ניאבק בצללים

שני הסמוֹקינגים

1

עלינו לצחוק על השבריריוּת של הזיכרוֹן, או לפחות לחייך לנוכח תחבולות השִׁכחה שלו. למען האמת, אם ישאלו אותנו שלוש שנים מלֵיל המילֶניוּם, מה קרה בלילה ההוא, אשר בשעתו נראָה לנו בלתי־נשכח, לא יעלה על דעתנו הרבה יותר ממראה שמיים ממטירים כוכבי־זיקוקים על שפך של נהר. ואף־על־פי־כן, לא בדיוק כך התנהלו החיים.

במקרה הקונקרטי, כוונתי לרגע שבו החל אוּשוואלְדוּ קאמְפּוּש לעלות בשדרת סַאנְטָה פּוּלְקֶרְיָה מתחת לעצים שצמרתם סתורה בחורף, והעולם נראה רוֹגֵע. שוחרי השלווה יאמרו שחוט של חסד נמשך על העננים הקודרים ועל מעשיהם של בני־האדם. בבוקר נערכו ילדי בתי־הספר היסודיים במבנה כוריאוגרפי על־פני כיכר אימְפֶּרְיוּ, על כובעו של כל אחד מהם התנוססה סִפרה, ויחדיו, ככל שהלכו והתקרבו בזרועות מורמות אל חומת בד שנכתבה עליה המלה "עתיד", הם יצרו עשרות פעמים את המספר 2001. החזאים ניבאו מזג־אוויר גרוע, ואף שבכל רגע היה עלול מטר כבד להינתק מן השמיים, לא ירדה אפילו טיפת גשם אחת. ואגב כך צעד אחרי הילדים איש אחוז אוּפוֹריה ובישר את קִצן על־פני האדמה של השיטות של מאקיאוולי, ודיבר על הצורך הדחוף לשכתב את 'הנסיך' ולכלול בו אך ורק את העקרונות של טוּב־הלב והכבוד ההדדי. ואז הפנו ארבעה מאותם ילדים, ועוד שבעה, את גביהם הקטנטנים אל הנהר האפור ואל השחפים, ונראתה עליהם הכתובת: נהיה מאושרים. זה היה רגע מרגש. אוּשוואלדוּ קאמפּוּש לא היה שותף לו, הוא היה פסיכואנליטיקאי, והיה שקוע ראשו ורובו בחייהם של אנשים אחרים. אבל גם אם משהו שנוגע לנו לא ידוע לנו, איננו פטורים מלהיות חלק מאותו לא־ידוע.

כהרגלו החנה את המכונית ליד גן סַאנְטוּשׁ, ועכשיו הוא פוסע על מרבד של עלי שלכת, שמחריש את צעדיו ההולכים ומתקדמים מתחת לענפים המעורטלים של עצי הטילְיָה. ובניגוד למה שקורה בחלומות של המטופלים שלו, שגופם מתגלה בהם כנטוּל משקל, משוחרר מכובד במרחב החלימה חסר־הגבולות ונעדר־המכשולים, הנה בשעת אחר־הצהריים המאוחרת הזאת מתקדם פרופסור קאמפּוּש - כך היה מוּכּר בקרב אנשי חוגו - עמוס חפצים, ודמותו רְתוּקה לאבני המדרכה מתחת למשא חוֹמרִי שאפשר לומר כי אינו מהוגן. אילו היה היום הזה יום רגיל, והתאריך בלוח־השנה היה שגרתי, היה מבט חסר־פניות מוסיף ברגע הזה נופך של גיחוך לתיאורו. גיחוך שמתעורר כשאדם נתפס במפתיע בעיצומו של מאבק עם משהו מופרז ומיותר, במין חוסר־צניעות המתגלה בהצגתם של חפצים אישיים לעיני הציבור. זו הַפְרזה שחיברה אותו, על־כורחו, לַמצעד של שעות הבוקר לעֵבר חומת הבד, שנשאה את המלה "עתיד".

