses 1933, CAHJP M14 a, p. 21.
[97] לדוגמה: הגירה, הגירת פנים, בעלי מלאכה, גמלאים, ענייני ביטוח BJG מרס 1934, עמ' 9. סוכנים עצמאיים, נותני עבודה BJG 29 ביוני, עמ' 4. ייעוץ לנוער יולי 1933, עמ' 6.
[98] שנת הלימודים הסתיימה בגרמניה בחודש מרס.
[99] BJG עיתון הקהילה, מרס 1934, עמ' 5-4. בנוסף, מעורבותם של רבני הקהילה באה לביטוי גם בשעות קבלה שיש להם, שעה שבועית לכל אחד, בה יכול כל אחד מאנשי הקהילה לפנות אל הרבנים האלפרסון, הופמן, וסרמן, זֶנְגֵר, סימונסון, ופוגלשטיין עבור "שאלות" "Sche'loth". מועדי הקבלה התפרסמו בעיתון הקהילה, למשל: BJG מרס 1934, עמ' 9.
[100] למשל פניית לשכת העבודה של הקהילה Arbeitsnachweis judjscher Organisationen: BJG אפריל 1934, עמ' 17. וכן BJG 15 במאי 1934. כמו כן: פנייתם מיום 31 בדצמבר BJG 31 דצמבר 1934, עמ' 3. הפניות פורסמו גם בעיתון JZfO - Jüdische Zeitung für Ostdeutschland (JZfO) – למשל ב־3.11.1933.
[101] עיתון הקהילה BJG 28 בפברואר 1935, עמ' 6-5.
[102] עיתון הקהילה BJG 15 במרס 1935, עמ' 2.
[103] תגובה על פרסום החוק על ידי נשיא המוסד לתיווך עבודה וביטוח מחוסרי עבודה Dr. Syrup מיום 28.8.1934 בעניין החלפת כוחות עבודה צעירים בכוחות עבודה מבוגרים. BJG עיתון הקהילה 15 אוקטובר 1934, עמ' 4-2.
[104] עיתון הקהילה, שדווח על פתיחת בית האבות, ציין כי התקבלו 8 אנשים ו־4 נוספים יצטרפו אחר כך, בתאום עם מדור הרווחה העירוני שבטיפולו היו הדיירים עד כה. כמו כן ציין שמנהלת המקום תהיה גב. בְּרוטְצֶן (Brotzen) "שמביאה את הידע וההבנה הגדולה למטופליה". הרב הליברלי של הקהילה, ד"ר פוגלשטיין, ראה כמשמעותית את העובדה ששירותי רווחה של הקהילה לזקנים ולילדים (בית האבות וכן גן הילדים) מרוכזים במקום אחד, בבחינת "בנערינו ובזקנינו". עיתון הקהילה BJG 15 במאי 1934, עמ' 3. באשר לקשר עם תקציבי הרווחה העירוניים: בעיתון הקהילה מיוני 1934 צוין כי "עירייה של עיר באזור השיפוט של שטטין ביטלה את התמיכה ליהודים בנימוק שלמקבלי העזרה יש אפשרות להשתמש בעזרת עמיתיהם לדת..." שמה של עירייה זו לא צוין. BJG 29 ביוני 1934, עמ' 4. למרות שבברסלאו שרותי הרווחה העירוניים עדיין לא ניתקו עצמם מהמחויבות לתושבי העיר היהודים, החשש כבר התקיים.
[105] עיתון הקהילה BJG פברואר 1933, עמ' 4.
[106] גובה המס הקבוע דרש אישור המוסדות הממלכתיים. ראו אישור של מושל המחוז (Regierungspräsident) המאשר ב־3.5.1934 את גובה מסי התרבות של הקהילה בהתאם להחלטת גופי הקהילה, המופיע בעיתון הקהילה BJG 15 במאי 1934, עמ' 3. באשר לגובה המס ראו גם עיתון הקהילה BJG 30 באפריל 1935.
[107] עיתון הקהילה BJG 29 יוני 1934, עמ' 4.
[108] לדוגמה: פעילותו של הירשפלד, מנהל לשכת התעסוקה היהודית בברסלאו. סקירה בכנס השנתי של 'איגוד הקהילות היהודיות בשלזיה תחתית', שהתקיים במועדון לסינג בברסלאו ב־17 ביוני 1935, עיתון הקהילה BJG 30 ביוני 1935, עמ' 3-2. תיאור מפגשים בכינוס זה ועמדה באשר למסגרת הארגונית הזו, יומני כהן 17.6.1935.
[109] Willy Cohn, "Die Krisis des Deutschen Judentums und ihre Überwindung aus eigener Kraft", Bayerische Israelitische Gemeindezeitung, Dezember 1933, Nr. 23. p. 369-370.
[110] חגית לבסקי, בטרם פורענות דרכם וייחודם של ציוני גרמניה 1932-1918, מאגנס, ירושלים 1990 עמ' 26, החלטות ועידות פוזן (1912) ולייפציג (1914), עמ' 259-257. פרנקל, על פי תהום, עמ' 34-33. Jehuda Reinharz, Fatherland or Promised Land The Dilemma of the German Jews 1893-1914, (Michigen, University of Michigen Press, 1975), p. 141-142, 161-169.
