האיום האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיום האחרון
הוספה למועדפים

האיום האחרון

4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

הטרור העולמי במגמת עלייה. האויב נמצא בכל מקום ובשום מקום. הפיגוע הבא יכול להיות מכל סוג, ולהתרחש בכל מקום ובכל זמן.
האיום האחרון הוא מותחן חסר תקדים. העלילה המרתקת והבלתי שגרתית מתפתחת במוקדים רבים ומשולבים בה טיפוסים יוצאי דופן - צלם עיתונות צרפתי שאפתן, מבריחת סחורות מנאפולי, מלחין רוסי נודע, פצחן מחשבים ישראלי, מחסלים בשירות המוסד, מומחי חבלה, דיפלומטים איטלקים, וגם מחבר ספרי מתח, שהוגה רעיון כל כך יוצא דופן וכל כך מטריד וקיצוני - יש אומרים שטני שעלול להשפיע על גורל האנושות כולה. 
אביחי שמידט נמנה במשך שנים רבות עם סגל הטלוויזיה הישראלית, הערוץ הראשון, והזדמן בנסיבות שונות למקומות רבים מחוץ לגבולות המדינה. היכרותו עם פינות עולם רבות, שונות ומיוחדות, ועם אורחות החיים הנהוגות בהן, טבעה גם בספרו זה את חותמה על תיאור התרחשויות חובקות עולם, ועל מגוון הדמויות האנושיות יוצאות הדופן המאכלסות את עלילות ספריו.
האיום האחרון הוא ספרו השישי. ספריו הקודמים, סוכן עיוור; אל תעזו למות לא מוכנים תורגמו לאנגלית ודורגו במקום הראשון ברשימת רבי המכר ב"אמזון".

פרק ראשון

היום הראשון
יום שלישי 11 ביולי

08:31 ישראל, תל אביב

"מצורפת בזה תוכנית של פצצה גרעינית ניידת במזוודה," נפתחה ההודעה. "המזוודה נמצאת במלון הילטון ברחוב הירקון בתל אביב בחדר שש מאות ושתיים. הפעם זו פצצה לא חמושה. בפעם הבאה... אלא אם כן תמלא ממשלת ישראל את רשימת הדרישות המצורפת."

הדף השני הכיל רשימה ארוכה וממוספרת, אבל משחדרה משמעות המילים מהדף הראשון לתודעתה – וזה לא ארך יותר משניות ספורות – אזל הדם מפניה של פקידת הקבלה במלון ותקף אותה פיק ברכיים. בלי דעת תמכה עצמה בשולחן.

בדף השלישי היה שרטוט שלא היה מובן לה, אבל – הרהרה – זה ממש לא חשוב עכשיו. בתנועה מוכנית חטפה את מכשיר הטלפון וחייגה למחלקת הביטחון של המלון. "אתה חייב להגיע הנה. מיד!" ירתה אל תוך השפופרת. מאוחר יותר, כשתנסה לשחזר לעצמה מדוע חשה כך – שהרי בהחלט ייתכן שזאת הייתה רק הלצה חסרת טעם שמישהו חמד לו – תחליט פקידת הקבלה בינה לבינה שגרם לכך הנוסח הענייני שבו נמסר האיום.

קצין הביטחון של המלון, שהיה בעברו מפקד פלוגה בסיירת מוערכת בצבא ההגנה לישראל, לא היסס אפילו רגע בטרם חייג את מספר החירום המיוחד שניתן לקציני ביטחון של בתי המלון בישראל לעת חירום לאחר פיגוע הטרור במלון פארק בעיר נתניה בשנת 2002, שנודע גם כ'טבח ליל הסדר', ובו נרצחו בידי מחבלים פלסטינים שלושים בני אדם ונפצעו מאה ושישים נוספים שחגגו שם את ערב חג הפסח. כשחייג, צלצלו כמה מכשירי טלפון בעת אחת: בתחנת המשטרה מטה מרחב ירקון, במוקד ארגון ההצלה הלאומי של ישראל לשירותי רפואת חירום דחופה מגן דוד אדום, במוקד שירותי כיבוי והצלה ובחדר המצב של שירות הביטחון הכללי.

הפעולות האחרות שנקט קצין הביטחון, כמעט בבלי דעת, היו הוראה על סגירת כל פתחי היציאה והכניסה למלון ולמגרש החניה שלו, איסוף כרטיסי הזיכרון המוקלטים של מצלמות האבטחה במלון, הפסקה מיידית של פעולת כל המעליות בבניין, ניתוק החשמל ומערכת התקשורת, רשת האינטרנט וכן התפעול האוטומטי של הגנרטורים לשעת חירום וזרם המים למבנה. הוא היה מקצוען.

01:31 שעון החוף המזרחי, ארצות הברית

עשרת אלפים קילומטרים מתל אביב, בחדר החדשות המרכזי של מטה סי.אן.אן בעיר אטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה, ארצות הברית, התבונן ספנסר מלרוז באותו שדר עצמו שבו התבוננה פקידת הקבלה במלון התל אביבי – שהגיע אליו בדואר האלקטרוני. בשדר הזה היה דבר מה שגרם לו להדפיס את ההודעה, למשוך את המדגש האדום מאחורי אוזנו, לסמן עיגול גדול סביב הכותרת ולקחת אותו אישית ומיד אל שולחנה של עורכת הלילה הראשית, ג'ויס אנדרסון. חמש שנים במיון הודעות לעיתונות מפתחות בכל זאת חושים אחרים.

השדר הרשים את עורך החדשות מלרוז בעיקר בגלל אופן הניסוח. מין קור רוח שנבע מאיזושהי עוצמה נשב אל נכון מן הדברים. ובקור הרוח הזה היה דבר מה מעורר חלחלה.

08:34 ישראל, ירושלים

רפי ברזילי, עורך חדשות בערוץ הציבורי כאן, הניח מידו את כוס הקפה השנייה שלו מאז שהגיע למשרדי המערכת באותו הבוקר, התבונן בנייר שנמסר לו וקילל את הרגע שבו הסכים להחליף עם עמיתו את משמרת הערב שאליה היה משובץ מלכתחילה. עכשיו, ידע, יצטרך לגייס לעזרתו את כל הניסיון שצבר במשך חמש-עשרה שנות עבודתו כעיתונאי כדי להחליט איך לנהוג ומה לעשות עם ההודעה הזאת. חמש שנים ככתב שטח לא הכינו אותו לכך, אבל היו לו שבע שנים כעורך משנה ושלוש השנים שבהן שימש עורך אחראי.

כמתוך טבע שני העיף מבט בשעון. עוד פחות מאחת-עשרה שעות עד לשידור מהדורת החדשות המרכזית של השעה שבע חמישים ושתיים, או כמו שנהגו לפרסם בכלי התקשורת השכם והערב "שמונה לשמונה", ועוד קצת פחות מתשע שעות ל'פריצה', שהיא תקציר החדשות של אחר הצוהריים, בשעה חמש, בתוכנית שנקראת 'לפני החדשות'.

יהיו אלה מן הסתם שעות ארוכות במיוחד, הייתה המחשבה הבאה שחלפה בראשו של העורך המנוסה; מן הארוכות ביותר שידעה המערכת בשנים האחרונות. מזל שהוא העורך התורן, החמיא לעצמו ללא שמץ צניעות; בנסיבות כאלה כל אחד אחר היה הופך את המקום הזה לגן חיות. רפי ברזילי היה באמת מיומן ומנוסה, ובכל זאת התפלא בעצמו עד כמה פעל על פי דפוסים קבועים מראש שנטבעו בו במשך השנים. בלי לחשוב על כך נשלחה ידו אל מכשיר הטלפון. מן העבר השני עלה קולו המוכר של הצנזור הצבאי התורן.

01:34 שעון החוף המזרחי, ארצות הברית

לג'ויס אנדרסון, עורכת מהדורות הלילה של ערוץ סי.אן.אן הבין לאומי, לא היה צנזור צבאי 'להפיל עליו את התיק', כמו שנהוג לקרוא להטלת האחריות. "תן לי את טום ביילי בתל אביב," ירתה לעבר המזכיר שלה. דקה אחר כך היה ביילי על קו הטלפון. "היי, טום! ג'ויס אנדרסון. מה שלומך היום? עובד על משהו מיוחד?"

"שום דבר חשוב. יש התפרעויות של יהודים חרדים בירושלים בעניין איזה כביש שהם לוחצים לסגור לתנועה בשבת... וגם פינוי מאחז בשומרון."

"עוד פעם?"

"כן, ככה זה כאן, את יודעת... כרגיל, עוסקים בשטויות."

"טוב מאוד. זה באמת לא חשוב," קטעה אותו אנדרסון. "עזוב הכול. יש לי משהו רציני הרבה יותר. אני מעבירה לך שדר בדואר אלקטרוני. אני רוצה בדיקה יסודית. תן לי צלצול ברגע שיש לך משהו. וגם אם אין לך, עדכן אותי מדי שעה."

08:41 ישראל, ירושלים

הקלסר שהונח על שולחנו של ראש ממשלת ישראל, גונן בר-און, הכיל שלושה דפים. להרף עין הרים ראש הממשלה את מבטו אל המנהל הכללי של משרדו, יד ימינו ואיש סודו, שהביא את התיק. מבטו אמר אי הבנה.

יעקב עמירן השמנמן, המקריח והממושקף רק סימן בראשו כמבקש מבר-און לעיין בניירות. בפניו, שבדרך כלל הביעו עליצות תמידית – לעיתים בלתי מוסברת ובהרבה מקרים שלא במקומה – היה עכשיו פחד.

ראש הממשלה שלף את הדפים מתוך הקלסר, נטל אותם לידיו בהססנות מהולה בחשש ועיניו ננעצו בכתוב. פניו החווירו ככל שהתקדם בקריאה. לבסוף הניח לניירות להישמט אל השולחן, וכל מה שהצליח לומר הסתכם ב"ריבון העולמים!"

לרגע השתררה בחדר דממה מוחלטת. ראש הממשלה הבין שהוא אמור לשבור את השתיקה, אבל הדבר היחיד וחסר המשמעות שעליו חשב ברגע הזה היה: האם האימה הפרטית שלו עמוקה יותר מזו שנתקף בה הכפוף לו? שני הגברים הביטו זה בעיניו של זה דקה ארוכה. לבסוף פתח ראש הממשלה בהיסוס: "אתה חושב שזה נכון? שזה יכול להיות? שמישהו באמת בנה פצצה גרעינית ניידת – במזוודה?"

"אין לי מושג," אמר יעקב עמירן. "שר הביטחון בודק בדיוק עכשיו עם ראש המכון למחקר גרעיני בנחל שורק אם, טכנית, פצצה כזאת אפשרית."

זמזום שהעיד על הודעת טקסט נכנסת עלה מן המכשיר שהיה נתון בתלי על חגורת מכנסיו. הוא שלף את המכשיר מנדנו והציץ בו; "השר לביטחון פנים נמצא במכוניתו בדרכו הנה," אמר. "הוא מבקש לראותך בדחיפות. שוחחתי איתו כבר קודם בטלפון. הוא סיפר לי שגם במטה הארצי של המשטרה קיבלו את השדר הזה ושבדיוק עכשיו בודקים אותו. כוחות יצאו להילטון תל אביב. אני מניח שבתוך זמן קצר תהיה לנו תשובה מוסמכת. כבר עכשיו המרכזייה שלנו סתומה. מכל מערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה בעולם מתקשרים הנה, וגם ללשכת העיתונות הממשלתית ולמשרד החוץ. כולם רוצים לדעת אם זה נכון, ואם כן, מהי תגובתנו. מתברר שהשדר שקיבלנו נשלח במקביל בתפוצת נאט"ו."

"לכל הרוחות!" סינן ראש הממשלה. האמירה נועדה אל נכון רק כדי להעניק לעצמו זמן נוסף למחשבה. "אני לא רואה מה אפשר לעשות כרגע, חוץ מאשר לשבת ולחכות. בינתיים... אתה יודע מה? אני רוצה שתזמן הנה את שר הביטחון, השר לביטחון פנים, שרת החוץ ושר הפנים."

"אני מציע שגם שר האוצר יגיע," אמר מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

"שיהיה."

