השתכנות מתקנת

פתח דבר
כרונולוגיה של תסכול

בשנת 1995 החלטתי שאני נוסעת ללמוד משפטים באנגליה. אני, בתן/ם של אנט, עובדת בית מאשדוד, ומאיר, פועל מפעל בעיר, החלטתי שברצוני ללמוד בחו״ל. כסף כמובן לא היה לי. הוריי, שנלחמו כל השנים על זכותי לחלום, החליטו לסייע לי, וכך נסעתי ללימודים. הן/ם, מצדן/ם, נאלצו למכור דירת עמיגור קטנה שקנו בעמל רב בשנות השמונים בבניין ציבורי ברובע ו' באשדוד, שבה גרו כמעט כל חמשת אחיותיי ואחיי עם נישואיהן/ם ושבזכותה הצליחו לחסוך לשם קניית דירה משלהן/ם.

לכאורה זהו סיפור קטן על בית קטן בבלוק ציבורי שנמכר לשם מימון לימודים גבוהים בחו״ל. למעשה זהו סיפורה של עבודת התזה שלי שהפכה לספר זה, שבו אני חוקרת את תופעת השתכנותן של נשים מזרחיות בדירות ציבוריות פנויות ללא אישור הרשויות; פעולה שאני מכנה ״השתכנות מתקנת״, במקום המושג הרווח ״פלישה״. לטענתי, מעשיהן של נשים אלה נעוצים במדיניות העוול שננקטה כלפי הוריהן עם הבאתן/ם לישראל ממדינות ערב וצפון אפריקה בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, ומנעה מהן/ם אפשרות לרכוש את בתיהן/ם ולצבור הון ממגורים — הון שאותו היו יכולות להוריש לילדיהן/ם ובכך להבטיח להן/ם חיים טובים יותר. כך, הבית הציבורי שהוריי קנו הבטיח לאחיותיי, לאחיי ולי סיכויים טובים יותר לצבור כוח יחסי ולהצליח לממש את שאיפותינו. הוא אִפשר לי לרכוש השכלה, להפוך לעורכת דין ואף להמשיך הלאה ללימודי משפטים מתקדמים. בית קטן, מציאות גדולה.

בילדותי, לא הבנתי שהבית שגדלתי בו איננו שלנו ושמציאות חייהן העגומה של מי שיהיו מרבית מלקוחותיי, דיירות ודיירי הדיור הציבורי, היא במידה מסוימת גם מנת חלקי. כמוהן, אני בתן של האמהות והאבות שהובאו לישראל מצפון אפריקה ושוכנו בדירות ציבוריות ביישובי הספר, עיירות הפיתוח והשכונות בשולי הערים. כמוהן, גם אני נאלצתי להצטופף יחד עם ששת אחיותיי ואחיי בדירת שני חדרים קטנה בת 67 מ״ר. אולם הוריי, כנגד כל הסיכויים ולמרות הגזענות הממסדית נגדן/ם, שרדו את המעגל האכזרי של הדיור הציבורי ועברו להתגורר בשכונה יוקרתית ואשכנזית יחסית באשדוד, ושלחו אותנו לבתי ספר טובים ולחוגים יקרים. וכך אני יכולה להתיר לעצמי את מה שהרבה מלקוחותיי המזרחיות לא יכולות לאפשר לעצמן: לחלום. לחלום על חיים טובים יותר. אני והן צאצאיות של אותה היסטוריה מדכאת, אך הן נותרו ״שם״ ואני כביכול הצלחתי לחדור ל״כאן״ הישראלי, הגם שנותרתי בשוליים. היעדרו המכוון של הבית הקטן מחייהן של נשים אלה הוא הנושא של ספר זה.

תחושת תלישות עמוקה היא גם מה שהניעה אותי כול חיי לחפש בית: פיזי, רגשי, אידיאולוגי, אקדמי, אינטלקטואלי. לחפש מקום שבו אוכל לחוש שלמה ובעלת שורשים הנטועים עמוק. במרוקו, שבה אני חיה עם בני, אני בבית. מאחורי ספר זה עומד סיפור על חיפוש אחר בית, אחר שייכות. הספר הזה הוא יותר מהישג אקדמי בעבורי ותחילתו איננה בעבודת התזה שלי ואף לא בייצוג של נשים מזרחיות בדיור הציבורי. הספר הזה הוא מסע ומשא של חיפוש אחר שורשים ותחילתו לפני 2,500 שנים, עת הגיעו ראשונות/י היהודיות/ים למרוקו, מחפשות/ים בית חדש במה שנתפס אז כגלות, דרך לקיחתן/ם עם היווסדה של ישראל אל השיכונים והבטון והחלומות על בית ושייכות שנגזלו על ידי הממסד האשכנזי; דרך פינוי של נשים מזרחיות, לרוב מרוקאיות יהודיות, מדירות הדיור הציבורי; דרך תפיסת חזקה על הנרטיב שהדיר מזרחיות לשוליים; דרך כתיבת עבודת התזה לתואר השני שלי; דרך החיפוש שלי אחר בית מחוץ לישראל, בין כותלי האוניברסיטאות ייל שבארצות הברית ומקגיל שבקנדה, ועד למרוקו, לאוניברסיטת אל־אחאווין היוקרתית שבאיפראן, שבה אני חברת סגל אקדמי, מלמדת משפט בינלאומי ומגדר ומנהלת את המרכז להעצמת נשים. כאן הכול התחיל וכאן גם הושלמה כתיבת הספר. הספר הזה הוא הבית שלתוכו נוצקה גלותי ומתוכו צומחת שייכותי.

