בין מסורת לחידוש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בין מסורת לחידוש
הוספה למועדפים

בין מסורת לחידוש

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

"ולא היה דור שלא היו בו דברי עיון וחידושים. וכל דור היה עושה דברי קודמיו ליסוד, ומהם לומד ומחדש" (רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה).

דברים אלה, לפיהם ההלכה הולכת ומתעצבת מדור לדור, דומה כי לעיתים נשתכחו מלב, עד כי יש הסוברים שההלכה אינה מסוגלת לחדש ולהתחדש. מטרת ספר זה היא למקד את תשומת הלב לתופעת החידוש וההתפתחויות בהלכה. שינויים שהתרחשו בעבר, שינויים ההולכים ומתהווים כיום ושינויים הממתינים לשעתם.

שינויים והתפתחויות בהלכה, שנעשו בהתאם לכללי ההלכה ובאמצעות מנהיגיה המוסמכים, מצויים בכל אחד מענפי ההלכה. בספר זה מודגמת תופעה זו, בעיקר תוך עיסוק בסוגיות מ"סדר נשים". בין הסוגיות הנדונות – מסורבות הגט, תקנתן של עגונות, דיני ייִבּוּם וחליצה, דינן של אלמנות שנישואיהן החדשים נאסרו, זכויות ירושה של נשים, כשרותן להעיד, מקומן בלימוד התורה ועניינים נוספים.

כמו כן מוצגת בספר תשתית הלכתית ורעיונית המאפשרת חיזוק של תפיסה דינאמית, הפוסעת בנתיב דורות עברו, כחלק מהמשך בניינה של ההלכה.

פרק ראשון

פרק ראשון
מבוא

סוגיית ההתפתחויות והשינויים בהלכה אינה ייחודית לסוגיות מסדר נשים, הסוגיות שבהן בחרנו למקד את הספר. מדובר בתופעה כללית, אשר לא פסחה על שום תחום מענפי ההלכה.[1] כך לדוגמה, קודם לתקנה שקבעה בימי נחמיה את איסור מוקצה[2] דיני שבת נראו שונים מאלה המוכרים לנו כיום; קודם לקביעת סידור התפילה המוכר לנו[3] נראה אורח החיים היהודי שונה מזה המוכר לנו כיום; עד לתקנת רבן יוחנן בן זכאי[4] לא נטלו לולב בחג הסוכות מחוץ למקדש אלא יום אחד בלבד; חיוב משך ההמתנה המקובל כיום בין אכילת בשר לאכילת חלב עבר במרוצת הדורות שינויים של ממש,[5] ובאופן דומה ניתן היה לפרוט עוד דוגמאות רבות. תופעת השינויים בהלכה היא אפוא תופעה נרחבת, אשר לא ניתן להבין את תמונת ההלכה לאשורה מבלי לתת את הדעת אליה.

החלק הראשון של הספר נועד לשמש מבוא, שבמסגרתו נדון בסוגיית השינויים וההתפתחויות בהלכה באופן כללי, ולא מתוך התייחסות לסוגיה ספציפית אחת. העיון ייערך באמצעות עמידה על סוגיות שונות, כל אחת תידון בפני עצמה בפרק נפרד. מראש ייאמר, כי לכל אחת מהסוגיות ניתן היה להקדיש עיון רחב הרבה יותר מזה שהקדשנו, אלא שמאופיו של הספר נגזר שלא להאריך. יהיו אפוא הדברים בבחינת דברי מבוא, הקוראים ומדרבנים ללימוד נוסף.

