הכול כלול – זיכרונות מאייר בי אנד בי

פרק 1 – תלונות, טענות ומענות

אצבע בסכר

מפצח האגוזים

הידד, אני גנב!

שואבים אבק

אצבע בסכר

התיירת מהולנד ובעלה הגיעו בשעות אחר הצוהריים המוקדמות. הם הניחו את המזוודות במבואת הדירה, והגברת התנפלה מייד על חדר השינה. היא התיישבה על המיטה, קיפצה על המזרן כאומנית קרקס על טרמפולינה. היה ברור שהיא לא מרוצה ונראה היה שרצתה לומר משהו, אבל התחרטה. כשסיימה את המופע, היא נעמדה וסקרה את החדר מצד לצד ומלמעלה למטה בעיניים זועפות. כנראה לא היו לה הערות. ולמה שיהיו? המיטה הייתה מוצעת למופת, הסדינים מתוחים, הכרים תפוחים וציפות השמיכות קורצות בצבעים משובבי נפש. אבל משום מה ובכל זאת, ניכר היה שהגברת מאוכזבת. העניין היה שהיא עדיין לא מצאה את הסיבה לאכזבה, אז היא התכופפה אל מתחת למיטה וירדה על ברכיה, ולעיניו המשתאות, או שלא, של בעלה, העבירה אצבע על אריחי הרצפה.

היא התרוממה והזדקפה, זקרה אל מול פניי הנדהמות את האצבע המורה, שאותה קירבה אל קצה אפי, ואמרה בהדגשה מרובה, "ז ה ל א נ ק י!"

לא זו בלבד שנדהמתי, אולי אפילו נפגעתי ונעלבתי. התגובה הראשונה שלי הייתה להגיד לגברת שמצידי היא יכולה לתקוע את האצבע שלה בסדק של סכר הולנדי ולהציל את הולנד מפני הצפה, אבל אז נזכרתי בסיפור שסיפרה לי פעם מלצרית הולנדית חביבה. היא ניסתה לשכנע אותי שהדעה הרווחת על הקמצנוּת של ההולנדים אינה נכונה, שהם בעצם מחושבים מאוד וחסכנים ושהם נכנסים ללחץ היסטרי כשבחשבון הבנק שלהם קיימת יתרה שלילית של עשרה יורו. "אתן לך דוגמה," היא אמרה. "הם מגיעים לכאן, משפחה של ארבעה, נכנסים למסעדה ומתכוונים לאכול ארוחת צוהריים. מראש הם מתכננים לשלם בעבור הארוחה מאה יורו, אבל כשהם מסתכלים בתפריט, על פי חישוב שהם עורכים עלות הארוחה תסתכם, רחמנא ליצלן, במאה וארבעה יורו. בחוץ קר, רוח וגשם זלעפות, אבל זו לא סיבה מספיק טובה מבחינתם לשלם היום מאה וארבעה יורו, ומחר, אולי, להתקזז עם עצמם ולשלם תשעים ושישה יורו. לא. הם פשוט יקומו, יאמרו בנימוס 'תודה' ויֵצאו אל הסופה בחוץ. ככה הם. מה לעשות?"

אז למדתי משהו. כשאני מזהה הולנדים שמתקשרים אליי בטלפון או באמצעות הדואר האלקטרוני כדי לקבל הצעת מחיר לשכירות דירת נופש, אני שואל תמיד ודבר ראשון מהו התקציב שהחליטו עליו. חבל להפסיד עסקה שלמה בגלל ארבעה יורו ליום. אתם לא חושבים?

אז עכשיו, כשהאצבע מאיימת להינעץ בנחיריי כמו מטוש לבדיקת קורונה, התעשַתִּי מייד. "אני מצטער מאוד על עגמת הנפש," אמרתי. "נראה לי שהמנקים החדשים שלנו לא עומדים בסטנדרטים המקובלים. את צודקת. זה באמת לא נקי מספיק. אז אומר לך מה, אני אזכה אתכם בעלות של לילה אחד." האישה פערה את פיה בתדהמה. היא נראתה כמו נר יום הולדת שנשפו עליו או כבלון שתקעו בו סיכה. לא היה לה מה לומר מלבד "זה נדיב מאוד מצידך," וכעת נראה שהייתה מרוצה סוף סוף.

לאנשים יש תכונה ברורה מאוד. הם נוהגים לחזור על מהלכים שהצליחו להם בעבר. היה ברור לי שבפעם הבאה שהאישה הזו תחזור אלינו, והאמינו לי, היא תחזור, היא תנסה עליי שוב בדיוק את אותו תרגיל. מה שהיא לא יודעת הוא שיש לי פנקס שחור באחורי מוחי. אנשים כמותה אני זוכר היטב, ולדיראון עולם, וכבר אמרו לי בעבר שיש לי זיכרון של פיל. אז בפעם הבאה, אביא מראש בחשבון שאיאלץ לתת לה הנחה של לילה אחד, ואחשב זאת מראש בהצעת המחיר.

