בתוך הוורידים 4 - אמיתות שזורות ברעל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בתוך הוורידים 4 - אמיתות שזורות ברעל
מכר
מאות
עותקים
בתוך הוורידים 4 - אמיתות שזורות ברעל
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בתוך הוורידים 4 - אמיתות שזורות ברעל

5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עפרה זינגר
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 255 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

לאנדר נגמרו האפשרויות.
הוא הרעיב את כל מערכות היחסים בחייו והמשיך להזין את ההתמכרות שלו.
האדלי איננה. 
אימא שלו העיפה אותו מהבית.
הוא הגיע לשפל המדרגה באופן רשמי, והוא יודע שיש רק מוצא אחד.
הסיכוי האחרון שלו הוא לחזור לגמילה, ואין לו ברירה אלא להיגמל ולהישאר נקי.

אחרי סיום מערכת היחסים עם אנדר, האדלי צריכה לגלות את עצמה מחדש.
היא כבר לא מזהה את עצמה, כשהיא מביטה במראה.
היא הפכה לדבר שממנו הכי פחדה, והכול בגללו.
היא שקרנית, ויש לה סוד.
וכשאנדר יגלה, החיים שלהם ישתנו לנצח.

האהבה לא מנצחת הכול, אבל היא סלחנית יותר ממה שאנחנו חושבים.
האם האמת של האדלי תצליח להציל אותם, כשהרעל יתייבש? 

פרק ראשון

פרולוג

האדלי
חודשיים לאחר מכן

החרדה היא אולי הכלבה הכי רצינית שפגשתי בחיים. בשלב מסוים חשבתי שהמציאות גרועה יותר, אבל ממנה אפשר עוד להימלט. מעולם לא חשבתי שניצחתי את החרדה שהשתלטה על מוחי או שהתגברתי עליה. מעולם לא נרפאתי, אבל כשהמצב היה טוב - כשאנדר היה כאן - הרגשתי שאני סוף־סוף יכולה לנשום.

הוא לא כאן עכשיו, ואני שוב מרגישה שאני טובעת.

לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו חודשיים. כשהוא עזב אותי אז, חשבתי שזה הכאב הכי גרוע שיכולתי להרגיש, אבל זה שונה לגמרי. אני נפרדתי ממנו. הפנים שלו, ההתנהגות שלו... הוא קיבל את זה שסיימתי את מערכת היחסים בינינו, אבל כאילו לא לגמרי האמין לי. אנדר עזב בלי לריב. אפשר לומר שאפילו ראיתי בעיניו ניצוץ קטן של תקווה.

מה ששונה הפעם הוא שיש בידי את הכוח לשנות את המצב. יכולתי להישאר איתו. יכולנו לנסות למצוא דרך לגרום לזה לעבוד, אבל זה לא הכיוון שהלכנו אליו. לאהוב מכור זה כמו לחיות עם לב שבור. מעבירים את הימים בציפייה לבלתי נמנע. בציפייה לזה שהלב שלך ייתלש לחלוטין מגופך.

לא חיכיתי שזה יקרה. לא יכולתי לעמוד מהצד ולראות אותו הורג את עצמו. תקראו לזה המוצא הקל או איך שלא תרצו, אבל הייתי חייבת לשים לזה סוף. החלטתי לעקור לעצמי את הלב במקום, והגשתי לו אותו בלי לחשוב פעמיים. החודשיים האחרונים עברו כמו בתוך חלום בלהות. אני קליפת אדם, ואני אפילו לא טורחת לאסוף את השברים. נותנת להם להתפזר למרגלותיי על הרצפה.

אין לי בעיה להיות שבורה, אבל לא מתאים לי לחיות עם אדם שמחזיק את ליבי בידיו המצולקות והפצועות. חשבתי שאנדר יחסל אותנו, אבל בסוף זאת הייתי אני. זאת תמיד הייתי אני. אני זאת שוויתרה עלינו. ויתרתי עליו. ועכשיו אני משלמת את המחיר בכל יום מחדש.

לא עובר יום מבלי שאני חושבת עליו. החבר הכי טוב שלו נשאר בסביבה שלי ומהווה תזכורת מכאיבה. אפשר לומר שאני מנסה להדוף כל שיחה שעוסקת באנדר, אבל זה יהיה שקר. אני מעמידה פנים שלא אכפת לי מה שלומו או מה קורה איתו, אבל כשהקולות שלהם נחלשים אני מתאמצת לשמוע. עדיין אכפת לי, כי אני עדיין אוהבת אותו, וזאת האמת השזורה ברעל.