09:26 תל אביב

הדופק של טום ביילי הוחש. מאחורי המילים של אנדרסון, "אני מעבירה לך שדר אלקטרוני", היה איתות מוסכם. כמעט כל עניין הועבר אליו דרך הדוא"ל, הטלפון, הווטסאפ או המסנג'ר, אבל בעניינים חסויים באמת סוכם כי ייגש למרכז ההדפסות של אוניברסיטת תל אביב, יתחבר לרשת האינטרנט באמצעות אחד מהמחשבים שהותקנו במקום – וימתין להודעה שנשלחה לכתובת שהייתה ידועה רק לו. יתרון נוסף היה לבית הקפה הזה, שלא היו בו מצלמות מעקב. הייתה זו דרך אידיאלית לחמוק מציתות מצד שירות הביטחון הכללי הישראלי. (למרות כל ההכחשות, רווחה ההנחה שהשב"כ מצותת לטלפונים של כתבי הסוכנויות הזרות, כולל הניידים, ולאחרונה, כך אמרה השמועה, גם מיירט בהצלחה הודעות דוא"ל).

10:15 תל אביב

טום ביילי ספר לידי פקידת מרכז ההדפסות את עלות ההדפסה של העמודים שנשלפו מן המדפסת האלקטרונית.

בלי להציץ בניירות חזר למכוניתו, נעל על עצמו את הדלתות מבפנים בעזרת השלט הרחוק שהפעיל גם את מערכת האזעקה, והציץ לצדדים. הייתה זו הפעם השנייה מאז שהוצב בישראל שנדרשה ממנו דרגה כזאת של סודיות. הפעם הקודמת בהחלט הצדיקה את המהלך: אז עמדה ישראל לשחרר כמה עשרות אסירים פלסטינים שנידונו למאסר עולם על פיגועי טרור שבהם קופחו חיי אדם. על ביילי הוטל אז לצאת לבית הכלא הסמוך לעיר שכם כדי לתעד את האירוע בשידור חי. העורכים האחראים במטה סי.אן.אן הבינו את רגישות העניין ואת המהומות הצפויות בישראל עם היוודע עניין שחרור הרוצחים. שום צנזורה לא הייתה מאפשרת שידור חי כזה. בוודאי לא אחרי שהממשלה חזרה והתחייבה בעקבות עסקת גלעד שליט כי מהלך כזה לעולם לא יקרה שוב. "רוצחים עם דם על הידיים לא ישוחררו" היה המסר הברור שהופר שוב.

הצנזורה הצבאית ולשכת העיתונות הממשלתית הישראלית נזפו בטום ביילי בעקבות השידור ההוא, ורישיונו לעסוק בעיתונות בישראל לא נשלל ממנו רק משום שממשלת ישראל חששה לגרש מתחומה עיתונאי בעל מוניטין ושיעור קומה כמוהו, ולהצטייר בעולם כמדינה לא דמוקרטית.

עכשיו החל טום לקרוא את השדר המקורי ששלחה לו עורכת מהדורות הבוקר, ונשימתו נעתקה. קודם כול הרגיש פחד. כיצד הוא אמור לפעול אם זה נכון? שאל את עצמו. ישו הרחום! מה אני אמור לעשות?! הדבר הנכון היחיד היה לנסוע כמה שיותר מהר לנמל התעופה ולעלות על המטוס הראשון שיוציא אותו מישראל, ולא חשוב לאן; אבל הוא ידע שלעולם לא יעשה זאת.

חצי שעה עברה.

היה חם. רק עכשיו שם לב עד כמה חם היה באמת. הוא התחיל להזיע, אבל העסיקו אותו מחשבות אחרות. הוא הושיט את ידו, הפעיל את מנוע המכונית ומיד אחר כך את המזגן. חלפו דקות מעיקות לפני שחש בקור המתגנב אל חלל המכונית, ורק עכשיו נתן את דעתו על צפירת הסירנות שפילחה את האוויר. בעיר הזאת, כמו בכל עיר גדולה אחרת בעולם, רעשו הסירנות כל היום וכל הלילה; אבל כעת הן עלו מכל עבר. הוא החל עושה דרכו לכיוון מלון הילטון שברחוב הירקון. בפינת פרישמן כבר הבין שהכביש אל כיכר אתרים הולך ונפקק. הוא החנה את המכונית במקום החניה הראשון שהזדמן לו, קיפל את הנייר שבידו לארבעה ודחק אותו אל תוך ארנקו. הוא יצא מן המכונית והחל צועד ברגל.

כמאתיים מטרים לפני שהגיע למלון הילטון כבר הבחין במכוניות משטרה, שלושה אמבולנסים, וזיהה את המכונית הגדולה של אנשי יחידת החבלה שנשאה בתוכה בדרך כלל את הרובוט המתוחכם שנועד לפינוי פצצות, ושאותה היה רגיל לראות באירועים דומים.

אז השדר נכון כנראה, חשב לעצמו. מזוודה עם פצצה גרעינית הושתלה בבית המלון. הוא התקדם, וכעת כבר נמצא כמאה מטרים מפתחו של המלון ויכול היה לראות את חבלני המשטרה נערכים מחוץ לבניין, לבושים באפודי המגן ומיטיבים על ראשם את הקסדות ומסכות המגן. מצחיק, חשב; כמה זה כבר יכול לעזור אל מול מה שכנראה עומד מולם. ואז תהה אם הצחוק שבעבע בחזהו אינו נובע בעצם מן הפחד הנורא שאחז בו.

כמה שוטרים עסקו בהרגעת האורחים שלא הורשו לצאת מבית המלון. אחרים ניסו לשכנע סקרנים ועוברי-אורח לעזוב את המקום בעזרת מגפונים רבי עוצמה. כעת הגיעו גם כמה מכוניות לכיבוי אש, מכונית ענקית אחת שנשאה עליה סולם חילוץ מפלצתי, ואמבולנסים נוספים שלא כיבו את יללות הצופרים. טום ביילי התקשר אל המשרד שלו וביקש מן המפיקה שלו לשלוח למקום מיד שלושה צוותים מתוגברים עם צלם, תאורן ואיש קול – וגם ניידת לשידור לווייני. בפינת הרחוב הבחין בצוות צילום של אחד מערוצי הטלוויזיה הישראלית שהתלבט היכן למקם את רכב השידור שלו, ומרחוק ראה את הכתב לענייני משטרה של רדיו כאן מתאגיד השידור, שעימו התיידד, שזיהה אותו כעת ונפנף לעברו בהיסח הדעת לשלום.

11:38 תל אביב

קובי רונן כבר פירק כמה וכמה פצצות בימי חייו. גם הפעם הייתה תחושת הפחד נטועה עמוק במעמקי בטנו, אבל בה בעת חש באדרנלין המפעפע בעורקיו. כמו רוב העוסקים במקצוע המסוכן הזה היה גם רונן מכור כמעט לריגוש ולתחושה הפיזית שליוותה אותו. כעת יכול היה לחשוב רק על דבר אחד, והוא הצטמרר. עיניו התמקדו בדף הנייר שבידו. ברקע שמע את הקולות המגיחים, עמומים, כאילו מאחורי מסך בידוד. הוא תהה על מה הם מדברים שם, האנשים האלה – וניסה לפענח את המילים. אבל ככל שניסה, לא הצליח.

באותה עת ממש ביקשו עיניו לפענח דבר מה אחר. הוא ניסה לזהות, על פי השרטוט שבידו, היכן מצוי מנגנון ההפעלה של הפצצה. לאתר את מיקומו של המרעום. של הנפץ. של המנגנון החשמלי. של השעון. אבל למתקן הזה לא היה נפץ. לא היה מרעום. לא היה מקור מתח חשמלי. זו הייתה פצצה עקרה. כך גם נכתב מפורשות בשדר שהגיע אל מטה מרחב הירקון עם התוכנית של הפצצה, והיה זהה לשדר שהגיע בה בעת לסוכנויות הביון ולרוב מערכות התקשורת החשובות בעולם.

קובי רונן פחד. הוא היה כמעט משותק מאימה. פצצות אינן מגיעות בדרך כלל עם הוראות הפעלה. אבל האם אפשר לסמוך על המידע שיש בשדר? האם לא ייתכן שזו פשוט תרמית? מלכודת? לא! הוא לא יכול ליטול על עצמו סיכון. שום סיכון. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו לסכן מישהו אחר. בוודאי לא עם מזוודה שנמצאת בקומה השישית בבית מלון מרכזי בתל אביב. הוא חייב להתייחס לפצצה כאילו היא חיה, ידע. ומכאן שוב אותה התלבטות נוראה לקראת החלטה הרת גורל: האם לנסות ולפרק את הפצצה כאן, וליטול את הסיכון שיש בה מנגנון זמן שעשוי להפעילהּ בכל שנייה? או לפנות את המתקן ולפרק אותו באתר שנועד לכך – וליטול את הסיכון שתזוזה בלבד תפעיל מנגנון תופת? אולי מוטב שלא לפרק את הפצצה הזאת כלל? כך או כך, ואולי עוד בטרם יתחיל לעשות משהו, חייבים לפנות את האזור כולו מכל התושבים. 'אם אני לא יכול לקחת סיכון שהדבר הזה יתפוצץ עליי, אני בוודאי שלא יכול לקחת את הסיכון על אנשים אחרים.' אבל לפנות אותם לאן? עד כמה רחוק אפשר לפנות את התושבים שגרים באזור כדי שזה ייחשב בטוח? ואם כן אז צריך לפעול מהר. מבלי לאבד זמן. וזמן הוא המרכיב החשוב כאן, חשב.

מה שהִטה את הכף היה לבסוף סוג הפצצה: סוג שבו לא נתקל מעולם. לא! הוא לא יפרק אותה כאן. הוא אפילו לא ינסה. אסור לו לנסות. זה יהיה מעשה לא אחראי. ואת קובי רונן לא האשימו אף פעם בשיקול דעת מוטעה או בחוסר אחריות. אבל אולי הפעם כדאי לו להתייעץ עם מישהו? עם מפקדו הישיר, למשל? לא. לא במקרה הזה. במקרה הזה יש מישהו אחר שאיתו היה רוצה להתייעץ. זיקו פלד. חברו הקרוב, חבלן לשעבר, שחי כיום בניו יורק. בלי להתלבט שלף את הטלפון הנייד שלו ממתקן המותן המיועד לכך, איתר ברשימת אנשי הקשר את שם הנמען ולחץ על סמן החיוג.

זיקו ענה מיד. השיחה הייתה קצרה. השפה הייתה מקצועית. המונחים היו ברורים, השאלות ממוקדות והתשובות ישירות. העצה שקיבל הייתה חד משמעית ואישרה את החלטתו הראשונית.

הוא לא יתייעץ עם אף אחד נוסף, החליט רונן. כי כשמדובר בפצצות, המשוואה 'זמן שווה כסף' הופכת ל'זמן שווה חיים'.

שלא כמו במשימות קודמות חשב כעת על אשתו, שני ילדיו הקטנים, הוריו, אחותו הרווקה ואפילו סבתו שעוד הייתה בחיים. גופו נשטף זיעה. ידיו רעדו. שנייה אחר כך לחץ על משבת מכשיר הקשר שנשא: הוא הגיע להחלטה. ועל ההחלטה הזאת, ידע, רק אלוהים יוכל להתווכח איתו מאוחר יותר. אלא שמי שמאמין באלוהים לא מתעסק בפירוק פצצות. מומחי חבלה מאמינים רק בהיגיון צרוף; בסדר הדברים הטכני-הגיוני. מבחינתם, אמונה עיוורת בכל עניין אחר היא גזר-דין-מוות. בינו לבין עצמו החליט רונן שבמקרה של שיקול דעת מוטעה, אפילו אלוהים לא היה מצליח לשוב ולהדביק אחר כך את כל החתיכות.

12:05 תל אביב

להבי המסוק קצצו את האוויר ברעש נורא. מפלצת הברזל תמרנה באופן בלתי אפשרי כמעט מעל מגדל האבן והקיפה אותו שוב ושוב. טום ביילי, שאביו היה טייס מסוקים בשירות הצי האמריקאי ואחר כך בעליה של חברה קטנה להטסת תיירים בשמי ניו יורק, היה מן הבודדים שצפו במחזה הזה מן הרחוב ויכול היה להעריך את מידת הווירטואוזיות שהפגין הטייס כדי שכבל הפלדה שהשתלשל מן המסוק ימצא את דרכו אל חלון חדר המלון ששמיכה צבעונית התנפנפה ממנו – אל נכון למטרת סימון – ויישאר במקומו למשך הזמן שנדרש לקובי רונן לקשור את עצמו ואת מזוודת הנפץ אל הכבל. אחר כך נדחק רונן החוצה דרך החלון, מושך אחריו את המזוודה, והדף את עצמו ברגליו מקיר הבניין.