אני עוסקת זה שנים רבות בפעילות כלכלית־חברתית ופמיניסטית, בעיקר בנושאים הקשורים בדיכוין של קבוצות מיעוט וקבוצות מוחלשות בישראל ובעולם. בישראל התמקדתי בעבודה עם קבוצות מוחלשות ברבדים שונים, ביניהם חברוּת בוועדה ציבורית/ממלכתית, מחקר וכתיבה, סיוע פרו־בונו לארגונים יהודיים־ערביים/מזרחיים, השתתפות בכנסים, הגעה לשכונות מוחלשות בכל רחבי ישראל, פיתוח שיח זכויות מתקן ועוד.¹ חלק נכבד מן העבודה המשפטית והקהילתית שלי התמקד בנושא הדיור הציבורי. במסגרת פעילותי זו, סייעתי לתושבות/ים למצות את זכויותיהן/ם כדיירות/ים בדיור הציבורי המעוניינות/ים לרכוש את דירתן/ם, לקבל סיוע בשכר דירה וליצור קשר עם החברה המשכנת כאשר זו בוחרת להתעלם מהן/ם. כמו כן סייעתי בהגשת עתירות לבתי המשפט, בייזום שינויים בנוהלי משרד השיכון, בכתיבת חוות דעת משפטיות לשרי השיכון ועוד. ולבסוף, ייצגתי משתכנות מתקנות ופיתחתי שיח משפטי אחר וחדש שמבוסס על סיפורן ההיסטורי.

בשנת 2007, אחרי שנים של עשייה משפטית־חברתית ופעילות כפמיניסטית וכאישה מרוקאית־מזרחית, הגשתי את עבודת התזה לקראת קבלת התואר השני מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. שנים לאחר מכן, בעת העבודה על הדוקטורט ועד כתיבת שורות אלה, לא יכולתי להתעלם מתסכול עמוק שפשה בי — לא רק שדבר לא השתנה, אלא שמצב הדיור הציבורי על המזרחיות/ים שכלואות/ים בו אך החמיר: נהלים הוקשחו, פינויים הוגברו, תקציבים קוצצו. יתרה מכך, כמה מן המאבקים לדיור ציבורי שנדמה כי סוחפים אחריהם רבות/ים ואפילו זוכים להד תקשורתי, לא מצליחים להתרומם ונותרים משוקעים בשיח שמרני נושן. איך ייתכן שהמצב רק ממשיך להידרדר?

אני סבורה כי התשובה טמונה, בין היתר, בשפה וברטוריקה סביב הדיור הציבורי בישראל בעשור האחרון. מאז מה שמכונה בפי רבות ״המחאה החברתית״ ב-2011, נשמעות לא מעט סיסמאות בנוגע לדיור ציבורי ו/או דיור בר־השגה, המוצגות כיעדים לצמצום הפערים החברתיים. אני לעומת זאת סבורה שמאבקים על דיור בכלל, ועל דיור ציבורי בפרט, אינם יכולים להתנהל ולהתקיים ללא התייחסות לממדים האתניים/גזעיים ולזהות האתנית של הנאבקות/ים על דיור.² במקרה של ישראל, אי אפשר לדבר על דיור בכלל ועל דיור ציבורי או בר־השגה בפרט, ללא אזכור של מזרחיות/ים ותוך שימוש במושגים מעמדיים חליפיים כמו ״בנות/בני השכונות״ ו/או ״הפריפריה״. זהות הצדדים חשובה מאוד כי היא מכתיבה דרכי פעולה ופתרונות שונים. לא ניתן לדבר שיח אוניברסלי של דיור ציבורי ולנתקו מהקשר פרטיקולרי ופרטני, שכן בישראל הוא נועד בראש ובראשונה למזרחיות/ים במסגרת ״מדיניות פיזור האוכלוסין״ שהונהגה בישראל.

אם כן, על מנת להבין את מנגנון הדיור הציבורי, יש לדון תחילה בהקשר ההיסטורי הרחב יותר של יחסי הדיכוי והשליטה היורוצנטריים־אשכנזיים שהופעלו ומופעלים נגד המזרחיות/ים, שהמנגנון הזה נוצק לתוכם ומשוקע בהם. כך למשל, יש להבין כי העקרונות שעמדו ועדיין עומדים בבסיס רעיון הדיור הציבורי בישראל אינם דומים לעקרונות שעמדו בבסיס רעיון הדיור הציבורי במדינת הרווחה המודרנית.³ הם לא התבססו על עקרונות מעמדיים וכלכליים של מציאת פתרונות דיור לאלו שנזקקו לקורת גג עם הבאתן/ם לישראל כדי לצמצם פערים חברתיים וכלכליים; נהפוך הוא: הדיור הציבורי בישראל הוא זה שיצר את הפערים החברתיים, שכן הוא נועד בראש וראשונה למזרחיות/ים, במסגרת ״מדיניות פיזור האוכלוסין״. לפיכך, סיסמאות הקוראות למדינה לייצר דיור ציבורי ו/או דיור בר־השגה לא תתקנה את העוול שמנע מדורות שלמים של מזרחיות/ים להפוך לבעלות/י קניין, כמו שהתאפשר לאשכנזיות/ים. השלכותיה של מדיניות הדיור הגזענית חורגות הרבה מעבר לתחום הדיור, כך שגם ״הטבה בדיור״ לא יכולה להיטיב לבדה את מצבן/ם של המזרחיות/ים.

