טרמינל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרמינל
הוספה למועדפים

טרמינל

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אילן גופר

אילן גופר הוא עיתונאי ובמאי טלוויזיה שעשה את מירב הקריירה שלו בערוץ הראשון, בערוץ הספורט ובמדורי הספורט השונים. כמו אנשי תקשורת רבים, גם גופר חטא בכתיבה למגירה במהלך הקריירה שלו, ופזל לעולם הספרות. קובץ הסיפורים הקצרים "טרמינל", שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא ספרו הראשון שמכיל 11 סיפורים קצרים, בהם מנסה גופר להראות לעולם שגם הוא יכול. שהוא הרבה יותר מעיתונאי ושדר ספורט, וכי המקום האמיתי שלו הוא על מדף הספרים, לצד אתגר קרת או סאלינג'ר. או אם להשתמש בעולם המונחים שלו, מבחינתו הספר הזה מהווה את כרטיס הכניסה לליגה הלאומית, לאחר שבמשך שנים דשדש בליגת החובבים וחי משבת לשבת.

תקציר

גיבורי סיפוריו של אילן גופר ניצבים מול מצבים טעונים ומקוטבים: שפיות נוגעת בטירוף, אהבה בשנאה, שליטה עצמית בהתפוררות גוף ונפש; מציאות טריוויאלית נשזרת בהזיה גרוטסקית, ופסיעה במסלול חיים בטוח משתבשת כשקלפים נטרפים. חלק מן הסיפורים מתרחשים על רקע 'המצב הישראלי' החשוף, המדמם: ימי השירות הצבאי, תקופת הפיגועים של אמצע שנות התשעים, האינתיפאדה הראשונה, 'הקיבוץ המשתנה', האינטרנט המשתלט.  באחרים נרקמות מערכות יחסים מורכבות - בין אב לבנו המתבגר, בני זוג שאהבתם דועכת, צעירים פגועי נפש, וישראלים שאפתנים שהמרדף אחר קריירה יוצא משליטתם. עוד בקובץ שלושה סיפורים שעלילתם סובבת סביב עולם הכדורגל, אך צפות בהם שאלות שמעבר לגבולות המגרש...

טרמינל הוא ספרו הראשון של גופר, בעבר במאי וכתב של הערוץ הראשון בטלוויזיה. בשנים האחרונות עבר לעסוק בעיתונות הספורט ומילא שם שורה ארוכה של תפקידים: שדר, עורך, כתב, במאי ומשכתב. כתיבתו בטוחה, רעננה וקולחת. הוא מיטיב לשלוט בסיטואציות המקוטבות המאפיינות את סיפוריו, לשרטט את תווי הדמויות המאכלסות אותם, ולחשוף מתחים סמויים וגלויים - מבעד תעתועי העלילות המקוריות והמפתיעות שברא.

פרק ראשון

טרמינל

 

"שלום, שמי ליאור. מתי נוחתת הטיסה מלוס אנג'לס?" שאל אדם ממוצע קומה את הפקידה בעמדת המודיעין בשדה התעופה. פניו היו צרים, צווארו דק והגרוגרת מעט בולטת - מה ששיווה לו מזווית מסוימת קלסתרון של דחליל. שערו היה ארוך ואוזניו קטנות. מעיניו נשקפה הבעה מעורבת של נחישות ובלבול.

"בעוד שעתיים וארבעים דקות לערך, אדוני. אבל, סליחה שאני מתערבת, למה אתה לא מסתכל על לוח הנחיתות? שם כתוב הכול", העירה הפקידה העייפה והמעט מופתעת. אנשים מעדיפים בדרך כלל להסתכל על מסכי הנחיתות וההמראות. אליה מגיעים רק עם הבעיות.

"אני שונא להסתכל על המסכים האלה וחוץ מזה, לפעמים אני נהנה לדבר עם אנשים. בטח כשיש לי עוד שעתיים וארבעים דקות. אם זה לא מפריע לך, כמובן".

הפקידה תמימת המבט הזדקפה על כיסאה. גופה כמו ביקש לומר, שימי לב לאדם העומד מולך.

"לא, ממש לא מפריע. פשוט, בדרך כלל אנשים כבר לא שואלים, אם אתה מבין. הם מסתפקים במסכים".

היא נראתה כאילו נתונה במצוקה כלשהי, אולי כי היתה עטופה בחליפה מהודקת יתר על המידה, שהסגירה את זהות חברת התעופה שאותה היא משרתת. על סיכה מוכספת שהיתה תלויה על המקטורן נכתב שמה, אסתר. שערה המתולתל, שהיה לח ומסולסל בקפידה בתחילת המשמרת, היה יבש עכשיו ונטול ברק. העייפות שדבקה בה ניכרה גם בו. היא ציפתה שהאיש יגיד עוד משהו, אבל הוא לא אמר דבר והיא נתנה בו עוד מבט חטוף, תוהה אם מדובר בנודניק מן המניין או באדם מסקרן באמת. ליאור כמו הבחין בכך, אמר תודה ושלום, והלך.

מבטה של אסתר עקב אחריו עוד מספר שניות. השעשוע הפרטי של שעות עבודתה הארוכות והמשמימות היה לנחש פרטים מחייהם של הפונים אליה. בחושים של בלש, אותם פיתחה במהלך השנים, הצליחה לזהות בהצלחה לא מבוטלת פרטים שונים אודותיהם, כמו תחום העיסוק, המצב האישי, ואפילו זה הכלכלי. אלמלא התמסרה לתחביב המשעשע הזה היתה שוקעת מזמן במרה שחורה.

דרך מחיצה שעובייה ארבעה סנטימטרים, אשר הותקנה בעקבות הוראת השב"כ, כדי להפריד ככל האפשר בינה לבין הפונים אליה, עקבה אחרי ליאור, כשפנה לעבר דלפקי הצֶ'ק־אין, שממול לעמדות המודיעין בטרמינל. לבושו האלגנטי, מכנסי הבד האופנתיים וחולצת כפתורים נאה שהשתלשלה מעבר להם, יכלו ללמד את אסתר משהו עליו. אבל הליכתו המהורהרת ושפת גופו המרושלת, סתרו הערכות שהעלתה קודם לכן. איך אפשר לנחש מה מקצועו של אדם כזה, תהתה, הוא יכול להיות הכול.

היא אוהבת טיפוסים כאלה. הם מגוונים את המרחב החדגוני של עולם שירות הנוסעים, אף שהם מאתגרים את ממוצע ההצלחה של ניחושיה. הם נראים כמו משהו אחד, ולבסוף מתברר שדווקא ההיפך. ולמה אמר את שמו? אף אחד לא מזדהה כך אצל פקידת המודיעין. היא הזדקפה מעט, כדי לראות לאן פנה וראתה אותו עומד ליד דלפקי הצֶ'ק־אין כשמבטו נעוץ ברצפה. בטח מחכה למישהו, חשבה. סביר יותר למישהי. אבל למה הוא מסתכל כך ברצפה?

גבר בחולצה שחורה צמודה, שכפתורה העליון פתוח ועל חזהו נוצצים כפנינים תלתלי שיבה סמיכים, פלש אל שדה ראייתה. "תשמעי!" אמר הגבר וחוט מחשבתה נקטע. "לקחתי בטעות מזוודה של מישהו אחר, אפשר להשאיר אותה פה?"

מבטו של ליאור שוטט על רצפת הטרמינל. הוא חיפש שם כפות רגליים נשיות. היתה לו משיכה מינית אליהן, ואין כמו מרחב הטרמינל כדי לעקוב אחריהן מבלי למשוך תשומת לב. כאן הרי מתגמשים הקודים המקובלים. מבטו התביית על צמד כפות רגליים בעלות אצבעות ארוכות שציפורניהן צבועות בלַק אדום־בורדו. הן היו נתונות בתוך סנדלי עור בצבע מוקה, שהיו אופנתיים מאוד בקיץ שחלף. מזוודה ישנה שצבעה דומה לצבע הסנדלים עמדה לימין האשה. האצבעות המטופחות נעו בחוסר סבלנות, נמתחו מעלה והתכווצו מטה, כאילו רצו לצאת לחופשי מכבליהן. לעתים קיפלה האשה את כף הרגל והזדקפה על קצות האצבעות, כאילו היתה מתעמלת בתרגילי קרקע.

אולי היא מחכה למישהו, חשב. היא בשנות הארבעים לחייה, גרושה, נוסעת עם חבר או חברה, לא רחוק - ליוון או בולגריה. מצבה הכספי סביר, אבל לא מספיק לקניית מזוודה חדשה, העריך. האצבעות הארוכות והדקות לימדו שמדובר באשה קלת תנועה ואנרגטית, אבל גם חשופה להתקפים של קוצר רוח, מה שלבטח לא הוסיף להצלחת נישואיה.

שנים הוא חוקר את העניין. כבר הגדיר לא מעט קבוצות של כפות רגליים בעלות מכנה משותף, ועל פי חלוקה זו, בסיוע אתרי־רשת המתמקדים בנושא, ניסה להעריך את העדפותיה המיניות של אשה, ובעיקר את יחסה אל השליטה ביחסי המין. נשים שהעריך כי הן מעדיפות לשלוט עוררו אותו מאוד, למרות שלעולם לא העז להתמסר עד כדי אובדן שליטה.

בהמשך הוא למד גם למַפות אזורים גיאוגרפיים בעולם לפי תוואי כפות הרגליים, וכבר יכול היה לזהות - באחוזי הצלחה גבוהים למדי - מהיכן מגיעה אשה כזו או אחרת. בשנה האחרונה העמיק אף יותר והחל לנסות לקרוא קווי אופי ואישיות על סמך התבוננות בכפות הרגליים. הוא לא היה קורא בכף רגל ולא מרפא ומעולם לא למד את הנושא, אבל בכליו הפשוטים והלא מקצועיים, שהסתמכו על רגישות גבוהה, אינטואיציה לא רעה ודמיון נדיב, התחקה אחר נפשן של נשים דרך כפות הרגליים, ושאב מכך סיפוק רב. לאחרונה אף העמיד את הערכותיו במבחן: לאחר ש'קרא' אשה על סמך כפות רגליה ובהמשך יצא אִתה, נוכח לדעת שהנחותיו היו נכונות כמעט אחת לאחת.

הוא פגש אותה במהלך שיטוטיו בטרמינל. היא עבדה שם כפקידה בחברה להשכרת רכב והיו לה כפות רגליים רחבות. הכפכפים או הסנדלים שנעלה היו גסים מדי לטעמו. הוא ידע שלא יקרה משהו ביניהם, כי לאשה בעלת כפות רגליים כאלה יש רצונות שונים משלו וממה שיוכל לתת, והתנהלותה כוחנית ומחוספסת. למרות זאת נמשכו זה לזו ויצאו כמה חודשים. הסקס ביניהם היה טוב בהתחלה, והוא אפילו הרהר באפשרות להעלות את עניין השליטה בשיחות של אחרי, אבל מהר מאוד היה ברור לשניהם שהם פשוט לא מתאימים. זה נגמר בדיוק כפי שצפה - ללא דמעות.