אבל אם נרצה לחזור לנקודה אשר בה החל הכל, ראוי לומר שעל זרועו הימנית של אושוואלדוּ קאמפּוּש היו תלויים סל קניות, אשר ביצבצו ממנו כמה ספרים וסוליות של זוג נעליים; תיק של מחשב, שהזדקרו מתוכו צרורות של עיתונים מקופלים ברישול, ובנוסף גם התיק הכרסתני הקבוע. על כתפו השמאלית הוא עָמַס מעטֶפֶת פלסטיק שבתוכה סמוֹקינג, וגם חולצה לבנה תלויה על קולב נפרד, כאילו יצאו כל אלה מהמכבסה כדי שיוצגו דווקא על גבו. אושוואלדוּ קאמפּוּש התקדם בחיפזון וכרע תחת נטל המשא הלא־סימטרי, אשר כפה עליו צליעה שאינה הולמת גבר בריא במקום ציבורי. אם כי הוא לא היה בודד בהופעה המרושלת שגורמות הריצוֹת של הרגע האחרון. אדרבה, במורד הרחוב צעדו שני נערים שאחזו בזרי פרחים כה גדולים, עד שאלה כיסו את פניהם והפריעו לצעדיהם הקטנים. ואִמם הצעירה נשאה בחיקה קופסה גדולה של קונדיטוריה, מקושטת בסרט, והתאמצה לשמור עליה בשיווי־משקל, כאילו האריזה הזאת היא בנה־יקירהּ. בצדו האחר של הרחוב שפך בעליו של "סְנֶק־בָּאר אַנדוֹרינְיָה", בניגוד לכל הציפיות, שני דליי מים מעלים קצף לתוך הריבוע שבתוכו צמח עץ עתיק־יומין. בשמיים הופיע מטוס שהגיע מאפריקה דרך מסדרון לא־מקובל והתקדם בטרטור רועם, כאילו מטרתו היא הגג של בניין הפרלמנט. ומי שהיה מביט באותו רגע אל הנהר, היה רואה איך הספינה "בֶּרגַאנְזָה" עוגנת ליד הרציף הקרוב לכיכר הגדולה, ממש לפני המתחם שבתוך שעתיים יורעפו עליו מִמְטרי הכוכבים שיציירו הזיקוקים־די־נור.

אושוואלדוּ קאמפּוּש חשב - "נהיָה מאוחר..."

הוא האיץ את צעדיו במעלה השדרה, ונשען על כושר הכיפוף של הרגל השמאלית, כי הימנית היתה נוקשה בשל עומס החבילות. הוא כלל לא שם לב שממש בפתח בית מס' 75, שאליו הוא עומד להיכנס, יש מקומות פנויים שהיה יכול לחנות בהם. לא עלה על דעתו שכמו בשנים הקודמות, שעת החגיגות הקרֵבה ובאה שינתה את הלוגיקה של החנִייה, ואפילו לא הבחין שבצמרות עצי הטילְיָה כבר נדלקו הפנסים. אבל החיפזון של אושוואלדוּ קאמפּוּש היה מובן, ולפחות היתה לו הצדקה, מאחר שבקרביו של מחשב ה"טוֹשיבָּה" שלו נמצאה הגרסה הראשונה של מאמר שהתכוון לסיימו עד סופו של היום, לאחר שישה חודשים של דחיות והבטחות, ושארית הערב, שלגביה קבע גבולות של יציאה והגעה, היתה תלויה בשעה שבה יסיים את הכתיבה. ובכל־זאת, הקושי של השלמת המשימה כלל לא היה עניין של־מה־בכך.

בבוקר אפילו חשב לוותר.

הפסיכואנליטיקאי ידע שאף שפירסם שלושה כרכים של מאמרים, הוא אוזן קשבת יותר משהוא יד כותבת, והוא כלל לא ניסה להסתיר את תחושת המעצור הזה שלו. אם כי במקרה הנוכחי היה ער לכך שהמשימה שמוטלת עליו קלה למדי. מדובר במאמר שאמור להתפרסם בכתב־עת מקצועי, ועורך כתב־העת הציע שלשאלה המאתגרת, שתהיה הנושא המרכזי של חוברת פברואר, "כמה שוקלת נפש?" יוסיף אושוואלדוּ גם כותרת־משנה מבהירה - "תשובת איש השטח". זה נתיב שיאפשר לו להיחלץ מן המבוי הסתום. העורך דיבר אתו על האפשרות הזאת לפני יומיים וציין את העניין שיש בתרומה של קול ייחודי כמו זה שלו, את החשיבות של נקודת־ראותו של מישהו שנחשב בחוגים מסוימים פסיכואנליטיקאי נערץ, והביע את מלוא העניין והנכונות לכלול את המאמר. רוּי נוּנֶשׁ, עורך כתב־העת, עדיין מוכן לחכות. אושוואלדוּ קאמפּוּש חשב על סדרת ההתייאשויות ועל הדחיות החוזרות ונשנות של מועד ההגשה, והחליט לנצל את יום ראשון למילוי התחייבותו. אבל היום היה הפכפך. בבוקר ביקשה ממנו אשתו, מארִייה־קְרִישְׁטִינָה, שיסיע את אביה לחדר־הכושר, ואחר־כך, בארוחת־הצהריים, הטילה עליו שלל קניות, שהוא ערם במטבח ולא הפסיק להציץ בשעון. אחר־כך החליט - הוא יכתוב את המאמר ויהי מה.