בו ברגע התעופף המסוק כציפור משוחררת ומיד החל להתרחק אל האופק, מותיר את תל אביב מאחור עד שזו הפכה לנקודה בלתי מזוהה. עשרות אזרחים שצפו במחזה מן הרחוב, ולא הבינו בדיוק מה קורה אבל עצרו את נשימתם עד כה, מילטו כעת אנחת רווחה מגרונם שלוּותה במחיאות כפיים ספונטניות. כעת התפנה גם קובי רונן לנשום. מתחתיו געש הים, וממעל איים רעש המסוק לגרום לשמיעתו נזק בלתי הפיך.

12:17 תל אביב

טום ביילי החליט שלא לבזבז זמן. לא פעם היה עד ראייה לפינוי פצצה ממקום אירוע; לעיתים תוך שימוש ברובוט מיוחד, פעמים באמצעות כבלי פלדה שמשכו את מה שנחשד כפצצה אל מעבר לתחום שנחשב מסוכן. אבל ביילי לא ראה אף פעם, וגם לא שמע, על סילוק פצצה באמצעות מסוק. והסיכון הנורא שנטל הטייס במקרה הזה על עצמו ועל הציבור, אם גוף הפצצה יפגע במקרה בבניין... אבל הסיבה הייתה ברורה. והייתה זו סיבה טובה מאוד. עכשיו נותר לברר אם כל הסיפור הזה נכון. האם מה שפונה הוא באמת פצצה גרעינית?

ביילי חייג את מספר הטלפון של לשכת העיתונות הממשלתית בירושלים. צליל 'תפוס' עלה באוזניו. הוא ניסה לחייג פעמיים נוספות ואז התקשר שוב למשרדו. "אני עולה לירושלים," אמר ושם לב שהוא משתמש במטבע לשון ישראלית, 'לעלות' לירושלים ההררית מתל אביב שבמישור. הוא ביקש לשלוח את צוותי הצילום שהזמין לעיר הבירה ולהמשיך ולנסות לקבל תגובה ישראלית רשמית על האירוע.

שתים-עשרה דקות אחר כך צלצל הטלפון הנייד של טום ביילי פעם אחת בטרם נענה.

"טום?" עלה קולה של מזכירת מערכת החדשות של סי.אן.אן בישראל.

"כן? מה קורה?"

"מסיבת עיתונאים עם ראש ממשלת ישראל. השעה המדויקת עוד לא נקבעה. כנראה בערב. אולי קצת קודם."

"יפה. עשי את כל ההכנות לשידור חי באמצעות לוויין."

"חי באמצעות לוויין?!" התפלאה המזכירה בקול. היא ידעה היטב מה המשמעות הכספית של שידור לווייני בלתי מתוכנן, ומכך הבינה מיד את המשמעות החדשותית. היא לא התאפקה ושאלה, "תגיד, זה... זה נכון...?"

ביילי לא כעס. גם אם כן, את לא רוצה לדעת, חשב לעצמו. "מי יודע?" ענה בסבלנות. "כבר ראינו דברים כאלה שהתגלו בסופו של דבר כפייק ניוז." הוא עצמו לא האמין למה שאמר.

13:00 ישראל

מהדורות החדשות של השעה אחת, בכל רשתות השידור בישראל, פתחו במילים: "במלון הילטון שברחוב הירקון בתל אביב נתגלתה לפני שעה קלה פצצה גרעינית ממוזערת במזוודה. זו הפעם הראשונה שפצצה כזו, במזוודה, נמצאה אי פעם באיזשהו מקום בעולם. מומחים עוד לא יודעים לקבוע בוודאות היתכנות שפצצה כזו אכן עלולה להתפוצץ. הפצצה פונתה על ידי יחידת החבלה של משטרת ישראל ומבלי שנגרם כל נזק.

13:14 ירושלים, משרד ראש הממשלה

בחדר העבודה רחב הידיים בקומה השנייה בבניין שבקריית הממשלה נשמע רק קול דשדוש רגליהם של הנוכחים שסבבו בחדר כחיות טרף בסוגרן. ראש הממשלה עמד בגבו לשאר הנוכחים, סמוך לחלון, והסיט מעט את רפרפות הווילון האנכי – רק כדי יצירת חרך הצצה.

המחזה שהתגלה לעיניו היה מבעית מבחינתו. הוא ספר שש ניידות שידור של תחנות טלוויזיה, שהחלו מתמקמות בסמוך לרחבה התחתונה, מתיישרות זו לצד זו כטנקים המתכוננים לירי בשדה קרב. ג'יפ מוארך, שסמל של תאגיד השידור הציבורי התנוסס עליו, דחק אל השמיים אנטנה טלסקופית, ובקצה הרחוב אפשר היה להבחין ברכב שידור נוסף שפילס דרכו בתסבוכת תנועה שהחלה מסתמנת. אילו רק תפקדה הממשלה באותה יעילות שבה מתפקדת התקשורת... הרהר גונן בר-און בינו לבין עצמו, ומין קנאה לא עניינית עלתה בו.

"איך זה שכל נציגי התקשורת כבר כאן?" שאל בקול כשסב אל פנים החדר וכמו תר בעיניו אחר מנכ"ל משרדו.

"כל מערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה החשובות בארץ ובעולם קיבלו את אותו השדר שקיבלנו גם אנחנו," אמר יעקב עמירן. "מה שאתה רואה שם למטה הוא רק קצה הקרחון. בעוד חצי שעה תהיה כל קריית הממשלה סתומה ופקוקה לחלוטין. המהומה שראינו מול חדר המיון בבית החולים הדסה אז, כאשר ראש הממשלה לשעבר אריק שרון לקה באירוע מוחי, תתגמד מול מה שצפוי לנו עכשיו.

"אני מציע להביא לכאן כוחות משטרה מתוגברים." את המשפט האחרון אמר לכיוונו של השר לביטחון פנים הממונה גם על המשטרה.

"כבר נתתי הוראה. הם כבר בדרך. ביקשתי ממפכ"ל המשטרה שישלחו הנה גם את יחידת הפרשים." זרק השר מיכאל פז הר והניח בהפגנתיות כעוסה על השולחן שלפניו את מכשיר הטלפון האלחוטי שנשא עימו דרך קבע. הוא לא אהב שמייעצים לו מה לעשות.

מרגלית דור, שרת החוץ, הייתה עסוקה בהתקנת כריך פסטרמה, לא לפני שמרחה שכבת חמאה נדיבה על אחת מפרוסות הלחם. שר הפנים ברוך מאיר, שכונה 'במא', איש המפלגה הדתית שכיפה גדולה וסרוגה על ראשו, מחוזקת בקושי בסיכה אל שארית שְערו, נשך את שפתיו כדי להתעלם ממראה עיניו ולא להעיר דבר. זו לא העת להטפות בענייני כשרות, חשב.

14:06 חמישים קילומטרים בלב ים, מול העיר אשדוד

פרופסור יצחק מגן תהה בינו לבינו אם הזיעה שבצבצה על שפתו העליונה, והצמא שתקף אותו, שלוּוה ביובש מדאיג בחלל הפה, נבעו מסוכרת שהתגלתה אצלו כמה שנים קודם או מהשתלשלות האירועים שבאו עליו בשלושים וחמש הדקות האחרונות – מאז שהוזעק ממעבדתו שב'מרכז למחקר גרעיני' בנחל שורק והוטס לכאן. יכול להיות גם שההזעה המוגברת נבעה מכך שלא היה רגיל להימצא במקום סגור, ובוודאי לא בצוללת ומתחת למים. אבל סביר יותר להניח שהזיע משום שהמנגנון הזה, שהיה ארוז במזוודת נוסעים רגילה למראה, אכן היה פצצת פלוטוניום – פצצת אטום בפי ההדיוטות – קומפקטית, שאילו רצה מתכננהּ היה מצמיד לה מנגנון נפץ שהיה משלח את מחצית תושבי העיר תל אביב לעולם שכולו טוב. כעת שם לב ששפתיו יבשות. הוא הצמיד אותן יחד והעביר ביניהן את לשונו. לא. לא הסוכרת היא הסיבה ליובש; לא הפעם.

"נו?"

יצחק מגן הרים את ראשו והסב אותו מעבר לכתפו הימנית, והנהן לעבר שר הביטחון אליהו גינוסר שעמד מעליו. האחרון החליט שלפרופסור יש מבט של כלב עצוב; מגן, מצידו, החליט באותו הרגע כי האיש הזה, שאותו הכיר רק מראיונות טלוויזיה שהעניק בשפע והותיר תמיד רושם של אדם בוטח בדרכו ונחוש בדעתו, נותר כעת עם מידת ביטחון עצמי המאפיינת כלה חסודה בליל כלולותיה. מגן שב והנהן.

"אתה בטוח?" שאל גינוסר.

"זה הדבר האמיתי," קבע מגן ופלט אנחה.

"מי שהכין את זה יודע בדיוק מה הוא עושה הן מן ההיבט הטכני, הן מן ההיבט המדעי ובעיקר הפסיכולוגי. התכנון הזה גאוני. אף פעם קודם לא ראיתי שמישהו הצליח..."

"זה... זה בכלל אפשרי?" שאל שר הביטחון. "פצצה גרעינית – ניידת – במזוודה?"

"אפשרי. אפשרי, ועוד איך אפשרי," השיב המדען. "עוד בשנות החמישים פיתחו ארצות הברית וברית המועצות לשעבר פצצה גרעינית קטנת ממדים שאפשר לנייד בלי קושי בתוך תרמיל גב או מזוודה ובמשקל של חמישה-עשר קילוגרם, לא יותר. שתי המדינות מעולם לא הודו בפיתוח הזה. בשנות השבעים החלו כולם לפחד שארגוני טרור יצליחו להניח את ידם על פצצות כאלה או לפתח אותן."

"אבל מה היתרון בפצצה קטנה?"

"פצצות קטנות אפשר להבריח במעברי גבול, להניח קרוב מאוד למטרות נבחרות; ולמרות גודלן הזעיר יש להן עוצמת פיצוץ של שני קילוטון. אולי אתה לא יודע, אבל היו שמועות שארצות הברית ניסתה אותן.

"העריק הבכיר ביותר של ארגון הביון הרוסי גֶה.אֶר.אוּ, סטניסלב לונב, טען שכמה פצצות כאלה נעלמו מברית המועצות, ולהערכתו הגיעו לארצות הברית, שם הוטמנו במקומות אסטרטגיים – מוכנות לפעולה. ואילו תת מזכיר ההגנה האמריקאי מייקל ויקרס טען שהייתה כוונה לפוצץ פצצות כאלה במדינות ברית ורשה."

"ואף אחד עוד לא טען שגם אנחנו פיתחנו פצצות כאלה?" שאל שר הביטחון, ולא היה ברור אם הוא מדבר בלגלוג או שהייתה זו שאלה.

"כן, בשנות השבעים הייתה סברה כזאת. טענו שגם ישראל פיתחה אותן."

"ו...?"

"ו... מה?"

"זה נכון? פיתחנו אותן?"

פרופסור יצחק מגן התבונן בשר במבט חודר. הוא חש שלא בנוח. ואז השיב: "אתה שר הביטחון. תבדוק... אם אתה רוצה..."

"איזה נזק היה נגרם אילו...?" פתח השר ולא העז להשלים את השאלה.

"מידת הנזק?!" שאל הפרופסור בפרץ צחוק היסטרי, סדוק, בלתי נשלט. "מידת הנזק?!" חזר ושאל שוב, מנסה להירגע. "אני לא חושב שאפשר אפילו לאמוד אותו. ואתה יודע למה?" המשיך רטורית, "פשוט משום שלא היה נשאר מי שיבצע את האומדן. אנחנו כולנו היינו... פוףףף! מתאדים באוויר."

לרגע השתררה דממת מוות. "אתה לא מגזים?" ניסה גינוסר, ולמעשה לא הבין שהוא מנסה להמעיט ממידת הדחיפות של האסון המאיים על כולם.

"אני אולי מגזים קצת," קבע מגן ביובש סרקסטי. "מן העיר תל אביב יפו היה נשאר, במקרה הטוב, רק החלק הדרומי של יפו."

התבדחות שלא במקומה, חשב גינוסר. אבל לא אמר מילה.

"אבל גם שם לא היית רוצה להיות לאחר הפיצוץ," המשיך יצחק מגן. "גם אם לא היית מת, היית בוודאי נפגע מקרינה ודועך במשך כמה שנים בייסורים נוראים."

"ומי... מי יכול... למי יכול להיות לדעתך הידע הדרוש כדי..." גמגם השר, שמחמת ההתרגשות התקשה לנסח את המשפט על פי סדר הגיוני.

"כדי לרקוח תבשיל שכזה? כל פיזיקאי שיש לו חבר כימאי. אולי אפילו כל אסיסטנט. ישנה רק בעיה אחת..."