אני טוענת זאת גם לגבי חוק הדיור הציבורי מ-1998,⁴ חוק שנחקק אחרי מאבק חברתי־משפטי נרחב של גופים כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית וקול בשכונות כדי להיטיב עם דיירות/י הדיור הציבורי בדירות שבהן הן/ם גרות/ים ולעגן את זכויותיהן/ם בהן. התכלית שחוק זה נועד לשרת היא סוציאלית כביכול ובאה לקדם רעיונות של צדק חלוקתי ושוויון על ידי הענקת אפשרות לדיירות/ים ציבוריות/ים לרכוש את בתיהן/ם במחיר מסובסד, לצאת ממעגל השכירות שמותיר אותן/ם בנחיתות כלכלית יחסית ולהגדיל את סך ההון המשפחתי על מנת להבטיח עתיד טוב יותר להן/ם ולילדיהן/ם באמצעות מנגנון ההורשה. פעילות/ים מזרחיות/ים רואות/ים בו אקט חשוב של תיקון עוול, שמעניק הכרה לסיפֵּר של המזרחיות/ים ו״הזדמנות נדירה לבצע את אחד התיקונים החברתיים החשובים בתולדות מדינת ישראל״.⁵ למרות זאת, אני סבורה כי על אף חקיקתו של החוק והמטרות החשובות שעומדות בבסיסו, הוא עצמו אינו נותן ביטוי מפורש להקשר ההיסטורי שבתוכו נוצרו פערים אלה ואין בו הכרה מפורשת בגזענות שננקטה ועדיין ננקטת נגד מזרחיות/ים כקהילה מוגזעת שבעבורה נועד מנגנון הדיור הציבורי מלכתחילה.

במסגרת עבודתי כעורכת דין פמיניסטית מרוקאית־מזרחית בתחום הכלכלי־חברתי, הקמתי פרויקטים רבים וניהלתי מאות תיקים בתחומים שונים, לרבות בתחום הדיור הציבורי. מתן נראות ושם ל״בנות/י השכונות״, מיקומן/ם בהקשר פוליטי־כלכלי והיסטורי וזיהוין/ם כמזרחיות/ים — הן בכתבי התביעה, הן בכתבי ההגנה והן בהצעות החוק — הם בעבורי ערך עליון: מזרחי/ת צריכ/ה לדעת מדוע הוא/היא גדל/ה בדירת עמידר ביפו או בדירת עמיגור באשדוד. הוא/היא צריכ/ה לדעת שדור האימהות/אבות שלו/ה נכלא שם לא בגלל מדיניות דיור צדקנית, שניסתה למצוא פתרונות דיור ״למסכנות/ים״, כפי שישראל מנסה לצייר זאת. היא/הוא צריכ/ה לדעת שהדיור הציבורי נועד לה/ו אך ורק על בסיס אתני, ושישראל — להבדיל ממדינות רווחה אחרות — היא מקום שבו דיור מסוג זה ניתן מלכתחילה על בסיס זה ולא על בסיס כלכלי. היא/הוא צריכ/ה לדעת שבמסגרת הפרוטוקולים של הדיונים בוועדות השונות במהלך השנים 1952-1972, הוגי הדיור הציבורי לא קראו לו/ה ״בת/ן השכונות״, אלא התייחסו להקשרים האתניים שלה/ו ותייגו אותה/ו כבר אז כמזרחי/ת. היא/הוא צריכ/ה להכיר בערך של עצמה/ו ולהבין שכוחות גדולים ממנה/ו הובילו אותה/ו למקומה/ו הנחות. היא/הוא צריכ/ה לדעת שזאת לא אשמתה/ו שהיא/הוא כלוא/ה בדיור ציבורי או שהיא מחוסר/ת דיור.

דו״ח הוועדה הציבורית לנושא הפינויים מדירות הדיור הציבורי בראשות אורנה ברביבאי, שהוגש ב-2016 לשר הבינוי והשיכון דאז, חבר הכנסת יואב גלנט,⁶ עורר רעש תקשורתי וציבורי. מחקרים וממצאים רבים מוזכרים במסמך, שמתיימר לפתור את בעיית ההשתכנות בדירות ציבוריות. למרבה הצער, עיון בו מגלה כי אין אזכור של מזרחיוּת או כל עמידה על ההיסטוריה הגזענית שבתוכה משוקע הדיור הציבורי בישראל ושמתוכה ובגללה צמחו מצוקות של עוני, לרבות בהקשר של ״פלישות״ ופינויים. כך למשל, הדו״ח לא מזכיר את המחקר שלי, כעבודה הראשונה שנכתבה על מזרחיות/ים ומזרחיוּת במשפט המדינה, והיחידה בהקשר של דיור ציבורי שנכתבה מנקודות מבט פמיניסטיות ומזרחיות ועל ידי מזרחית שהיא עצמה ילדת הדיור הציבורי. יש בזה להראות, ששיחים ביקורתיים שמנכיחים נרטיבים של מיעוט מדוכא/ת ושיש בהם להציע פתרונות מהותיים לבעיות עמוקות לא מוצאים את דרכם אל היכלי הלגיטימיות.