הוא חלף כעת על פני האשה שקודם 'קרא' אותה. כעבור מספר מטרים נעצר והסתובב כדי לבחון אם ניחש נכון, אבל התברר לו שטעה. אשה בשנות החמישים נשענה אל עמוד עגול והביטה לעבר הכניסה לטרמינל. קמטי גיל ועייפות חרצו את פניה. זוג רגליים ארוכות, שכבר ידעו ימים יפים יותר, הוצגו לראווה מן הברכיים ומטה. מצדה השני של המזוודה עמד כעת גבר, בערך בן גילה. הוא נראה עייף ומשועמם, בטח בעלה, סיכם ליאור, וחוץ מזה שוב מתברר שלא פעם יכול מראה כפות הרגליים גם להטעות.

הוא המשיך לבית הקפה שבקצה הטרמינל. בתי קפה של שדות תעופה היו חביבים עליו. בית הקפה השכונתי שלו הפך לאחרונה למכון רנטגן בו כולם נברו שם בקרבי כולם. כאן, לעומת זה, מותר להיות שונה. אנשים הרי שואפים להיות מדי פעם שונים ממה שהם, ואין כמו הטרמינל מתאים לכך.

הוא לא היה צריך לעלות על טיסה כלשהי וגם לא המתין לקרובים מחו"ל. כך יכול היה להתבונן בשלווה בתיאטרון האנושי ששיחק לפניו ולהתחקות אחר אינספור כפות רגליים שעברו לנגד עיניו וגם לגלות את סיפורו של האחד, לעמוד על מקור צערה של האחרת, או לפענח חיוכה של פלונית. הוא הזמין כוס קפה והבחין באדם שישב לבדו ליד אחד השולחנות. "אפשר?" שאל.

"בבקשה", ענה האיש וסימן בידו לעבר מקום פנוי מבלי להרים את ראשו. הוא לבש חולצה תכלת בהירה, מן הסוג שרבים מיושבי המשרדים מתהדרים בו בימים אלה. עניבה שחורה השתלשלה מצווארונה עד לקורקבן. גולגלתו היתה מעוטרת בשיער שחור וצפוף, כזה המעורר קנאה בלב אנשים קירחים. על אף החום המעיק והלחות הכבדה עדיין ריחפה סביבו עננה מתקתקה של אפטר שייב יוקרתי. על השולחן היו מונחים ניירות ומחשבון, כוס קפה ומאפרה - למרות שאסור לעשן במקום.

"נעים מאוד, קוראים לי ליאור ואני מחכה לחברה שלי שצריכה להגיע מלוס אנג'לס".

"יפה", אמר בן שיחו, הרים את ראשו מהדפים ובחן את ליאור בעיניו הקטנות, שהיו מכווצות מקריאה או כאב. על צווארו היה כתם אדום שנגרם, ככל הנראה, מגילוח או מאפטר שייב לא מתאים. צבע שיניו נטה לצהוב ובזווית הפה חסרו שתיים מהן, מה שפגע בחזות המכובדת אותה ניסה לשדר.

"היא נמצאת שם כבר חצי שנה. אבא שלה מלמד כימיה באוניברסיטה של סן פרנסיסקו, הוא פרופסור", המשיך ליאור לבדות סיפור.

הפלאפון של האיש שישב מולו צלצל.

"כן, הכול מסודר", ענה האיש לבן שיחו. "קודם אני לוקח את המשקיעים למלון שהזמנתי להם בתל אביב, ומחר נצא לאתר הבנייה... כן. כן. גם אני אוהב אותךְ".

עיניו נפקחו כעת, צבען הבהיר נחשף וכך גם מצחו הנאה. "אני מתנצל שלא הצגתי את עצמי", אמר. "קוראים לי אריק ואני אדריכל. מחכה לקבוצת משקיעים שמגיעה מהונג קונג. אוי", חבט בעדינות בכף ידו במרכז המצח, "שכחתי לברר מתי הטיסה נוחתת סופית, באתר אמרו שיהיה איחור". הוא הרים בעדינות את ערימת הדפים שנחה לפניו והחל למיינה.

"ומה אתה עושה?" שאל את ליאור, תוך שהוא אוסף את הדפים - חלקם לכיסי ניילון וחלקם לקלסר קטן.

"אני?" נבהל ליאור, שהיה מרוכז בבניית המשך הסיפור, "אני סופר שכותב עכשיו את הספר הראשון. בינתיים עובד בחנות ספרים, פרנסה - אתה יודע..."

"ומה עושה החבֵרה שלך?" המשיך אריק כשהוא מחטט בכיס החולצה, שולף משם קופסת סיגריות, מוציא אחת, נזכר שאסור לעשן, ומחזיר אותה לקופסה.

"היא בימאית. סרט שלה הוקרן פעם בסינמטק. אבל זה היה מזמן ולזמן קצר. הסיפור הוא על שני תאומים פלשתינאים שנולדו זמן קצר לפני מלחמת השחרור ודרכיהם נפרדו אחרי המלחמה", שִחזר ליאור סיפור שקרא פעם באיזה מגזין דו־לשוני שאת שמו לא זכר.

"אחד נלקח לארצות הברית על ידי דוֹדוֹ כשהוא תינוק. השני גדל בארץ ואחר כך עזב לאירופה. שניהם למדו אדריכלות וגם עוסקים במקצוע. באופן כללי לא רע להם בחו"ל. יש עבודה, יש תנאים, אין מלחמות, אתה בטח יודע איך זה. אבל למרות זה הם כל הזמן חולמים לחזור לארץ ולבנות את ביתם בכפר שבו נולדו. בשלב מסוים, כשהם מספיק מבוססים כלכלית כדי לקנות כאן אדמה הם חוזרים כדי להגשים את חלומם הגדול. אז הם בעצם נפגשים בפעם הראשונה ומגלים שלפעמים סכסוכים בין שכנים, אפילו אם מדובר בתיאומים ועל דברים קטנים כמו מיקום של גדר, עץ או בלון גז - יכול להיות עמוק ומר יותר ממאבק בין עמים".

"למה ישראלים עושים סרטים על צרות של פלשתינאים. אין לנו די משלנו?" התפלא אריק.

"אני משער שצרות יש לכולם", השיב ליאור.

"נו מילא, הקולנוע זו הבעיה הקטנה. תגיד לי אתה - הסופר - מה קרה לספרות בשנים האחרונות? מחוז הדמיון וההמצאה, מעוז הנפש הגדולה והבלתי מוגבלת, עוסקת ברפש על כל צורותיו! למה תמיד הגיבור הוא איש עסקים מצליח? אני מכיר הרבה יותר אנשי עסקים שלא הצליחו. למה לכל השדים והרוחות האשה היא תמיד סקסית, גבוהה עם מבט חושני וערכים של רבנית! והכי גרוע, למה תמיד יש שם שדות תעופה?"

"אני דווקא אוהב טרמינלים", הגיב ליאור.

"מה זה משנה היכן נמצאים הגיבורים. ממילא הכול מתרחש אי שם בתחתית ההכרה. ערכים, זה מה שאנחנו צריכים! חדשים או משוחזרים - לא משנה, רק שידיפו ריח טוב כמו מכנסיים מעומלנים לפני ערב חג. תסתכל סביב. כולם קונים, נוסעים, חוזרים, קונים. אבל אין להם מושג למה? ואתה יודע למה? בוא אני אגיד לך. כי הערכים רקובים והסמלים מסריחים. מקדימה יש להם ריח של דיוטי פרי אבל מאחורה חירייה. תביאו לנו משהו אמתי עם עומק שאפשר יהיה להעריך אותו, אפילו להזדהות. בשביל זה לא צריך שדות תעופה".

אריק סיים את נאומו כשאפוֹ הצר סמוק ואוזניו אדומות. עיניו נפקחו לרווחה ומבע טוטלי ניבט מהן. הוא נראה כילד שסיים ריב בו הוא משוכנע עמוקות, כדרך הילדים, כי הצדק עמו.

"אולי אתלווה אליך כדי לברר מתי הטיסה של המשקיעים שלך נוחתת. יש לי עוד זמן פנוי", אמר ליאור, שמניסיונו בשיחות טרמינל למד שאין להיכנס לוויכוח עם אנשים משוכנעים, אלא רק אחרי שהם נרגעים מעט.

"בשמחה", אמר אריק ואסף את ניירותיו במהירות לתוך תיק ג'יימס בונד, אותו שלף מתחת לשולחן. נראה שההתארגנות השכיחה ממנו למה קם ממקומו והוא עמד כמה שניות מול פני הטרמינל, ולא עשה דבר.

"הולכים?" שאל ליאור.

"כמובן", אמר אריק והניף את תיק הג'יימס בונד.

 

האולם הגדול החל להתמלא במשפחות, עמוסות בילדים ומזוודות. על ספסלי ברזל קשיחים ולא ידידותיים למשתמש נמנמו מטיילים צעירים, כאלה שעדיין מסוגלים להתקפל ולהירדם בבת אחת. מדי פעם נשמע קולו של תינוק עייף, פועה על כתפה של אמו המותשת.

הם פנו אל דלפקי המודיעין. ליאור הלך כשעיניו מושפלות. חבורה של רגליים מזרח־אסייתיות חלפה מימינם. הוא עקב אחר כפות הרגליים הקטנות, שרובן היו נתונות בתוך נעלי סירה, שחביבות על נשות המזרח הרחוק שכפות רגליהן קטנות מדי לסנדלי עקב או כפכפים למיניהם.

"על מה אתה מסתכל שם למטה?" שאל אריק.

לבו של ליאור ניתר. הוא כמעט ושכח את קיומו של אריק. "זה מין משחק שכזה... מסתכלים מהברכיים ועד כפות הרגליים ומנסים לנחש מי הדמות שמעליהן. רגע... שנייה... אתן לך דוגמה".

"אתה רואה את זאת", הצביע על אשה גבוהה ודקת גזרה שעמדה בקרבת הדלפק בו פגש את הפקידה. "עכשיו אוריד את עיני ואנסה לנחש פרטים עליה רק מהתבוננות ברגליה".

השניים התקרבו אל האשה, כשעיניו של ליאור מושפלות והוא מנצל את הזמן הקצר כדי להרגיע את עצמו בכמה נשימות יוגה. כאשר היו במרחק מתאים סימן לאריק לעצור והחל לצרף את הפרטים לדמות. האשה נעלה כפכפי עץ עם עקב גבוה, רגליה היו רזות אבל לא שדופות, מה שתאם את המראה הכללי שראה קודם בחטף. סמוך לברכיה נתגלו שולי חצאית. עד לשם נחשפו רגליים שבעבר היו מן הסתם בהירות, ואילו עתה היו כמעט חומות. וריד כחלחל פתלתל ועיקש, העיד על כך שלא מדובר בנערה.

