להיות אמא שלו

פרק 1

מול היומן הריק

מסך המחשב הנייד שלי, שמונח קבע על השולחן הגדול בקומת הכניסה בבית, היה פתוח. המחשב הזה הוא מקום המפלט שלי — ספוג אולטימטיבי עם נפח קיבולת אינסופי. ללא ביקורת, ללא תגובות, עוזר לי לראות את המחשבות שלי ולסדר אותן. אבל הבוקר הוא היה קשה אליי.

הצצתי רק לרגע בפייסבוק והוא הטיח לעברי את אותה ידיעה שממנה ניסיתי לברוח מהרגע שבו התעוררתי. זו הייתה אותה ידיעה שהופיעה כשפתחתי את הטלפון כדי לקרוא את החדשות, ואותה ידיעה שהופיעה כשגם הצצתי בעיתון של אותו היום. אותה כתבה שכל ההודעות שהגיעו לטלפון שלי הפצירו בי לקרוא. הרגשתי שהטלפון והמחשב הפכו לטבעת חנק. ואולי כל העולם.

סגרתי את המסך מהר ושאפתי אוויר כאילו הוא עומד להיגמר לי, אבל הכתבה שניסיתי להתעלם ממנה נצרבה לי בתודעה. ככל שניסיתי להתחמק ממנה, היא רק הלכה ונצרבה יותר. סקר שנערך לא מזמן הציג את הנתון הבא: תשעים אחוז מההורים לא רוצים שילדים עם מוגבלויות ישתתפו בחוג או בקייטנה של ילדיהם. הרגשתי שהדם בגוף שלי מתחיל להתחמם, הכעס והתסכול מתחילים להציף, הראש כאילו התרוקן כולו, וכמה שניסיתי לא הצלחתי לחשוב על משהו אחר. כל כך רציתי להיות עסוקה במשהו אחר. מה עוד קבעתי להיום? שאלתי את עצמי בעודי מציצה לשמיים הכחולים שניבטו מהחלון.

יצאתי החוצה, נעמדתי באמצע החצר והתחלתי לעבור בין כל העציצים, שכאילו כדי להרגיז הביטו בי מלבלבים ומחייכים, כאילו אמרו — לא היום גברת, לא צריך להשקות אותנו תמצאי משהו אחר לטפל בו. ראית את הכתבה ששלחנו לך? חזרתי מהר פנימה ופתחתי את המקרר. סרקתי את כל המדפים והמגירות. לא היה חסר דבר שמצדיק יציאה לקניות. התיישבתי על כיסא במטבח. פתחתי את היומן במכשיר הנייד שלי, אולי בכל זאת יש משימה חשובה שמחכה לי? כזו שאין סיבה שבגללה ניתן לדחות אותה? גללתי את כל היום הזה, והוא היה ריק.

בטח שהיומן ריק, חשבתי לעצמי, הרי כבר שמונה וחצי שנים אני בבית. לא עושה עם עצמי משהו משמעותי, לא דואגת לעצמי. רק חיה ונושמת למענו, ואומרת לעצמי שלא הייתה לי ממש ברירה. האם זה באמת כך, האם יכולתי לנהוג אחרת? הרי אם לא אני, מי היה דואג לו?

והנה, מרוב שהייתי עסוקה בו, השנים עברו. שמונה וחצי! ואני כבר הגעתי למחצית השנייה של שנות הארבעים שלי.

***

זה התחיל כמו אצל כל אמא: הינקתי, החלפתי טיטולים, החזקתי אותו קרוב אליי והתאהבתי עד מעל הראש בגבר הקטן שאני מטפחת בבית. ההורמונים הציפו אותי. הרגשתי שבשביל רגעים כאלה בדיוק היה שווה להיוולד, להתחתן, לחיות.

אבל אז הכול השתנה. מקיום אופורי שרובו ככולו אושר עילאי, עברתי לקיום שכולו תחושות של עצבות, של אובדן ושל אשמה.

