שביל הפנינים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שביל הפנינים
הוספה למועדפים

שביל הפנינים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קלריס דיין

קלריס דיין היתה תלמידה אישית של ימימה אביטל ולמדה את תורתה במשך 15 שנה, מתוכן ארבע שנים בלמידה פרונטלית מפי ימימה עצמה. כמו כן למדה פילוסופיה יהודית במשך עשר שנים מפי ד"ר יורם יעקובסון. מתוך לימודיה אלה גיבשה את התובנות שעזרו לה לחבר את הספר שלפניכם.
זהו ספרה השישי של קלריס דיין. קדמו לו שני ספרי שירה, "אני" ו"עוצמות"; ספר הגות, "פסוקים לרגעים ריקים"; ספר ילדים, "אוף"; ורומן, "בתו של מוכר הקרח". ספר שיריה הראשון זכה להקדשה מחמיאה מאת המשורר נתן יונתן. 
בעבר ניהלה את המחלקה לשירותי חירום (מל"ח) בעיריית רמת-השרון, וזכתה לעיטור "אשת השנה" על פועלה למען תושבי העיר במלחמת המפרץ. מגישה הרצאות בנושא "חיים על פי הפילוסופיה היהודית".

תקציר

התנ"ך, ספר הספרים שלנו, לא נועד רק ליהודים דתיים, חלילה, וגם לא רק לתלמידי חכמים או לשוחרי מסורת. התנ"ך הוא דרך חיים – ספר הנחיה והדרכה, שיכול ללוות כל אדם בכל שלבי החיים ובכל התחומים: בחיים האישיים, הזוגיים, החברתיים והלאומיים. כפי שספר זה בא להדגיש, בכל פרשה בתנ"ך טמון מסר של חוכמה להתנהלות נכונה בחיי אנוש.
התנ"ך מנחה, מאיר, מעודד ומנחם; נותן לאדם תחושת ערך כנברא ומדגיש את חשיבותו לבורא, לבריאה ולבריות; מלמד אותו להבחין בין נכון ולא נכון, בין ערך לחוסר ערך, בין טוב לבין רע, ומלמד אותו שהבחירה בידו. 


ובחרת בטוב – ובחרת בחיים.
 

פרק ראשון

פרשת בראשית

תוהו ובוהו
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א', ב')

הפסוק השני בספר בראשית פותח במלים "והארץ היתה" – משמע שהארץ כבר נבראה. אך בשל התוהו ובוהו, כלומר היעדרו של סדר, הארץ עדיין לא נתגלתה, ולא ניתן היה להתקיים ולהתיישב בה.

בבריאת העולם עשה ה' סדר, הפריד בין שמים לארץ, בין היבשה למים, בין האור לחושך וכו' – וכך יצר חוקיות במקום התוהו ובוהו. רק כך התאפשר קיום העולם.

העולם הוא מעין פאזל. לכל נברא יש משבצת המותאמת לו: לדומם, לצומח, לחי ולמְדַבֵּר. אין שום דבר מיותר בבריאה; הכול חי ולכול יש תכלית. לכל נברא ייעוד משלו, ובהתאם לכך – תכונותיו ומהותו.

כל עוד הסֵדר האלוהי אינו מופר וכל הנברא שומר על מקומו אין רעידות אדמה, אין אסונות טבע, אין מלחמות ואין מתחים. כפי שאומרים, הכול בא על מקומו בשלום. אלא שֶיד האדם מתחכמת ומתערבת, נוגעת ופוגעת, פולשת ובוחשת – ואת התוצאות עינינו הרואות.