בפרק הראשון אבקש לבחון את נקודות המוצא שלנו, כשאנו מתבוננים בהלכה היהודית. לנקודות מוצא מסוג זה, המשקפות הנחות סמויות וגלויות כאחת, יש לא פעם השפעה ניכרת על עמדתינו, ולכן נבקש להתמודד עימן כבר בראשית הדרך. האם לדעתינו מקור רובה של ההלכה שבידינו במתן התורה בסיני או שמא רובה של ההלכה הוא פרי יצירה מחייבת של גדולי חכמי הדורות? נגזרת לשאלה מרכזית זו היא היחס לתופעת המחלוקת, הנפוצה כל כך בהלכה. האם תופעת המחלוקת היא פרי באושים של כשל לימודי, או שמא זוהי היצירה היהודית בשיא תפארתה? התשובות שתינתנה לשאלות כלליות אלה עשויות להשליך באופן ישיר על היחס לשינויים והתפתחויות בהלכה. אימוץ תמונה כללית כזו או אחרת של ההלכה בכללותה, עשוי לעצב גישה עוינת או תומכת שינויים והתפתחויות בהלכה. מטעם זה, בראש החלק הראשון נציג שלושה תיאורים שונים של ההלכה היהודית, אשר שורטטו ביד אמן על־ידי שלושה מגדולי חכמי הדורות: הראב"ד, הרמב"ם והרמב"ן ותלמידיו. הכרה בקיומן של גישות שונות יש בה כשלעצמה משום גורם ממתן השולל אימוץ גישה פשטנית אחת, העלולה לעמוד לרועץ בפני מי שיבקש לבחון באופן ראוי, שינויים והתפתחויות בעולמה של ההלכה.

בפרק השני, אעמוד על אבני הבניין של ההלכה המתחדשת: פרשנות חדשה למקורות קודמים, התקנת תקנות ואימוץ מנהגים חדשים שלא היו חלק מההלכה קודם לאימוצם. שלושת הכלים הללו, פרשנות, תקנה ומנהג, עיצבו במרוצת הדורות את פניה של ההלכה. בקצרה, אציג שורה של דוגמאות לשינויים שחלו בעולמה של ההלכה בסוגיות מסדר נשים, שינויים שעוצבו באמצעות פרשנות, התקנת תקנות או קביעת מנהגים במרוצת הדורות. די יהיה בהצגת הרשימה החלקית שתוצג בפרק זה, כדי להצביע על כך שההלכה עברה שינויים והתפתחויות רבים וחשובים במהלך שנות קיומה.

בפרקים השלישי והרביעי נעסוק בכללים שנקבעו בהלכה בכל הנוגע לשינוי דין שנקבע בעבר. ראשית נעסוק במקרים שבהם בית־הדין מוסמך לבטל דין שנקבע בתורה, ולאחר מכן נפנה לעסוק במקרים שבהם בית־הדין מוסמך לבטל דין שקבעו חכמים בעבר. עצם קיומם של כללים אלה מדבר בעד עצמו ומוכיח כי ההלכה אינה שוללת מראש כל חידוש ושינוי.

בפרק החמישי נבחן את השפעת קבלתם של ספרי יסוד בעולמה של ההלכה, כגון המשנה, התלמוד הבבלי ומאוחר יותר השולחן ערוך, על היתכנות אימוץ חידושים ושינויים בהלכה. אנו נבקש להראות כי על אף שקבלתם של ספרים אלה בקרב העם היהודי אכן קיבעה מסגרת שממנה לא ניתן ואיננו חפצים חלילה להתעלם, אולם לא היה בקבלת ספרי יסוד אלה כדי לגזור כלייה על המשך היצירה ההלכתית והתפתחותה.

בפרק השישי נעמוד בקצרה על שני תנאים מרכזיים הנדרשים כדי ששינוי ייחשב כלגיטימי בעולמה של ההלכה: עיצובו על־ידי חכמי הלכה מובהקים וקבלתו בידי הציבור.

בפרק השביעי נעמוד על סוגי ההתפתחויות והשינויים בהם נעסוק במסגרת הספר, ובסוג בו בחרנו שלא לעסוק. אנו נעסוק בשינויים הנובעים משינוי המציאות כיום בהשוואה לזו שהייתה בעבר, וכן בשינויים הנובעים מתמורות שחלו בהשקפות העולם הרווחות בקרב הציבור. לא נעסוק במסגרת הספר בשינויים הנובעים מהתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, אשר כלל לא נדונו על־ידי פוסקי ההלכה בעבר. מקרה אחרון זה, קל יותר מבחינת מחשבת ההלכה, שכן הוא אינו כרוך בשינוי הלכה שנקבעה בעבר.