בן לילה הפכתי למכוונת מטרה אחת, ולא ראיתי שום דבר אחר חוץ ממנה: לעזור לו — ולא חשוב מה המחיר שזה יגבה ממני. גיבשתי לעצמי דעה שיש אנשים כמוני, שהייעוד שלהם הוא לדאוג לאחרים: לעזור, להרים, להילחם ולאפשר את העתיד הכי טוב לאלה שזקוקים לכך. שיש אנשים שצריכים לבטל את עצמם, את הצרכים שלהם, את הרצונות שלהם, לטובת משהו גדול מהם הפכתי לקונטרול פריק שהיה צריך להזכיר לה ללמוד לשחרר, שמסרבת להתפטר מתפקידה ככזאת. פעם שאלתי על כך את אריאל, בעלי. גם הוא, כך אמר לי, הרגיש במהלך השנים שהוא כאן כדי להיות אבא שלו ולטפל בו.

"זה כנראה גם הייעוד שלי," הוא אמר לי

אלא שבזמן האחרון, אחרי אותן שמונה וחצי שנים, תחושת המטרה הזו החלה להתפוגג. היא כבר לא הייתה כל כך מובנת מאליה. החלו לעלות בראשי רעיונות לעיסוקים אחרים, אבל כמו שבאו, כך גם הלכו. בכל פעם הפחד לנטוש את אספי השתלט עליי. בכל פעם מחדש החלטתי שכל רעיון הוא בלתי אפשרי ליישום.

הרי אם לא אהיה בבית, סביר להניח שלא אהיה זמינה, ואם לא אהיה זמינה וקרובה, הוא ירגיש את זה כפי שהאחיות שלו הרגישו את זה כשעוד הייתה לי קריירה — אבל אצלו זה יורגש ביתר שאת. ואם הוא ירגיש את זה, אני ארגיש את זה מיד, ואם אני ארגיש את זה מיד — אצטרך לעזוב הכול מיד. אריאל עבד שעות ארוכות במשרד. אני הייתי ההורה הנוכח בבית. אם גם אני אצא מהבית, תהיתי, מי יהיה איתם?

חוץ מזה, מי יקבל אותי לעבודה אחרי כל השנים בבית, ומי יכיל כמות כזאת של היעדרויות בכל פעם שיקראו לי מבית הספר? ואיזו עבודה בכלל אוכל למצוא שתעזור לי להסיט את המחשבות ממנו? האם אני בתור בוסית הייתי מעסיקה את עצמי? כל מה שאני יודעת הוא רק להיות אמא לשתי בנות ולילד מיוחד. בזה התמחיתי ורק את זה עשיתי בשנים האחרונות.

עמדתי מול המחשב הסגור והתחלתי להעלות בראשי את כל התירוצים הקבועים שלי: מי בעצם קבע שצריך שינוי? שינוי הוא לא בהכרח דבר טוב; הוא עדיין ילד והוא זקוק לי וממילא אין לי ממש מה להציע לעולם.

פעם היה לי. פעם היו לי קוצים בתחת. הייתי עסוקה בלחפש דברים חדשים. כנגד כל הסיכויים עברתי לתפקיד חדש במערכת ציבורית גדולה ומקובעת, פשוט כי רציתי. כי החלטתי שאני לא מוותרת. כי לא פחדתי לנסות לפתוח דלתות חדשות. כי לא היו לי מגבלות שגרמו לי לחשוש משינויים. מבחינתי הכול היה פתוח בפניי.