"איזו?"

"להשיג את המימון. נדרשים סכומים עצומים כדי להכין מנגנון כזה. ומה שיותר מסובך, ואולי גם הרבה יותר יקר – להשיג את הפלוטוניום לפצצה הגרעינית. זה לא מצרך שאפשר לקנות במכולת השכונתית."

"אז איפה משיגים פלוטוניום?" ירה גינוסר בלא מחשבה.

"אתה מתכוון לשאול: איפה יכול טרוריסט להשיג פלוטוניום?"

"כן."

"אם הייתי יודע, אולי הייתי מכין את הפצצה בעצמי."

כעת היה שר הביטחון משוכנע שחוש ההומור של המדען הזה, שהיה אל נכון מוכשר בתחומו, לא מוצא חן בעיניו. התנועה החדה שבה סב על עומדו והצעד המהיר אל מחוץ לתא הבהירו זאת באופן הברור ביותר.

14:58 ירושלים, משרד ראש הממשלה

הטלפון על שולחנו של ראש הממשלה טרטר פעם וחצי. ראש הממשלה משך אליו את המכשיר וירה: "כן, אליהו? אז איפה אנחנו עומדים? זה בטוח? אתה משוכנע? רק רגע, אני מעביר אותך למצב השמעה ברמקול."

גונן בר-און לחץ על הכפתור ואמר: "נמצאים איתי בחדר מרגלית, מיקי פז הר, במא, בנימין ויעקב." בלי דעת קרא ראש הממשלה בשמות הנוכחים על פי סדר חשיבותם לדעתו: שרת החוץ, השר לביטחון פנים, שר הפנים, שר האוצר ויעקב עמירן, עוזרו האישי ומנכ"ל המשרד.

"אז זה המצב, חברים. איך אומרים? מצב חרא!" שר הביטחון לא נמנע מלהשתמש בשפה בוטה. להפך, אפשר היה להתרשם שהשתמש בה בכוונה. הוא אימץ לעצמו את סגנון הדיבור הזה כאילו כדי להזכיר לכול שבעבר היה ראש המטה הכללי ומאז התאמץ שלא להינתק מן המערכת הצבאית ולהתעדכן בנעשה בשטח, כמו גם בלקסיקון הדיבור המשתנה בלי הרף.

"מה שיש לנו כאן זו פצצה. פצצת אטום. איך אמר לי המדען הזה? הדבר האמיתי! פצצת פלוטוניום 239! זאת בהחלט פצצה גרעינית, ואין לי מושג מה זה אומר מבחינה מדעית. הפרופסור אמר שאם הצעצוע הזה היה מתפוצץ, היה נגרם נזק בלתי הפיך. הקרינה באזור נרחב הייתה נשארת ולא מאפשרת התפתחות חיים, והרבה שנים אי אפשר היה לבנות את תל אביב מחדש."

"נשמע ממש מבטיח," אמר באירוניה שר האוצר בנימין סלע.

"אז מה השורה התחתונה?" שאל ראש הממשלה ונשמע קצר רוח.

"למה אתה מתכוון?" שאל שר הביטחון.

"מי לדעתכם תכנן ויצר את הצעצוע הזה? את הפצצה הזאת?" שאל גונן בר-און.

"לדעתי, רק האיראנים."

"על אף שאנחנו, והעולם כולו, מרגיעים את עצמנו כל הזמן שלאיראנים אין מספיק חומר גרעיני כדי לייצר את הפצצה?"

"אני אף פעם לא האמנתי לזה. תמיד הנחתי שהם מעשירים אורניום כמטורפים, וברמה גבוהה מכפי שהתחייבו לה. והעולם אכל את הלוקש כמו שאומרים. נרדם בשמירה. לחבר'ה האלה יש את הידע, הכסף והאמצעים. אולי מישהו עזר להם בתכנון... אבל אלו יכולים להיות רק האיראנים. להם יש גם את האינטרס," המשיך שר הביטחון.

"איזה אינטרס? לתת את הצעצוע במתנה לפלסטינים? כדי שיוכלו לסחוט אותנו?" שאלה שרת החוץ מרגלית דור.

"בהחלט ייתכן. כדי לזרז את העניינים. לנסות ולפתור את הבעיה הפלסטינית. זו בדיוק הזירה שבה האיראנים מעוניינים לבחוש. כדי שיֵדעו כולם שהם הכוח המוביל כאן במזרח התיכון."

"איך אנחנו עוצרים את הידיעה הזו?" שאל שר הפנים ברוך מאיר בניסיון להחזיר את השיחה למסלול ענייני. ידו גירדה את פדחתו מתחת לכיפה שחבש.

"עוצרים את הידיעה?! על מה אתה מדבר?!" התפרצה שרת החוץ מרגלית דור. "כל העולם קיבל את המידע הזה. אני בטוחה שכולם כבר זימנו אליהם את טובי המומחים כדי לבדוק את אפשרות קיומה של פצצה מן הסוג הזה. כולם רק מחכים שאנחנו נאמת או נפריך את המידע. ולהפריך אנחנו לא יכולים. במהדורת החדשות של השעה אחת כבר פורסם שהפצצה נתגלתה בהילטון תל אביב. כבר שכחת?"

"ואם נאמר שבדקנו את הפצצה, ואיך אומרים?... אין חיה כזו? מה אז?" חוסר השקט של שר הפנים ניכר היטב מן הדרך שבה החליק על עניבתו הססגונית מעלה-מטה, בקצב שהלך וגבר.

"אל תצחיק אותי," אמרה שרת החוץ. "הם ירצו הוכחות! הם ירצו לראות את הפצצה בעצמם! לצלם אותה! לבדוק אותה! לתת אותה למומחים שלהם! לנתח אותה כמו שמנתחים גופה במכון לרפואה משפטית. נציגות תקשורתית של מחצית העולם נמצאת למטה ברחוב, רק מחכה שתצא להגיד את מה שיש לך להגיד. אתה חושב שאתה יכול לסבֵּן את כולם? את כל העולם? זה יהיה הסוף שלך! של כולנו! אסור לעשות את זה! בשום פנים!"

"אז מה? נצא ונכריז שהצליחו להטמין לנו פצצה גרעינית במרכז הארץ? בתוך חדר השינה שלנו? ממש מתחת למיטה?" שאל בהתרסה שר האוצר סלע. "ושזו גם לא הפצצה האחרונה? שיש אולי נוספות בדרך? אתם מבינים מה זה יעשה? איזו אנדרלמוסיה תיווצר? איזו פאניקה? אילו מהומות? העם ידרוש תשובה! מעשים! העולם ידרוש הבהרות! כולם ירצו לדעת מה אנחנו מתכוונים לעשות! הפעם לא מדובר בבלוני תבערה או בלונים שנושאים מטעני נפץ כמו שתושבי עזה הפריחו לעבר ישראל. ומה תהיה התשובה שלנו? אתם מבינים מה זה יעשה לכלכלה? לתיירות? לפיתוח? הכול ייעצר. אנחנו נהיה 'מדינה בהמתנה'. והפעם לא מדובר בעולם כולו כמו בתקופת מגפת הקורונה, אלא בנו בלבד." שר האוצר, שלא פסק לרגע משטף הדברים, פתח את הכפתור העליון בחולצתו לפני שימשיך. החולצה הייתה ספוגת זיעה.

"אני יותר מודאג מהתנפלות אפשרית של ההמון על הבנקים, על נמל התעופה, על נמלי הים ועל מעברי הגבול," אמר מיכאל פז הר. היה ברור שהוא מדבר כמו שאמור לדבר הממונה על ביטחון הפנים. בינו לבינו כבר ניסה להעריך את סדר הכוחות לשמירה על הסדר בנסיבות מן הסוג הזה. "אני זוכר היטב את תקופת מלחמת המפרץ, שבה ברחו מתל אביב. הראה לי אדם שפוי אחד שלא ירצה להימלט מכאן עכשיו! ומיד!"

"אני מניח שלמומחים שלנו, שחושבים על הכול, יש תשובה לתסריט מן הסוג הזה, לא? אז מה הם אומרים?" שאל ראש הממשלה.

"אתה צודק. יש לנו תוכנית פעולה כמעט לכל מצב, השיב קולו של השר גינוסר ברמקול.

"לעומת זאת פצצה גרעינית, אטומית... במזוודה? לא. לזה אף אחד לא התכונן. זה לא נמצא בפרוטוקול."

"מה שברור לי הוא שאנחנו חייבים להרוויח זמן," אמר ראש הממשלה. "אנחנו צריכים איזשהו רעיון!"

"חברים, בלהט העניין שכחנו את הדרישות שמופיעות במסמך?" שאלה מרגלית דור שרת החוץ. "אסור לנו להתעלם מהן."

"דיפלומטית נשארת דיפלומטית. הא?" התריס לעומתה שר הביטחון ברמקול. "מה את חושבת, שזה סכסוך בין לאומי נוסח כריית מנהרה באירופה שפוגעת בשדות הטוליפים של הולנד? אני לא הייתי מגיב על הדרישות. אם נודיע שאנחנו אפילו שוקלים אותן, אפילו סעיף אחד מהן – הרי שאנחנו משחקים לידיים שלהם."

זעם ניכר בקולו של אליהו גינוסר. "העולם כולו יתנפל עלינו וידרוש שנשקול עוד סעיפים. אסור לנו להתעסק בזה. אנחנו חייבים לשדר שהעניין כולו הוא פעולת טרור. בסוף פעולה כזאת הטרוריסט חייב להיות מוטל מת; ומישהו מבצע בו וידוא הריגה. זו ההתייחסות הנדרשת לאיום מטורף כזה, וזה המסר החד והברור שצריך לצאת מכאן. אם הם יצליחו לגרום לנו למצמץ, נראה פצצות כאלה בכל שני וחמישי. ולא רק כאן. בעולם כולו. לא יהיה לזה סוף. הדבר היחיד שאנחנו חייבים לשדר לכולם הוא שלא חשוב מה יקרה, ואיך, אנחנו נשים לזה סוף. אתם יודעים מה? בסוף כולם יודו לנו."

"אנחנו חייבים להתייחס לדרישות הפלסטיניות," חזרה שרת החוץ, "מהטעם הפשוט שזה מה שהעולם ירצה לשמוע מאיתנו. לא נוכל להתעלם. בוודאי לא לזמן רב."

"אז חוץ מן הדרישה ההזויה שמבקשת להחזיר לבתיהם בתחומי ארץ-ישראל מאות אלפי פלסטינים שאבותיהם או אבות אבותיהם עזבו לפני מלחמת העצמאות ב-1948, במהלכה ולאחר מלחמת ששת הימים – מה שיחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי – מה עוד חדש ברשימת הקניות של הפלסטינים?" שאל ראש הממשלה.

"שום דבר שאנחנו לא מכירים. גבולות קבע, שליטה בירושלים ובהר הבית, במסגד אל אקצא ואפילו בכותל המערבי, חלוקת משאבי המים, חיסול ההתנחלויות, תשלום פיצויים על אדמות שאבדו להם ושטחים חקלאיים שאותם עיבדו, ועוד כמה עניינים הזויים נוספים..." השיבה שרת החוץ.

"כמו?"

"אפשרות להקים צבא, כולל חיל אוויר, נמל תעופה בין לאומי בפרברי רמאללה, נמל בעזה כולל חיל ים, שלא לדבר על משטרה והקמת המדינה הפלסטינית. ויש רק עוד עניין 'קטן' אחד."

"והוא?"

"הדרישה שכל מי שהגיע לישראל ממדינה אחרת בגיל למעלה משמונה-עשרה ישוב בתוך שנתיים למקום שממנו בא. בעצם לא חשוב להם לאן הוא יחזור, ואם הוא יכול לחזור לשם – העיקר שיֵצא מכאן. מצידם שיטבע בים."

"ממש זוטות..." המשיך שר האוצר בנימין סלע בציניות מופגנת.

גונן בר-און נראה כמי שכפאו שד. בינו לבינו הבין שאין לו שום רעיון איך לטפל במצב. לממשלה לא היו שום תוכניות מגירה לטיפול במצב עניינים שבו מאיימת על ישראל פצצת אטום ניידת במזוודה. נכון, מצפים ממנו לגלות מנהיגות, שכן מנהיג נבחן במצבי לחץ; אבל פה לא היה לחץ מתון או אפילו כבד, אלא לחץ בלתי אפשרי ובלתי אנושי. אז מה עושים?