בפרק השמיני והאחרון נעסוק בקצרה בעמדתו של ר' משה סופר, 'החת"ם סופר', שעל פיה "חדש אסור מן התורה בכל מקום". גישה שמרנית זו עיצבה את עולם ההלכה החרדי האשכנזי במאתיים השנים האחרונות, כך שלא ניתן להתעלם ממנה בספר שמטרתו עיסוק בשינויים והתפתחויות בהלכה. כפי שניווכח, עמדתו של החת"ם סופר נקבעה עקב תהליכים שפקדו את יהדות אירופה באותה העת, ויש הטוענים כי אין כיום מקום לעמדה שמרנית זו, גם אם היא הייתה נחוצה לשעתה.

ההלכה היהודית מבוססת על קשר ומחוייבות עמוקים למקורות העבר. אלא שקשר איתן זה אינו מחייב קיבעון. המשכיות עשויה להיווצר גם תוך כדי אימוץ שינויים והתפתחויות בהלכה, הנעשים בהתאם לכללי ההלכה ומתוך מחויבות למסגרותיה. במסגרת החלק הראשון של הספר נבקש להראות כי כך היה הדבר מאז ומקדם, ולכן אין סיבה הלכתית אמתית מדוע לא תמשך חיוניות זו גם בעתיד.

אי הכרה בסמכותם של גדולי חכמי ההלכה לחדש ולעצב את פניה של ההלכה, אפיינה בעבר קבוצות בעם היהודי אשר עצם גישתן השמרנית הפכה אותן בעיני חז"ל כלא לגיטימיות. כך היה בימי בית המקדש השני ביחס לצדוקים אשר הודו ככלל רק במה שנובע מפשוטו של מקרא,[6] וכך בתקופה מאוחרת יותר אצל הקראים. עצם התגבשותן של קבוצות אלה עשויה ללמד על פועלם של חז"ל, עליה קראו אותן קבוצות תגר. חז"ל מנגד, קבעו כי "חביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה"[7] ואת סמכותם של חכמים לפעול לעיצוב פניה של ההלכה, פירשו הם באופן רחב ולא באופן מצומצם.

אכן, לא ניתן להכחיש כי היחס לשינויים והתפתחויות שונה בחברה דתית ומסורתית בהשוואה ליחס לתופעה זו בחברה הכללית בעידן המודרני. המודרנה קידשה את השינוי, ובלשונו של הפילוסוף והוגה הדעות נתן רוטנשטרייך:[8]

העיקרון העליון של המודרניות הוא עיקרון השינוי או השינויים. [...] השינוי הוא עובדה בכל דור ודור, ואילו בדורות האחרונים הוא הועלה לדרגה של מטרה. אין השינויים מתרחשים רק מעצמם, הם מתרחשים משום שאנו מבקשים לשנות, משום שמלכתחילה הקיים אינו בר סמכות בעינינו עוד.

בניגוד לכך, גישה דתית ומסורתית מכבדת את מקורות העבר וככלל, רואה בהם ברי סמכא. ודאי שהיא אינה מבקשת לראות בשינוי מטרה בפני עצמה. יתירה מזו, העלאת השינוי לדרגת ערך עצמאי והבקשה לסתור ולנתץ את מקורות הסמכות מהעבר הולידו באופן ישיר את הגישה השמרנית, החרדית האשכנזית, המתנגדת לכל חידוש באשר הוא.

בספר זה אבקש להציג עמדת ביניים, כזו שאינה רואה בשינוי ערך כשלעצמו, אך גם אינה רואה בו מקור מאיים המצדיק את הכחשת קיומו בעבר ונחיצותו בעתיד. כמי שרואה עצמו מחוייב להלכה, הרי שמקורות העבר הם ברי סמכא עבורי. אני חפץ בהמשך הזיקה המחייבת להלכה ולמקורותיה, לחיזוקה של זיקה זו ולא להחלשתה. מנגד, כאדם מודרני אשר מבקש להפנים חלק מיסודות המודרנה ואף רואה בהם חלק מהתקדמות אנושית חיובית, שאותה ניתן לראות כיד ה' המכוונת את ההיסטוריה, אני מכיר בנחיצותו של החידוש והשינוי. יהודי דתי מודרני אינו מקדש את השינוי, מחד, אולם מאידך, אין הוא בהכרח עוין לו. שינוי הנעשה כדת וכדין – על־ידי חכמי ההלכה ובאופן המקובל על הציבור, עשוי לתרום לבניינה החי והפועם של ההלכה. אבקש אפוא לנסות ולתרום לחיזוק גישה זו.