גם נבחרות ונבחרי ציבור וחברות וחברי כנסת, ואפילו כאלה המתקראות/ים חברתיות/ים שלא לדבר על מזרחיות/ים, אינן/ם עושות/ים שימוש בשיח מישיר מבט, אלא ממשיכות/ים בשפה השמרנית של שיח מעמדי. אף שהדבר דורש דיון רחב ומעמיק החורג מגבולותיו של ספר זה, אציין רק כי אני מוצאת שהמאבקים — על אף היותם חשובים — אינם ממצים, ולא מובילים לשיטתי לשינוי תודעתי ומערכתי עמוק של השפה.

בית הוא יותר מקורת גג. בית הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות. דיור ציבורי הוא רעיון נהדר כל עוד איננו נגוע בגזענות שמאפשרת סלקציה ואפליה מתמשכת, כפי שקורה היום בישראל. אם כך, מה שדרוש הוא תיקון יסודי של רעיון הדיור הציבורי. לפני שרצות/ים למשל לתקן את חוק הדיור הציבורי, צריך לתקן דפוסים של הכרה ולהצהיר בריש גלי שתיקון החוק נועד לתקן את העוול כלפי המזרחיות/ים — עוול שנוצר בין היתר על ידי משטר המקרקעין הגזעני של ישראל, שנאכף מלכתחילה באמצעות הדיור הציבורי. הבעיה של מזרחיות/ים, כפי שאני רואה זאת, היא בעיה של הכרה ותודעה. עוול יש לתקן בראש ובראשונה על ידי ההכרה בו, ולא על ידי ריצה מהירה ופטורה מאחריות לעוד איזה מבצע רכישה ״מיטיב״. עד אז, כל מאבק לדיור ציבורי יהיה בבחינת ניסיון לתקן עוול באמצעות אותו העוול. מזרחיות/ים יקבלו עוד כמה פרוסות צדקניות מהעוגה, שאולי אפילו תהיה טעימה, אבל לא יזכו לשליטה עליה ועל מנגנוני החלוקה שלה.

לפני כמה שנים התראיינתי באחת מתוכניות הבוקר ברדיו בנוגע לדיור הציבורי. לא ידעתי שריאיון קצר זה ישבור את רוחי ואת לבי. במהלך התוכנית הועלתה לשידור נערה מזרחית שחיה בדירה ציבורית עם אמה ונתונה חדשות לבקרים לצווי פינוי, התעמרות והטרדות. היא נשאלה כמה שאלות ופרצה בבכי. לא יכולתי לשאת את הכאב; כמי שנולדה בתוך ואל דירה ציבורית, הרגשתי את כאבה של מי שנאלצת לפרוש את מרכולת מצוקותיה באוזני כולן/ם. השימוש בדמעות, בגופה של אותה נערה, עורר בי תחושה של מה שאני מכנה ״פורנוגרפיה של העוני״. נבחרת הציבור המזרחית שרואיינה לצדי בשידור השתמשה אף היא בשפה דכאנית ועשתה שימוש במושגים מעמדיים כדי להסביר את מצבה של הנערה ולבקר את מוסדות המדינה. היתה זו התייחסות מצומצמת וא־היסטורית, כאילו עניין לנו בבעיה פרטית של מחסור בכסף; רדוקציה של מצוקה ועוני שנובעות מדיכוי וגזענות לכמה דמעות, במסגרת כמה דקות של ריאיון בתוכנית בוקר לפני הריאיון הבא.

קשה במיוחד בעבורי היתה הפקעת הזכות לפרטיות, שמאפיינת את מציאות חייהן של מקבלות ״הטבות״ ממשלתיות, לרבות קצבאות קיום ודמי סיוע ממשרד השיכון. השליטה במזרחיות/ים מקיפה את כל תחומי החיים, בין היתר בתחומי החינוך, הרווחה, התעסוקה והדיור. הדיור הציבורי הפך להיות עוד אמצעי להסדרה, למעקב ולמשמוע, כאשר במקרים רבים נשים מזרחיות הדרות בו כפופות למנגנונים גזעניים ומיזוגיניים, המפרים באופן בוטה את זכותן לפרטיות. כך למשל, נשלחים/ות חוקרות/ים ״להתרשם״ מאורח חייהן ולוודא שאינן בקשר זוגי עם גבר.