כך נפגם גם אושרו של האדם. ילד נולד שמח מטבעו, עד שבאות השפעות זרות ותמורות חיים – וכופות עליו את המוסכמה החברתית, את המקובל והלא-מקובל. כל אלה מעוותים את טבע התינוק, מתעלמים ממבנהו הנפשי, ממהותו ומייעודו ומטביעים בו את דרכם ותכתיביהם. והתינוק, שיועדה לו משבצת המותאמת לאישיותו ולשליחותו בעולם הזה, ובהתאם לכך עוצבה מהותו – מוצא עצמו משתבש ומשנה צורה: מזיזים או משנים את המשבצת שנועדה לו בפאזל, והוא יוצא לחיים כשהוא תלוש ממקומו, מאישיותו האמיתית, ממהותו ומייעודו, ורחוק מאוד מלמצוא את אושרו בחיים.

האדם כמוהו ככלי נגינה. לכל אחד יש צליל האופייני לו, וכל חפצו וכמיהתו – להשמיע לעולם ולבני האדם את לחנו וניגונו הייחודי. אם לא יישמע, אם ייאטם קולו בגלל תכתיבים חיצוניים או בשל רעשי הסביבה, בהכרח יאבּד את שמחת לבו ואת הטעם לחייו.

בריאת האדם

"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז')

שורש הקונפליקט של האדם בחייו נעוץ בעצם ברִיאתו. גופו נברא ממקום נמוך – עפר מן האדמה – ואילו נשמתו ממקום גבוה. ה' עצמו נָפח באפּיו נשמת חיים, הלא היא החיוּת האלוהית.

האדם מתאמץ במהלך חייו לקיים בהרמוניה ובשלום את שניהם, את הגוף ואת הנשמה. הגוף תובע את שלו בתוקף – ואילו הנשמה ממתינה שהגוף יתחשב, יכּיר בה וייתן לה צרכיה.

ומהם צרכי הנשמה? רוחניות, טוהר, אהבת הבורא, אהבת הבריאה ואהבת הבריות, נתינה, חסד וכיוצא באלה. והיא, הנשמה, הולכת וגדלה ככל שהגוף מאפשר לה קיום – ומצטמצמת ככל שהוא שוקע בתאוותיו ובמאווייו.

הגוף רוצה את החומריות ואינו שבע לעולם. הוא מביט סביבו, רואה וחומד: בית, מכונית, מסעדות, מסעות, טיולים, בילויים ועוד אין-ספור דברים ("בילוי" קשור ל"בלאי" – כלומר, הגוף מתבלה ומשלם מחיר במהלך הבילויים המופרזים).

ברגע שבחר האדם בחומריות, למעשה הוא בחר במו ידיו באומללותו בעולם הזה. בכל רגע הוא מונה בלבו את מה שלא השיג, ומתעצב על כך. כל הימים הוא רק מתאווה, שועט קדימה במטרה להשיג ולממן את כל רצונותיו, שוכח להודות וליהנות ממה שיש לו – כלומר, שוכח לחיות – ובסופו של דבר מגיע לגיל שבו כל רצונו רק לרדת בכוחות עצמו מהמיטה, לעכל כראוי את מזונותיו הדלים והמועטים, לנשום כראוי ובעיקר לא לסבול מכאבים.

כמה חבל!!!

בינתיים הנשמה שלו נמצאת בגלות, ואינה מוצאת את מקומה. האדם ירד לעולם העשייה מעולם היצירה – שהרי כתוב "וַיִּיצֶר". התורה מציגה מודל שבו גם הנשמה וגם הגוף יכולים להתקיים בשלום.

לדוגמה:

סקס נחוץ – אז יש לקיימו בקדושה ובטהרה: בין בני זוג שקידשו את הזוגיות, ובטהרה של שמירת ימי הנידה (יש מחקרים רפואיים המייחסים מחלות גינקולוגיות שונות לקיום יחסים בימי המחזור החודשי).

אוכל נחוץ – אז יש לאכול בקדושה. כל מה שהאדם אוכל נובט וגדל, כמו האדם עצמו. בשר מן החי גדל באותו תהליך כמו האדם, החל בזרע, דרך הריון ולידה; גם הצומח מתחיל בזרע שנובט וגדל, וראה זה פלא – כל פירות הגן והעץ נשארים ירוקים עד שהם מבשילים למאכל (עגבנייה, תפוז וכו'). הצבע הירוק מטמיע אותם בין העלים הירוקים כדי לגונן עליהם.

