מה למעלה מה למטה

הנדנדה של ביאליק[1]

"נַד, נֵד, נַד, נֵד / רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!". מה השורה הבאה?

שאלתי את השאלה הזו אלפי אנשים במאות הרצאות. בכל חדר נתון תמצאו לפחות שלושה-ארבעה ניסוחים שונים להמשך. למה זה משמעותי? כי השורה הבאה היא ציטוט מהמשנה[2] והיא מלמדת אותנו שביאליק במסווה של שיר ילדים תמים חושף את יסודות משנתו.

המשנה במסכת חגיגה (ב, א) אומרת שיש ארבע שאלות שאסור לשאול אותן, "שכל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור". הביטוי "מה למעלה מה למטה" הפך בספרות הרבנית לסמל של גבולות השיח. ביאליק לא קיבל גבולות אלה והחדיר את השאלות האסורות לפיהם של ילדי ישראל, וגם השיב עליהן.

"מַה לְּמַעְלָה? מַה לְּמָטָּה – רַק אֲנִי, אֲנִי וָאַתָּה". תשובתו החילונית של ביאליק מכירה רק בקיום האנושי ורואה בלבו של קיום זה את הדיאלוג של 'אני ואתה'. קריאה אגנוסטית יותר בשיר תגלה שהמשורר הותיר את השאלה "מה למעלה" ללא מענה, שהרי בניקוד הביאליקי מופיע סימן שאלה אחרי 'מה למעלה?' ומקף אחרי "מה למטה –". על־פי קריאה זו איננו יודעים מה למעלה ונותרים רק עם התשובה החילונית לשאלת מה למטה: רַק אֲנִי, אֲנִי וָאַתָּה.

ביאליק ממשיך: "שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמֹּאזְנַיִם בֵּין הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם". דיאלוג מבוסס על כך שאני ואתה שווים, שקולים. ההומניזם מבוסס על שוויון ערך האדם. ביאליק ממשיך את תשובתו לשאלת המפתח "מה למעלה מה למטה" אל עבר מחוזות הדיאלוג וההומניזם.

ההכרעה להתנדנד בין הארץ לשמים מדמה את סולם יעקב שהיה "מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", ומלאכי אלוהים היו "עֹלִים וְיֹרְדִים בּו". השמים לא מסמלים רק את "מקום מושבו" של אלוהים, אלא את כל עולם האידאות והרוח. מה היחס הנכון בין השמים לארץ, המסמלת את חיי המעשה? הדברים מזכירים מחלוקת נושנה בין בית הלל לבית שמאי. בית הלל סברו שהארץ נבראה תחילה, ובית שמאי סברו ששמים נבראו תחילה. אלה נתנו קדימות לחיי המעשה ואלה לחיי הרוח. אלה נתנו קדימות לשלום בין אנשים, ואלה לאמת הצרופה. באו חכמים וקבעו: שניהם כאחד נבראו! הילדים המלאכיים של ביאליק מתנדנדים בין שמאי השמימי והלל הארצי מאחר שהמשורר סבור שהדרך הנכונה היא השילוב והאיזון בין שמים וארץ.

אכן, כמעט שני אלפי שנים אחרי שמאי והלל, קבע ביאליק בנאום שנשא לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית: "אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בלי זה".[3] לחבר את עולמות הרוח עם אתגרי החיים והחברה. זה מה שנדרש.

וכיצד מעביר לנו ביאליק את המסר החילוני, הדיאלוגי וההומניסטי שלו? באמצעות שיח עם המקורות. המשורר מצטט משפט משנאִי שהתגלגל לביטוי רבני ומפתח דיאלוג חדש עמו. ביאליק דימה זאת פעם לחרישה חדשה בקרקע ישנה.

אם כך, שיר הנדנדה מהווה תמצית מזוקקת של היהדות החילונית ההומניסטית המחברת בין עולמות הרוח לאתגרי החיים והחברה – יהדות של דיאלוג עם המקורות, יהדות של אני ואתה, יהדות של שקולים במאזניים, יהדות המשלבת ארץ ושמים.

זוהי גם תמצית הגישה שעוברת כחוט השני בין כל פרקי ספר זה, שבו אני מזמין את הקוראות והקוראים להתנדנד עמי בנדנדה הקיומית, ולכן קראתיו: מה למעלה מה למטה. ניגש כעת להבנה מעמיקה יותר של החיבור בין חילוניות, הומניזם, יהדות ודיאלוג.

[1] את פרשנותי לנדנדה של ביאליק, בגרסה ראשונית יותר, הצגתי בטור דעה מצולם במדור דיבור של רשת 13 ב־25.7.2018, טור אשר זכה לשמחתי לצפיות ולתגובות רבות. באתר רשת הצמידו לצערי לסרטון את הכותרת: "איך ביאליק נלחם בהדתה ובשמרנות באמצעות שיר הילדים האהוב נד נד". כותרת זו לא הייתה על דעתי. שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק ואחד הכותבים החשובים ביותר על אודות משנתו, פרסם מאמר בעיתון הארץ כנגד הניסיון לגייס את ביאליק למלחמה בהדתה. המאמר יצר התכתבות ארוכה בינינו שהובילה לחברות שבכתב. לאחרונה העניק לי אבנרי את ספרו המצוין כמה ביאליק יש?. בספר תמצאו את הפרק: "איך נהפך נד נד לפזמון לחימה בהדתה" ובו דיון בפרשנויות שונות לשיר הנדנדה כולל פרשנותי הראשונית והחסרה ששובשה בכותרת האמורה.
[2] ככל הידוע לי הראשון לכתוב על כך היה ארי אלון במאמר שהתפרסם במקור בתוך: "כזה ראה וחדש: היהודי החופשי ומורשתו" והפך מאוחר יותר לפרק בספרו החשוב עלמא די. לטעמי זהו אחד מספרי היסוד של היהדות החילונית־הומניסטית בישראל.
[3] ח"נ ביאליק, דברים שבעל פה, כרך א, עמ' נא-נב.