[111] מרגליות, שאלת ההסבה המקצועית, עמ' 112-111. לבסקי, בטרם פורענות, עמ' 260-259.
[112] הוועידה ה־24 של 'התאחדות ציוני גרמניה' בפרנקפורט ספטמבר 1932, ישיבת המזכירות הארצית של 'התאחדות ציוני גרמניה' ב־8 בינואר 1933, מכתבו של מוזס, מצוטט אצל פרנקל, על פי תהום, עמ' 41-39, 76-73.
[113] מרגליות, שאלת ההסבה המקצועית, עמ' 112. Rosenthal Hugo, "Die deutsche Judenschaft im neuen Deutschen Reich", Jüdische Rundschau N. 43-44, 30.5.1933, p. 230. רוזנטאל דיבר על שכבת איכרים־יהודים גדולה, 1:10 מן האיכרים הגרמנים. הוגו רוזנטאל (יוסף יָשוּבי), בוגר סמינר יהודי למורים במינסטר, ניהל בשנים 1939-1933 את בית הספר בהרלינגן (Herrlingen). לאחר עלייתו לארץ, ב־1940, המשיך לעסוק בחינוך (ניהול מוסד 'אהבה' בשנים 1956-1940).
[114] מרגליות, שאלת ההסבה המקצועית, עמ' 113. מאמרו של פלייס Heinrich Fleiss, "Heilung durch Arbeit. Die Antwort der Generation von 1933". Jüdische Rundschau, Nr. 34, 28.4.1933, p. 170.
[115] Cohn Willy, "Die jüdischen Jugend in dieser Zeit", Bayerische Israelitische Gemeindezeitung 10 Nr. 5 (1.3.1934), p. 89-91.
[116] מרגליות, שאלת ההסבה המקצועית, עמ' 115-113.
[117] 'בית הספר היהודי לגננות', בית ספר חקלאי באהלם (Ahlem) שליד האנובר, שהוקם בשנת 1893 ביוזמתו של מוריץ סימון (Moritz Simon) ופעל קרוב לחמישים שנה עד חיסולו ב־1942, הכשיר כמה מאות צעירים, מספר מועט בכל שנה. עד 1933 מעט מבוגריו מצאו תעסוקה בחקלאות בגרמניה. מ־1933 הוגדל מספר התלמידים (ל־120 בשנה) ומ־1936 נקלטו גם נערות. בית הספר שימש מודל להכשרות חקלאיות שקמו בתקופת השלטון הנאצי. מרגליות, שאלת ההסבה המקצועית, עמ' 101. יוסף ולק, "החינוך היהודי בגרמניה הנאצית", בתוך: אברהם מרגליות ויהויקים כוכבי (עורכים), תולדות השואה גרמניה, יד ושם, ירושלים 1998, עמ' 695-595. כאן, עמ' 643. עדות חנן גייזנברג, בוגר אהלם, למחברת 1998.
[118] יומני כהן 5.10.1933. 12.8.1934.
[119] יומני כהן 5.8.1934, 6.8.43, ועוד. הישוב החקלאי היהודי ב־Gross Gaglow הוקם על ידי 'ברית חיילי החזית' (RJF) במסגרת חברת התיישבות 'עבודת אדמה יהודית' שהקימו ב־1928 (Jüdische Landarbeit). הישוב הוקם ב־1932-1931. בחווה שרכשו התיישבו 24 משפחות. הישוב נסגר על ידי השלטון הנאצי במאי 1935.Tamar Gazit, "Gross Gaglow: A Cooperative Jewish Settlement and Hachshara Site in Germany", in: Tal Alon-Moses, Irene Aue-Ben David, Joachim Wolschke-Bulmahn, eds., Jewish horticultural schools and training centers in Germany and their impact on horticulture and landscape architecture in Palestine/Israel (Munich: Akademische Verlagsgemeinschaft, 2020), pp. 99-113. מרגליות, שאלת ההסבה המקצועית, עמ' 103. מרגליות, תגובת מוסדותיה, עמ' 185, 187. על החיים בגרוס גגלו: עדות ארנסט אברהם כהן למחברת.
[120] Cohn Willy, "An meinen Sohn, der nach Erez Israel geht, um Arbeiter zu werden", Bayrische Israelitische Gemeindezeitung, 11 Nr. 2 (15.1.1935), pp. 1-2. המאמר הופיע חודש קודם בברסלאו: Jüdische Zeitung 41 Nr.46 (14.12.1934), pp. 1-2.
[121] Willy Cohn, "Der Pesachgedanke und der Aufbauwille der jüdischen Jugend", Bayerische Israelitische Gemeindezeitung 11 Nr. 8 (15.4.1935), p. 184. Willy Cohn, "Seelische Haltung" Bayerische Israelitische Gemeindezeitung 11 Nr.16 (15.8.1935), pp. 347-348; and in: Jüdische Zeitung 42 Nr. 20 (31.5.1935), p. 1.
[122] Willy Cohn, Die jüdische Jugend, Bayerische Israelitische Gemeindezeitung 11 Nr. 24 pp. 535-536.