"קודם כול," מצא את קולו, "שיהיה ברור: שום דבר מן הנאמר כאן מעתה ועד לסוף המשבר לא עובר את מפתן החדר הזה ללא ידיעתי וללא אישורי. אחר כך תוכלו לכתוב זיכרונות, אם תישארו בחיים. החל מרגע זה רק אני מדבר בפומבי. אף שר בממשלה לא יתראיין לתקשורת. עכשיו כל אחד מכם יעלה על הכתב כמה רעיונות לצעדים מתבקשים מיידיים. קדימה! יש לכם עשר דקות. אליהו, אתה עדיין על הקו?"

"כן, גונן," נשמע קולו של אליהו גינוסר, שר הביטחון.

"יפה. זה כולל גם אותך. עשר דקות, ואני רוצה שתתקשר אליי בחזרה. אין לנו זמן. שמועות הן דבר נורא. אני לא רוצה שהן יתחילו להתפשט."

"כן, אדוני."

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

נושאים

האיום האחרון אביחי שמידט

היום הראשון
יום שלישי 11 ביולי

08:31 ישראל, תל אביב

"מצורפת בזה תוכנית של פצצה גרעינית ניידת במזוודה," נפתחה ההודעה. "המזוודה נמצאת במלון הילטון ברחוב הירקון בתל אביב בחדר שש מאות ושתיים. הפעם זו פצצה לא חמושה. בפעם הבאה... אלא אם כן תמלא ממשלת ישראל את רשימת הדרישות המצורפת."

הדף השני הכיל רשימה ארוכה וממוספרת, אבל משחדרה משמעות המילים מהדף הראשון לתודעתה – וזה לא ארך יותר משניות ספורות – אזל הדם מפניה של פקידת הקבלה במלון ותקף אותה פיק ברכיים. בלי דעת תמכה עצמה בשולחן.

בדף השלישי היה שרטוט שלא היה מובן לה, אבל – הרהרה – זה ממש לא חשוב עכשיו. בתנועה מוכנית חטפה את מכשיר הטלפון וחייגה למחלקת הביטחון של המלון. "אתה חייב להגיע הנה. מיד!" ירתה אל תוך השפופרת. מאוחר יותר, כשתנסה לשחזר לעצמה מדוע חשה כך – שהרי בהחלט ייתכן שזאת הייתה רק הלצה חסרת טעם שמישהו חמד לו – תחליט פקידת הקבלה בינה לבינה שגרם לכך הנוסח הענייני שבו נמסר האיום.

קצין הביטחון של המלון, שהיה בעברו מפקד פלוגה בסיירת מוערכת בצבא ההגנה לישראל, לא היסס אפילו רגע בטרם חייג את מספר החירום המיוחד שניתן לקציני ביטחון של בתי המלון בישראל לעת חירום לאחר פיגוע הטרור במלון פארק בעיר נתניה בשנת 2002, שנודע גם כ'טבח ליל הסדר', ובו נרצחו בידי מחבלים פלסטינים שלושים בני אדם ונפצעו מאה ושישים נוספים שחגגו שם את ערב חג הפסח. כשחייג, צלצלו כמה מכשירי טלפון בעת אחת: בתחנת המשטרה מטה מרחב ירקון, במוקד ארגון ההצלה הלאומי של ישראל לשירותי רפואת חירום דחופה מגן דוד אדום, במוקד שירותי כיבוי והצלה ובחדר המצב של שירות הביטחון הכללי.

הפעולות האחרות שנקט קצין הביטחון, כמעט בבלי דעת, היו הוראה על סגירת כל פתחי היציאה והכניסה למלון ולמגרש החניה שלו, איסוף כרטיסי הזיכרון המוקלטים של מצלמות האבטחה במלון, הפסקה מיידית של פעולת כל המעליות בבניין, ניתוק החשמל ומערכת התקשורת, רשת האינטרנט וכן התפעול האוטומטי של הגנרטורים לשעת חירום וזרם המים למבנה. הוא היה מקצוען.

01:31 שעון החוף המזרחי, ארצות הברית

עשרת אלפים קילומטרים מתל אביב, בחדר החדשות המרכזי של מטה סי.אן.אן בעיר אטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה, ארצות הברית, התבונן ספנסר מלרוז באותו שדר עצמו שבו התבוננה פקידת הקבלה במלון התל אביבי – שהגיע אליו בדואר האלקטרוני. בשדר הזה היה דבר מה שגרם לו להדפיס את ההודעה, למשוך את המדגש האדום מאחורי אוזנו, לסמן עיגול גדול סביב הכותרת ולקחת אותו אישית ומיד אל שולחנה של עורכת הלילה הראשית, ג'ויס אנדרסון. חמש שנים במיון הודעות לעיתונות מפתחות בכל זאת חושים אחרים.

השדר הרשים את עורך החדשות מלרוז בעיקר בגלל אופן הניסוח. מין קור רוח שנבע מאיזושהי עוצמה נשב אל נכון מן הדברים. ובקור הרוח הזה היה דבר מה מעורר חלחלה.

08:34 ישראל, ירושלים

רפי ברזילי, עורך חדשות בערוץ הציבורי כאן, הניח מידו את כוס הקפה השנייה שלו מאז שהגיע למשרדי המערכת באותו הבוקר, התבונן בנייר שנמסר לו וקילל את הרגע שבו הסכים להחליף עם עמיתו את משמרת הערב שאליה היה משובץ מלכתחילה. עכשיו, ידע, יצטרך לגייס לעזרתו את כל הניסיון שצבר במשך חמש-עשרה שנות עבודתו כעיתונאי כדי להחליט איך לנהוג ומה לעשות עם ההודעה הזאת. חמש שנים ככתב שטח לא הכינו אותו לכך, אבל היו לו שבע שנים כעורך משנה ושלוש השנים שבהן שימש עורך אחראי.

כמתוך טבע שני העיף מבט בשעון. עוד פחות מאחת-עשרה שעות עד לשידור מהדורת החדשות המרכזית של השעה שבע חמישים ושתיים, או כמו שנהגו לפרסם בכלי התקשורת השכם והערב "שמונה לשמונה", ועוד קצת פחות מתשע שעות ל'פריצה', שהיא תקציר החדשות של אחר הצוהריים, בשעה חמש, בתוכנית שנקראת 'לפני החדשות'.

יהיו אלה מן הסתם שעות ארוכות במיוחד, הייתה המחשבה הבאה שחלפה בראשו של העורך המנוסה; מן הארוכות ביותר שידעה המערכת בשנים האחרונות. מזל שהוא העורך התורן, החמיא לעצמו ללא שמץ צניעות; בנסיבות כאלה כל אחד אחר היה הופך את המקום הזה לגן חיות. רפי ברזילי היה באמת מיומן ומנוסה, ובכל זאת התפלא בעצמו עד כמה פעל על פי דפוסים קבועים מראש שנטבעו בו במשך השנים. בלי לחשוב על כך נשלחה ידו אל מכשיר הטלפון. מן העבר השני עלה קולו המוכר של הצנזור הצבאי התורן.

01:34 שעון החוף המזרחי, ארצות הברית

לג'ויס אנדרסון, עורכת מהדורות הלילה של ערוץ סי.אן.אן הבין לאומי, לא היה צנזור צבאי 'להפיל עליו את התיק', כמו שנהוג לקרוא להטלת האחריות. "תן לי את טום ביילי בתל אביב," ירתה לעבר המזכיר שלה. דקה אחר כך היה ביילי על קו הטלפון. "היי, טום! ג'ויס אנדרסון. מה שלומך היום? עובד על משהו מיוחד?"

"שום דבר חשוב. יש התפרעויות של יהודים חרדים בירושלים בעניין איזה כביש שהם לוחצים לסגור לתנועה בשבת... וגם פינוי מאחז בשומרון."

"עוד פעם?"

"כן, ככה זה כאן, את יודעת... כרגיל, עוסקים בשטויות."

"טוב מאוד. זה באמת לא חשוב," קטעה אותו אנדרסון. "עזוב הכול. יש לי משהו רציני הרבה יותר. אני מעבירה לך שדר בדואר אלקטרוני. אני רוצה בדיקה יסודית. תן לי צלצול ברגע שיש לך משהו. וגם אם אין לך, עדכן אותי מדי שעה."

08:41 ישראל, ירושלים

הקלסר שהונח על שולחנו של ראש ממשלת ישראל, גונן בר-און, הכיל שלושה דפים. להרף עין הרים ראש הממשלה את מבטו אל המנהל הכללי של משרדו, יד ימינו ואיש סודו, שהביא את התיק. מבטו אמר אי הבנה.

יעקב עמירן השמנמן, המקריח והממושקף רק סימן בראשו כמבקש מבר-און לעיין בניירות. בפניו, שבדרך כלל הביעו עליצות תמידית – לעיתים בלתי מוסברת ובהרבה מקרים שלא במקומה – היה עכשיו פחד.

ראש הממשלה שלף את הדפים מתוך הקלסר, נטל אותם לידיו בהססנות מהולה בחשש ועיניו ננעצו בכתוב. פניו החווירו ככל שהתקדם בקריאה. לבסוף הניח לניירות להישמט אל השולחן, וכל מה שהצליח לומר הסתכם ב"ריבון העולמים!"

לרגע השתררה בחדר דממה מוחלטת. ראש הממשלה הבין שהוא אמור לשבור את השתיקה, אבל הדבר היחיד וחסר המשמעות שעליו חשב ברגע הזה היה: האם האימה הפרטית שלו עמוקה יותר מזו שנתקף בה הכפוף לו? שני הגברים הביטו זה בעיניו של זה דקה ארוכה. לבסוף פתח ראש הממשלה בהיסוס: "אתה חושב שזה נכון? שזה יכול להיות? שמישהו באמת בנה פצצה גרעינית ניידת – במזוודה?"

"אין לי מושג," אמר יעקב עמירן. "שר הביטחון בודק בדיוק עכשיו עם ראש המכון למחקר גרעיני בנחל שורק אם, טכנית, פצצה כזאת אפשרית."

זמזום שהעיד על הודעת טקסט נכנסת עלה מן המכשיר שהיה נתון בתלי על חגורת מכנסיו. הוא שלף את המכשיר מנדנו והציץ בו; "השר לביטחון פנים נמצא במכוניתו בדרכו הנה," אמר. "הוא מבקש לראותך בדחיפות. שוחחתי איתו כבר קודם בטלפון. הוא סיפר לי שגם במטה הארצי של המשטרה קיבלו את השדר הזה ושבדיוק עכשיו בודקים אותו. כוחות יצאו להילטון תל אביב. אני מניח שבתוך זמן קצר תהיה לנו תשובה מוסמכת. כבר עכשיו המרכזייה שלנו סתומה. מכל מערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה בעולם מתקשרים הנה, וגם ללשכת העיתונות הממשלתית ולמשרד החוץ. כולם רוצים לדעת אם זה נכון, ואם כן, מהי תגובתנו. מתברר שהשדר שקיבלנו נשלח במקביל בתפוצת נאט"ו."

"לכל הרוחות!" סינן ראש הממשלה. האמירה נועדה אל נכון רק כדי להעניק לעצמו זמן נוסף למחשבה. "אני לא רואה מה אפשר לעשות כרגע, חוץ מאשר לשבת ולחכות. בינתיים... אתה יודע מה? אני רוצה שתזמן הנה את שר הביטחון, השר לביטחון פנים, שרת החוץ ושר הפנים."

"אני מציע שגם שר האוצר יגיע," אמר מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

"שיהיה."

09:26 תל אביב

הדופק של טום ביילי הוחש. מאחורי המילים של אנדרסון, "אני מעבירה לך שדר אלקטרוני", היה איתות מוסכם. כמעט כל עניין הועבר אליו דרך הדוא"ל, הטלפון, הווטסאפ או המסנג'ר, אבל בעניינים חסויים באמת סוכם כי ייגש למרכז ההדפסות של אוניברסיטת תל אביב, יתחבר לרשת האינטרנט באמצעות אחד מהמחשבים שהותקנו במקום – וימתין להודעה שנשלחה לכתובת שהייתה ידועה רק לו. יתרון נוסף היה לבית הקפה הזה, שלא היו בו מצלמות מעקב. הייתה זו דרך אידיאלית לחמוק מציתות מצד שירות הביטחון הכללי הישראלי. (למרות כל ההכחשות, רווחה ההנחה שהשב"כ מצותת לטלפונים של כתבי הסוכנויות הזרות, כולל הניידים, ולאחרונה, כך אמרה השמועה, גם מיירט בהצלחה הודעות דוא"ל).

10:15 תל אביב

טום ביילי ספר לידי פקידת מרכז ההדפסות את עלות ההדפסה של העמודים שנשלפו מן המדפסת האלקטרונית.