"תיירת בשנות החמישים לחייה. עוסקת בתחום האופנה. בגדים, בשמים או שיער. מטופחת ואוהבת להשתזף, גם באופן מלאכותי", אמר ליאור.

"ואת כל זה אתה יודע רק מלהסתכל על הרגליים?" צחק אריק.

"אני מעריך, לא יודע", אמר ליאור, שחסך משותפו לשוטטות את תיאור התכווצותה של הרגל והנאה אל תוך הכפכף בתנועה המצביעה על יצריות רבה, שטענה אותו בהתרגשות. אחרי שחלפו על פני האשה נעצר. "עכשיו מותר להסתכל", אמר.

אשה מטופחת בשנות הארבעים המאוחרות לחייה שוחחה עם פקידת מודיעין אחרת. היא לבשה שמלת קיץ פרחונית קצרה בצבע חול ים ועליה פרחים. שפתון אדום היה מרוח בנדיבות אך גם בדייקנות על שפתיה והיא ענדה עגילים גדולים ומסוגננים שהשתלבו עם שאר פריטי הלבוש. בידה הימנית אחזה בידית של מזוודה חדשה בצבע תכלת.

"יפה!" אמר אריק. "אני לא יודע אם היא באמת עוסקת בתחום האופנה או הבשמים, אבל אם היתה אומרת לי שכן, הייתי מאמין לה מייד. אף פעם לא חשבתי שרגליים יכולות להגיד משהו".

"הן אומרות המון. צריך רק להתבונן".

"זה בדיוק מה שהתכוונתי כשדיברתי על מצב הספרות! אם מישהו היה רואה!..."

"עכשיו אתה", סימן ליאור לעברה של אשה אירופאית בעלת כפות רגליים רחבות ומוצקות שהתקדמה לעברם.

"אני חלש באנשים גם אם אני רואה הכול", אמר אריק.

"הטיסה שלי בעוד שעה! בדיוק כמו הטיסה שלך", אמר אריק כשחזר מהדלפק.

הפקידה, שהתעייפה עוד יותר מאז פגש בה ליאור, הזדקפה שוב כדי להסתכל עליהם מתרחקים. זה כבר האדם השני היום, אמרה לעצמה, שמעדיף לשאול אותי מתי טיסה נוחתת, למרות שהכול כתוב בלוח. מה קורה פה. ולמה הם מסתובבים יחד? הם מכירים? מוזר. הם נראים כה שונים.

היא רצתה לדעת עליהם עוד. מה הם עושים? למי מצפים ואם מדובר במכרים ותיקים? השניים נראו לה זרים להמולה הרגילה של הטרמינל, כמו צופים במתרחש מהצד. גם היא רוצה להיות מצוידת לפעמים ביכולת התנתקות כזאת. לא שייכת, לא מחויבת. בלי העניבה הזאת שכרוכה על צווארה ועושה כאב עיניים כשמסתכלים עליה, וגרוע מכך - חונקת אותה.

היא חשה סחרחורת והיתה מוכרחה לשבת. אבל לא היה זה סחרור כמו כל הסחרורים, שכן הפעם חשה בטוב, כמו היו הדברים באמת אמורים להיות סחרחרים ברגע זה. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לתת לדברים להתרחש מבלי לחשוש מהם, חשבה. היא כבר חוותה רגעים כאלה, בהם המחשבה מתארכת מעבר לשגרה והניסיון לעצור את המהלך גורם לתסכול.

הטרמינל, המקום המשמים עלי אדמות מבחינתה, ביתה השני במשך שנים רבות, שינה לרגע את מהותו האפורה. האנשים היו אותם אנשים, הסבלים אותם סבלים, הפקידות אותן פקידות, אבל לרגע מילאה אותה תחושה שהכול יכול להיות אחרת, ורק היא זו שיכולה לגרום לכך לקרות. אם תחשוב על משהו חזק מספיק ותרצה בו, או להיפך, תוותר עליו מרצון, משהו עוד עשוי להשתנות. אבל רגע, איך חושבים בכלל על דברים כאלה?

"תגידי!" כובע קש ענקי ששוליו פרומים וקני קש סוררים מזדקפים מתוכו כשיפודים, חסם את שדה ראייתה. אשה עבת בשר הניחה את ידיה הגדולות על הדלפק. "איבדתי את המזוודה. למי אני הולכת?" שאלה.

"אולי נשב?" אמר אריק שהתנשף במקצת. הם התיישבו על ספסל מתכת. אריק סידר את הנשימה. "אתם לא חושבים להתחתן?" שאל אחרי ששב לעצמו.

"אולי", ענה ליאור.

"למה אולי, אתה לא אוהב אותה?"

"אני חושב שאני אוהב, אבל לא ממש יודע".

"ואתה חושב שאי פעם יודעים ממש?"

"אני לא יודע".

"אני אגיד לך, לי יש ניסיון. אף פעם לא יודעים ממש. הדבר היחיד שיודעים זה שלא יודעים ממש. אה! יופי של הנחה לחיות אִתה, אתה לא חושב?"

"אני לא רוצה לחיות ככה".

"אני מכיר כמה כאלה שחשבו כמוך. כאלה שרצו לדעת ולהרגיש עד הסוף, עד הוודאות המרבית. אתה יודע איפה הם? מכורים למשהו או מאושפזים. אנשים בורחים להתמכרויות כי בינינו די מפחיד לחשוב כמה אתה דפוק ולהבין שאתה לא יכול לעשות משהו בנידון".

"אז יש משהו שהוא כן ודאי?"

"לרגעים. למשל..."

"הפרויקט שלך", אמר ליאור.

"נכון", אישר אריק והפנה מבט ספקני לעבר בן שיחו. "אם נדייק יותר", המשיך, "מה שוודאִי הוא המשמעות של הפרויקט, לזה יש קיום מתמשך".

"האם המשמעות מחייבת את חשיפת היצירה? כלומר, יוצר יכול להחשיב את יצירתו כמשמעותית, גם אם לא חשף אותה בפני הכלל?"

אריק נדרך. את התשובה ירה מהבטן. כאילו שמע פעם את השאלה בנוסח דומה. "מה זאת אומרת? אני משמעותי, אתה משמעותי, האולם שאנחנו יושבים בו. המסכים, הפקידות, המטוסים, החברה שלך והמשקיע מהונג קונג! לכל אלה יש תפקיד, פונקציה שהם ממלאים, משמעות".

"אבל נניח לרגע שהבניין שלך לא יקום. מה זה אומר, שהוא כן היה משמעותי לפחות לך - או שאם הוא לא נבנה אז הוא בעצם כלום. אין מה להגיד עליו".

פניו של אריק נצבעו באכזבה לנוכח הפקפוק שזיהה בשאלותיו של שותפו לשיחה, אותו החל לחבב ככל ששהו יחד. "כאן מונחת משמעות", הצביע על הג'יימס בונד שלו. "אנשים יאהבו או ישנאו, זה לא משנה בכלל. מה שחשוב זה שהם יצטרכו להשקיע בכך מחשבה. ברגע ששחררת את זה מעצמך, יש לדבר קיום משל עצמו. העיקר הוא הדיון ברעיון. הכמות לא חשובה. לדוגמה, תחשוב על מצב דמיוני שבו היית האדם היחיד בעולם שיודע על הבניין הזה, זה מספיק! לא צריך יותר מזה. הנה אנחנו מנהלים דיון על הבניין ובתוך כך מכירים אחד את השני. הנה לך משמעות".

ליאור הסתכל על אריק ולא אמר מילה. גם אריק שתק. הם המשיכו לשבת כך עוד כמה דקות. כבר לא נזקקו למילים. "צריך לזוז..." אמר ליאור לאחר שהעיף מבט בלוח הנחיתות.

 

בעוד מספר רגעים ייצאו אנשים וחיוכים גדולים על פניהם. זוגות זוגות, כמו בתיבה, או משפחות ענפות על ציודן, כמו בני ישראל. ינשקו את הקרובים ויזכו לנשיקת־תגובה על הלחי...

"כל כך התגעגענו!"

לפעמים נושרת דמעה בצד וחיבוק מתארך מעבר לצפוי. לעתים מפלחת את המולת האוויר צווחה בלתי מרוסנת. קרטונים ועליהם כתובים שמות הבאים עולים ויורדים. בלונים תלויים על מוטות פלסטיק דקים וגמישים נעים ימינה ושמאלה.

ליאור חש איך ההתרגשות הכללית סוחפת גם אותו. אנשים המשיכו להגיח בזה אחר זה מן הדלתות הנפתחות. חלקם נחפזים, אחרים מהורהרים, מן הסתם כבר לא היו בארץ זמן רב. היו שדחפו עגלות עמוסות במזוודות וקרטונים מהדיוטי פרי, וכאלה שחיפשו נהג מונית שמחזיק שלט ועליו כתוב שמם. אחרים תרו אחר קרוביהם הממתינים כסוסי מרוץ לפני פתיחת הדלתות, כדי להסתער בנשיקות.

עיניו של ליאור ננעלו אחרי אחת הנשים הנכנסות. הוא ראה אשה חסונה בשנות השלושים לחייה, שהליכתה הנחושה ושרירי ירכיה המוצקים העידו על כך שהיא מרבה לרוץ או לרכוב על אופניים. לחייה היו כדוריות מעט ועיניה תפוחות משינה. הוא יכול היה להישבע שכבר ראה אותה כאן פעם. רגע...רגע, הרי זה ברור! מובן מאליו! איך לא עלה על זה מייד. זו האשה שקודם לכן המציא שהיא חברתו הלומדת בלוס אנג'לס. כבר ראה אותה מספר פעמים בטרמינל והיא סקרנה אותו, שכן תמיד הגיעה לבדה, לעולם ממהרת, ובכל הפעמים נעלה לרגליה מגפיים. הוא תהה מה מקצועה, למה היא טסה תמיד לבדה ומדוע תמיד במגפיים. האם אין קיץ במקום ממנו באה?

הוא הוציא את פנקסו ומיהר לרשום בו את הנקודות הטעונות־בירור הללו. עוד כמה פרטים ויש סיכוי שמתוך הדפים תתחיל לבצבץ דמות. הוא סגר את הפנקס וחשב שאוסף האנשים והסיפורים שאותם המציא כדי לתרץ את מעשיו כאן, ורובם נמצאים בפנקסו, הם ארסנל די מכובד של דמויות וכדאי שיום אחד, במהרה בימינו עדיף, יעשה מעשה־סופרים ויִלכדם לתוואי עלילה שתניע אותם אל המציאות וממנה, כפי שהוא עצמו מתנהל.

אריק טופף ברגליו בעצבנות והדליק סיגריה ליד תחנת המוניות. השיחה עם ליאור זעזעה אותו. האם עלה עליו? האם היה כה שקוף וחסר אמונה בסיפורו, עד שהאדם הזה, שנראה תמים למדי, קילף את סודו כפי שמקלפים בננה בשלה?