היא שאלה אותו - "אתה עוד יוצא אחרי־הצהריים?"

"כן".

הם התגוררו אז בשתי קומות ב"גני בָּארוּש", גוש מלבני של דירות פאר הפונות לגינה משותפת, ומן הצמחייה המטופחת־להפליא שלה שיגרו אפילו העצים ירוקי־העד צללים רוגעים דרך החלונות. הבריכה היתה אגם חשוף בין קזוארינות. כשהחליט, היתה השעה ארבע אחרי־הצהריים. אושוואלדוּ קאמפּוּש הביט סביבו וראה את הבית מקושט ומעוטר - ברק וזוהַר וקריסטלים, שולחנות עטופים מפות עד לרצפה. כל הסלון, שתקרתו נשענה על עמודים מצופים שַׁיִש, בהק כמו כיכר העיר ביום של תהלוכה. בגדי החג היו תלויים על קולבים, בחניון עמדו המכוניות רחוצות, נקבעו השעות והמפגשים, ועל המגשים, כאילו שוררת בבית הבטחה של מתיקות, נצצו הבּוֹנבּוֹנִים. שבוע קודם־לכן תרם הוא־עצמו להשכנת האיזון הזה. אלא שברגע זה לא היה אושוואלדוּ קאמפּוּש זקוק לסדר הזה, והסדר הזה גם לא היה זקוק לו. נותר לו החלק האחרון של אחר־הצהריים, והוא ניגש למלא את התיק בניירות ובעיתונים והתכוון להיפטר מההתחייבות שקיבל על עצמו. במלוא הטבעיות. עד כדי כך שמארייה־קרישטינה קלטה שאושוואלדוּ קאמפּוּש בעצם יוצא ואינו מתכוון לחזור הביתה, ואפילו לא הופתעה. היא היתה רגילה. בכל אופן, המסיבה במלון "גינְשוּ" נקבעה לאחת־עשרה בערב. שהוא יגיע קצת קודם, כי רוב האנשים יגיעו כבר בעשר. היא־עצמה תהיה שם בערך בעשר־ורבע. והיא אפילו אמרה לו באיזה כביש מהיר הוא צריך לנסוע, ובאיזה כיוונים, מעקפים וקיצורי־דרך במקרה שתהיה איזו בעיה בתנועה, ובעודה מדברת מסרה לו את הסמוֹקינג, את נעלי הלַכָּה שהוא אפילו לא מדד, את החולצה ואת עניבת המשי בעלת הסיכה התואמת, והמליצה בלי־הרף על זה ועל זה, אבל כשהבינה שהוא צריך לסיים מאמר, הרגישה את עצמה מארייה־קרישטינה מותקפת. היא התקוממה.

"מה זה צריך להיות, אושוואלדוּ?"

היא התקשתה להאמין שבָּערב של יום ראשון האחרון בשנה, שלא לדבר על כך שהוא האחרון במילֶניוּם, מחפש לו אושוואלדוּ מקלט בקליניקה בשביל לכתוב מאמר, אף שהוא יודע יפה מאוד שצלצולי הטלפון לא מרפים ממנו שם, וגם הוא אינו מרפה מהם. ונימת ההתמרמרות שבקולה גברה, עד שלבסוף אמרה - "אל תרמה אותי, אושוואלדוּ, אתה לא תכתוב שום מאמר, אתה תיצמד לטלפונים שלך ותחכה לטפל במי שיתקשר אליך…" באמצע הסלון, ממלאת את כל החלל עד לעמודים, מארייה־קרישטינה נואשת - "הבנתי, אושוואלדוּ, אתה לא תגיע למלון לא בעשר, לא באחת־עשרה, לא בחצות, לא בשתיים, לא בשלוש. אתה בכלל לא תגיע…" ולרגע ניסתה להוציא מידיו את הבגדים שהכינה יום קודם־לכן, ושניהם משכו את הבגדים ואת התיקים, כל אחד לצד שלו. זו היתה סצנה ישנה־נושנה, שהתחוללה ביניהם מדי פעם. אחר־כך התווכחו בקול רם. ומאחר שאמר שהוא מתכוון להתקשר אליה במשך הערב, ביקשה מארייה־קרישטינה שלא יטלפן אליה, שלא ישקר, שלא יגיד שהוא כבר בדרך בעוד שהוא אפילו לא יָצא, כהרגלו. היא אפילו לא תיקח איתה את הנייד, שבעצם לא נכנס לה לתיק הכסוף שהיא מתכוונת להשתמש בו הערב. בעצם, מבחינתה, בכל מה שנוגע לאושוואלדוּ, היום הזה והלילה הזה גמורים.