חשתי אכזבה גדולה: התוכניות אמנם משתנות, השמות והפרצופים מתחלפים, אבל הרטוריקה נותרת בעינה — רטוריקה של מסכנות, בכי ורחמים כערובה היחידה לקבלת התייחסות ציבורית. ״העולה דנינו״ משירו של נתן אלתרמן ממשיך לקפץ, לנתר ולרוץ לבל ירגישו האשכנזיות/ים בחולי רגליו, ״ותינוקיו עומדים דומם״.⁷ אותו עולה דנינו שאל עליון הבטיח לו: ״כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיַּת עמי אשר זיוה נוצץ מדמעך״. עלבון זה הוא שזיווֹ נצץ מדמעותיה של אותה נערה, והוא שמניע אותי בפרויקט זה. אולם כאן הוא הופך לקריאת תיגר והתנגדות. מהלך זה של תביעת וטביעת זכות הוא המהלך שנקטתי כעורכת דין פמיניסטית מרוקאית. היפכתי את היוצרות ואת נטל ההוכחה ויצרתי מציאות שבה הנגזלת אינה זקוקה לרחמיה של המדינה או צריכה להוכיח את עוניה כדי להילחם על ביתה; מציאות שבה הנתבעת הופכת לתובעת זכות, המדברת שפה של זכויות ומפנה אצבע הדורשת מהמדינה לקבל אחריות.

בישראל של המאה ה-21 שבה נשים יכולות להתמודד על משרות בכירות, להיות חברות דירקטוריון ואף להתגייס לקורס טיס אם הן מעוניינות בכך, ישנן עדיין נשים ״אחרות״ שאין להן קורת גג. במקרים רבים מדובר בנשים המטופלות בילדות/ים ועומדות בראש משפחות יחידות. נשים אלה לא יכולות לשאת עוד את המצוקה הקשה והקיומית שעִמה הן מתמודדות, ובאין מוצא אחר משתכנות בדירות ציבוריות פנויות כדי להציל את משפחותיהן. בעגה המשפטית המקובלת, פעולות אלה של השתכנות מתקנת מכונות ״פלישות״ ומעוררות דיון בנוגע למעמדה של הזכות לדיור כזכות חוקתית, כנגזרת של זכות היסוד לחיים בכבוד, בהתנגשותה עם זכויות הקניין של המדינה. טענתן של נשים אלה בבית המשפט כי השתכנו כאקט של הישרדות, שלא לדבר על תיקון והתנגדות, נתפסת לרוב כטיעון חתרני המנסה להכשיר מעשה לא חוקי, ולכן נדחית. בפועל, כל תיקי ההשתכנות מסתכמים בפינוי. על אף האמפתיה של חלק מהשופטות/ים למצוקתן של הנשים המשתכנות, הן/ם מבססות/ים את פסיקתן/ם על סעיפי חוק בלבד, וכידוע, טעמים של מצוקה ומוחלשוּת אינם מהווים עילה משפטית מוכרת המצדיקה השתכנות.

הרוב המכריע של נשים המשתכנות בדירות ציבוריות פנויות הוא נשים מזרחיות, בנותיהן/ם ונכדותיהן/ם של דיירות/י הדיור הציבורי שהובאו מצפון אפריקה וששוכנו בין השנים 1952-1972 בדירות באזורים פריפריאליים ובשולי הערים, במסגרת מדיניות דיור גזענית ודיפרנציאלית שנקראה ״מן האוניה אל דיור הקבע״. מדיניות זו, כפי שכותבות/ים רחל קלוש ויוברט לו־יון, עשתה שימוש במזרחיות/ים שהובאו לשם ״מימוש יעדים של פיזור אוכלוסייה״,⁸ דהיינו הפנייתן/ם לאזורי הפריפריה,⁹ בעיקר לשם ייהוד השטחים בנגב ובגליל.¹⁰ לדיירות/ים המזרחיות/ים לא היתה כל זכות קניינית בנכסים שבהם התגוררו, למעט הזכות החוזית לחיות בהם. לצד הפגיעה בחינוך שווה, בריאות שווה ונגישות למוקדי הון ותעסוקה מכניסים, מדיניות דיור זו פגעה בסיכוייהן/ם של הדיירות/ים המזרחיות/ים לרכוש דירות ולהפוך לבעלות/י קניין שאותו יוכלו ברבות הימים להוריש לילדיהן/ם.

וכך, בעוד אשכנזיות/ים דורבנו לרכוש דירות ולהפוך לבעלות/י בתים, מזרחיות/ים נותרו כלואות/ים בדירות ציבוריות, נתונות/ים לחוזי שכירות דרקוניים ושרירותיים.

היתה זו המדינה, אפוא, שיצרה מוסד קנייני גזעני ומפלה של בעלות/י קניין פרטי, מחד גיסא, ושל שוכרות/ים נטולי קניין, בעלות/י מעמד משפטי/חוזי נחות ביותר, מאידך גיסא. כך נוצרו שתי אוכלוסיות מובחנות: בעלות/י קניין אשכנזיות/ים בעלות/י כוח חברתי, תרבותי, כלכלי ופוליטי אל מול חסרות/י הקניין המזרחיות/ים הכפופות/ים להן/ם. יובל אלמלך ונוח לוין־אפשטיין מראים כי בעלות בנכס המשמש לדיור היא אחד מן הנדבכים העיקריים בסך ההון המשפחתי המועבר בירושה,¹¹ ולכן היא משמעותית מבחינת ״סיכויי החיים [וההצלחה] של דור הבנים״¹² והבנות. ממחקרם עולה כי סיכויי הרכישה על ידי המזרחיות/ים היו נמוכים ביותר, ומכאן ש״היקף העושר המשפחתי שמהגרים אלה הצליחו לצבור״¹³ ויכולת ההורשה שלהן/ם נפגעו גם כן.