"אסור לעשן כאן, אבל אם כבר אז תביא אחת", אמר נהג מונית לאריק.

"תודה", אמר הנהג אחרי שאריק הגיש לו את הקופסה והוא הוציא אחת והדליק. הנהג סקר את אריק במבט ארוך ונדמה שרצה לומר משהו, אבל נמלך בדעתו והלך.

אריק שמח שנמנע משיחה, עצביו היו קצרים מדי מכדי לגולל זוטות. השיחה עם ליאור הותירה אותו עירום. טוב שחמק ממנו בתואנה של הליכה לשירותים. קל לו יותר לקבל את האמת מאנשים השונים ממנו, וקשה הרבה יותר מאחד הדומה לו.

הוא כיבה את הסיגריה וסידר את חולצתו שבצבצה מהמכנסיים. אחר כך יצא אל דבוקת הממתינים בצד הנגדי לזה שבו עמד ליאור. אחד המנהגים החביבים עליו בטרמינל היה להתבונן באדם ששוחח עמו, ממתין לשובו מהשירותים, בוחן את סביבתו בחיפוש אחר האדריכל או המתווך - שגם בדמותו השתמש לעתים - שהלך לשירותים ולא שב. יש שהיו הולכים אחריו כדי לבדוק האם לא קרה לו משהו. זה שימח אותו.

על צג הטלפון הופיע המספר של אשתו. אולי יגיד לה סוף סוף את האמת, שכשהוא יוצא את הבית הוא כלל לא הולך לעבוד במשרד האדריכלים, אלא נוסע לשוטט בשדה התעופה, ולמרות שאין לו מה להציע, הוא 'משחק אותה' ומציג את עצמו בפני תיירים תמימים כאדריכל וכיזם נדל"ן המחפש משקיעים לפרויקט בהתהוות. אלא שגם אם יספר לה ממילא לא תאמין...

צריך למהר הביתה, חשב. בדרך הוא חייב לעבור במכולת ולקנות כמה מצרכים שאשתו ביקשה. "כן", ענה לטלפון, "בטח שאני זוכר מה קורה הערב. כבר עשית קניות? אז לא צריך לעבור במכולת? תודה שחסכת לי את הטרטור".

 

הערב מצפה לאשתו ולו אירוע מיוחד. זה תאריך הביוץ שלה והם הולכים לשכב. כבר חצי שנה הם מנסים ועדיין זה לא הולך. הוא לא בטוח שכדאי להביא ילד לעולם הזה, אבל אשתו משוכנעת שכן, שזו דרך הטבע וממילא העולם היה כך תמיד, על הטוב והרע שבו. הוא אוהב את הפשטות הזאת שלה. אבל לפני שילך היה חייב לראות עוד פעם את האיש שבזמן כה קצר הפך את המקום שבצלו חש כה מוגן - הטרמינל - למרחב עוין. הוא היה משוכנע שיראה כאן שוב את ליאור, וגם היום שבו יקרה הדבר אינו רחוק. חוץ מזה, היתה לו תחושה שכבר ראה אותו כאן, ואולי יותר מפעם אחת.

 

זה היה יום עמוס למדי בטרמינל, מה שהיטיב עמו, שכן לא נאלץ לנקוט ביותר מדי צעדי הסוואה למקרה שליאור ילכוד אותו במבטו. הוא הצטופף בין מקבלי הפנים שהתרבו ככל שירד הערב. אף פעם לא העלה בדעתו שיכול להיות משהו מסקרן או מרגש בלהתבונן באנשים השבים מחו"ל. גם עכשיו לא חשב כך, אבל כשראה את ליאור עומד מהופנט מול זרם היוצאים, חשב שאולי שווה להשקיע בכך כמה דקות. הרי הבחור הזה, על אף מנהגו המוזר לעקוב אחרי רגלי נשים, עושה רושם של אדם פיקח. חוץ מזה הוא הסתקרן לראות את החבֵרה שלו.

חבורת גברים מלוכסני עיניים ונמוכי קומה בחליפות מבריקות הפציעה אל רחבת הנכנסים. אולי אלו המשקיעים שלי, חייך לעצמו. הם באים לרוב בקבוצה, כי בעסקאות שכאלה תמיד טוב שיהיו כמה זוגות עיניים. השלווה הנסוכה על פניהם היתה קסומה בעיניו עוד מהימים שטייל בהודו והוא הלך אחריהם מבלי לדעת למה, עד שנכנסו למיניבוס מפואר שהמתין להם בחוץ. הוא ליווה במבטו את הרכב המתרחק וחש כי משהו אמור לקרות או קורה כרגע. זה הרגיש לו כמו סיום של פרק, אבל מה בעצם השתנה אם הכול אותו דבר?!

בדרך למכוניתו, אותה הוא מחנה בחינם בשיפולי אתר בנייה, חשב כי באמת הגיע הזמן לספר לאשתו. די לתירוצים כמו 'המשקיע נתקע באירופה בגלל מזג אוויר', 'השוק לא משהו לאחרונה', ועוד מסוגם, שאינו זוכר כרגע. והמחלות… כל חודשיים בערך שפעת או איזה וירוס עלום מרתקים אותו למיטה לפחות לשבוע. גם עכשיו יכול היה להישבע שרגליו נחלשות וגרונו מתחספס.

"הי", פנה אליו אדם גדל גוף ועבה צוואר שנשא תיק קטן, שנראה כקופסת גפרורים על גבו הגדול. "אני מכיר אותך, אתה יעקב כהן מתווך הדירות. פגשתי אותך כאן פעם. נו מכרתם כבר את הבניין הזה בניו יורק?"

אריק הסתכל על האדם שניצב מולו. כפות ידיו היו עצומות והאצבעות מחורצות ומחוספסות כשל עובד כפיים. מפיו נדף ריח של משקה חריף, אבל הוא לא היה שיכור, שכן עיניו היו ערניות ועקבו אחר מבטו בדריכות. עכשיו נזכר כי פגש כאן את האיש שסיפר שיש לו אדמות רבות שהוריש לו סבו, אחד החקלאים הראשונים באזור השרון, אחרי שאביו נהרג מבעיטת סוס.

"בוודאי", ענה והרגיש כי חזהו מתמלא גאווה ורגליו מתחזקות מעט. "זה אחד הבניינים החדישים והמודרניים בעיר שבנוי בשיטה הירוקה. הדירות נחטפו כמו לחמניות. אמרתי לך אז שזה כדאי".

"זהו! זכרתי משהו שאמרת על ירוק. אבל אתה יודע שלא מצאתי את השם שלך בגוּגל".

"תנסה באנגלית", אמר אריק, "אני הרבה יותר מפורסם בחו"ל".

 

ליאור המשיך לעקוב אחרי האשה. הליכתה היתה נחושה, כאילו אין איש ממתין לה בשדה. דיילות הולכות כך. אבל היא לא היתה דיילת. אולי היא בעצם מה שייעד לה - בימאית של סרטים המנסים להסביר מציאות ישראלית בלתי אפשרית? פעם ניסה בעצמו להיות כזה, אבל הניסיון הזה היה מתיש מדי. האשה יצאה אל הרחבה שמחוץ לטרמינל והוא הספיק לראות שנכנסה למונית, לפני שפנה ללכת.

הוא חצה את אולם הנוסעים לעבר תחנת האוטובוסים. בדרך חלף על פני הדלפק שמאחוריו ישבה הפקידה וראה שהיא עדיין שם. על פי פניה הקטנים וכפות ידיה הדקיקות, אותם אכסן בראשו כאשר דיבר עמה, אמורות כפות רגליה להיות עדינות והאצבעות רזות. לפעמים השילוב הזה יכול להיות נפלא, אם אצבעות הרגליים לא מתארכות מעבר לרצוי.

הוא עלה לאוטובוס והתקדם לספסלים האחוריים. השיטוטים הליליים בטרמינל מתישים אותו כאילו חווה אורגזמה. במרכז האוטובוס נמנמו שני עובדי ניקיון. חוץ מזה האוטובוס היה ריק. פיסת אוויר של לפנות בוקר השתחלה מבעד לחלון. הוא התיישב במקומו הקבוע בסוף האוטובוס, הניח ראשו על המושב ונרדם.

הפקידה הבחינה בליאור רק כשהיה קרוב לדלת היציאה מהטרמינל. היא רצתה לצעוק אליו אבל לא ידעה מה. בכל מקרה כבר היה רחוק מדי. למה הוא לבד, תהתה. הרי סיפר שהגיע לאסוף את החבֵרה שלו, לא? בחור מוזר. עוד שעה נגמרת המשמרת שלה. אולי לריסה שצריכה להחליף אותה תקדים קצת, קיוותה, אבל מייד פסלה את הרעיון. אף אחת כאן לא מקדימה, רק מאחרת.

למה אמר שהגיע לאסוף את החברה שלו אם עזב לבדו, המשיך העניין להטריד אותה כשנעמדה כדי למתוח את איבריה. היא מתחה את גופה מציפורן עד ציפורן, תוך שהיא מזדקפת על קצות אצבעותיה. הכאב המתוק של השרירים הנמתחים הזכיר לה את התקופה בה היתה מתעמלת בבית הספר היסודי ואחר כך בתיכון. המאמנים אמרו שהיא מתעמלת מוכשרת מאוד, אבל מחנות האימונים ההכרחיים בחו"ל היו יקרים מדי להוריה, שנתבקשו להשתתף בחלק מעלותם, והיא נאלצה לפרוש ולהתגייס לצבא.

היה נחמד אם הייתי מחליפה אתו כמה מילים וטלפונים, חשבה. אמא שלה אומרת שהיא תמיד מביאה רק כאלה, מוזרים. אולי היא צודקת.

היא נזכרה כי היו היום שניים כאלה. 'ומה עם השני, לאן הוא נעלם?' תהתה בינה לבינה. שני פועלי ניקיון עצרו את מלאכתם ונעצו בה עיניים מופתעות. רק כשהביטו עליה נזכרה שהיא עדיין מתמתחת מלוא אורכה בתוך עמדת הקבלה. זה היה נעים לה. היא נזכרה איך בתקופה שהתאמנה הגיחו המחשבות החשובות דווקא במהלך האימונים הכי קשים, כשהגוף בשיא המאמץ וחסר לו חמצן. הגרסה שלה היתה שהגוף פשוט מסלק במצבים כאלה את כל השטויות ונשארים רק הדברים החשובים באמת.

ומה כל כך אכפת לי מהם ומה מעשיהם ולמי הם מחכים? שאלה את עצמה ושחררה מעט את העניבה שרפתה על הצוואר. מה יהיה אתי, זה לא יותר חשוב לי? למה בעצם אני מעדיפה לקחת תפקיד משנה בסיפור הזה? למה לא להיות הגיבורה! לא מגיע לי יותר? מי החליט שאני רק הפקידה הקטנה והמתולתלת שמעבר למחיצת הזכוכית?