החידוש והשינוי הם כלים בתוך ארגז הכלים ההלכתי. כמו כלים אחרים, גם בכלים אלה טמונה גם סכנה. הסכנה שאותה נהוג לציין כשעוסקים בשאלת חידוש ושינוי ההלכה היא סכנת המדרון החלקלק: שמא שינוי יגרור שינוי, עד כי הפרוץ יהיה רב על העומד. חשש נוסף הנזכר בהקשר זה הוא החשש שמא שינוי ההלכה יוביל לפגיעה ביחס אל ההלכה כאל תורת ה' ובמידת המחוייבות להלכה. איני מקל ראש בחששות אלה, ושומה על אלה שיישבו על המדוכה כי יקחו אותם בחשבון. אלא שלצד חששות אלה והצורך להתמודד עימן, יש להזכיר את המחיר שגישה שמרנית קיצונית גובה מעולמה של ההלכה: ראשית, היא אינה מתארת את השתלשלות ההלכה במרוצת הדורות באופן נכון, ובכך היא חוטאת חטא כבד לאמת. שנית, היא סוטה משרשרת הדורות, אשר ראתה בתורה תורת חיים ובמסגרתה יש בסמכותם של גדולי הדורות לחדש וליצור. ושלישית ואחרונה, הקיפאון היצירתי שהגישה השמרנית גוזרת, מרבה מקרים הכרוכים בצער אנושי ניכר ומונעת מהם פתרונות הלכתיים זמינים. נוכח מחירים כבדים אלה אני סבור כי יש לשוב אל הגישה היהודית ההלכתית המקורית, אשר לפיה "אין בית מדרש ללא חידוש",[9] חידוש הנעשה כהלכה בידי המוסמכים לכך.

[1] באופן דומה, ראו דבריו של הרב דוד ביגמן:
"נראה שאין כמעט תחום בהלכה שנשאר בצורתו הראשונה במהלך הדורות. דוגמאות לכך יש על כל צעד ושעל בספרות התורה שבעל־פה לדורותיה..." – (הרב) ביגמן – תמורות, עמ' 67.
[2] ראו: שבת, קכד ע"א.
[3] ראו: משנה תורה, הלכות תפילה, פרק א.
[4] ראו: סוכה, פרק ג משנה יב.
[5] ראו: ערוך השולחן, יורה דעה סימן פט, סעיפים ו-ז.
[6] הוריות ד ע"א. לתיאור דומה של תפיסתם של הצדוקים, ראו אצל יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, יג עמ' 293, וכן בספרו מלחמת היהודים ברומאים, ב, עמ' 162‏-163.
[7] שיר השירים רבה, א, ב.
[8] רוטנשטרייך – הקיום, עמ' 63.
[9] ראו: בבלי, חגיגה ג ע"א; ירושלמי, חגיגה פרק א הלכה א.

עוד על הספר

נושאים

בין מסורת לחידוש אבי גורמן

פרק ראשון
מבוא

סוגיית ההתפתחויות והשינויים בהלכה אינה ייחודית לסוגיות מסדר נשים, הסוגיות שבהן בחרנו למקד את הספר. מדובר בתופעה כללית, אשר לא פסחה על שום תחום מענפי ההלכה.[1] כך לדוגמה, קודם לתקנה שקבעה בימי נחמיה את איסור מוקצה[2] דיני שבת נראו שונים מאלה המוכרים לנו כיום; קודם לקביעת סידור התפילה המוכר לנו[3] נראה אורח החיים היהודי שונה מזה המוכר לנו כיום; עד לתקנת רבן יוחנן בן זכאי[4] לא נטלו לולב בחג הסוכות מחוץ למקדש אלא יום אחד בלבד; חיוב משך ההמתנה המקובל כיום בין אכילת בשר לאכילת חלב עבר במרוצת הדורות שינויים של ממש,[5] ובאופן דומה ניתן היה לפרוט עוד דוגמאות רבות. תופעת השינויים בהלכה היא אפוא תופעה נרחבת, אשר לא ניתן להבין את תמונת ההלכה לאשורה מבלי לתת את הדעת אליה.