ויוצאת מכליה, ועודה מנסה להוציא מידיו את הבגדים, צעקה - "לך, תסתלק, הבעיה לא שלי, היא שלך. לך, תיעלם מהחיים שלי…"

"בסדר, אני מסתלק".

אושוואלדוּ קאמפּוּש יאמר מאוחר יותר שברגע ההוא ירו עיניה של מארייה־קרישטינה ברקים של זעם. הוא־עצמו חש אליה טינה בגלל האדישות שרחשה כלפי מה שדרשה ממנו עבודתו, והוא טרק מאחוריו את הדלת ויצא מהבית דרך הגינה, נושא את החליפה על כתפו, כורע תחת נטל התיק והשקיות, והלך מבלי להביט לאחור. אבל לאורך המסלול עד סאנטוּש כבר הצטיירה בעיניו הסיטואציה באופן אחר. אושוואלדוּ היה פסיכואנליטיקאי, אדם שרגיל לחקור את מקור הבעיות, ובתוך זמן קצר הגיע למסקנה שהבעיה היא שלו, והבטיח לעצמו שיפתיע את מארייה־קרישטינה בכך שיקדים להגיע למלון "גינְשוּ". בעודו עולה בשדרת סאנטָה פּוּלְקֶרְיָה עמוס חפצים, רק צייר בדמיונו איך יצליח להיחלץ מן המאמר הזה, "כמה שוקלת נפש? - תשובת איש השטח", כדי שיוכל לחולל את השמחה הזאת בחייה של מארייה־קרישטינה, שוודאי תהיה שם בתסרוקת המושלמת, ובשמלה ובנעליים עם אלף הרצועות ללא־דופי - כל העולם הזה שהיא שקועה בו כבר יותר משבועיים, בשיא הפעלתנות. מארייה־קרישטינה, בתו של פוּלְגָאדוּ, ממשפחת סוחרי העתיקות, מנהלת הבתים של אביה, היתה אשה אלגנטית, מורגלת ברזי הרהיטים, העץ והמתכות, בהפסדים וברווחים שהם מביאים עם הזמן, ולכן התקשה אושוואלדוּ לקבל שהיא מסוגלת להציב במרכז חייה, בדבֵקות ילדותית שהורגת אותו, מעשים וחפצים הכרוכים בחגיגוֹת שטותיות.

שכן מהו ליל המילֶניוּם? אם נתעמק בדבר, הוא בסך־הכל מעט מאוד, רק נקודת־ציון על־פני המסלול של כדור־הארץ, וספִירה שרירותית בהשתלשלות ההיסטוריה. דרך אחת מני רבות לציין את המצב הפרימיטיבי של הציות האנושי לקצב של גרמי השמיים הבלתי־מושגים. מכל מקום, כל תרבות והעידנים שלה, המילֶניוּמים שלה, הנקשרים בדרך־כלל ביסודות מגוחכים לגמרי. ואף־על־פי־כן, דומה שבעיני מארייה־קרישטינה זה רגע מיוחד־במינו, שציפיותיה ממנו מרקיעות שחקים. לפי דעתה, רגעים מעין אלה נועדו לכך שאנשים יתאספו סביב שולחנות, ילבשו בגדים חדשים ויענדו תכשיטים חדשים, ושמכל המהומה הזאת יֵצאו סרטי וידיאו ואלבומים מלאים תמונות. במלותיה שלה - רגעים כאלה נועדו בראש ובראשונה לכך שאנשים יצחקו ויהיו מאושרים. והנקודה האחרונה היתה היחידה שנגעה לו. בעצם, שמחת־החיים של מארייה־קרישטינה היתה תכונת־האופי המיוחדת שלה שמשכה אותו ועשתה אותה חיונית כל־כך בשבילו. בחוגים המקורבים אף נהגו לומר הרבה דברים לא מבוססים, אבל לאמיתו של דבר, אושוואלדוּ לא הגיע אל טרקלין העמודים של סֶניוֹר פוּלְגאדוּ בגלל ציפוי השַׁיִש שלו. אדרבה. הוא התחתן עם מארייה־קרישטינה אך ורק מתוך סיבות נכונות, כמוסות, סיבות שאין מתארים ואף־על־פי־כן הן מאחדות על־גבי כריות אנשים שמעולם לא התראו קודם־לכן. הסיבות האמיתיות והטבעיות. אבל מעבר לכל הסיבות האלה, המפורשות והמובלעות, היה הצחוק של מארייה־קרישטינה. צחוקהּ הצרוד מעט, המתפרץ. למה התגלעו ביניהם המחלוקות? בכל אופן, הוא נשבע לעצמו שיתייצב שם בזמן. ומשום כך נחפז להתגבר על המשימה הראשונה, כדי לבצע את השנייה ולהגיע בשעה המדויקת ל"גְרַאנדֶה הוֹטֶל דוּ גינְשוּ". אושוואלדוּ לא שם לב שעצי הטילְיָה מעורטלים כליל, ואף לא הבחין בהמולה המקדימה את השעה שבה הכל נעצר. בעודו עולה בשדרת סאנטָה פּוּלְקֶרְיָה שאף להצליח בשתי המשימות - "את תראי, מארייה־קרישטינה, את תראי שאת טועה…"