החי והצומח גדלים בזכות אותה חַיוּת אלוהית, המאפשרת לאדם חיים וגדילה. ללא חיות זו, הכול מת. על כן אכילתם מחייבת ברכה – כי ברכה יש בכוחה לפתוח במזון את החיות האלוהית, כדי שתזין את האדם. ללא ברכה, המזון הוא שניזון מחַיוּתוֹ של האדם.

חטא גן העדן

"וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל; וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב', ט"ז–י"ז)

האדם קיבל היתר מָלֵא לאכול מהכול, פרט לאיסור אחד: לא לאכול מפרי "עץ הדעת טוב ורע" – עץ שבו קיימת הפרדה מלאה בין טוב ורע, וכל נגיעה בו גורמת לטוב ולרע להתערבב.

מדוע לא הסתפקו אדם וחוה בכל הטוב של עצי גן העדן ואכלו גם מעץ הדעת, למרות האיסור?

אולי כי באדם טבוע הרצון לדעת, חקוקה בו הסקרנות לחקור ולהבין; שם טמונה גדולתו (להמציא המצאות טכנולוגיות, לחקור את האטום) – ושם גם חולשתו.

במעשה של חוה ואדם התערבבו הטוב והרע, ולראשונה בעולם נוצרה חובת הבחירה: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל', ט"ו) – "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (שם שם, י"ט). כלומר, הבוחר יִראה עצמו כיושב על כס המשפט, שוקל ודן בכל עשייה מכל היבטיה, ביודעו כי הדבר חורץ את גורלו.

בספרי הילדים, המכשפה הרעה תמיד מכוערת ואילו הטובה יפה – אך לא כן בחיים: דווקא הרע מייפה עצמו כדי לשמש כפיתיון. מאז חטא גן העדן מוטלת עלינו חובת הבחירה, ובה תלויה איכות חיינו. חובה זו נמצאת בכל צומת ובכל צעד ושעל בדרכנו.

בפרשה זו כתוב: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה". (שם ג', ט')

ה' לא ביקש להיעזר ב"ווייז" כדי לדעת היכן אדם מסתתר. ה' שואל אותו "אַיֶּכָּה" – היכן אתה כבן-אדם, כמי ששמע בפירוש את הציווי שלי (שניתן עוד בטרם בריאתה של חוה) לא לטעום מן העץ.

אדם, הגבר הראשון בעולם, אינו לוקח אחריות על מעשיו. הוא אומר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".

האשה שנתת לי – עליה הוא מטיל את האחריות: ה' נתן לו אותה, הוא לא אשם בהתנהגותה.
היא נתנה לי מפרי העץ שאכלתי – אדם מכחיש שהושיט יד, שלקח, שלעס, שבלע; לטענתו, הוא פשוט לא אשם.
גם חוה לא לוקחת אחריות על מה שעשתה ואומרת: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". נחש מסוגל לפתות אותה – ובעיניה זה צידוק מספק למה שעשתה?
שניהם גורשו מגן העדן, משום שלא לקחו אחריות על מעשיהם.
אנשים שכל חייהם לא לוקחים אחריות על מעשיהם מאשימים את האחרים במצוקותיהם: את ילדותם, את הוריהם, את חינוכם, את גזעם וצבע עורם ועוד מיליון סיבות ותירוצים. הם חיים בגיהינום, כי הם עצמם גירשו מתוכם את גן העדן, הגן שיש בו נועם ושלווה, שבו יכלו לאחוז בהגה חייהם ולנווט את דרכם. כך נותרו לרטון ולכעוס, לשכשך בייסורי רחמים עצמיים ולהאשים אחרים בכישלונם בחיים. שם אין גן עדן – אלא רק גיהינום.

ועוד תמיהה: מה קללה יש בכך שהנחש יאכל עפר? לעומת האדם, שקולל כי בזיעת אפיו יאכל לחם, קללת הנחש נראית קלה: הרי עפר יש בכל מקום, וכך הנחש לעולם לא ירעב.