החלק הראשון של הספר נועד לשמש מבוא, שבמסגרתו נדון בסוגיית השינויים וההתפתחויות בהלכה באופן כללי, ולא מתוך התייחסות לסוגיה ספציפית אחת. העיון ייערך באמצעות עמידה על סוגיות שונות, כל אחת תידון בפני עצמה בפרק נפרד. מראש ייאמר, כי לכל אחת מהסוגיות ניתן היה להקדיש עיון רחב הרבה יותר מזה שהקדשנו, אלא שמאופיו של הספר נגזר שלא להאריך. יהיו אפוא הדברים בבחינת דברי מבוא, הקוראים ומדרבנים ללימוד נוסף.

בפרק הראשון אבקש לבחון את נקודות המוצא שלנו, כשאנו מתבוננים בהלכה היהודית. לנקודות מוצא מסוג זה, המשקפות הנחות סמויות וגלויות כאחת, יש לא פעם השפעה ניכרת על עמדתינו, ולכן נבקש להתמודד עימן כבר בראשית הדרך. האם לדעתינו מקור רובה של ההלכה שבידינו במתן התורה בסיני או שמא רובה של ההלכה הוא פרי יצירה מחייבת של גדולי חכמי הדורות? נגזרת לשאלה מרכזית זו היא היחס לתופעת המחלוקת, הנפוצה כל כך בהלכה. האם תופעת המחלוקת היא פרי באושים של כשל לימודי, או שמא זוהי היצירה היהודית בשיא תפארתה? התשובות שתינתנה לשאלות כלליות אלה עשויות להשליך באופן ישיר על היחס לשינויים והתפתחויות בהלכה. אימוץ תמונה כללית כזו או אחרת של ההלכה בכללותה, עשוי לעצב גישה עוינת או תומכת שינויים והתפתחויות בהלכה. מטעם זה, בראש החלק הראשון נציג שלושה תיאורים שונים של ההלכה היהודית, אשר שורטטו ביד אמן על־ידי שלושה מגדולי חכמי הדורות: הראב"ד, הרמב"ם והרמב"ן ותלמידיו. הכרה בקיומן של גישות שונות יש בה כשלעצמה משום גורם ממתן השולל אימוץ גישה פשטנית אחת, העלולה לעמוד לרועץ בפני מי שיבקש לבחון באופן ראוי, שינויים והתפתחויות בעולמה של ההלכה.

בפרק השני, אעמוד על אבני הבניין של ההלכה המתחדשת: פרשנות חדשה למקורות קודמים, התקנת תקנות ואימוץ מנהגים חדשים שלא היו חלק מההלכה קודם לאימוצם. שלושת הכלים הללו, פרשנות, תקנה ומנהג, עיצבו במרוצת הדורות את פניה של ההלכה. בקצרה, אציג שורה של דוגמאות לשינויים שחלו בעולמה של ההלכה בסוגיות מסדר נשים, שינויים שעוצבו באמצעות פרשנות, התקנת תקנות או קביעת מנהגים במרוצת הדורות. די יהיה בהצגת הרשימה החלקית שתוצג בפרק זה, כדי להצביע על כך שההלכה עברה שינויים והתפתחויות רבים וחשובים במהלך שנות קיומה.

בפרקים השלישי והרביעי נעסוק בכללים שנקבעו בהלכה בכל הנוגע לשינוי דין שנקבע בעבר. ראשית נעסוק במקרים שבהם בית־הדין מוסמך לבטל דין שנקבע בתורה, ולאחר מכן נפנה לעסוק במקרים שבהם בית־הדין מוסמך לבטל דין שקבעו חכמים בעבר. עצם קיומם של כללים אלה מדבר בעד עצמו ומוכיח כי ההלכה אינה שוללת מראש כל חידוש ושינוי.

בפרק החמישי נבחן את השפעת קבלתם של ספרי יסוד בעולמה של ההלכה, כגון המשנה, התלמוד הבבלי ומאוחר יותר השולחן ערוך, על היתכנות אימוץ חידושים ושינויים בהלכה. אנו נבקש להראות כי על אף שקבלתם של ספרים אלה בקרב העם היהודי אכן קיבעה מסגרת שממנה לא ניתן ואיננו חפצים חלילה להתעלם, אולם לא היה בקבלת ספרי יסוד אלה כדי לגזור כלייה על המשך היצירה ההלכתית והתפתחותה.