בשל כך, בבואנו לבחון את מעשיהן של משתכנות, לא ניתן להסתפק בקריאה משפטית דוקטרינרית, פורמליסטית, המפרקת זהויות של אוכלוסיות מיעוט ומקדשת את היות המשפט ניטרלי ואוניברסלי לכאורה. עלינו לקרוא את המשפט תוך פרישת תשתית היסטורית רחבה, החושפת את תפקידן החשוב והמרכזי של דוקטרינות משפטיות בהכפפתן של אוכלוסיות מיעוט. נשים שמשתכנות אינן פועלות אך ורק מתוך מצוקה, ייאוש ורצון לשרוד. להשתכנות שלהן יש ממד משפטי־פוליטי מעבר לממד ההישרדות, והוא תביעתן לתיקון העוול ההיסטורי והמתמשך שאליו נחשפו ונחשפות הן ומשפחותיהן. במעשיהן, המשתכנות מייצרות עם ובאמצעות גופן פתרונות דיור מחוץ למשפט המדינה שאינו מכיר בהן או בסיפורן, לבטח לא באופן המצדיק את מעשיהן. נשים אלה מגדירות מחדש את דיני הקניין על ידי חלוקה מחדש של סך הכוח והעושר החברתיים שנמנעו במכוון מהוריהן, ולוקחות את מה שהיה יכול וצריך להיות שלהן כבנות הדור השני והשלישי, אילו היתה חלוקה צודקת ושוויונית של רכוש ופריבילגיות. הפרת החוק שלהן היא אפוא אמצעי של צדק חלוקתי.

לכן אני מציעה, כאמור, להגדיר מחדש את המושג ״פלישה״ — מילה קשה ומיליטנטית המקובלת בקרב משפטניות/ים לתיאור תפיסת חזקה בנכס בבעלותה/ו של אחר/ת — ולהשתמש תחתיו במה שאני מכנה ״השתכנות מתקנת״. השימוש במילה ״השתכנות״ הוא כשלעצמו ניסיון ״לחנך״ את בית המשפט לרטוריקה אחרת ושונה משפתו המקובלת, כזאת שתיתן מקום לסיפֵּר ולהיסטוריה של המשתכנת ותעניק לה בכך נראות ובמה אשר לא תתמצה באותו סטריאוטיפ שלה כפורעת חוק ופולשת. לשיטתי, ההשתכנות המתקנת היא מהלך של התנגדות ומחאה עם ובאמצעות הגוף,¹⁴ המייצר פתרונות חברתיים־משפטיים מחוץ ובניגוד למשפט המדינה; היא מחייבת הסתכלות ביקורתית והיסטורית העומדת על חשיבותם של אירועי עבר כדי להסביר תופעות חברתיות־משפטיות המתרחשות כיום.

לפי שעה, אין בישראל ספרות משפטית שדנה בהסדרי הדיור הציבורי בהקשר של השתכנות מתקנת, לבטח לא בהקשרים מזרחיים, וכל שכן כזאת שנכתבה מנקודת מבטו/ה של המדוכא/ת. ספר זה מיועד למלא חסר זה ולבחון את הפן המשפטי של הסדרי הדיור הציבורי בהקשר לנושא הנחקר בו. הוא מבקש להסביר את תופעת ההשתכנות של נשים מזרחיות בדירות ציבוריות פנויות כמי שמפסיקות לקפץ ולנתר, שלא פוחדות שמא לא ירַצו את ״האב הדואג״, שמתנגדות בגופן ויוצרות שפה של שינוי ותיקון על ידי הפרה של החוק. נשים המשנות ומתקנות במקום שרואה בהן לא יותר מאשר עברייניות.

פרק ראשון
מערך הדיור הציבורי בישראל

הדיור הציבורי טרם זכה למחקר עיוני, מקיף ומעמיק במשפט הישראלי, במיוחד בכל הנוגע למציאות שיוצרים נוהלי משרד הבינוי והשיכון. הנושא נחקר לרוב בהקשרים סוציולוגיים וגיאוגרפיים, כאשר הדיון מתמקד בשאלות שעניינן משטר הקרקעות והמתח הישראלי־פלסטיני בתחום. פרישת המתווה המשפטי והמנהלי של מערך הדיור הציבורי בישראל היא חיונית לצורך הבנת ההקשר הרחב של תופעת ההשתכנות המתקנת בדירות ציבוריות, שעל פי רוב מגיעה לאחר פעולה שנכשלה במסגרת אחד מנוהלי משרד השיכון. המתווה שאשרטט להלן מבוסס ברובו על נוהלי המשרד כלשונם וכן על ניסיוני האישי בייצוג יהודיות ויהודים ופלסטיניות/ים אזרחי/ות ישראל הנמנות/ים עם אוכלוסיות מוחלשות וגרות/ים בדיור ציבורי או מבקשות/ים הכרה בזכאות לו.

