יד ימינו

פרק א'

בשפל ובגאות

הייתה שעת לילה, אור ליום שני, י"ד בסיוון תש"ח (21 ביוני 1948), שבוע ימים אחרי חג השבועות. על חוף כפר ויתקין, היום חוף בית ינאי, רוכז ציוד שנפרק במאמץ פיזי רב מ"אלטלנה", אוניית העולים והנשק של הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל): כ-250 רובים, ציוד רפואי ומדי צבא. 930 העולים שבאו ארצה באונייה וירדו אל החוף פוזרו במהירות לבתי עולים בחדרה, בנתניה וברעננה, ובמקום נותרו רק כמאה אנשי אצ"ל, רובם מקומיים שבאו לסייע בפריקת הנשק, ומיעוטם כאלה שבאו באונייה. היה שם גם מפקדם מנחם בגין, שלא היה בהפלגת "אלטלנה", וכן בכירים בארגון. בה בעת, ועוד קודם לכן, התנהלה מרחשת קדחתנית סביב בואה של האונייה. זאת מאחר שהממשלה בראשות דוד בן גוריון חשדה כי גדודי אצ"ל עומדים להתמרד ולפעול כשברשותם הנשק הרב. ריח מחריד של מלחמת אחים נישא באוויר. הבאים היו כבר נצורים על החוף על ידי כוחות חטיבת אלכסנדרוני, שמפקדם, דן אבן, קיבל את הפקודה היישר מיגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, לכתר עם חייליו את הבאים ולהחרים את הנשק.

כשעה וחצי לאחר חצות, קיבל בגין, שהגיע לחוף כפר ויתקין, פתק שהודפס במכונת כתיבה ועליו אולטימאטום ממפקד החטיבה "להיכנע בתוך עשרה רגעים" ולמסור את הנשק שעל החוף כמו גם את האונייה על נשקה לרשות הצבא.

האולטימאטום הקצרצר עורר בהם תמיהה. מעולם לא הוקצו רק "עשרה רגעים" לאולטימאטום. איש מאנשי אצ"ל לא חשב להיענות לו בחיוב, לא בצורה ולא בדרך ההיא. למחרת בשעה 5 אחרי הצהריים, לאחר התייעצות עם בכירי אצ"ל שהיו עמו, החליט בגין לערוך תחילה מסדר מקומי עם אנשי הארגון שהיו על החוף וסייעו בפריקת הנשק מהאונייה, לפרט באוזניהם את השתלשלות המו"מ ורק אז להפליג לתל-אביב ולהאיץ שם את יתרת הפריקה.

המסדר נערך באווירה מתוחה. האנשים התייצבו בצורת האות חי"ת, בגין ניצב מולם, לידו אחדים מהמפקדים הבכירים של האצ"ל.

אחד מאלה שעמדו בדום מתוח במסדר וגבו אל הים, בסמוך למזח הקטן, היה חבר אצ"ל צנום, יחיאל קדישאי, שזה אך שב ב"אלטלנה" מאירופה עם השלמת שליחותו במחנות של שארית הפליטה שם. הייתה זו הפעם השנייה בחייו שבה ראה את מנחם בגין. אז כמובן לא שיער כי חייו ייקשרו בעתיד עם חייו של בגין, המנהיג וראש הממשלה. וחוץ מזה, גם לא היה לו זמן להרהר בכך. מחשבותיו נדדו אל עבר בית הוריו בתל-אביב, שם כבר לא היה חודשים ארוכים, ולשם התכוון להגיע אך יסתיים המסדר.

בגין החל לדבר: "'המעמד' (אחד מכינויי האצ"ל) שוב צדק..." הוא לא הספיק להשלים את המשפט כשלפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת — אולי משום שמפקד חטיבת אלכסנדרוני פירש את ההתמהמהות בתשובה כסירוב להיענות לו — נפתחה מכיוון כפר ויתקין אש צולבת לעבר אנשי אצ"ל שעמדו דום במסדר והקשיבו למפקדם.

העומדים במסדר השתטחו מיד על האדמה, מנסים למצוא מסתור מאחורי כל קפל קרקע, כובשים את פניהם עמוק בחול, מתפללים שלא ייפגעו, מייחלים ממש שהאדמה תבלע אותם עד יעבור זעם. האינסטינקט הטבעי היה להשיב אש אל מקורות הירי כדי להשתיקם, אבל בידיהם של האנשים לא היה נשק. לידם היה מצבור גדול של כלי נשק, אבל הם עצמם לא היו חמושים. בתוך כך, חולץ בגין מהמקום, הועלה במהירות על סיפון האונייה וזו הפליגה אל לב ים. בגין הורה לרב החובל להתרחק מטווח הפגיעה. האונייה הפנתה את חרטומה מערבה ולאחר מכן שינתה כיוון דרומה.