בפרק השישי נעמוד בקצרה על שני תנאים מרכזיים הנדרשים כדי ששינוי ייחשב כלגיטימי בעולמה של ההלכה: עיצובו על־ידי חכמי הלכה מובהקים וקבלתו בידי הציבור.

בפרק השביעי נעמוד על סוגי ההתפתחויות והשינויים בהם נעסוק במסגרת הספר, ובסוג בו בחרנו שלא לעסוק. אנו נעסוק בשינויים הנובעים משינוי המציאות כיום בהשוואה לזו שהייתה בעבר, וכן בשינויים הנובעים מתמורות שחלו בהשקפות העולם הרווחות בקרב הציבור. לא נעסוק במסגרת הספר בשינויים הנובעים מהתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, אשר כלל לא נדונו על־ידי פוסקי ההלכה בעבר. מקרה אחרון זה, קל יותר מבחינת מחשבת ההלכה, שכן הוא אינו כרוך בשינוי הלכה שנקבעה בעבר.

בפרק השמיני והאחרון נעסוק בקצרה בעמדתו של ר' משה סופר, 'החת"ם סופר', שעל פיה "חדש אסור מן התורה בכל מקום". גישה שמרנית זו עיצבה את עולם ההלכה החרדי האשכנזי במאתיים השנים האחרונות, כך שלא ניתן להתעלם ממנה בספר שמטרתו עיסוק בשינויים והתפתחויות בהלכה. כפי שניווכח, עמדתו של החת"ם סופר נקבעה עקב תהליכים שפקדו את יהדות אירופה באותה העת, ויש הטוענים כי אין כיום מקום לעמדה שמרנית זו, גם אם היא הייתה נחוצה לשעתה.

ההלכה היהודית מבוססת על קשר ומחוייבות עמוקים למקורות העבר. אלא שקשר איתן זה אינו מחייב קיבעון. המשכיות עשויה להיווצר גם תוך כדי אימוץ שינויים והתפתחויות בהלכה, הנעשים בהתאם לכללי ההלכה ומתוך מחויבות למסגרותיה. במסגרת החלק הראשון של הספר נבקש להראות כי כך היה הדבר מאז ומקדם, ולכן אין סיבה הלכתית אמתית מדוע לא תמשך חיוניות זו גם בעתיד.

אי הכרה בסמכותם של גדולי חכמי ההלכה לחדש ולעצב את פניה של ההלכה, אפיינה בעבר קבוצות בעם היהודי אשר עצם גישתן השמרנית הפכה אותן בעיני חז"ל כלא לגיטימיות. כך היה בימי בית המקדש השני ביחס לצדוקים אשר הודו ככלל רק במה שנובע מפשוטו של מקרא,[6] וכך בתקופה מאוחרת יותר אצל הקראים. עצם התגבשותן של קבוצות אלה עשויה ללמד על פועלם של חז"ל, עליה קראו אותן קבוצות תגר. חז"ל מנגד, קבעו כי "חביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה"[7] ואת סמכותם של חכמים לפעול לעיצוב פניה של ההלכה, פירשו הם באופן רחב ולא באופן מצומצם.

אכן, לא ניתן להכחיש כי היחס לשינויים והתפתחויות שונה בחברה דתית ומסורתית בהשוואה ליחס לתופעה זו בחברה הכללית בעידן המודרני. המודרנה קידשה את השינוי, ובלשונו של הפילוסוף והוגה הדעות נתן רוטנשטרייך:[8]

העיקרון העליון של המודרניות הוא עיקרון השינוי או השינויים. [...] השינוי הוא עובדה בכל דור ודור, ואילו בדורות האחרונים הוא הועלה לדרגה של מטרה. אין השינויים מתרחשים רק מעצמם, הם מתרחשים משום שאנו מבקשים לשנות, משום שמלכתחילה הקיים אינו בר סמכות בעינינו עוד.

בניגוד לכך, גישה דתית ומסורתית מכבדת את מקורות העבר וככלל, רואה בהם ברי סמכא. ודאי שהיא אינה מבקשת לראות בשינוי מטרה בפני עצמה. יתירה מזו, העלאת השינוי לדרגת ערך עצמאי והבקשה לסתור ולנתץ את מקורות הסמכות מהעבר הולידו באופן ישיר את הגישה השמרנית, החרדית האשכנזית, המתנגדת לכל חידוש באשר הוא.