״אספקת דיור ממסדית מתוכננת״, כפי שמכנים זאת רחל קלוש ויוברט לו־יון, היא מסימני ההיכר של מדינת הרווחה המודרנית.¹⁵ במדינת ישראל קיימות דירות ציבוריות בבעלותה או בשליטתה של המדינה, שנבנו או נרכשו על ידי משרד הבינוי והשיכון ומושכרות בשכר דירה מסובסד לאוכלוסיות מוחלשות שאין בידן לשכור לעצמן דירות בשוק הפרטי. הזכאות לדיור ציבורי מבוססת על קריטריונים שונים כמו נזקקות, השתכרות ומיצוי כושר השתכרות, מצב ומעמד אישי ומספר ילדות/ים. בפועל, הדירות מנוהלות על ידי כמה חברות ציבוריות הפועלות בפריסה ארצית ו/או עירונית, חלקן ממשלתיות וחלקן עירוניות (להלן, החברות המשכנות או חברות הדיור הציבורי): עמידר (עמידר החדשה): החברה הלאומית לשיכון בישראל, החברה הממשלתית הגדולה במדינה לניהול דיור ציבורי; עמיגור: חברת־בת של הסוכנות היהודית, הפועלת בפריסה ארצית ומספקת פתרונות דיור לעולות/ים ולזכאי/ות דיור של משרד השיכון והבינוי; חלמיש: חברה ממשלתית עירונית לדיור ושיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב; פרזות: חברה ממשלתית עירונית לדיור בירושלים; שקמונה: חברה ממשלתית עירונית לדיור בחיפה; חל״ד: חברה ממשלתית עירונית לדיור בפתח תקווה.

לחברות המשכנות הללו תפקיד מרכזי ביותר בחייהן/ם של הדיירות/ים, בהיותן הכתובת העיקרית או אף היחידה בעבורן/ם בהתנהלות היומיומית: הן אחראיות על תפעולו השוטף של מערך הדיור הציבורי ועל ניהול הדירות הציבוריות,¹⁶ לרבות יישום החלטות של משרד השיכון, הכנה של תיקי זכאות למבקשות סיוע בדירה, החתמה על חוזי השכירות הציבורית, גביית שכר הדירה השוטף, אכיפה משפטית בשל הפרות של תנאי חוזה השכירות (כמו למשל אי־תשלום שכר הדירה), ניהול תביעות לפינוי בשל השתכנות מתקנת או הפרות יסודיות של אחד מסעיפי החוזה, תחזוקה שוטפת של הדירות הציבוריות, פיקוח ובדיקה שוטפת של מלאי הדירות הפנויות, וכן מעקב אחר הדיירות/ים לשם אימות מצבן/ם המשפחתי, הכנסתן/ם ורציפות המגורים שלהן/ם בדירה הציבורית.

הסיוע, המוענק על ידי משרד השיכון, איננו מעוגן בחקיקה והוא פרי מדיניות הקבועה בנהלים ובהנחיות של המשרד המסדירים את פעילותו וקובעים את תפקידיו ואת סמכויותיו, וכן קריטריונים ותנאים להענקת סיוע ממשלתי ברבדים שונים. כפי שאראה בהמשך, החקיקה הישראלית הקיימת בתחום הדיור הציבורי מסדירה אך ורק את מערך הזכויות של דיירות/ים שכבר נבחנה זכאותן/ם לדירה ציבורית בהקשר של הזכות לרכוש את דירת המגורים הציבורית¹⁷ ובנוגע לזכויות במהלך תקופת המגורים — לרבות זכויותיהן/ם של דיירות/ים ממשיכות/ים, וכן חובותיו של משרד השיכון לתחזק ולשפץ את הדירות הציבוריות.¹⁸

מי שטרם הוכרה זכאותה/ו לדירה ציבורית ומבקש/ת את סיועו של משרד השיכון — אם בדירה ציבורית ואם בסיוע בשכר דירה — חלים עליה/ו נוהלי משרד השיכון והחלטות ממשלה בלבד. את הסיוע המוענק על ידי משרד השיכון ניתן לחלק לשתי קטגוריות עיקריות: האחת עניינה זכאות לדירה ציבורית בתנאים שונים, והשנייה עוסקת בסיוע בשכר דירה בשוק החופשי למי שלא עומד/ת בתנאי הסף לקבלת דירה או למי שזכאי/ת לדירה ציבורית, אך נאלצ/ת להמתין להקצאתה. ההכרה בזכאות לדירה ציבורית היא האופציה הנכספת עבור משפחות מוחלשות שאין בידן לממן דירה בכוחות עצמן ללא סיועה של המדינה.

הקריטריונים להכרה בזכאות לדירה ציבורית
נוהל ״הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי״¹⁹ הוא הנוהל שעל פיו מוגדרת זכאות של משפחה או של יחידות/ים לדירה ציבורית. על פי נוהל זה, על מבקש/ת הזכאות לעמוד בכמה תנאים מרכזיים:

1. על מבקש/ת הזכאות להיות חסר/ת דירה, ובכלל זה מי שלא החזיק/ה בדירה ציבורית בתקופה סמוכה להגשת הבקשה.²⁰ בנוסף, משפחה או יחיד/ה שלהן/ם היתה דירה לאחר 1.6.1971 לא יהיו זכאיות/ים לדירה ציבורית.²¹ כך למשל משפחה שפונתה מביתה על ידי אחד הבנקים למשכנתאות וביתה נמכר עקב אי־יכולת פירעון של הלוואת המשכנתא לא תהיה זכאית לדירה ציבורית, גם אם לא נותרו בידיה כספים ממכירת הדירה.