הפקידה חייכה אל עצמה, כאחת שגילתה משהו שהוא פשוט מיסודו, אבל מרגש בעוצמתו. "סליחה גברתי, את יודעת אולי מתי נוחתת הטיסה של אל על מלונדון? שמענו שיהיה איחור", שאלה אשה מבוגרת שבעלה עמד מאחוריה כמפקח טורדני חמור סבר.

"טוב שאת פונה אלינו", אמרה אסתר וחייכה. "כבר מזמן אני חושבת שזה לא כיף להסתכל על הלוחות האלה. הרבה יותר נחמד לדבר עם אנשים. אפשר אפילו ללמוד מזה משהו", הוסיפה ובדקה את לוח הנחיתות.

אילן גופר

אילן גופר הוא עיתונאי ובמאי טלוויזיה שעשה את מירב הקריירה שלו בערוץ הראשון, בערוץ הספורט ובמדורי הספורט השונים. כמו אנשי תקשורת רבים, גם גופר חטא בכתיבה למגירה במהלך הקריירה שלו, ופזל לעולם הספרות. קובץ הסיפורים הקצרים "טרמינל", שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא ספרו הראשון שמכיל 11 סיפורים קצרים, בהם מנסה גופר להראות לעולם שגם הוא יכול. שהוא הרבה יותר מעיתונאי ושדר ספורט, וכי המקום האמיתי שלו הוא על מדף הספרים, לצד אתגר קרת או סאלינג'ר. או אם להשתמש בעולם המונחים שלו, מבחינתו הספר הזה מהווה את כרטיס הכניסה לליגה הלאומית, לאחר שבמשך שנים דשדש בליגת החובבים וחי משבת לשבת.

עוד על הספר

טרמינל אילן גופר

טרמינל

 

"שלום, שמי ליאור. מתי נוחתת הטיסה מלוס אנג'לס?" שאל אדם ממוצע קומה את הפקידה בעמדת המודיעין בשדה התעופה. פניו היו צרים, צווארו דק והגרוגרת מעט בולטת - מה ששיווה לו מזווית מסוימת קלסתרון של דחליל. שערו היה ארוך ואוזניו קטנות. מעיניו נשקפה הבעה מעורבת של נחישות ובלבול.

"בעוד שעתיים וארבעים דקות לערך, אדוני. אבל, סליחה שאני מתערבת, למה אתה לא מסתכל על לוח הנחיתות? שם כתוב הכול", העירה הפקידה העייפה והמעט מופתעת. אנשים מעדיפים בדרך כלל להסתכל על מסכי הנחיתות וההמראות. אליה מגיעים רק עם הבעיות.

"אני שונא להסתכל על המסכים האלה וחוץ מזה, לפעמים אני נהנה לדבר עם אנשים. בטח כשיש לי עוד שעתיים וארבעים דקות. אם זה לא מפריע לך, כמובן".

הפקידה תמימת המבט הזדקפה על כיסאה. גופה כמו ביקש לומר, שימי לב לאדם העומד מולך.

"לא, ממש לא מפריע. פשוט, בדרך כלל אנשים כבר לא שואלים, אם אתה מבין. הם מסתפקים במסכים".

היא נראתה כאילו נתונה במצוקה כלשהי, אולי כי היתה עטופה בחליפה מהודקת יתר על המידה, שהסגירה את זהות חברת התעופה שאותה היא משרתת. על סיכה מוכספת שהיתה תלויה על המקטורן נכתב שמה, אסתר. שערה המתולתל, שהיה לח ומסולסל בקפידה בתחילת המשמרת, היה יבש עכשיו ונטול ברק. העייפות שדבקה בה ניכרה גם בו. היא ציפתה שהאיש יגיד עוד משהו, אבל הוא לא אמר דבר והיא נתנה בו עוד מבט חטוף, תוהה אם מדובר בנודניק מן המניין או באדם מסקרן באמת. ליאור כמו הבחין בכך, אמר תודה ושלום, והלך.

מבטה של אסתר עקב אחריו עוד מספר שניות. השעשוע הפרטי של שעות עבודתה הארוכות והמשמימות היה לנחש פרטים מחייהם של הפונים אליה. בחושים של בלש, אותם פיתחה במהלך השנים, הצליחה לזהות בהצלחה לא מבוטלת פרטים שונים אודותיהם, כמו תחום העיסוק, המצב האישי, ואפילו זה הכלכלי. אלמלא התמסרה לתחביב המשעשע הזה היתה שוקעת מזמן במרה שחורה.

דרך מחיצה שעובייה ארבעה סנטימטרים, אשר הותקנה בעקבות הוראת השב"כ, כדי להפריד ככל האפשר בינה לבין הפונים אליה, עקבה אחרי ליאור, כשפנה לעבר דלפקי הצֶ'ק־אין, שממול לעמדות המודיעין בטרמינל. לבושו האלגנטי, מכנסי הבד האופנתיים וחולצת כפתורים נאה שהשתלשלה מעבר להם, יכלו ללמד את אסתר משהו עליו. אבל הליכתו המהורהרת ושפת גופו המרושלת, סתרו הערכות שהעלתה קודם לכן. איך אפשר לנחש מה מקצועו של אדם כזה, תהתה, הוא יכול להיות הכול.

היא אוהבת טיפוסים כאלה. הם מגוונים את המרחב החדגוני של עולם שירות הנוסעים, אף שהם מאתגרים את ממוצע ההצלחה של ניחושיה. הם נראים כמו משהו אחד, ולבסוף מתברר שדווקא ההיפך. ולמה אמר את שמו? אף אחד לא מזדהה כך אצל פקידת המודיעין. היא הזדקפה מעט, כדי לראות לאן פנה וראתה אותו עומד ליד דלפקי הצֶ'ק־אין כשמבטו נעוץ ברצפה. בטח מחכה למישהו, חשבה. סביר יותר למישהי. אבל למה הוא מסתכל כך ברצפה?

גבר בחולצה שחורה צמודה, שכפתורה העליון פתוח ועל חזהו נוצצים כפנינים תלתלי שיבה סמיכים, פלש אל שדה ראייתה. "תשמעי!" אמר הגבר וחוט מחשבתה נקטע. "לקחתי בטעות מזוודה של מישהו אחר, אפשר להשאיר אותה פה?"

מבטו של ליאור שוטט על רצפת הטרמינל. הוא חיפש שם כפות רגליים נשיות. היתה לו משיכה מינית אליהן, ואין כמו מרחב הטרמינל כדי לעקוב אחריהן מבלי למשוך תשומת לב. כאן הרי מתגמשים הקודים המקובלים. מבטו התביית על צמד כפות רגליים בעלות אצבעות ארוכות שציפורניהן צבועות בלַק אדום־בורדו. הן היו נתונות בתוך סנדלי עור בצבע מוקה, שהיו אופנתיים מאוד בקיץ שחלף. מזוודה ישנה שצבעה דומה לצבע הסנדלים עמדה לימין האשה. האצבעות המטופחות נעו בחוסר סבלנות, נמתחו מעלה והתכווצו מטה, כאילו רצו לצאת לחופשי מכבליהן. לעתים קיפלה האשה את כף הרגל והזדקפה על קצות האצבעות, כאילו היתה מתעמלת בתרגילי קרקע.

אולי היא מחכה למישהו, חשב. היא בשנות הארבעים לחייה, גרושה, נוסעת עם חבר או חברה, לא רחוק - ליוון או בולגריה. מצבה הכספי סביר, אבל לא מספיק לקניית מזוודה חדשה, העריך. האצבעות הארוכות והדקות לימדו שמדובר באשה קלת תנועה ואנרגטית, אבל גם חשופה להתקפים של קוצר רוח, מה שלבטח לא הוסיף להצלחת נישואיה.

שנים הוא חוקר את העניין. כבר הגדיר לא מעט קבוצות של כפות רגליים בעלות מכנה משותף, ועל פי חלוקה זו, בסיוע אתרי־רשת המתמקדים בנושא, ניסה להעריך את העדפותיה המיניות של אשה, ובעיקר את יחסה אל השליטה ביחסי המין. נשים שהעריך כי הן מעדיפות לשלוט עוררו אותו מאוד, למרות שלעולם לא העז להתמסר עד כדי אובדן שליטה.

בהמשך הוא למד גם למַפות אזורים גיאוגרפיים בעולם לפי תוואי כפות הרגליים, וכבר יכול היה לזהות - באחוזי הצלחה גבוהים למדי - מהיכן מגיעה אשה כזו או אחרת. בשנה האחרונה העמיק אף יותר והחל לנסות לקרוא קווי אופי ואישיות על סמך התבוננות בכפות הרגליים. הוא לא היה קורא בכף רגל ולא מרפא ומעולם לא למד את הנושא, אבל בכליו הפשוטים והלא מקצועיים, שהסתמכו על רגישות גבוהה, אינטואיציה לא רעה ודמיון נדיב, התחקה אחר נפשן של נשים דרך כפות הרגליים, ושאב מכך סיפוק רב. לאחרונה אף העמיד את הערכותיו במבחן: לאחר ש'קרא' אשה על סמך כפות רגליה ובהמשך יצא אִתה, נוכח לדעת שהנחותיו היו נכונות כמעט אחת לאחת.

הוא פגש אותה במהלך שיטוטיו בטרמינל. היא עבדה שם כפקידה בחברה להשכרת רכב והיו לה כפות רגליים רחבות. הכפכפים או הסנדלים שנעלה היו גסים מדי לטעמו. הוא ידע שלא יקרה משהו ביניהם, כי לאשה בעלת כפות רגליים כאלה יש רצונות שונים משלו וממה שיוכל לתת, והתנהלותה כוחנית ומחוספסת. למרות זאת נמשכו זה לזו ויצאו כמה חודשים. הסקס ביניהם היה טוב בהתחלה, והוא אפילו הרהר באפשרות להעלות את עניין השליטה בשיחות של אחרי, אבל מהר מאוד היה ברור לשניהם שהם פשוט לא מתאימים. זה נגמר בדיוק כפי שצפה - ללא דמעות.

הוא חלף כעת על פני האשה שקודם 'קרא' אותה. כעבור מספר מטרים נעצר והסתובב כדי לבחון אם ניחש נכון, אבל התברר לו שטעה. אשה בשנות החמישים נשענה אל עמוד עגול והביטה לעבר הכניסה לטרמינל. קמטי גיל ועייפות חרצו את פניה. זוג רגליים ארוכות, שכבר ידעו ימים יפים יותר, הוצגו לראווה מן הברכיים ומטה. מצדה השני של המזוודה עמד כעת גבר, בערך בן גילה. הוא נראה עייף ומשועמם, בטח בעלה, סיכם ליאור, וחוץ מזה שוב מתברר שלא פעם יכול מראה כפות הרגליים גם להטעות.