בספר זה אבקש להציג עמדת ביניים, כזו שאינה רואה בשינוי ערך כשלעצמו, אך גם אינה רואה בו מקור מאיים המצדיק את הכחשת קיומו בעבר ונחיצותו בעתיד. כמי שרואה עצמו מחוייב להלכה, הרי שמקורות העבר הם ברי סמכא עבורי. אני חפץ בהמשך הזיקה המחייבת להלכה ולמקורותיה, לחיזוקה של זיקה זו ולא להחלשתה. מנגד, כאדם מודרני אשר מבקש להפנים חלק מיסודות המודרנה ואף רואה בהם חלק מהתקדמות אנושית חיובית, שאותה ניתן לראות כיד ה' המכוונת את ההיסטוריה, אני מכיר בנחיצותו של החידוש והשינוי. יהודי דתי מודרני אינו מקדש את השינוי, מחד, אולם מאידך, אין הוא בהכרח עוין לו. שינוי הנעשה כדת וכדין – על־ידי חכמי ההלכה ובאופן המקובל על הציבור, עשוי לתרום לבניינה החי והפועם של ההלכה. אבקש אפוא לנסות ולתרום לחיזוק גישה זו.

החידוש והשינוי הם כלים בתוך ארגז הכלים ההלכתי. כמו כלים אחרים, גם בכלים אלה טמונה גם סכנה. הסכנה שאותה נהוג לציין כשעוסקים בשאלת חידוש ושינוי ההלכה היא סכנת המדרון החלקלק: שמא שינוי יגרור שינוי, עד כי הפרוץ יהיה רב על העומד. חשש נוסף הנזכר בהקשר זה הוא החשש שמא שינוי ההלכה יוביל לפגיעה ביחס אל ההלכה כאל תורת ה' ובמידת המחוייבות להלכה. איני מקל ראש בחששות אלה, ושומה על אלה שיישבו על המדוכה כי יקחו אותם בחשבון. אלא שלצד חששות אלה והצורך להתמודד עימן, יש להזכיר את המחיר שגישה שמרנית קיצונית גובה מעולמה של ההלכה: ראשית, היא אינה מתארת את השתלשלות ההלכה במרוצת הדורות באופן נכון, ובכך היא חוטאת חטא כבד לאמת. שנית, היא סוטה משרשרת הדורות, אשר ראתה בתורה תורת חיים ובמסגרתה יש בסמכותם של גדולי הדורות לחדש וליצור. ושלישית ואחרונה, הקיפאון היצירתי שהגישה השמרנית גוזרת, מרבה מקרים הכרוכים בצער אנושי ניכר ומונעת מהם פתרונות הלכתיים זמינים. נוכח מחירים כבדים אלה אני סבור כי יש לשוב אל הגישה היהודית ההלכתית המקורית, אשר לפיה "אין בית מדרש ללא חידוש",[9] חידוש הנעשה כהלכה בידי המוסמכים לכך.

[1] באופן דומה, ראו דבריו של הרב דוד ביגמן:
"נראה שאין כמעט תחום בהלכה שנשאר בצורתו הראשונה במהלך הדורות. דוגמאות לכך יש על כל צעד ושעל בספרות התורה שבעל־פה לדורותיה..." – (הרב) ביגמן – תמורות, עמ' 67.
[2] ראו: שבת, קכד ע"א.
[3] ראו: משנה תורה, הלכות תפילה, פרק א.
[4] ראו: סוכה, פרק ג משנה יב.
[5] ראו: ערוך השולחן, יורה דעה סימן פט, סעיפים ו-ז.
[6] הוריות ד ע"א. לתיאור דומה של תפיסתם של הצדוקים, ראו אצל יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, יג עמ' 293, וכן בספרו מלחמת היהודים ברומאים, ב, עמ' 162‏-163.
[7] שיר השירים רבה, א, ב.
[8] רוטנשטרייך – הקיום, עמ' 63.
[9] ראו: בבלי, חגיגה ג ע"א; ירושלמי, חגיגה פרק א הלכה א.