מפצח האגוזים

ערב ליל הסדר. כל המשפחה מכונסת סביב השולחן הערוך בקפידה. זו הארוחה החשובה ביותר בשנה עבור העם היהודי בעולם כולו, ובערב הזה מתכנסים כל בני המשפחה מקצה הארץ ועד קצהָ כדי לחגוג יחד. פקקי התנועה הבלתי אפשריים מתחילים כבר שעות קודם, ומה עושים שם בערב החג הזה חוץ מאשר לאכול? קוראים ב"הגדה", אותו סיפור על יציאת יהודים ממצרים שם שימשו עבדים, ויש האומרים שבנו את הפירמידות. אני לא יודע אם זה נכון, אבל מבחינתי זהו החג שיום אחד לפני שהוא חל אני צריך להוציא מן המזנון שבחדר האוכל את ערכת הכלים מהחרסינה הסינית שירשה אשתי מסבתה (ואחר כך להחזיר אותם לשם.)

מן המטבח עולים ריחות שלא מן העולם הזה, והקניידלך הצפים במרק העוף הצח קורצים לי, כל אחד באופן אישי. גם לקרפיון לא חסר שום דבר, אבל הוא כבר לא יכול לקרוץ, כי בתור קישוט יש לו גזר שנעוץ בעינו באמצעות קיסם שיניים. דלת הכניסה לבית פתוחה, והילדים ממתינים לאליהו הנביא. אני יכול להרגיע אתכם – הוא שוב לא יגיע.

הטלפון השיג אותי מייד לאחר שתיבלתי את הגפילטע פיש בחזרת.

איזה אידיוט! חשבתי לעצמי. שכחתי לכבות את הטלפון. אני תמיד מכבה את המכשיר הארור הזה בשעת האוכל, וכל שכֵּן בארוחת ליל הסדר, שאז אני מדליק אותו שוב רק אחרי שסיימנו לשיר "דיינו".

"מר שמידט?"

"כן," עניתי.

"אני חייבת לומר לך שאני מאוד מאוד מאוכזבת מן הדירה שלך," אמר הקול שהזדהה כמי שבעליו שכרה את אחת הדירות במרכז העיר.

"וכל זאת למה?"

"אתה עוד שואל למה? חצי שעה... אתה שומע...? חצי שעה שאני מחפשת... הופכת כל מגירה בארונות המטבח... ולא מוצאת מפצח אגוזים! ואתה יודע... פסח הוא חג של אגוזים..."

אני יכול להבטיח לכם שמאז, בכל אחת מן הדירות שלי ישנו מפצח אגוזים. בחלקן, אולי אפילו שניים...

מפצח האגוזים
ערב ליל הסדר. כל המשפחה מכונסת סביב השולחן הערוך בקפידה. זו הארוחה החשובה ביותר בשנה עבור העם היהודי בעולם כולו, ובערב הזה מתכנסים כל בני המשפחה מקצה הארץ ועד קצהָ כדי לחגוג יחד. פקקי התנועה הבלתי אפשריים מתחילים כבר שעות קודם, ומה עושים שם בערב החג הזה חוץ מאשר לאכול? קוראים ב"הגדה", אותו סיפור על יציאת יהודים ממצרים שם שימשו עבדים, ויש האומרים שבנו את הפירמידות. אני לא יודע אם זה נכון, אבל מבחינתי זהו החג שיום אחד לפני שהוא חל אני צריך להוציא מן המזנון שבחדר האוכל את ערכת הכלים מהחרסינה הסינית שירשה אשתי מסבתה (ואחר כך להחזיר אותם לשם.)

מן המטבח עולים ריחות שלא מן העולם הזה, והקניידלך הצפים במרק העוף הצח קורצים לי, כל אחד באופן אישי. גם לקרפיון לא חסר שום דבר, אבל הוא כבר לא יכול לקרוץ, כי בתור קישוט יש לו גזר שנעוץ בעינו באמצעות קיסם שיניים. דלת הכניסה לבית פתוחה, והילדים ממתינים לאליהו הנביא. אני יכול להרגיע אתכם – הוא שוב לא יגיע.

הטלפון השיג אותי מייד לאחר שתיבלתי את הגפילטע פיש בחזרת.

איזה אידיוט! חשבתי לעצמי. שכחתי לכבות את הטלפון. אני תמיד מכבה את המכשיר הארור הזה בשעת האוכל, וכל שכֵּן בארוחת ליל הסדר, שאז אני מדליק אותו שוב רק אחרי שסיימנו לשיר "דיינו".

"מר שמידט?"

"כן," עניתי.

"אני חייבת לומר לך שאני מאוד מאוד מאוכזבת מן הדירה שלך," אמר הקול שהזדהה כמי שבעליו שכרה את אחת הדירות במרכז העיר.

"וכל זאת למה?"

"אתה עוד שואל למה? חצי שעה... אתה שומע...? חצי שעה שאני מחפשת... הופכת כל מגירה בארונות המטבח... ולא מוצאת מפצח אגוזים! ואתה יודע... פסח הוא חג של אגוזים..."

אני יכול להבטיח לכם שמאז, בכל אחת מן הדירות שלי ישנו מפצח אגוזים. בחלקן, אולי אפילו שניים...