יש המפרשים כי ה' רצה שהנחש ימצא את מזונו תמיד, לבל ירים את עיניו הארורות אל בוראו בבקשת אוכל. לעומתו, האמהות הצדיקות (פרט ללאה השנואה, שילדה כפיצוי) היו בהתחלה עקרות, כי ה' רצה לראות את עיניהן הטובות נשואות אליו בתחינה לפרי בטן.

קלריס דיין

קלריס דיין היתה תלמידה אישית של ימימה אביטל ולמדה את תורתה במשך 15 שנה, מתוכן ארבע שנים בלמידה פרונטלית מפי ימימה עצמה. כמו כן למדה פילוסופיה יהודית במשך עשר שנים מפי ד"ר יורם יעקובסון. מתוך לימודיה אלה גיבשה את התובנות שעזרו לה לחבר את הספר שלפניכם.
זהו ספרה השישי של קלריס דיין. קדמו לו שני ספרי שירה, "אני" ו"עוצמות"; ספר הגות, "פסוקים לרגעים ריקים"; ספר ילדים, "אוף"; ורומן, "בתו של מוכר הקרח". ספר שיריה הראשון זכה להקדשה מחמיאה מאת המשורר נתן יונתן. 
בעבר ניהלה את המחלקה לשירותי חירום (מל"ח) בעיריית רמת-השרון, וזכתה לעיטור "אשת השנה" על פועלה למען תושבי העיר במלחמת המפרץ. מגישה הרצאות בנושא "חיים על פי הפילוסופיה היהודית".

עוד על הספר

שביל הפנינים קלריס דיין

פרשת בראשית

תוהו ובוהו
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א', ב')

הפסוק השני בספר בראשית פותח במלים "והארץ היתה" – משמע שהארץ כבר נבראה. אך בשל התוהו ובוהו, כלומר היעדרו של סדר, הארץ עדיין לא נתגלתה, ולא ניתן היה להתקיים ולהתיישב בה.

בבריאת העולם עשה ה' סדר, הפריד בין שמים לארץ, בין היבשה למים, בין האור לחושך וכו' – וכך יצר חוקיות במקום התוהו ובוהו. רק כך התאפשר קיום העולם.

העולם הוא מעין פאזל. לכל נברא יש משבצת המותאמת לו: לדומם, לצומח, לחי ולמְדַבֵּר. אין שום דבר מיותר בבריאה; הכול חי ולכול יש תכלית. לכל נברא ייעוד משלו, ובהתאם לכך – תכונותיו ומהותו.

כל עוד הסֵדר האלוהי אינו מופר וכל הנברא שומר על מקומו אין רעידות אדמה, אין אסונות טבע, אין מלחמות ואין מתחים. כפי שאומרים, הכול בא על מקומו בשלום. אלא שֶיד האדם מתחכמת ומתערבת, נוגעת ופוגעת, פולשת ובוחשת – ואת התוצאות עינינו הרואות.

כך נפגם גם אושרו של האדם. ילד נולד שמח מטבעו, עד שבאות השפעות זרות ותמורות חיים – וכופות עליו את המוסכמה החברתית, את המקובל והלא-מקובל. כל אלה מעוותים את טבע התינוק, מתעלמים ממבנהו הנפשי, ממהותו ומייעודו ומטביעים בו את דרכם ותכתיביהם. והתינוק, שיועדה לו משבצת המותאמת לאישיותו ולשליחותו בעולם הזה, ובהתאם לכך עוצבה מהותו – מוצא עצמו משתבש ומשנה צורה: מזיזים או משנים את המשבצת שנועדה לו בפאזל, והוא יוצא לחיים כשהוא תלוש ממקומו, מאישיותו האמיתית, ממהותו ומייעודו, ורחוק מאוד מלמצוא את אושרו בחיים.