בלי להציץ בניירות חזר למכוניתו, נעל על עצמו את הדלתות מבפנים בעזרת השלט הרחוק שהפעיל גם את מערכת האזעקה, והציץ לצדדים. הייתה זו הפעם השנייה מאז שהוצב בישראל שנדרשה ממנו דרגה כזאת של סודיות. הפעם הקודמת בהחלט הצדיקה את המהלך: אז עמדה ישראל לשחרר כמה עשרות אסירים פלסטינים שנידונו למאסר עולם על פיגועי טרור שבהם קופחו חיי אדם. על ביילי הוטל אז לצאת לבית הכלא הסמוך לעיר שכם כדי לתעד את האירוע בשידור חי. העורכים האחראים במטה סי.אן.אן הבינו את רגישות העניין ואת המהומות הצפויות בישראל עם היוודע עניין שחרור הרוצחים. שום צנזורה לא הייתה מאפשרת שידור חי כזה. בוודאי לא אחרי שהממשלה חזרה והתחייבה בעקבות עסקת גלעד שליט כי מהלך כזה לעולם לא יקרה שוב. "רוצחים עם דם על הידיים לא ישוחררו" היה המסר הברור שהופר שוב.

הצנזורה הצבאית ולשכת העיתונות הממשלתית הישראלית נזפו בטום ביילי בעקבות השידור ההוא, ורישיונו לעסוק בעיתונות בישראל לא נשלל ממנו רק משום שממשלת ישראל חששה לגרש מתחומה עיתונאי בעל מוניטין ושיעור קומה כמוהו, ולהצטייר בעולם כמדינה לא דמוקרטית.

עכשיו החל טום לקרוא את השדר המקורי ששלחה לו עורכת מהדורות הבוקר, ונשימתו נעתקה. קודם כול הרגיש פחד. כיצד הוא אמור לפעול אם זה נכון? שאל את עצמו. ישו הרחום! מה אני אמור לעשות?! הדבר הנכון היחיד היה לנסוע כמה שיותר מהר לנמל התעופה ולעלות על המטוס הראשון שיוציא אותו מישראל, ולא חשוב לאן; אבל הוא ידע שלעולם לא יעשה זאת.

חצי שעה עברה.

היה חם. רק עכשיו שם לב עד כמה חם היה באמת. הוא התחיל להזיע, אבל העסיקו אותו מחשבות אחרות. הוא הושיט את ידו, הפעיל את מנוע המכונית ומיד אחר כך את המזגן. חלפו דקות מעיקות לפני שחש בקור המתגנב אל חלל המכונית, ורק עכשיו נתן את דעתו על צפירת הסירנות שפילחה את האוויר. בעיר הזאת, כמו בכל עיר גדולה אחרת בעולם, רעשו הסירנות כל היום וכל הלילה; אבל כעת הן עלו מכל עבר. הוא החל עושה דרכו לכיוון מלון הילטון שברחוב הירקון. בפינת פרישמן כבר הבין שהכביש אל כיכר אתרים הולך ונפקק. הוא החנה את המכונית במקום החניה הראשון שהזדמן לו, קיפל את הנייר שבידו לארבעה ודחק אותו אל תוך ארנקו. הוא יצא מן המכונית והחל צועד ברגל.

כמאתיים מטרים לפני שהגיע למלון הילטון כבר הבחין במכוניות משטרה, שלושה אמבולנסים, וזיהה את המכונית הגדולה של אנשי יחידת החבלה שנשאה בתוכה בדרך כלל את הרובוט המתוחכם שנועד לפינוי פצצות, ושאותה היה רגיל לראות באירועים דומים.

אז השדר נכון כנראה, חשב לעצמו. מזוודה עם פצצה גרעינית הושתלה בבית המלון. הוא התקדם, וכעת כבר נמצא כמאה מטרים מפתחו של המלון ויכול היה לראות את חבלני המשטרה נערכים מחוץ לבניין, לבושים באפודי המגן ומיטיבים על ראשם את הקסדות ומסכות המגן. מצחיק, חשב; כמה זה כבר יכול לעזור אל מול מה שכנראה עומד מולם. ואז תהה אם הצחוק שבעבע בחזהו אינו נובע בעצם מן הפחד הנורא שאחז בו.

כמה שוטרים עסקו בהרגעת האורחים שלא הורשו לצאת מבית המלון. אחרים ניסו לשכנע סקרנים ועוברי-אורח לעזוב את המקום בעזרת מגפונים רבי עוצמה. כעת הגיעו גם כמה מכוניות לכיבוי אש, מכונית ענקית אחת שנשאה עליה סולם חילוץ מפלצתי, ואמבולנסים נוספים שלא כיבו את יללות הצופרים. טום ביילי התקשר אל המשרד שלו וביקש מן המפיקה שלו לשלוח למקום מיד שלושה צוותים מתוגברים עם צלם, תאורן ואיש קול – וגם ניידת לשידור לווייני. בפינת הרחוב הבחין בצוות צילום של אחד מערוצי הטלוויזיה הישראלית שהתלבט היכן למקם את רכב השידור שלו, ומרחוק ראה את הכתב לענייני משטרה של רדיו כאן מתאגיד השידור, שעימו התיידד, שזיהה אותו כעת ונפנף לעברו בהיסח הדעת לשלום.

11:38 תל אביב

קובי רונן כבר פירק כמה וכמה פצצות בימי חייו. גם הפעם הייתה תחושת הפחד נטועה עמוק במעמקי בטנו, אבל בה בעת חש באדרנלין המפעפע בעורקיו. כמו רוב העוסקים במקצוע המסוכן הזה היה גם רונן מכור כמעט לריגוש ולתחושה הפיזית שליוותה אותו. כעת יכול היה לחשוב רק על דבר אחד, והוא הצטמרר. עיניו התמקדו בדף הנייר שבידו. ברקע שמע את הקולות המגיחים, עמומים, כאילו מאחורי מסך בידוד. הוא תהה על מה הם מדברים שם, האנשים האלה – וניסה לפענח את המילים. אבל ככל שניסה, לא הצליח.

באותה עת ממש ביקשו עיניו לפענח דבר מה אחר. הוא ניסה לזהות, על פי השרטוט שבידו, היכן מצוי מנגנון ההפעלה של הפצצה. לאתר את מיקומו של המרעום. של הנפץ. של המנגנון החשמלי. של השעון. אבל למתקן הזה לא היה נפץ. לא היה מרעום. לא היה מקור מתח חשמלי. זו הייתה פצצה עקרה. כך גם נכתב מפורשות בשדר שהגיע אל מטה מרחב הירקון עם התוכנית של הפצצה, והיה זהה לשדר שהגיע בה בעת לסוכנויות הביון ולרוב מערכות התקשורת החשובות בעולם.

קובי רונן פחד. הוא היה כמעט משותק מאימה. פצצות אינן מגיעות בדרך כלל עם הוראות הפעלה. אבל האם אפשר לסמוך על המידע שיש בשדר? האם לא ייתכן שזו פשוט תרמית? מלכודת? לא! הוא לא יכול ליטול על עצמו סיכון. שום סיכון. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו לסכן מישהו אחר. בוודאי לא עם מזוודה שנמצאת בקומה השישית בבית מלון מרכזי בתל אביב. הוא חייב להתייחס לפצצה כאילו היא חיה, ידע. ומכאן שוב אותה התלבטות נוראה לקראת החלטה הרת גורל: האם לנסות ולפרק את הפצצה כאן, וליטול את הסיכון שיש בה מנגנון זמן שעשוי להפעילהּ בכל שנייה? או לפנות את המתקן ולפרק אותו באתר שנועד לכך – וליטול את הסיכון שתזוזה בלבד תפעיל מנגנון תופת? אולי מוטב שלא לפרק את הפצצה הזאת כלל? כך או כך, ואולי עוד בטרם יתחיל לעשות משהו, חייבים לפנות את האזור כולו מכל התושבים. 'אם אני לא יכול לקחת סיכון שהדבר הזה יתפוצץ עליי, אני בוודאי שלא יכול לקחת את הסיכון על אנשים אחרים.' אבל לפנות אותם לאן? עד כמה רחוק אפשר לפנות את התושבים שגרים באזור כדי שזה ייחשב בטוח? ואם כן אז צריך לפעול מהר. מבלי לאבד זמן. וזמן הוא המרכיב החשוב כאן, חשב.

מה שהִטה את הכף היה לבסוף סוג הפצצה: סוג שבו לא נתקל מעולם. לא! הוא לא יפרק אותה כאן. הוא אפילו לא ינסה. אסור לו לנסות. זה יהיה מעשה לא אחראי. ואת קובי רונן לא האשימו אף פעם בשיקול דעת מוטעה או בחוסר אחריות. אבל אולי הפעם כדאי לו להתייעץ עם מישהו? עם מפקדו הישיר, למשל? לא. לא במקרה הזה. במקרה הזה יש מישהו אחר שאיתו היה רוצה להתייעץ. זיקו פלד. חברו הקרוב, חבלן לשעבר, שחי כיום בניו יורק. בלי להתלבט שלף את הטלפון הנייד שלו ממתקן המותן המיועד לכך, איתר ברשימת אנשי הקשר את שם הנמען ולחץ על סמן החיוג.

זיקו ענה מיד. השיחה הייתה קצרה. השפה הייתה מקצועית. המונחים היו ברורים, השאלות ממוקדות והתשובות ישירות. העצה שקיבל הייתה חד משמעית ואישרה את החלטתו הראשונית.

הוא לא יתייעץ עם אף אחד נוסף, החליט רונן. כי כשמדובר בפצצות, המשוואה 'זמן שווה כסף' הופכת ל'זמן שווה חיים'.

שלא כמו במשימות קודמות חשב כעת על אשתו, שני ילדיו הקטנים, הוריו, אחותו הרווקה ואפילו סבתו שעוד הייתה בחיים. גופו נשטף זיעה. ידיו רעדו. שנייה אחר כך לחץ על משבת מכשיר הקשר שנשא: הוא הגיע להחלטה. ועל ההחלטה הזאת, ידע, רק אלוהים יוכל להתווכח איתו מאוחר יותר. אלא שמי שמאמין באלוהים לא מתעסק בפירוק פצצות. מומחי חבלה מאמינים רק בהיגיון צרוף; בסדר הדברים הטכני-הגיוני. מבחינתם, אמונה עיוורת בכל עניין אחר היא גזר-דין-מוות. בינו לבין עצמו החליט רונן שבמקרה של שיקול דעת מוטעה, אפילו אלוהים לא היה מצליח לשוב ולהדביק אחר כך את כל החתיכות.

12:05 תל אביב

להבי המסוק קצצו את האוויר ברעש נורא. מפלצת הברזל תמרנה באופן בלתי אפשרי כמעט מעל מגדל האבן והקיפה אותו שוב ושוב. טום ביילי, שאביו היה טייס מסוקים בשירות הצי האמריקאי ואחר כך בעליה של חברה קטנה להטסת תיירים בשמי ניו יורק, היה מן הבודדים שצפו במחזה הזה מן הרחוב ויכול היה להעריך את מידת הווירטואוזיות שהפגין הטייס כדי שכבל הפלדה שהשתלשל מן המסוק ימצא את דרכו אל חלון חדר המלון ששמיכה צבעונית התנפנפה ממנו – אל נכון למטרת סימון – ויישאר במקומו למשך הזמן שנדרש לקובי רונן לקשור את עצמו ואת מזוודת הנפץ אל הכבל. אחר כך נדחק רונן החוצה דרך החלון, מושך אחריו את המזוודה, והדף את עצמו ברגליו מקיר הבניין.

בו ברגע התעופף המסוק כציפור משוחררת ומיד החל להתרחק אל האופק, מותיר את תל אביב מאחור עד שזו הפכה לנקודה בלתי מזוהה. עשרות אזרחים שצפו במחזה מן הרחוב, ולא הבינו בדיוק מה קורה אבל עצרו את נשימתם עד כה, מילטו כעת אנחת רווחה מגרונם שלוּותה במחיאות כפיים ספונטניות. כעת התפנה גם קובי רונן לנשום. מתחתיו געש הים, וממעל איים רעש המסוק לגרום לשמיעתו נזק בלתי הפיך.