יחיאל עצמו שכב במרחק של כ-20 מטר מהמזח שלידו נערמו רובים אנגליים מסוג S.M.L.E. 4משוחים בגריז. הוא הביט בעיניים כלות אל הנשק והחל לזחול לעברו. מילימטר אחר מילימטר התקרב למצבור, משך מתחת לשמיכה שהייתה פרושה עליו רובה וזחל בחזרה אל הדיונה. את הרובה שבידו הכיר היטב עוד מתקופת שירותו בצבא הבריטי. ובתוך כך, הכדורים מכפר ויתקין המשיכו לשרוק מעל לראשיהם של השוכבים על האדמה, מתיזים רסיסי אבנים ועפר. יחיאל, לבד מהחשש להיפגע, היה אחוז תסכול עמוק: נשק יש, אבל כדורים אין.

בינתיים ירדה החשיכה, ורק זיקוקי הכדורים האירו אותה כנרות זיכרון. לפתע שמע יחיאל לחישה מן הצד. הוא הפנה את ראשו. היה זה חברו, אהרן "אהרונצ'יק" ("דב") חייכמן, שזחל בין האנשים ובידו גופיות וחולצות קרועות להסרת שכבת הגריז מעל כלי הנשק, ומה שחשוב לא פחות — סלסלה גדושת כדורים. יחיאל מילא ידו בכדורים, תחב נוספים לכיסיו, ניקה במהירות את הגריז, טען את הרובה והחל לירות אל היורים לעברו.

ירי מנשק לא היה זר לו. אבל עד אז ירה רק באימונים, במטווחים. הפעם היה עליו לירות לא רק על אלה שירו בו כדי להשתיקם. הפעם הוא נאלץ להשיב אש אל אחים, אל יהודים. הוא נקלע למציאות מחרידה של יד איש באחיו, חרב איש באחיו. במוחו חלפה מחשבה כברק: האם כשיהודים יורים על יהודים זה שברו של החלום להקים מדינה יהודית?

ליד יחיאל מצא מחסה גם שלמה "שלוימלה" קוטנובסקי, בן 20, יליד ורשה, אחד מחניכיו במחנות שארית הפליטה באיטליה. הוא שרד את הסבל ואת הייסורים שבמחנות וחידש במחנות העקורים באוסטריה ובאיטליה את קשריו עם בית"ר, התנועה שבה היה חבר מגיל 10. בהמשך הצטרף לשורות האצ"ל. לפתע, שמע יחיאל את שלוימלה גונח. הוא הסב אליו במהירות את ראשו וראה אותו מתקפל ומתפתל מכאב. בדיעבד התברר כי נפגע מכדור בשוֹק. היריות המשיכו וניתכו מעל ראשי המותקפים, איש לא יכול היה להושיע את הפצוע. דמו ניגר כמים. אפילו חוסם עורקים לא היה בידי חבריו כדי להצילו, וגם לוּ היה לא יכלו לגשת אליו. הוא איבד דם רב. הכרתו התערפלה והלכה. עם בוקר נפח את נשמתו.

הדרמה האכזרית הסתיימה בשעה 10 בבוקר לערך. ברמקול הוכרז על הפסקת אש. יחיאל הביט ימינה ושמאלה. אנשים קמו מן החולות. פה ושם עוד נורו יריות. הוא ידע כי אלה כדורים מסוכנים ביותר. ואז הבחין בדמות מתרוממת על רגליה, שמע קול ירי, וראה אותה קורסת ארצה צונחת ללא רוח חיים. היה זה אברהם עודד, בן 20, שעם עלות האצ"ל מן המחתרת עבר עם חבריו לזיכרון יעקב כדי להצטרף לצה"ל במסגרת גדודי אצ"ל. הוא נמנה עם אלה שחשו לכפר ויתקין לסייע בפריקת הנשק ובהורדת העולים מ"אלטלנה". הוא היה מאלה ששילמו על כך בחייהם. באותו יום מר ונמהר נהרגו על החוף בכפר ויתקין שישה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. וכל זה עוד לפני האירוע הקשה והטרגי בחוף ימה של תל-אביב. עם ההכרזה על הפסקת האש חשו ג'יפים צבאיים אל השטח, פינו את ההרוגים והבהילו את הפצועים לבתי חולים.