הוא המשיך לבית הקפה שבקצה הטרמינל. בתי קפה של שדות תעופה היו חביבים עליו. בית הקפה השכונתי שלו הפך לאחרונה למכון רנטגן בו כולם נברו שם בקרבי כולם. כאן, לעומת זה, מותר להיות שונה. אנשים הרי שואפים להיות מדי פעם שונים ממה שהם, ואין כמו הטרמינל מתאים לכך.

הוא לא היה צריך לעלות על טיסה כלשהי וגם לא המתין לקרובים מחו"ל. כך יכול היה להתבונן בשלווה בתיאטרון האנושי ששיחק לפניו ולהתחקות אחר אינספור כפות רגליים שעברו לנגד עיניו וגם לגלות את סיפורו של האחד, לעמוד על מקור צערה של האחרת, או לפענח חיוכה של פלונית. הוא הזמין כוס קפה והבחין באדם שישב לבדו ליד אחד השולחנות. "אפשר?" שאל.

"בבקשה", ענה האיש וסימן בידו לעבר מקום פנוי מבלי להרים את ראשו. הוא לבש חולצה תכלת בהירה, מן הסוג שרבים מיושבי המשרדים מתהדרים בו בימים אלה. עניבה שחורה השתלשלה מצווארונה עד לקורקבן. גולגלתו היתה מעוטרת בשיער שחור וצפוף, כזה המעורר קנאה בלב אנשים קירחים. על אף החום המעיק והלחות הכבדה עדיין ריחפה סביבו עננה מתקתקה של אפטר שייב יוקרתי. על השולחן היו מונחים ניירות ומחשבון, כוס קפה ומאפרה - למרות שאסור לעשן במקום.

"נעים מאוד, קוראים לי ליאור ואני מחכה לחברה שלי שצריכה להגיע מלוס אנג'לס".

"יפה", אמר בן שיחו, הרים את ראשו מהדפים ובחן את ליאור בעיניו הקטנות, שהיו מכווצות מקריאה או כאב. על צווארו היה כתם אדום שנגרם, ככל הנראה, מגילוח או מאפטר שייב לא מתאים. צבע שיניו נטה לצהוב ובזווית הפה חסרו שתיים מהן, מה שפגע בחזות המכובדת אותה ניסה לשדר.

"היא נמצאת שם כבר חצי שנה. אבא שלה מלמד כימיה באוניברסיטה של סן פרנסיסקו, הוא פרופסור", המשיך ליאור לבדות סיפור.

הפלאפון של האיש שישב מולו צלצל.

"כן, הכול מסודר", ענה האיש לבן שיחו. "קודם אני לוקח את המשקיעים למלון שהזמנתי להם בתל אביב, ומחר נצא לאתר הבנייה... כן. כן. גם אני אוהב אותךְ".

עיניו נפקחו כעת, צבען הבהיר נחשף וכך גם מצחו הנאה. "אני מתנצל שלא הצגתי את עצמי", אמר. "קוראים לי אריק ואני אדריכל. מחכה לקבוצת משקיעים שמגיעה מהונג קונג. אוי", חבט בעדינות בכף ידו במרכז המצח, "שכחתי לברר מתי הטיסה נוחתת סופית, באתר אמרו שיהיה איחור". הוא הרים בעדינות את ערימת הדפים שנחה לפניו והחל למיינה.

"ומה אתה עושה?" שאל את ליאור, תוך שהוא אוסף את הדפים - חלקם לכיסי ניילון וחלקם לקלסר קטן.

"אני?" נבהל ליאור, שהיה מרוכז בבניית המשך הסיפור, "אני סופר שכותב עכשיו את הספר הראשון. בינתיים עובד בחנות ספרים, פרנסה - אתה יודע..."

"ומה עושה החבֵרה שלך?" המשיך אריק כשהוא מחטט בכיס החולצה, שולף משם קופסת סיגריות, מוציא אחת, נזכר שאסור לעשן, ומחזיר אותה לקופסה.

"היא בימאית. סרט שלה הוקרן פעם בסינמטק. אבל זה היה מזמן ולזמן קצר. הסיפור הוא על שני תאומים פלשתינאים שנולדו זמן קצר לפני מלחמת השחרור ודרכיהם נפרדו אחרי המלחמה", שִחזר ליאור סיפור שקרא פעם באיזה מגזין דו־לשוני שאת שמו לא זכר.

"אחד נלקח לארצות הברית על ידי דוֹדוֹ כשהוא תינוק. השני גדל בארץ ואחר כך עזב לאירופה. שניהם למדו אדריכלות וגם עוסקים במקצוע. באופן כללי לא רע להם בחו"ל. יש עבודה, יש תנאים, אין מלחמות, אתה בטח יודע איך זה. אבל למרות זה הם כל הזמן חולמים לחזור לארץ ולבנות את ביתם בכפר שבו נולדו. בשלב מסוים, כשהם מספיק מבוססים כלכלית כדי לקנות כאן אדמה הם חוזרים כדי להגשים את חלומם הגדול. אז הם בעצם נפגשים בפעם הראשונה ומגלים שלפעמים סכסוכים בין שכנים, אפילו אם מדובר בתיאומים ועל דברים קטנים כמו מיקום של גדר, עץ או בלון גז - יכול להיות עמוק ומר יותר ממאבק בין עמים".

"למה ישראלים עושים סרטים על צרות של פלשתינאים. אין לנו די משלנו?" התפלא אריק.

"אני משער שצרות יש לכולם", השיב ליאור.

"נו מילא, הקולנוע זו הבעיה הקטנה. תגיד לי אתה - הסופר - מה קרה לספרות בשנים האחרונות? מחוז הדמיון וההמצאה, מעוז הנפש הגדולה והבלתי מוגבלת, עוסקת ברפש על כל צורותיו! למה תמיד הגיבור הוא איש עסקים מצליח? אני מכיר הרבה יותר אנשי עסקים שלא הצליחו. למה לכל השדים והרוחות האשה היא תמיד סקסית, גבוהה עם מבט חושני וערכים של רבנית! והכי גרוע, למה תמיד יש שם שדות תעופה?"

"אני דווקא אוהב טרמינלים", הגיב ליאור.

"מה זה משנה היכן נמצאים הגיבורים. ממילא הכול מתרחש אי שם בתחתית ההכרה. ערכים, זה מה שאנחנו צריכים! חדשים או משוחזרים - לא משנה, רק שידיפו ריח טוב כמו מכנסיים מעומלנים לפני ערב חג. תסתכל סביב. כולם קונים, נוסעים, חוזרים, קונים. אבל אין להם מושג למה? ואתה יודע למה? בוא אני אגיד לך. כי הערכים רקובים והסמלים מסריחים. מקדימה יש להם ריח של דיוטי פרי אבל מאחורה חירייה. תביאו לנו משהו אמתי עם עומק שאפשר יהיה להעריך אותו, אפילו להזדהות. בשביל זה לא צריך שדות תעופה".

אריק סיים את נאומו כשאפוֹ הצר סמוק ואוזניו אדומות. עיניו נפקחו לרווחה ומבע טוטלי ניבט מהן. הוא נראה כילד שסיים ריב בו הוא משוכנע עמוקות, כדרך הילדים, כי הצדק עמו.

"אולי אתלווה אליך כדי לברר מתי הטיסה של המשקיעים שלך נוחתת. יש לי עוד זמן פנוי", אמר ליאור, שמניסיונו בשיחות טרמינל למד שאין להיכנס לוויכוח עם אנשים משוכנעים, אלא רק אחרי שהם נרגעים מעט.

"בשמחה", אמר אריק ואסף את ניירותיו במהירות לתוך תיק ג'יימס בונד, אותו שלף מתחת לשולחן. נראה שההתארגנות השכיחה ממנו למה קם ממקומו והוא עמד כמה שניות מול פני הטרמינל, ולא עשה דבר.

"הולכים?" שאל ליאור.

"כמובן", אמר אריק והניף את תיק הג'יימס בונד.

 

האולם הגדול החל להתמלא במשפחות, עמוסות בילדים ומזוודות. על ספסלי ברזל קשיחים ולא ידידותיים למשתמש נמנמו מטיילים צעירים, כאלה שעדיין מסוגלים להתקפל ולהירדם בבת אחת. מדי פעם נשמע קולו של תינוק עייף, פועה על כתפה של אמו המותשת.

הם פנו אל דלפקי המודיעין. ליאור הלך כשעיניו מושפלות. חבורה של רגליים מזרח־אסייתיות חלפה מימינם. הוא עקב אחר כפות הרגליים הקטנות, שרובן היו נתונות בתוך נעלי סירה, שחביבות על נשות המזרח הרחוק שכפות רגליהן קטנות מדי לסנדלי עקב או כפכפים למיניהם.

"על מה אתה מסתכל שם למטה?" שאל אריק.

לבו של ליאור ניתר. הוא כמעט ושכח את קיומו של אריק. "זה מין משחק שכזה... מסתכלים מהברכיים ועד כפות הרגליים ומנסים לנחש מי הדמות שמעליהן. רגע... שנייה... אתן לך דוגמה".

"אתה רואה את זאת", הצביע על אשה גבוהה ודקת גזרה שעמדה בקרבת הדלפק בו פגש את הפקידה. "עכשיו אוריד את עיני ואנסה לנחש פרטים עליה רק מהתבוננות ברגליה".

השניים התקרבו אל האשה, כשעיניו של ליאור מושפלות והוא מנצל את הזמן הקצר כדי להרגיע את עצמו בכמה נשימות יוגה. כאשר היו במרחק מתאים סימן לאריק לעצור והחל לצרף את הפרטים לדמות. האשה נעלה כפכפי עץ עם עקב גבוה, רגליה היו רזות אבל לא שדופות, מה שתאם את המראה הכללי שראה קודם בחטף. סמוך לברכיה נתגלו שולי חצאית. עד לשם נחשפו רגליים שבעבר היו מן הסתם בהירות, ואילו עתה היו כמעט חומות. וריד כחלחל פתלתל ועיקש, העיד על כך שלא מדובר בנערה.

"תיירת בשנות החמישים לחייה. עוסקת בתחום האופנה. בגדים, בשמים או שיער. מטופחת ואוהבת להשתזף, גם באופן מלאכותי", אמר ליאור.

"ואת כל זה אתה יודע רק מלהסתכל על הרגליים?" צחק אריק.

"אני מעריך, לא יודע", אמר ליאור, שחסך משותפו לשוטטות את תיאור התכווצותה של הרגל והנאה אל תוך הכפכף בתנועה המצביעה על יצריות רבה, שטענה אותו בהתרגשות. אחרי שחלפו על פני האשה נעצר. "עכשיו מותר להסתכל", אמר.