12:17 תל אביב

טום ביילי החליט שלא לבזבז זמן. לא פעם היה עד ראייה לפינוי פצצה ממקום אירוע; לעיתים תוך שימוש ברובוט מיוחד, פעמים באמצעות כבלי פלדה שמשכו את מה שנחשד כפצצה אל מעבר לתחום שנחשב מסוכן. אבל ביילי לא ראה אף פעם, וגם לא שמע, על סילוק פצצה באמצעות מסוק. והסיכון הנורא שנטל הטייס במקרה הזה על עצמו ועל הציבור, אם גוף הפצצה יפגע במקרה בבניין... אבל הסיבה הייתה ברורה. והייתה זו סיבה טובה מאוד. עכשיו נותר לברר אם כל הסיפור הזה נכון. האם מה שפונה הוא באמת פצצה גרעינית?

ביילי חייג את מספר הטלפון של לשכת העיתונות הממשלתית בירושלים. צליל 'תפוס' עלה באוזניו. הוא ניסה לחייג פעמיים נוספות ואז התקשר שוב למשרדו. "אני עולה לירושלים," אמר ושם לב שהוא משתמש במטבע לשון ישראלית, 'לעלות' לירושלים ההררית מתל אביב שבמישור. הוא ביקש לשלוח את צוותי הצילום שהזמין לעיר הבירה ולהמשיך ולנסות לקבל תגובה ישראלית רשמית על האירוע.

שתים-עשרה דקות אחר כך צלצל הטלפון הנייד של טום ביילי פעם אחת בטרם נענה.

"טום?" עלה קולה של מזכירת מערכת החדשות של סי.אן.אן בישראל.

"כן? מה קורה?"

"מסיבת עיתונאים עם ראש ממשלת ישראל. השעה המדויקת עוד לא נקבעה. כנראה בערב. אולי קצת קודם."

"יפה. עשי את כל ההכנות לשידור חי באמצעות לוויין."

"חי באמצעות לוויין?!" התפלאה המזכירה בקול. היא ידעה היטב מה המשמעות הכספית של שידור לווייני בלתי מתוכנן, ומכך הבינה מיד את המשמעות החדשותית. היא לא התאפקה ושאלה, "תגיד, זה... זה נכון...?"

ביילי לא כעס. גם אם כן, את לא רוצה לדעת, חשב לעצמו. "מי יודע?" ענה בסבלנות. "כבר ראינו דברים כאלה שהתגלו בסופו של דבר כפייק ניוז." הוא עצמו לא האמין למה שאמר.

13:00 ישראל

מהדורות החדשות של השעה אחת, בכל רשתות השידור בישראל, פתחו במילים: "במלון הילטון שברחוב הירקון בתל אביב נתגלתה לפני שעה קלה פצצה גרעינית ממוזערת במזוודה. זו הפעם הראשונה שפצצה כזו, במזוודה, נמצאה אי פעם באיזשהו מקום בעולם. מומחים עוד לא יודעים לקבוע בוודאות היתכנות שפצצה כזו אכן עלולה להתפוצץ. הפצצה פונתה על ידי יחידת החבלה של משטרת ישראל ומבלי שנגרם כל נזק.

13:14 ירושלים, משרד ראש הממשלה

בחדר העבודה רחב הידיים בקומה השנייה בבניין שבקריית הממשלה נשמע רק קול דשדוש רגליהם של הנוכחים שסבבו בחדר כחיות טרף בסוגרן. ראש הממשלה עמד בגבו לשאר הנוכחים, סמוך לחלון, והסיט מעט את רפרפות הווילון האנכי – רק כדי יצירת חרך הצצה.

המחזה שהתגלה לעיניו היה מבעית מבחינתו. הוא ספר שש ניידות שידור של תחנות טלוויזיה, שהחלו מתמקמות בסמוך לרחבה התחתונה, מתיישרות זו לצד זו כטנקים המתכוננים לירי בשדה קרב. ג'יפ מוארך, שסמל של תאגיד השידור הציבורי התנוסס עליו, דחק אל השמיים אנטנה טלסקופית, ובקצה הרחוב אפשר היה להבחין ברכב שידור נוסף שפילס דרכו בתסבוכת תנועה שהחלה מסתמנת. אילו רק תפקדה הממשלה באותה יעילות שבה מתפקדת התקשורת... הרהר גונן בר-און בינו לבין עצמו, ומין קנאה לא עניינית עלתה בו.

"איך זה שכל נציגי התקשורת כבר כאן?" שאל בקול כשסב אל פנים החדר וכמו תר בעיניו אחר מנכ"ל משרדו.

"כל מערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה החשובות בארץ ובעולם קיבלו את אותו השדר שקיבלנו גם אנחנו," אמר יעקב עמירן. "מה שאתה רואה שם למטה הוא רק קצה הקרחון. בעוד חצי שעה תהיה כל קריית הממשלה סתומה ופקוקה לחלוטין. המהומה שראינו מול חדר המיון בבית החולים הדסה אז, כאשר ראש הממשלה לשעבר אריק שרון לקה באירוע מוחי, תתגמד מול מה שצפוי לנו עכשיו.

"אני מציע להביא לכאן כוחות משטרה מתוגברים." את המשפט האחרון אמר לכיוונו של השר לביטחון פנים הממונה גם על המשטרה.

"כבר נתתי הוראה. הם כבר בדרך. ביקשתי ממפכ"ל המשטרה שישלחו הנה גם את יחידת הפרשים." זרק השר מיכאל פז הר והניח בהפגנתיות כעוסה על השולחן שלפניו את מכשיר הטלפון האלחוטי שנשא עימו דרך קבע. הוא לא אהב שמייעצים לו מה לעשות.

מרגלית דור, שרת החוץ, הייתה עסוקה בהתקנת כריך פסטרמה, לא לפני שמרחה שכבת חמאה נדיבה על אחת מפרוסות הלחם. שר הפנים ברוך מאיר, שכונה 'במא', איש המפלגה הדתית שכיפה גדולה וסרוגה על ראשו, מחוזקת בקושי בסיכה אל שארית שְערו, נשך את שפתיו כדי להתעלם ממראה עיניו ולא להעיר דבר. זו לא העת להטפות בענייני כשרות, חשב.

14:06 חמישים קילומטרים בלב ים, מול העיר אשדוד

פרופסור יצחק מגן תהה בינו לבינו אם הזיעה שבצבצה על שפתו העליונה, והצמא שתקף אותו, שלוּוה ביובש מדאיג בחלל הפה, נבעו מסוכרת שהתגלתה אצלו כמה שנים קודם או מהשתלשלות האירועים שבאו עליו בשלושים וחמש הדקות האחרונות – מאז שהוזעק ממעבדתו שב'מרכז למחקר גרעיני' בנחל שורק והוטס לכאן. יכול להיות גם שההזעה המוגברת נבעה מכך שלא היה רגיל להימצא במקום סגור, ובוודאי לא בצוללת ומתחת למים. אבל סביר יותר להניח שהזיע משום שהמנגנון הזה, שהיה ארוז במזוודת נוסעים רגילה למראה, אכן היה פצצת פלוטוניום – פצצת אטום בפי ההדיוטות – קומפקטית, שאילו רצה מתכננהּ היה מצמיד לה מנגנון נפץ שהיה משלח את מחצית תושבי העיר תל אביב לעולם שכולו טוב. כעת שם לב ששפתיו יבשות. הוא הצמיד אותן יחד והעביר ביניהן את לשונו. לא. לא הסוכרת היא הסיבה ליובש; לא הפעם.

"נו?"

יצחק מגן הרים את ראשו והסב אותו מעבר לכתפו הימנית, והנהן לעבר שר הביטחון אליהו גינוסר שעמד מעליו. האחרון החליט שלפרופסור יש מבט של כלב עצוב; מגן, מצידו, החליט באותו הרגע כי האיש הזה, שאותו הכיר רק מראיונות טלוויזיה שהעניק בשפע והותיר תמיד רושם של אדם בוטח בדרכו ונחוש בדעתו, נותר כעת עם מידת ביטחון עצמי המאפיינת כלה חסודה בליל כלולותיה. מגן שב והנהן.

"אתה בטוח?" שאל גינוסר.

"זה הדבר האמיתי," קבע מגן ופלט אנחה.

"מי שהכין את זה יודע בדיוק מה הוא עושה הן מן ההיבט הטכני, הן מן ההיבט המדעי ובעיקר הפסיכולוגי. התכנון הזה גאוני. אף פעם קודם לא ראיתי שמישהו הצליח..."

"זה... זה בכלל אפשרי?" שאל שר הביטחון. "פצצה גרעינית – ניידת – במזוודה?"

"אפשרי. אפשרי, ועוד איך אפשרי," השיב המדען. "עוד בשנות החמישים פיתחו ארצות הברית וברית המועצות לשעבר פצצה גרעינית קטנת ממדים שאפשר לנייד בלי קושי בתוך תרמיל גב או מזוודה ובמשקל של חמישה-עשר קילוגרם, לא יותר. שתי המדינות מעולם לא הודו בפיתוח הזה. בשנות השבעים החלו כולם לפחד שארגוני טרור יצליחו להניח את ידם על פצצות כאלה או לפתח אותן."

"אבל מה היתרון בפצצה קטנה?"

"פצצות קטנות אפשר להבריח במעברי גבול, להניח קרוב מאוד למטרות נבחרות; ולמרות גודלן הזעיר יש להן עוצמת פיצוץ של שני קילוטון. אולי אתה לא יודע, אבל היו שמועות שארצות הברית ניסתה אותן.

"העריק הבכיר ביותר של ארגון הביון הרוסי גֶה.אֶר.אוּ, סטניסלב לונב, טען שכמה פצצות כאלה נעלמו מברית המועצות, ולהערכתו הגיעו לארצות הברית, שם הוטמנו במקומות אסטרטגיים – מוכנות לפעולה. ואילו תת מזכיר ההגנה האמריקאי מייקל ויקרס טען שהייתה כוונה לפוצץ פצצות כאלה במדינות ברית ורשה."

"ואף אחד עוד לא טען שגם אנחנו פיתחנו פצצות כאלה?" שאל שר הביטחון, ולא היה ברור אם הוא מדבר בלגלוג או שהייתה זו שאלה.

"כן, בשנות השבעים הייתה סברה כזאת. טענו שגם ישראל פיתחה אותן."

"ו...?"

"ו... מה?"

"זה נכון? פיתחנו אותן?"

פרופסור יצחק מגן התבונן בשר במבט חודר. הוא חש שלא בנוח. ואז השיב: "אתה שר הביטחון. תבדוק... אם אתה רוצה..."

"איזה נזק היה נגרם אילו...?" פתח השר ולא העז להשלים את השאלה.

"מידת הנזק?!" שאל הפרופסור בפרץ צחוק היסטרי, סדוק, בלתי נשלט. "מידת הנזק?!" חזר ושאל שוב, מנסה להירגע. "אני לא חושב שאפשר אפילו לאמוד אותו. ואתה יודע למה?" המשיך רטורית, "פשוט משום שלא היה נשאר מי שיבצע את האומדן. אנחנו כולנו היינו... פוףףף! מתאדים באוויר."

לרגע השתררה דממת מוות. "אתה לא מגזים?" ניסה גינוסר, ולמעשה לא הבין שהוא מנסה להמעיט ממידת הדחיפות של האסון המאיים על כולם.

"אני אולי מגזים קצת," קבע מגן ביובש סרקסטי. "מן העיר תל אביב יפו היה נשאר, במקרה הטוב, רק החלק הדרומי של יפו."

התבדחות שלא במקומה, חשב גינוסר. אבל לא אמר מילה.

"אבל גם שם לא היית רוצה להיות לאחר הפיצוץ," המשיך יצחק מגן. "גם אם לא היית מת, היית בוודאי נפגע מקרינה ודועך במשך כמה שנים בייסורים נוראים."

"ומי... מי יכול... למי יכול להיות לדעתך הידע הדרוש כדי..." גמגם השר, שמחמת ההתרגשות התקשה לנסח את המשפט על פי סדר הגיוני.

"כדי לרקוח תבשיל שכזה? כל פיזיקאי שיש לו חבר כימאי. אולי אפילו כל אסיסטנט. ישנה רק בעיה אחת..."

"איזו?"

"להשיג את המימון. נדרשים סכומים עצומים כדי להכין מנגנון כזה. ומה שיותר מסובך, ואולי גם הרבה יותר יקר – להשיג את הפלוטוניום לפצצה הגרעינית. זה לא מצרך שאפשר לקנות במכולת השכונתית."

"אז איפה משיגים פלוטוניום?" ירה גינוסר בלא מחשבה.

"אתה מתכוון לשאול: איפה יכול טרוריסט להשיג פלוטוניום?"

"כן."

"אם הייתי יודע, אולי הייתי מכין את הפצצה בעצמי."

כעת היה שר הביטחון משוכנע שחוש ההומור של המדען הזה, שהיה אל נכון מוכשר בתחומו, לא מוצא חן בעיניו. התנועה החדה שבה סב על עומדו והצעד המהיר אל מחוץ לתא הבהירו זאת באופן הברור ביותר.