את הביטחון הזה איבדתי לגמרי כשהבן שלי אובחן על הספקטרום. המורכבות של האוטיזם שלו הולידה אצלי הבנה שהכול מסביבו צריך להיות יציב, וצריך שיהיו כמה שפחות שינויים ותזוזות כדי לא לשגע אותו. כמה מוזר שדווקא לאמא עם יכולת לזוז ולשנות ולהיות עם ראש פתוח, נולד ילד שבשבילו היציבות היא הדבר שהכי חשוב לשמור עליו. כמה מוזר שבמקום לעזור לו להתמודד עם השינוי, נשאבתי אני לחשש מהעולם ומהדברים החדשים שקורים בו והפכתי גם אני למי שהעולם הוא עבורה מקום קצת מאיים, פחות פתוח ויותר מגביל. אם מישהו היה אומר לי, לפני שאסף נולד, שאני אחשוש משינויים ושאהיה מאותם אנשים שתמיד תהיתי מדוע הם נשארים באותו מקום כל כך הרבה שנים ולפעמים גם קמלים בו — הייתי צוחקת ומבטלת את דבריו.

העולם סביבי המשיך לזוז, הטכנולוגיה התקדמה, תפישות חדשות השפיעו על העולם. אבל לי לא היה בכך כל חלק. אני הייתי בבית. אריאל היה מספר לי על עסקאות שניהל את ההיבט המשפטי שלהן ברחבי העולם, על טרנדים עכשוויים בתחום העסקים, על מיזמים חדשים. הוא נסע לחו"ל מטעם העבודה ונפגש עם אנשים בארץ ובעולם. "צריך להיות שם כדי להיות שייך, ללמוד מה קורה, להבין מי נגד מי, להכיר תחומים עדכניים," אמר לי לא פעם. אבל אני ידעתי שזה כבר לא אותו עולם וחששתי שאין סיכוי שאצליח להדביק את הפער. במהלך הזמן, בכל פעם שבה עלתה האפשרות של חזרה לעבודה, היא הביאה איתה סיוטי לילה, עם תחושה נשנית וחוזרת של אימה וחוסר אונים.

בדרך כלל זה הופיע בחלום: אני צריכה לצאת מהעבודה ולהספיק לשעת האיסוף מהמסגרת החינוכית של אסף. המסע שאני צריכה לעבור הופך לבלתי אפשרי מכל הבחינות. האוטובוס שאני מוצאת את עצמי עליו, למרות שכבר שנים יש לי רכב צמוד, משנה פתאום את מסלולו הקבוע, מרחיק אותי מהיעד עד שאינני מבינה היכן אני והיכן הוא. ואז הייתי מתעוררת בבהלה.

***

התיישבתי על הספה. ניסיתי לשחזר מתי בעצם קראו לי מבית הספר בפעם האחרונה לעזור לו. הרי ביומיום הוא מסתדר יפה מאוד. הכיתה המיוחדת שלו השתלבה בבית הספר בהצלחה שעלתה על כל הציפיות שלי, ואפילו המחנכת שלו מסננת את השיחות ממני ונוזפת בי בכל פעם מחדש שעליי למצוא לעצמי מה לעשות במקום להציק לה בשעות הבוקר. תפסתי את ראשי בשתי ידיי וההבנה הכתה בי כמו פטיש — הילד שלי כבר לא צריך אותי בבית. אף אחד כבר לא צריך אותי בבית. אבל מי כן צריך אותי בחוץ? מישהו בכלל יודע שאני קיימת? אולי גם אריאל חושב כך ולא אומר לי? אולי הוא מנסה להיות עדין ורגיש כדי שלא אפגע, אבל בעצם חושב שהגיע הזמן שאצא ואתפתח? ידעתי שהוא מאמין בי, אבל לפעמים היה נראה לי שאולי הוא מעריך אותי קצת יותר מדי ומצפה ממני להצליח במקומות שאין לי סיכוי בהם.

רק המחשבה הזו הלחיצה אותי.

כולם אומרים שאני מסוגלת, שאני סתם מגזימה, שהתרגלתי להאמין בנרטיבים האלה כי לא הייתה לי ברירה, אבל שכדאי שאתחיל להאמין שזה כבר לא כך. זה כמובן קל לומר, אבל איך אדם חוזר להאמין בעצמו ובמה שיש לו לתת אחרי כל כך הרבה זמן? כל כך הרבה זמן שהיה מוקדש כל כולו לילד אחד ולעולם שלו, ורק שלו, מבוקר ועד לילה.