האדם כמוהו ככלי נגינה. לכל אחד יש צליל האופייני לו, וכל חפצו וכמיהתו – להשמיע לעולם ולבני האדם את לחנו וניגונו הייחודי. אם לא יישמע, אם ייאטם קולו בגלל תכתיבים חיצוניים או בשל רעשי הסביבה, בהכרח יאבּד את שמחת לבו ואת הטעם לחייו.

בריאת האדם

"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז')

שורש הקונפליקט של האדם בחייו נעוץ בעצם ברִיאתו. גופו נברא ממקום נמוך – עפר מן האדמה – ואילו נשמתו ממקום גבוה. ה' עצמו נָפח באפּיו נשמת חיים, הלא היא החיוּת האלוהית.

האדם מתאמץ במהלך חייו לקיים בהרמוניה ובשלום את שניהם, את הגוף ואת הנשמה. הגוף תובע את שלו בתוקף – ואילו הנשמה ממתינה שהגוף יתחשב, יכּיר בה וייתן לה צרכיה.

ומהם צרכי הנשמה? רוחניות, טוהר, אהבת הבורא, אהבת הבריאה ואהבת הבריות, נתינה, חסד וכיוצא באלה. והיא, הנשמה, הולכת וגדלה ככל שהגוף מאפשר לה קיום – ומצטמצמת ככל שהוא שוקע בתאוותיו ובמאווייו.

הגוף רוצה את החומריות ואינו שבע לעולם. הוא מביט סביבו, רואה וחומד: בית, מכונית, מסעדות, מסעות, טיולים, בילויים ועוד אין-ספור דברים ("בילוי" קשור ל"בלאי" – כלומר, הגוף מתבלה ומשלם מחיר במהלך הבילויים המופרזים).

ברגע שבחר האדם בחומריות, למעשה הוא בחר במו ידיו באומללותו בעולם הזה. בכל רגע הוא מונה בלבו את מה שלא השיג, ומתעצב על כך. כל הימים הוא רק מתאווה, שועט קדימה במטרה להשיג ולממן את כל רצונותיו, שוכח להודות וליהנות ממה שיש לו – כלומר, שוכח לחיות – ובסופו של דבר מגיע לגיל שבו כל רצונו רק לרדת בכוחות עצמו מהמיטה, לעכל כראוי את מזונותיו הדלים והמועטים, לנשום כראוי ובעיקר לא לסבול מכאבים.

כמה חבל!!!

בינתיים הנשמה שלו נמצאת בגלות, ואינה מוצאת את מקומה. האדם ירד לעולם העשייה מעולם היצירה – שהרי כתוב "וַיִּיצֶר". התורה מציגה מודל שבו גם הנשמה וגם הגוף יכולים להתקיים בשלום.

לדוגמה:

סקס נחוץ – אז יש לקיימו בקדושה ובטהרה: בין בני זוג שקידשו את הזוגיות, ובטהרה של שמירת ימי הנידה (יש מחקרים רפואיים המייחסים מחלות גינקולוגיות שונות לקיום יחסים בימי המחזור החודשי).

אוכל נחוץ – אז יש לאכול בקדושה. כל מה שהאדם אוכל נובט וגדל, כמו האדם עצמו. בשר מן החי גדל באותו תהליך כמו האדם, החל בזרע, דרך הריון ולידה; גם הצומח מתחיל בזרע שנובט וגדל, וראה זה פלא – כל פירות הגן והעץ נשארים ירוקים עד שהם מבשילים למאכל (עגבנייה, תפוז וכו'). הצבע הירוק מטמיע אותם בין העלים הירוקים כדי לגונן עליהם.

החי והצומח גדלים בזכות אותה חַיוּת אלוהית, המאפשרת לאדם חיים וגדילה. ללא חיות זו, הכול מת. על כן אכילתם מחייבת ברכה – כי ברכה יש בכוחה לפתוח במזון את החיות האלוהית, כדי שתזין את האדם. ללא ברכה, המזון הוא שניזון מחַיוּתוֹ של האדם.