14:58 ירושלים, משרד ראש הממשלה

הטלפון על שולחנו של ראש הממשלה טרטר פעם וחצי. ראש הממשלה משך אליו את המכשיר וירה: "כן, אליהו? אז איפה אנחנו עומדים? זה בטוח? אתה משוכנע? רק רגע, אני מעביר אותך למצב השמעה ברמקול."

גונן בר-און לחץ על הכפתור ואמר: "נמצאים איתי בחדר מרגלית, מיקי פז הר, במא, בנימין ויעקב." בלי דעת קרא ראש הממשלה בשמות הנוכחים על פי סדר חשיבותם לדעתו: שרת החוץ, השר לביטחון פנים, שר הפנים, שר האוצר ויעקב עמירן, עוזרו האישי ומנכ"ל המשרד.

"אז זה המצב, חברים. איך אומרים? מצב חרא!" שר הביטחון לא נמנע מלהשתמש בשפה בוטה. להפך, אפשר היה להתרשם שהשתמש בה בכוונה. הוא אימץ לעצמו את סגנון הדיבור הזה כאילו כדי להזכיר לכול שבעבר היה ראש המטה הכללי ומאז התאמץ שלא להינתק מן המערכת הצבאית ולהתעדכן בנעשה בשטח, כמו גם בלקסיקון הדיבור המשתנה בלי הרף.

"מה שיש לנו כאן זו פצצה. פצצת אטום. איך אמר לי המדען הזה? הדבר האמיתי! פצצת פלוטוניום 239! זאת בהחלט פצצה גרעינית, ואין לי מושג מה זה אומר מבחינה מדעית. הפרופסור אמר שאם הצעצוע הזה היה מתפוצץ, היה נגרם נזק בלתי הפיך. הקרינה באזור נרחב הייתה נשארת ולא מאפשרת התפתחות חיים, והרבה שנים אי אפשר היה לבנות את תל אביב מחדש."

"נשמע ממש מבטיח," אמר באירוניה שר האוצר בנימין סלע.

"אז מה השורה התחתונה?" שאל ראש הממשלה ונשמע קצר רוח.

"למה אתה מתכוון?" שאל שר הביטחון.

"מי לדעתכם תכנן ויצר את הצעצוע הזה? את הפצצה הזאת?" שאל גונן בר-און.

"לדעתי, רק האיראנים."

"על אף שאנחנו, והעולם כולו, מרגיעים את עצמנו כל הזמן שלאיראנים אין מספיק חומר גרעיני כדי לייצר את הפצצה?"

"אני אף פעם לא האמנתי לזה. תמיד הנחתי שהם מעשירים אורניום כמטורפים, וברמה גבוהה מכפי שהתחייבו לה. והעולם אכל את הלוקש כמו שאומרים. נרדם בשמירה. לחבר'ה האלה יש את הידע, הכסף והאמצעים. אולי מישהו עזר להם בתכנון... אבל אלו יכולים להיות רק האיראנים. להם יש גם את האינטרס," המשיך שר הביטחון.

"איזה אינטרס? לתת את הצעצוע במתנה לפלסטינים? כדי שיוכלו לסחוט אותנו?" שאלה שרת החוץ מרגלית דור.

"בהחלט ייתכן. כדי לזרז את העניינים. לנסות ולפתור את הבעיה הפלסטינית. זו בדיוק הזירה שבה האיראנים מעוניינים לבחוש. כדי שיֵדעו כולם שהם הכוח המוביל כאן במזרח התיכון."

"איך אנחנו עוצרים את הידיעה הזו?" שאל שר הפנים ברוך מאיר בניסיון להחזיר את השיחה למסלול ענייני. ידו גירדה את פדחתו מתחת לכיפה שחבש.

"עוצרים את הידיעה?! על מה אתה מדבר?!" התפרצה שרת החוץ מרגלית דור. "כל העולם קיבל את המידע הזה. אני בטוחה שכולם כבר זימנו אליהם את טובי המומחים כדי לבדוק את אפשרות קיומה של פצצה מן הסוג הזה. כולם רק מחכים שאנחנו נאמת או נפריך את המידע. ולהפריך אנחנו לא יכולים. במהדורת החדשות של השעה אחת כבר פורסם שהפצצה נתגלתה בהילטון תל אביב. כבר שכחת?"

"ואם נאמר שבדקנו את הפצצה, ואיך אומרים?... אין חיה כזו? מה אז?" חוסר השקט של שר הפנים ניכר היטב מן הדרך שבה החליק על עניבתו הססגונית מעלה-מטה, בקצב שהלך וגבר.

"אל תצחיק אותי," אמרה שרת החוץ. "הם ירצו הוכחות! הם ירצו לראות את הפצצה בעצמם! לצלם אותה! לבדוק אותה! לתת אותה למומחים שלהם! לנתח אותה כמו שמנתחים גופה במכון לרפואה משפטית. נציגות תקשורתית של מחצית העולם נמצאת למטה ברחוב, רק מחכה שתצא להגיד את מה שיש לך להגיד. אתה חושב שאתה יכול לסבֵּן את כולם? את כל העולם? זה יהיה הסוף שלך! של כולנו! אסור לעשות את זה! בשום פנים!"

"אז מה? נצא ונכריז שהצליחו להטמין לנו פצצה גרעינית במרכז הארץ? בתוך חדר השינה שלנו? ממש מתחת למיטה?" שאל בהתרסה שר האוצר סלע. "ושזו גם לא הפצצה האחרונה? שיש אולי נוספות בדרך? אתם מבינים מה זה יעשה? איזו אנדרלמוסיה תיווצר? איזו פאניקה? אילו מהומות? העם ידרוש תשובה! מעשים! העולם ידרוש הבהרות! כולם ירצו לדעת מה אנחנו מתכוונים לעשות! הפעם לא מדובר בבלוני תבערה או בלונים שנושאים מטעני נפץ כמו שתושבי עזה הפריחו לעבר ישראל. ומה תהיה התשובה שלנו? אתם מבינים מה זה יעשה לכלכלה? לתיירות? לפיתוח? הכול ייעצר. אנחנו נהיה 'מדינה בהמתנה'. והפעם לא מדובר בעולם כולו כמו בתקופת מגפת הקורונה, אלא בנו בלבד." שר האוצר, שלא פסק לרגע משטף הדברים, פתח את הכפתור העליון בחולצתו לפני שימשיך. החולצה הייתה ספוגת זיעה.

"אני יותר מודאג מהתנפלות אפשרית של ההמון על הבנקים, על נמל התעופה, על נמלי הים ועל מעברי הגבול," אמר מיכאל פז הר. היה ברור שהוא מדבר כמו שאמור לדבר הממונה על ביטחון הפנים. בינו לבינו כבר ניסה להעריך את סדר הכוחות לשמירה על הסדר בנסיבות מן הסוג הזה. "אני זוכר היטב את תקופת מלחמת המפרץ, שבה ברחו מתל אביב. הראה לי אדם שפוי אחד שלא ירצה להימלט מכאן עכשיו! ומיד!"

"אני מניח שלמומחים שלנו, שחושבים על הכול, יש תשובה לתסריט מן הסוג הזה, לא? אז מה הם אומרים?" שאל ראש הממשלה.

"אתה צודק. יש לנו תוכנית פעולה כמעט לכל מצב, השיב קולו של השר גינוסר ברמקול.

"לעומת זאת פצצה גרעינית, אטומית... במזוודה? לא. לזה אף אחד לא התכונן. זה לא נמצא בפרוטוקול."

"מה שברור לי הוא שאנחנו חייבים להרוויח זמן," אמר ראש הממשלה. "אנחנו צריכים איזשהו רעיון!"

"חברים, בלהט העניין שכחנו את הדרישות שמופיעות במסמך?" שאלה מרגלית דור שרת החוץ. "אסור לנו להתעלם מהן."

"דיפלומטית נשארת דיפלומטית. הא?" התריס לעומתה שר הביטחון ברמקול. "מה את חושבת, שזה סכסוך בין לאומי נוסח כריית מנהרה באירופה שפוגעת בשדות הטוליפים של הולנד? אני לא הייתי מגיב על הדרישות. אם נודיע שאנחנו אפילו שוקלים אותן, אפילו סעיף אחד מהן – הרי שאנחנו משחקים לידיים שלהם."

זעם ניכר בקולו של אליהו גינוסר. "העולם כולו יתנפל עלינו וידרוש שנשקול עוד סעיפים. אסור לנו להתעסק בזה. אנחנו חייבים לשדר שהעניין כולו הוא פעולת טרור. בסוף פעולה כזאת הטרוריסט חייב להיות מוטל מת; ומישהו מבצע בו וידוא הריגה. זו ההתייחסות הנדרשת לאיום מטורף כזה, וזה המסר החד והברור שצריך לצאת מכאן. אם הם יצליחו לגרום לנו למצמץ, נראה פצצות כאלה בכל שני וחמישי. ולא רק כאן. בעולם כולו. לא יהיה לזה סוף. הדבר היחיד שאנחנו חייבים לשדר לכולם הוא שלא חשוב מה יקרה, ואיך, אנחנו נשים לזה סוף. אתם יודעים מה? בסוף כולם יודו לנו."

"אנחנו חייבים להתייחס לדרישות הפלסטיניות," חזרה שרת החוץ, "מהטעם הפשוט שזה מה שהעולם ירצה לשמוע מאיתנו. לא נוכל להתעלם. בוודאי לא לזמן רב."

"אז חוץ מן הדרישה ההזויה שמבקשת להחזיר לבתיהם בתחומי ארץ-ישראל מאות אלפי פלסטינים שאבותיהם או אבות אבותיהם עזבו לפני מלחמת העצמאות ב-1948, במהלכה ולאחר מלחמת ששת הימים – מה שיחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי – מה עוד חדש ברשימת הקניות של הפלסטינים?" שאל ראש הממשלה.

"שום דבר שאנחנו לא מכירים. גבולות קבע, שליטה בירושלים ובהר הבית, במסגד אל אקצא ואפילו בכותל המערבי, חלוקת משאבי המים, חיסול ההתנחלויות, תשלום פיצויים על אדמות שאבדו להם ושטחים חקלאיים שאותם עיבדו, ועוד כמה עניינים הזויים נוספים..." השיבה שרת החוץ.

"כמו?"

"אפשרות להקים צבא, כולל חיל אוויר, נמל תעופה בין לאומי בפרברי רמאללה, נמל בעזה כולל חיל ים, שלא לדבר על משטרה והקמת המדינה הפלסטינית. ויש רק עוד עניין 'קטן' אחד."

"והוא?"

"הדרישה שכל מי שהגיע לישראל ממדינה אחרת בגיל למעלה משמונה-עשרה ישוב בתוך שנתיים למקום שממנו בא. בעצם לא חשוב להם לאן הוא יחזור, ואם הוא יכול לחזור לשם – העיקר שיֵצא מכאן. מצידם שיטבע בים."

"ממש זוטות..." המשיך שר האוצר בנימין סלע בציניות מופגנת.

גונן בר-און נראה כמי שכפאו שד. בינו לבינו הבין שאין לו שום רעיון איך לטפל במצב. לממשלה לא היו שום תוכניות מגירה לטיפול במצב עניינים שבו מאיימת על ישראל פצצת אטום ניידת במזוודה. נכון, מצפים ממנו לגלות מנהיגות, שכן מנהיג נבחן במצבי לחץ; אבל פה לא היה לחץ מתון או אפילו כבד, אלא לחץ בלתי אפשרי ובלתי אנושי. אז מה עושים?

"קודם כול," מצא את קולו, "שיהיה ברור: שום דבר מן הנאמר כאן מעתה ועד לסוף המשבר לא עובר את מפתן החדר הזה ללא ידיעתי וללא אישורי. אחר כך תוכלו לכתוב זיכרונות, אם תישארו בחיים. החל מרגע זה רק אני מדבר בפומבי. אף שר בממשלה לא יתראיין לתקשורת. עכשיו כל אחד מכם יעלה על הכתב כמה רעיונות לצעדים מתבקשים מיידיים. קדימה! יש לכם עשר דקות. אליהו, אתה עדיין על הקו?"

"כן, גונן," נשמע קולו של אליהו גינוסר, שר הביטחון.

"יפה. זה כולל גם אותך. עשר דקות, ואני רוצה שתתקשר אליי בחזרה. אין לנו זמן. שמועות הן דבר נורא. אני לא רוצה שהן יתחילו להתפשט."

"כן, אדוני."

*המשך הפרק בספר המלא*