בתום העימות בחוף כפר ויתקין נפלה על יחיאל לאות כבדה, והוא צנח לשינה אטומה, ללא חלומות. כך נותר שם עד לשעת הצהריים. קרני השמש העזות שקפחו על ראשו העירו אותו, הוא קם, הביט ימינה ושמאלה, לא האמין שאחרי הרעש והמהומה של ליל אמש שב השקט לשרור שם ורק דכי הגלים נשמע. יחיאל ניער את חול הים מבגדיו, יישר אותם, שטף את פניו במים שמצא בתוך מכל על החוף, יצא לכביש ותפס טרמפ לנתניה, למחנה של האצ"ל. שם חש שהוא מתחבר שוב לחיים הנורמאליים. למחרת שב לתל-אביב. נפגש עם הוריו שלא ידעו כלל מה אירע לו בין לכתו לבין בואו. על שאירע ל"אלטלנה" בחוף תל-אביב הוא כבר שמע מדיווחי הרדיו. כשהגיע לחוף הים הוא ראה רק את השלד השרוף של האונייה, שעמד במים הרדודים עוד זמן רב, כמזכרת עוון.

בבואו הביתה הוא ציין עם הוריו את יום הולדתו ה-25, שחל בדיוק תשעה ימים קודם לכן. עם קצת פחות מזל זה עלול היה להיות יום הזיכרון שלו.

יחיאל לא יכול היה אז להעלות בדעתו כי המנהיג, שבמשך שנים ארוכות היה מבוקש על ידי הבריטים, דחוי על ידי רוב 'היישוב המאורגן' בארץ ונערץ על ידי לוחמי המחתרת, יזכה 30 שנה לאחר מכן, והוא אז ראש ממשלת ישראל, בפרס נובל לשלום, אות ההוקרה היוקרתי ביותר בתבל; והוא עצמו, יחיאל, ילווה אותו לשם כיד ימינו במשך עשרות שנים. למעשה, המנהיג ומזכירו היו מזוהים זה עם זה, כשראש הממשלה הוא ידיד ורֵע כאח.

ועתה, פרס נובל למנהיג שחיכה בסבלנות כמעט שלושה עשורים עד שקיבל את ההנהגה לידיו וחולל את הבלתי ייאמן: שלום ראשון עם מדינת אויב מר, עם מצרים, החזקה והגדולה שבמדינות ערב.

עיני מאות מיליונים ברחבי העולם נצמדו למסכי הטלוויזיה וצפו ב-250 המוזמנים הלבושים בהדר נכנסים לאולם הנוצץ על שם כריסטיאן הרביעי, בטירת אקרסהוס העתיקה ומרהיבת העין ביופייה, שנבנתה בשנת 1301, הניצבת בראש הר סחוף רוחות ומשקיפה על מימי הקרח של פיורד אוסלו הבירה; ראו את סדרני המבצר בבגדי ערב כהים עונדים לצווארם עניבות פרפר לבנות; האזינו לתזמורת קאמרית שניגנה מיצירות גריג וסיבליוס; שזפו בעיניהם את המלך אולאף, יורש העצר הראלד ואשתו סוזה; ועקבו אחרי הבעות פניהם הנרגשות של כל הזוכים בפרס בתחומים מתחומים שונים.

כמי שהכיר את בגין כפי שאיש לא הכירו, לבד כמובן מרעייתו עליזה, לבו של יחיאל הלם בקצב אחד עם לבו של מנהיגו וידידו.

שעה קלה קודם לכן הגיעו בגין ורעייתו (אַלַה בפי כל מודעיה) במסוק שנחת בחצר המבצר. סעיד מרעי, נציגו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, שחלק עם בגין את פרס נובל לשלום, אך נעדר מהטקס, הגיע במכונית. לאחר שבגין קיבל את תעודת פרס נובל ואת מדליית הזהב, הוא נשא דברים, ובכללם שיר תהילה לשלום: "השלום הוא יופיים של החיים. הוא אור השמש. הוא חיוכו של ילד, אהבת אם, שמחת אב ואחדותה של משפחה. השלום הוא קדמת האדם, ניצחונו של עניין צודק, ניצחון האמת."

ושם, על גג העולם, יחיאל לא יכול היה שלא להיזכר באותו יום נורא שבו שכב על האדמה, משיב אש לעבר אחיו היהודים שירו בו, כפסע בינו לבין המוות, בעוד מנהיגו הנערץ והשנוי במחלוקת גם יחד מפליג על אוניית הנשק "אלטלנה" בדרך לעימות יהודי חריף נוסף שהסתיים בהרוגים, בפצועים — ובפצע פתוח שמעולם לא הגליד. שם, באוסלו הרחוקה, יחיאל לא יכול היה שלא להיזכר בשלוימלה, שריד מחנות ההשמדה, שנהרג לידו על אדמת המולדת מפגיעת כדור, ובאברהם, לוחם בגדודי אצ"ל מזכרון יעקב, שנפל אל מול עיניו מנשקם של אחים, אך לא מאחים לנשק.