2. על מבקש/ת הזכאות למלא אחר ההגדרה של משפחה — אחת ההגדרות החשובות לצורך הכרה בזכאות לדירה ציבורית. על פי נוסח הנוהל, משפחה היא תא משפחתי המורכב מזוג נשוי או משפחה חד־הורית,²² ובתנאי שהמשפחה מנהלת משק בית אחד בן שתי נפשות לפחות. משפחה חד־הורית מוגדרת כמשפחה שבה הורה יחיד/ה עם שלושה ילדים או יותר,²³ שאינה/ו מתגורר/ת עם ידוע/ה בציבור ושעונה על אחת ההגדרות הבאות של ״מצב אישי״: אלמן/ה; גרוש/ה; רווקה (רווק לא ייחשב כהורה יחיד); עגונה; נשוי/אה החי/ה בנפרד מבת/בן זוגה/ו במשך שנתיים לפחות, פתח/ה בהליך על פי דין להשתחרר מקשר נישואין ופעל/ה במסגרת הליך זה במשך השנתיים האחרונות לפחות.²⁴ המשמעות הקריטית של נהלים קשיחים אלה היא שהורה יחידה לשתי/שני ילדות/ים בלבד שעומדת בשאר תנאי הזכאות ומתקיימת אך בקושי מקצבאות קיום של המוסד לביטוח הלאומי איננה זכאית לדירה ציבורית, אלא אם תביא לעולם ילד/ה נוספ/ת.²⁵

3. אחד הקריטריונים החשובים לשם קבלת זכאות לדירה ציבורית הוא ״מיצוי כושר השתכרות״.²⁶ בחינה של הסעיף המפרט זאת מגלה קשר הדוק מאוד בין ההגדרה של מיצוי כושר ההשתכרות לצורך קבלת דירה ציבורית לבין זכאותה של המשפחה לקצבאות קיום שונות של המוסד לביטוח הלאומי. כך למשל משפחה נחשבת כממצה את כושר ההשתכרות שלה כאשר היא מקבלת תשלומים של הבטחת הכנסה במשך שנתיים ברציפות או כאשר ישנה קביעה של דרגת אי־כושר השתכרות של 75% ומעלה לאחד מבני הזוג או לשניהם.²⁷

נתון מעניין הוא שבעבר ההגדרה של מיצוי כושר ההשתכרות לא הותנתה בזכאות לסיוע של מערכת הביטחון הסוציאלי ואִפשרה למשפחה, שבה לפחות אחת/ד מבנות/י הזוג עובד/ת במשרה מלאה, לעבוד ולהשתכר בשוק החופשי מבלי להזדקק לסיועה של המדינה בגמלאות המוסד לביטוח הלאומי ובכל זאת לא לאבד את זכאותה לדיור ציבורי — ובלבד שסך ההשתכרות החודשית לא עבר את התקרה שנקבעה על ידי משרד השיכון. בשנת 2004, בעקבות החלטת ממשלה ששמה לה למטרה ״להבטיח שמלאי הדירות בשיכון הציבורי מגיע לאוכלוסיות הנזקקות ביותר״,²⁸ שונתה ההגדרה של ״מיצוי כושר ההשתכרות״ ככל שזה נוגע להשתכרות מעבודה. כיום, משפחה המשתכרת משכר עבודה לא תמלא אחר ההגדרה, אלא אם בתחשיב הכנסתה ישנו רכיב של גמלת השלמת הכנסה מן המוסד לביטוח הלאומי.²⁹

הליך הבקשה לזכאות לדירה ציבורית
נוהל הקצאת הדירות מסדיר את הפרוצדורה להגשת בקשה לדירה ציבורית, וקובע כי יש להגיש בקשה לסיוע בדיור באחד הסניפים של ספק שירותי דירה.³⁰ ספק השירות מנפיק למבקשת הסיוע תעודת זכאות, ועם קבלתה יש להגיש בקשה מנומקת לקבלת דירה בשכירות בשיכון הציבורי באמצעות הסניף המטפל בבקשה. לבקשה יש להוסיף מסמכים שונים, כמו מכתב הסבר מפורט שבו מנומקת הבקשה; אישורי הכנסה בשלושת החודשים האחרונים של כל בנות/י המשפחה לרבות אישורים מהמוסד לביטוח הלאומי; אישורים רפואיים במידת הצורך; וכן כל מסמך אחר שיהיה בו כדי לתמוך בבקשה.³¹

ספק השירות מעביר את התיק למחוז הרלוונטי במשרד השיכון, ושם הוועדה המחוזית בוחנת את הבקשה, בין היתר באמצעות ייזום חקירות והעברת התיק לחוות דעת של יועץ/ת רפואי/ת.³² הוועדה המחוזית מחליטה על אישור הזכאות לדירה, דחיית הבקשה או העברתה לדיון בוועדת חריגים.³³ תוקפה של תעודת הזכאות לדירה ציבורית הוא שנתיים.³⁴ מי שנדחתה בקשתה לזכאות לדירה ציבורית זכאית לערער לוועדות שונות במשרד השיכון.³⁵

*המשך הפרק בספר המלא*