חטא גן העדן

"וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל; וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב', ט"ז–י"ז)

האדם קיבל היתר מָלֵא לאכול מהכול, פרט לאיסור אחד: לא לאכול מפרי "עץ הדעת טוב ורע" – עץ שבו קיימת הפרדה מלאה בין טוב ורע, וכל נגיעה בו גורמת לטוב ולרע להתערבב.

מדוע לא הסתפקו אדם וחוה בכל הטוב של עצי גן העדן ואכלו גם מעץ הדעת, למרות האיסור?

אולי כי באדם טבוע הרצון לדעת, חקוקה בו הסקרנות לחקור ולהבין; שם טמונה גדולתו (להמציא המצאות טכנולוגיות, לחקור את האטום) – ושם גם חולשתו.

במעשה של חוה ואדם התערבבו הטוב והרע, ולראשונה בעולם נוצרה חובת הבחירה: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל', ט"ו) – "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (שם שם, י"ט). כלומר, הבוחר יִראה עצמו כיושב על כס המשפט, שוקל ודן בכל עשייה מכל היבטיה, ביודעו כי הדבר חורץ את גורלו.

בספרי הילדים, המכשפה הרעה תמיד מכוערת ואילו הטובה יפה – אך לא כן בחיים: דווקא הרע מייפה עצמו כדי לשמש כפיתיון. מאז חטא גן העדן מוטלת עלינו חובת הבחירה, ובה תלויה איכות חיינו. חובה זו נמצאת בכל צומת ובכל צעד ושעל בדרכנו.

בפרשה זו כתוב: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה". (שם ג', ט')

ה' לא ביקש להיעזר ב"ווייז" כדי לדעת היכן אדם מסתתר. ה' שואל אותו "אַיֶּכָּה" – היכן אתה כבן-אדם, כמי ששמע בפירוש את הציווי שלי (שניתן עוד בטרם בריאתה של חוה) לא לטעום מן העץ.

אדם, הגבר הראשון בעולם, אינו לוקח אחריות על מעשיו. הוא אומר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".

האשה שנתת לי – עליה הוא מטיל את האחריות: ה' נתן לו אותה, הוא לא אשם בהתנהגותה.
היא נתנה לי מפרי העץ שאכלתי – אדם מכחיש שהושיט יד, שלקח, שלעס, שבלע; לטענתו, הוא פשוט לא אשם.
גם חוה לא לוקחת אחריות על מה שעשתה ואומרת: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". נחש מסוגל לפתות אותה – ובעיניה זה צידוק מספק למה שעשתה?
שניהם גורשו מגן העדן, משום שלא לקחו אחריות על מעשיהם.
אנשים שכל חייהם לא לוקחים אחריות על מעשיהם מאשימים את האחרים במצוקותיהם: את ילדותם, את הוריהם, את חינוכם, את גזעם וצבע עורם ועוד מיליון סיבות ותירוצים. הם חיים בגיהינום, כי הם עצמם גירשו מתוכם את גן העדן, הגן שיש בו נועם ושלווה, שבו יכלו לאחוז בהגה חייהם ולנווט את דרכם. כך נותרו לרטון ולכעוס, לשכשך בייסורי רחמים עצמיים ולהאשים אחרים בכישלונם בחיים. שם אין גן עדן – אלא רק גיהינום.

ועוד תמיהה: מה קללה יש בכך שהנחש יאכל עפר? לעומת האדם, שקולל כי בזיעת אפיו יאכל לחם, קללת הנחש נראית קלה: הרי עפר יש בכל מקום, וכך הנחש לעולם לא ירעב.

יש המפרשים כי ה' רצה שהנחש ימצא את מזונו תמיד, לבל ירים את עיניו הארורות אל בוראו בבקשת אוכל. לעומתו, האמהות הצדיקות (פרט ללאה השנואה, שילדה כפיצוי) היו בהתחלה עקרות, כי ה' רצה לראות את עיניהן הטובות נשואות אליו בתחינה לפרי בטן.