ואחר־כך נכנס לבניין גוֹלדוֹני, מס' 75 בשדרה, שעל דלתו, באמצע לוחית, היה רשום שמו - אושוואלדוּ קאמפּוּש, פסיכואנליטיקאי, אוניברסיטת לוֹוֶן. וכשהיה במבואה הזמין מיד את המעלית, וה"שִׁינְדְלֶר" הישנה, בעלת התא הפתוח, ירדה.

אני מניחה איפוא שהכל התרחש כך - כאשר הגיע אושוואלדוּ קאמפּוּש לקומה החמישית, כשרק הציב את כף רגלו מחוץ למעלית, כבר שמע את שני הטלפונים של הקליניקה מצלצלים בעת־ובעונה־אחת. גם הנייד רטט שוב בכיסו. זה נורמלי. הפסיכואנליטיקאי ידע יפה מאוד שבימים של אינטנסיביות קולקטיבית גדולה מתעצמות גם המגמות בחייו של כל אחד והנסיבות הפרטיות משנות דרגה וצורה. הדיכאוניים נעשים דיכאוניים יותר, מוכי הפוביות מתבצרים יותר בפחדיהם, הכפייתיים נהיים נוקדנים יותר, ההיסטֶריים פגועים יותר, האוּפוֹריים גרנדיוזיים יותר, ממש כשם שבמישור אחר מרגישים העניים עניים יותר והאמידים עשירים יותר, והשאפתנים יומרניים יותר. אז מה יעשה? יענה? לא יענה? - הוא הביט בשעון הדיגיטלי, שהסְפרוֹת שלו הופיעו ונעלמו זו אחר זו לקראת שש, וחשב - "אני מאחר, הפעם לא אענה לאף־אחד, אפילו לא ללאזארוּ קאטֶמבֶּה…" שכן קולו הנרחב של המטופל הזה שלו, ההברות המאונפפות המקוצצות שלו, המתאפיינות במקצב מרקד, הם שמילאו ברגע זה את חלל ההוֹל של הקליניקה שאך נכנס אליו. וכאילו האיש הזה ממתין לו כאן בכבודו־ובעצמו, הוא שמע אותו אומר - "דוקטור, הנה מגיע אוטובוס מאה וארבע, הנה הוא נוסע, הוא מתקרב לכיוון שלי, ואין לו נהג..."