אשה מטופחת בשנות הארבעים המאוחרות לחייה שוחחה עם פקידת מודיעין אחרת. היא לבשה שמלת קיץ פרחונית קצרה בצבע חול ים ועליה פרחים. שפתון אדום היה מרוח בנדיבות אך גם בדייקנות על שפתיה והיא ענדה עגילים גדולים ומסוגננים שהשתלבו עם שאר פריטי הלבוש. בידה הימנית אחזה בידית של מזוודה חדשה בצבע תכלת.

"יפה!" אמר אריק. "אני לא יודע אם היא באמת עוסקת בתחום האופנה או הבשמים, אבל אם היתה אומרת לי שכן, הייתי מאמין לה מייד. אף פעם לא חשבתי שרגליים יכולות להגיד משהו".

"הן אומרות המון. צריך רק להתבונן".

"זה בדיוק מה שהתכוונתי כשדיברתי על מצב הספרות! אם מישהו היה רואה!..."

"עכשיו אתה", סימן ליאור לעברה של אשה אירופאית בעלת כפות רגליים רחבות ומוצקות שהתקדמה לעברם.

"אני חלש באנשים גם אם אני רואה הכול", אמר אריק.

"הטיסה שלי בעוד שעה! בדיוק כמו הטיסה שלך", אמר אריק כשחזר מהדלפק.

הפקידה, שהתעייפה עוד יותר מאז פגש בה ליאור, הזדקפה שוב כדי להסתכל עליהם מתרחקים. זה כבר האדם השני היום, אמרה לעצמה, שמעדיף לשאול אותי מתי טיסה נוחתת, למרות שהכול כתוב בלוח. מה קורה פה. ולמה הם מסתובבים יחד? הם מכירים? מוזר. הם נראים כה שונים.

היא רצתה לדעת עליהם עוד. מה הם עושים? למי מצפים ואם מדובר במכרים ותיקים? השניים נראו לה זרים להמולה הרגילה של הטרמינל, כמו צופים במתרחש מהצד. גם היא רוצה להיות מצוידת לפעמים ביכולת התנתקות כזאת. לא שייכת, לא מחויבת. בלי העניבה הזאת שכרוכה על צווארה ועושה כאב עיניים כשמסתכלים עליה, וגרוע מכך - חונקת אותה.

היא חשה סחרחורת והיתה מוכרחה לשבת. אבל לא היה זה סחרור כמו כל הסחרורים, שכן הפעם חשה בטוב, כמו היו הדברים באמת אמורים להיות סחרחרים ברגע זה. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לתת לדברים להתרחש מבלי לחשוש מהם, חשבה. היא כבר חוותה רגעים כאלה, בהם המחשבה מתארכת מעבר לשגרה והניסיון לעצור את המהלך גורם לתסכול.

הטרמינל, המקום המשמים עלי אדמות מבחינתה, ביתה השני במשך שנים רבות, שינה לרגע את מהותו האפורה. האנשים היו אותם אנשים, הסבלים אותם סבלים, הפקידות אותן פקידות, אבל לרגע מילאה אותה תחושה שהכול יכול להיות אחרת, ורק היא זו שיכולה לגרום לכך לקרות. אם תחשוב על משהו חזק מספיק ותרצה בו, או להיפך, תוותר עליו מרצון, משהו עוד עשוי להשתנות. אבל רגע, איך חושבים בכלל על דברים כאלה?

"תגידי!" כובע קש ענקי ששוליו פרומים וקני קש סוררים מזדקפים מתוכו כשיפודים, חסם את שדה ראייתה. אשה עבת בשר הניחה את ידיה הגדולות על הדלפק. "איבדתי את המזוודה. למי אני הולכת?" שאלה.

"אולי נשב?" אמר אריק שהתנשף במקצת. הם התיישבו על ספסל מתכת. אריק סידר את הנשימה. "אתם לא חושבים להתחתן?" שאל אחרי ששב לעצמו.

"אולי", ענה ליאור.

"למה אולי, אתה לא אוהב אותה?"

"אני חושב שאני אוהב, אבל לא ממש יודע".

"ואתה חושב שאי פעם יודעים ממש?"

"אני לא יודע".

"אני אגיד לך, לי יש ניסיון. אף פעם לא יודעים ממש. הדבר היחיד שיודעים זה שלא יודעים ממש. אה! יופי של הנחה לחיות אִתה, אתה לא חושב?"

"אני לא רוצה לחיות ככה".

"אני מכיר כמה כאלה שחשבו כמוך. כאלה שרצו לדעת ולהרגיש עד הסוף, עד הוודאות המרבית. אתה יודע איפה הם? מכורים למשהו או מאושפזים. אנשים בורחים להתמכרויות כי בינינו די מפחיד לחשוב כמה אתה דפוק ולהבין שאתה לא יכול לעשות משהו בנידון".

"אז יש משהו שהוא כן ודאי?"

"לרגעים. למשל..."

"הפרויקט שלך", אמר ליאור.

"נכון", אישר אריק והפנה מבט ספקני לעבר בן שיחו. "אם נדייק יותר", המשיך, "מה שוודאִי הוא המשמעות של הפרויקט, לזה יש קיום מתמשך".

"האם המשמעות מחייבת את חשיפת היצירה? כלומר, יוצר יכול להחשיב את יצירתו כמשמעותית, גם אם לא חשף אותה בפני הכלל?"

אריק נדרך. את התשובה ירה מהבטן. כאילו שמע פעם את השאלה בנוסח דומה. "מה זאת אומרת? אני משמעותי, אתה משמעותי, האולם שאנחנו יושבים בו. המסכים, הפקידות, המטוסים, החברה שלך והמשקיע מהונג קונג! לכל אלה יש תפקיד, פונקציה שהם ממלאים, משמעות".

"אבל נניח לרגע שהבניין שלך לא יקום. מה זה אומר, שהוא כן היה משמעותי לפחות לך - או שאם הוא לא נבנה אז הוא בעצם כלום. אין מה להגיד עליו".

פניו של אריק נצבעו באכזבה לנוכח הפקפוק שזיהה בשאלותיו של שותפו לשיחה, אותו החל לחבב ככל ששהו יחד. "כאן מונחת משמעות", הצביע על הג'יימס בונד שלו. "אנשים יאהבו או ישנאו, זה לא משנה בכלל. מה שחשוב זה שהם יצטרכו להשקיע בכך מחשבה. ברגע ששחררת את זה מעצמך, יש לדבר קיום משל עצמו. העיקר הוא הדיון ברעיון. הכמות לא חשובה. לדוגמה, תחשוב על מצב דמיוני שבו היית האדם היחיד בעולם שיודע על הבניין הזה, זה מספיק! לא צריך יותר מזה. הנה אנחנו מנהלים דיון על הבניין ובתוך כך מכירים אחד את השני. הנה לך משמעות".

ליאור הסתכל על אריק ולא אמר מילה. גם אריק שתק. הם המשיכו לשבת כך עוד כמה דקות. כבר לא נזקקו למילים. "צריך לזוז..." אמר ליאור לאחר שהעיף מבט בלוח הנחיתות.

 

בעוד מספר רגעים ייצאו אנשים וחיוכים גדולים על פניהם. זוגות זוגות, כמו בתיבה, או משפחות ענפות על ציודן, כמו בני ישראל. ינשקו את הקרובים ויזכו לנשיקת־תגובה על הלחי...

"כל כך התגעגענו!"

לפעמים נושרת דמעה בצד וחיבוק מתארך מעבר לצפוי. לעתים מפלחת את המולת האוויר צווחה בלתי מרוסנת. קרטונים ועליהם כתובים שמות הבאים עולים ויורדים. בלונים תלויים על מוטות פלסטיק דקים וגמישים נעים ימינה ושמאלה.

ליאור חש איך ההתרגשות הכללית סוחפת גם אותו. אנשים המשיכו להגיח בזה אחר זה מן הדלתות הנפתחות. חלקם נחפזים, אחרים מהורהרים, מן הסתם כבר לא היו בארץ זמן רב. היו שדחפו עגלות עמוסות במזוודות וקרטונים מהדיוטי פרי, וכאלה שחיפשו נהג מונית שמחזיק שלט ועליו כתוב שמם. אחרים תרו אחר קרוביהם הממתינים כסוסי מרוץ לפני פתיחת הדלתות, כדי להסתער בנשיקות.

עיניו של ליאור ננעלו אחרי אחת הנשים הנכנסות. הוא ראה אשה חסונה בשנות השלושים לחייה, שהליכתה הנחושה ושרירי ירכיה המוצקים העידו על כך שהיא מרבה לרוץ או לרכוב על אופניים. לחייה היו כדוריות מעט ועיניה תפוחות משינה. הוא יכול היה להישבע שכבר ראה אותה כאן פעם. רגע...רגע, הרי זה ברור! מובן מאליו! איך לא עלה על זה מייד. זו האשה שקודם לכן המציא שהיא חברתו הלומדת בלוס אנג'לס. כבר ראה אותה מספר פעמים בטרמינל והיא סקרנה אותו, שכן תמיד הגיעה לבדה, לעולם ממהרת, ובכל הפעמים נעלה לרגליה מגפיים. הוא תהה מה מקצועה, למה היא טסה תמיד לבדה ומדוע תמיד במגפיים. האם אין קיץ במקום ממנו באה?

הוא הוציא את פנקסו ומיהר לרשום בו את הנקודות הטעונות־בירור הללו. עוד כמה פרטים ויש סיכוי שמתוך הדפים תתחיל לבצבץ דמות. הוא סגר את הפנקס וחשב שאוסף האנשים והסיפורים שאותם המציא כדי לתרץ את מעשיו כאן, ורובם נמצאים בפנקסו, הם ארסנל די מכובד של דמויות וכדאי שיום אחד, במהרה בימינו עדיף, יעשה מעשה־סופרים ויִלכדם לתוואי עלילה שתניע אותם אל המציאות וממנה, כפי שהוא עצמו מתנהל.

אריק טופף ברגליו בעצבנות והדליק סיגריה ליד תחנת המוניות. השיחה עם ליאור זעזעה אותו. האם עלה עליו? האם היה כה שקוף וחסר אמונה בסיפורו, עד שהאדם הזה, שנראה תמים למדי, קילף את סודו כפי שמקלפים בננה בשלה?

"אסור לעשן כאן, אבל אם כבר אז תביא אחת", אמר נהג מונית לאריק.

"תודה", אמר הנהג אחרי שאריק הגיש לו את הקופסה והוא הוציא אחת והדליק. הנהג סקר את אריק במבט ארוך ונדמה שרצה לומר משהו, אבל נמלך בדעתו והלך.

אריק שמח שנמנע משיחה, עצביו היו קצרים מדי מכדי לגולל זוטות. השיחה עם ליאור הותירה אותו עירום. טוב שחמק ממנו בתואנה של הליכה לשירותים. קל לו יותר לקבל את האמת מאנשים השונים ממנו, וקשה הרבה יותר מאחד הדומה לו.