אושוואלדוּ נעמד ליד הכניסה לחדר, הקשיב. הוא ידע יפה מאוד איך זה - שבוע אחר שבוע חזרה הסיטואציה ונשנתה. לאזארוּ קאטֶמבֶּה לקה באי־ראייתם של הנהגים שצבע עורם כצבע עורו. זו היתה מין אי־ראייה מכוּונת, צורה מסוימת של התכחשות המבט, שתקפה אותו לפני כמה שנים. המטופל ציפה שהוא יענה לו מעבר לקו. אבל אושוואלדוּ קאמפּוּש לא היה פסיכואנליטיקאי שעושה בקליניקה שלו שלוש פגישות טיפוליות בשבוע ואחר־כך עוד עוזר למטופל לעלות לאוטובוס בשיחה בטלפון, כאילו הוא איזה מתנדב בער"ן. צריך להבדיל - עבודתו נוגעת למקור העיוורון הזה, ולא לנסיבות המדויקות שבהן המטופל מוֹעֵד בעלטה. תפקידו אינו העיסוק בסימפטומים הקונקרטיים, אלא התעמקות בגורמיהם, כדי להביא להתמרדות נגדם. וזה תהליך אטי, תהליך שבו משחזרים את החיים תוך כדי חיקוי לוגי של המהלך הטבעי שלהם, שאינו לוגי מעצם הגדרתו. ואף־על־פי־כן, כשלאזארוּ קאטֶמבֶּה עמד לפני אוטובוס בנסיבות שבהן מדובר, היה די שישמע את קולו של המטפל שלו מעֶברו האחר של הקו וכבר היה יכול להתקדם לעבר כלי־הרכב, להיכנס עם שאר הנוסעים, להתמסר לנסיעה ולהגיע הביתה בשלום. כשחשב על התוצאה המיידית הזאת היה אושוואלדוּ קאמפּוּש נכנע לפעמים, למרות הכל. הכניעה הזאת אפילו כבר התרחשה כחמש או שש פעמים מאז שלאזארוּ מטופל שלו. אבל ברגע זה לא התכוון להיכנע, הוא לא יפגע במארייה־קרישטינה, הוא מכבד אותה מספיק כדי לשמור בשבילה את הזמן הנחוץ ביום האחרון של השנה. אלא שקולו של האיש בקע מהמכשיר והציף את ההוֹל - "זה אני, לאזארוּ. הנה הוא מגיע ואין אף־אחד על־יד ההגה. דוקטור, אתה שומע את לאזארוּ קאטֶמבֶּה?"

לא, הוא לא שומע. חוץ מזה, גם אם יצליח להעלות את לאזארוּ קאטֶמבֶּה לאוטובוס הערב, עדיין לא יפתור המטופל את אשליית האִיוּם שהשתכן בפנטזיה שלו. ואין לשכוח עוד מציאות - ברחבי העולם יש מספר אינסופי של מטופלים זהים שאיש לא עוזר להם לעשות ולוּ צעד זעיר. רבים התדפקו על דלתו, והוא־עצמו לא היה יכול לטפל בהם. האם שלושת הטלפונים שלו לא היו עמוסים בצלצולים, בכעשרה מסרונים, בנוסף להודעות מוקלטות באותו מספר? אז למה יחס חריג כזה כלפי לאזארוּ קאטֶמבֶּה? רק משום שהגיע אליו באמצעות חברו ז'וּנוֹ ד'אַלְמֵידָה? - קולו של האנגולי הוסיף להדהד בהוֹל - "דוקטור, אין אף־אחד על־יד ההגה, אין נהג. אני כאן לבדי, מסתכל בהגה ומתמלא בְּהַרגשות..." - כן, הוא ינתק, וברגע שישתחרר מהטלפונים, ישתחרר גם מהפלסטיקים שעוטפים את הבגדים ואת הספרים והנעליים, ובהיעדרה של אנה פָאוּשְׁטָה, המזכירה הביקורתית שלו, יהיה לו נוח להשתלט כהרגלו על חלל המשרד. אושוואלדוּ חש רגוע מראש. אם לא יסיים את המאמר, אז לא יסיים, וזה יהיה רק הניסיון האחרון. אבל לפחות יהיה בטוח שבשעה עשר, בניגוד לציפייה הנכזבת של מארייה־קרישטינה, הוא ייכנס ל"גְראנדֶה הוֹטֶל דוּ גינְשוּ", כפי שהיא רצתה ועכשיו גם הוא רוצה. בחוץ היה קר, בתוך הקליניקה היה האוויר קפוא, אושוואלדוּ הפעיל את החימום, הדליק את כל האורות, ועמד באמצע החדר וחיכך ידיים במרץ - "אח! הגינְשוּ הזה!" לא היה לו מושג איפה נמצא המלון, למרות התמונות מאולם האירועים וגם המפה שהיו מודפסות בפרוספקט. אבל הפרטים האלה לא היו חשובים. הוא התיישב ליד שולחן־הכתיבה. ברגע זה חש את עצמו מועצם, נחוש. הוא, נחישותו, הקליניקה המוארת והיקום פועלים הערב שכם אחד, בהרמוניה, רצים יחדיו לעבר ה"גינְשוּ".

הוא הצליח להתרכז. סוף־סוף אושוואלדוּ קאמפּוּש לבדו.