הוא כיבה את הסיגריה וסידר את חולצתו שבצבצה מהמכנסיים. אחר כך יצא אל דבוקת הממתינים בצד הנגדי לזה שבו עמד ליאור. אחד המנהגים החביבים עליו בטרמינל היה להתבונן באדם ששוחח עמו, ממתין לשובו מהשירותים, בוחן את סביבתו בחיפוש אחר האדריכל או המתווך - שגם בדמותו השתמש לעתים - שהלך לשירותים ולא שב. יש שהיו הולכים אחריו כדי לבדוק האם לא קרה לו משהו. זה שימח אותו.

על צג הטלפון הופיע המספר של אשתו. אולי יגיד לה סוף סוף את האמת, שכשהוא יוצא את הבית הוא כלל לא הולך לעבוד במשרד האדריכלים, אלא נוסע לשוטט בשדה התעופה, ולמרות שאין לו מה להציע, הוא 'משחק אותה' ומציג את עצמו בפני תיירים תמימים כאדריכל וכיזם נדל"ן המחפש משקיעים לפרויקט בהתהוות. אלא שגם אם יספר לה ממילא לא תאמין...

צריך למהר הביתה, חשב. בדרך הוא חייב לעבור במכולת ולקנות כמה מצרכים שאשתו ביקשה. "כן", ענה לטלפון, "בטח שאני זוכר מה קורה הערב. כבר עשית קניות? אז לא צריך לעבור במכולת? תודה שחסכת לי את הטרטור".

 

הערב מצפה לאשתו ולו אירוע מיוחד. זה תאריך הביוץ שלה והם הולכים לשכב. כבר חצי שנה הם מנסים ועדיין זה לא הולך. הוא לא בטוח שכדאי להביא ילד לעולם הזה, אבל אשתו משוכנעת שכן, שזו דרך הטבע וממילא העולם היה כך תמיד, על הטוב והרע שבו. הוא אוהב את הפשטות הזאת שלה. אבל לפני שילך היה חייב לראות עוד פעם את האיש שבזמן כה קצר הפך את המקום שבצלו חש כה מוגן - הטרמינל - למרחב עוין. הוא היה משוכנע שיראה כאן שוב את ליאור, וגם היום שבו יקרה הדבר אינו רחוק. חוץ מזה, היתה לו תחושה שכבר ראה אותו כאן, ואולי יותר מפעם אחת.

 

זה היה יום עמוס למדי בטרמינל, מה שהיטיב עמו, שכן לא נאלץ לנקוט ביותר מדי צעדי הסוואה למקרה שליאור ילכוד אותו במבטו. הוא הצטופף בין מקבלי הפנים שהתרבו ככל שירד הערב. אף פעם לא העלה בדעתו שיכול להיות משהו מסקרן או מרגש בלהתבונן באנשים השבים מחו"ל. גם עכשיו לא חשב כך, אבל כשראה את ליאור עומד מהופנט מול זרם היוצאים, חשב שאולי שווה להשקיע בכך כמה דקות. הרי הבחור הזה, על אף מנהגו המוזר לעקוב אחרי רגלי נשים, עושה רושם של אדם פיקח. חוץ מזה הוא הסתקרן לראות את החבֵרה שלו.

חבורת גברים מלוכסני עיניים ונמוכי קומה בחליפות מבריקות הפציעה אל רחבת הנכנסים. אולי אלו המשקיעים שלי, חייך לעצמו. הם באים לרוב בקבוצה, כי בעסקאות שכאלה תמיד טוב שיהיו כמה זוגות עיניים. השלווה הנסוכה על פניהם היתה קסומה בעיניו עוד מהימים שטייל בהודו והוא הלך אחריהם מבלי לדעת למה, עד שנכנסו למיניבוס מפואר שהמתין להם בחוץ. הוא ליווה במבטו את הרכב המתרחק וחש כי משהו אמור לקרות או קורה כרגע. זה הרגיש לו כמו סיום של פרק, אבל מה בעצם השתנה אם הכול אותו דבר?!

בדרך למכוניתו, אותה הוא מחנה בחינם בשיפולי אתר בנייה, חשב כי באמת הגיע הזמן לספר לאשתו. די לתירוצים כמו 'המשקיע נתקע באירופה בגלל מזג אוויר', 'השוק לא משהו לאחרונה', ועוד מסוגם, שאינו זוכר כרגע. והמחלות… כל חודשיים בערך שפעת או איזה וירוס עלום מרתקים אותו למיטה לפחות לשבוע. גם עכשיו יכול היה להישבע שרגליו נחלשות וגרונו מתחספס.

"הי", פנה אליו אדם גדל גוף ועבה צוואר שנשא תיק קטן, שנראה כקופסת גפרורים על גבו הגדול. "אני מכיר אותך, אתה יעקב כהן מתווך הדירות. פגשתי אותך כאן פעם. נו מכרתם כבר את הבניין הזה בניו יורק?"

אריק הסתכל על האדם שניצב מולו. כפות ידיו היו עצומות והאצבעות מחורצות ומחוספסות כשל עובד כפיים. מפיו נדף ריח של משקה חריף, אבל הוא לא היה שיכור, שכן עיניו היו ערניות ועקבו אחר מבטו בדריכות. עכשיו נזכר כי פגש כאן את האיש שסיפר שיש לו אדמות רבות שהוריש לו סבו, אחד החקלאים הראשונים באזור השרון, אחרי שאביו נהרג מבעיטת סוס.

"בוודאי", ענה והרגיש כי חזהו מתמלא גאווה ורגליו מתחזקות מעט. "זה אחד הבניינים החדישים והמודרניים בעיר שבנוי בשיטה הירוקה. הדירות נחטפו כמו לחמניות. אמרתי לך אז שזה כדאי".

"זהו! זכרתי משהו שאמרת על ירוק. אבל אתה יודע שלא מצאתי את השם שלך בגוּגל".

"תנסה באנגלית", אמר אריק, "אני הרבה יותר מפורסם בחו"ל".

 

ליאור המשיך לעקוב אחרי האשה. הליכתה היתה נחושה, כאילו אין איש ממתין לה בשדה. דיילות הולכות כך. אבל היא לא היתה דיילת. אולי היא בעצם מה שייעד לה - בימאית של סרטים המנסים להסביר מציאות ישראלית בלתי אפשרית? פעם ניסה בעצמו להיות כזה, אבל הניסיון הזה היה מתיש מדי. האשה יצאה אל הרחבה שמחוץ לטרמינל והוא הספיק לראות שנכנסה למונית, לפני שפנה ללכת.

הוא חצה את אולם הנוסעים לעבר תחנת האוטובוסים. בדרך חלף על פני הדלפק שמאחוריו ישבה הפקידה וראה שהיא עדיין שם. על פי פניה הקטנים וכפות ידיה הדקיקות, אותם אכסן בראשו כאשר דיבר עמה, אמורות כפות רגליה להיות עדינות והאצבעות רזות. לפעמים השילוב הזה יכול להיות נפלא, אם אצבעות הרגליים לא מתארכות מעבר לרצוי.

הוא עלה לאוטובוס והתקדם לספסלים האחוריים. השיטוטים הליליים בטרמינל מתישים אותו כאילו חווה אורגזמה. במרכז האוטובוס נמנמו שני עובדי ניקיון. חוץ מזה האוטובוס היה ריק. פיסת אוויר של לפנות בוקר השתחלה מבעד לחלון. הוא התיישב במקומו הקבוע בסוף האוטובוס, הניח ראשו על המושב ונרדם.

הפקידה הבחינה בליאור רק כשהיה קרוב לדלת היציאה מהטרמינל. היא רצתה לצעוק אליו אבל לא ידעה מה. בכל מקרה כבר היה רחוק מדי. למה הוא לבד, תהתה. הרי סיפר שהגיע לאסוף את החבֵרה שלו, לא? בחור מוזר. עוד שעה נגמרת המשמרת שלה. אולי לריסה שצריכה להחליף אותה תקדים קצת, קיוותה, אבל מייד פסלה את הרעיון. אף אחת כאן לא מקדימה, רק מאחרת.

למה אמר שהגיע לאסוף את החברה שלו אם עזב לבדו, המשיך העניין להטריד אותה כשנעמדה כדי למתוח את איבריה. היא מתחה את גופה מציפורן עד ציפורן, תוך שהיא מזדקפת על קצות אצבעותיה. הכאב המתוק של השרירים הנמתחים הזכיר לה את התקופה בה היתה מתעמלת בבית הספר היסודי ואחר כך בתיכון. המאמנים אמרו שהיא מתעמלת מוכשרת מאוד, אבל מחנות האימונים ההכרחיים בחו"ל היו יקרים מדי להוריה, שנתבקשו להשתתף בחלק מעלותם, והיא נאלצה לפרוש ולהתגייס לצבא.

היה נחמד אם הייתי מחליפה אתו כמה מילים וטלפונים, חשבה. אמא שלה אומרת שהיא תמיד מביאה רק כאלה, מוזרים. אולי היא צודקת.

היא נזכרה כי היו היום שניים כאלה. 'ומה עם השני, לאן הוא נעלם?' תהתה בינה לבינה. שני פועלי ניקיון עצרו את מלאכתם ונעצו בה עיניים מופתעות. רק כשהביטו עליה נזכרה שהיא עדיין מתמתחת מלוא אורכה בתוך עמדת הקבלה. זה היה נעים לה. היא נזכרה איך בתקופה שהתאמנה הגיחו המחשבות החשובות דווקא במהלך האימונים הכי קשים, כשהגוף בשיא המאמץ וחסר לו חמצן. הגרסה שלה היתה שהגוף פשוט מסלק במצבים כאלה את כל השטויות ונשארים רק הדברים החשובים באמת.

ומה כל כך אכפת לי מהם ומה מעשיהם ולמי הם מחכים? שאלה את עצמה ושחררה מעט את העניבה שרפתה על הצוואר. מה יהיה אתי, זה לא יותר חשוב לי? למה בעצם אני מעדיפה לקחת תפקיד משנה בסיפור הזה? למה לא להיות הגיבורה! לא מגיע לי יותר? מי החליט שאני רק הפקידה הקטנה והמתולתלת שמעבר למחיצת הזכוכית?

הפקידה חייכה אל עצמה, כאחת שגילתה משהו שהוא פשוט מיסודו, אבל מרגש בעוצמתו. "סליחה גברתי, את יודעת אולי מתי נוחתת הטיסה של אל על מלונדון? שמענו שיהיה איחור", שאלה אשה מבוגרת שבעלה עמד מאחוריה כמפקח טורדני חמור סבר.

"טוב שאת פונה אלינו", אמרה אסתר וחייכה. "כבר מזמן אני חושבת שזה לא כיף להסתכל על הלוחות האלה. הרבה יותר נחמד לדבר עם אנשים. אפשר אפילו ללמוד מזה משהו", הוסיפה ובדקה את לוח הנחיתות.