האהבה שלנו הייתה רעילה, ועכשיו הארס שלו זורם בוורידים שלי כמו ההרואין שהוא מזריק לוורידים שלו.

אני מביטה במראה ומסתכלת על מצבי הנוכחי והמבולגן. השיער שלי לא מסודר והשקיות שמתחת לעיניי נראות כמו חבורות. זה מה שנהיה ממני, אבל עכשיו החור החלול בחזה שלי מסתיר סוד. סוד משלי שאני לא חייבת לחלוק עם אף אחד אחר.

נשימה רועדת נמלטת משפתיי, כשאני מביטה למטה על חתיכת הפלסטיק הלבנה שבידי. אני מביטה ומחכה שמשהו יקרה. חשה שהדקות נמתחות לשעות, אבל אז משהו מתחיל להופיע סוף־סוף. הלב שלי שוקע, ואני מרגישה שהריאות שלי קורסות. באופן כללי, אני תמיד מצפה לגרוע מכול, אבל זה לא מכין אותי למצב שבו זה באמת קורה. המסך הקטן מתחיל להראות את הדבר האחד שממנו חששתי.

לא, לא, לא...

אני עוצמת את עיניי ומרגישה דמעה זולגת החוצה כשאני משחררת נשימה מקוטעת.

אני פוקחת את עיניי ורואה את אותו הדבר. הסוד שלי.

שני קווים ורודים.

אני בהיריון.

 

פרק 1

אנדר

צליל צפצוף רם נשמע בחדר ומבהיל אותי. אני מרים את סנטרי מהחזה ומרגיש את ההתכווצות בשריריי. עפעפיי נפקחים באיטיות, ולוקח לאישונים שלי רגע להסתגל לאור החזק שבוקע מהטלוויזיה. אני לא מצליח לקרוא את המילים שחולפות על המסך, אבל זה סתם תרגיל בטיחות דפוק. התעוררתי בלי שום סיבה.

הלשון שלי נדבקת לחיכי ואני מרגיש כאילו שפשפתי את השפתיים הסדוקות שלי עד זוב דם בנייר זכוכית. אני מנגב את הריר מזווית פי ומצמצם את עיניי כדי לקרוא את השעה על הממיר. השעה כמעט שלוש בבוקר, אבל לזמן אין כל משמעות עבורי יותר. אני מבולבל ומסומם, בדיוק כמו שהייתי במהלך החודשיים האחרונים.

לא תכננתי לחזור למקום הזה ולהיות שוב בדרכי אל שפל המדרגה, אבל גם לא תכננתי שהחיים שלי יתחרבנו ככה. לא תכננתי שהאדלי תשבור את הלב שלי, אבל זה המצב כרגע. סוף־סוף נמאס לה מהשטויות שלי, ואני לא יכול להאשים אותה. אפילו לי נמאס מהשטויות שלי. הייתי נפרד מעצמי, אם הייתי יכול.

ביליתי את החודשיים האחרונים בלהתמסטל כמה שיותר ולשכוח ממנה. הגעתי לשפל המדרגה בעבר, ואני עוד לא שם. אין גבול לאומללות ולהתמכרות שלי. מצבי מתדרדר במהירות. שיקרה מה שיקרה. אני לא רוצה למות, באמת שלא, אבל נמאס לי להיות חולה ועייף.

אני רוצה להירדם ולא להתעורר יותר. אני רוצה להירדם ולהתעורר כשהיא לצידי. אני רוצה שני דברים שלא יכולים להיות לי. אז במקום זה אני מעביר את זמני כשאני צף על ענן כותנה שחור, והרעל שלו זורם לי בוורידים. אני לא יודע אם ההרואין משפר את המצב או שפשוט לא אכפת לי יותר.

כשהאדלי נפרדה ממני הרגשתי אבוד כמו עכשיו. איבדתי את סירת ההצלה שלי וכל מה שנשאר לי עכשיו זה הקביים שלי. כולם תמיד עוזבים, אבל הסמים תמיד פה. אולי ההרואין היה סירת ההצלה שלי, והאדלי הייתה רק קביים. ביליתי כל כך הרבה זמן בחתירה נגד הזרם, ולא הגעתי לשום מקום. הכול התחרבן, הפסקתי להילחם בגאות ונתתי למים לשאת אותי במורד הזרם.

אם אתאפס על עצמי, אוכל להתחנן ולהתרפס. אולי אפילו אצליח לחזור אליה. כשהיינו ילדים לימדו אותנו להבדיל בין אסור למותר. אנחנו יודעים מה צריך לעשות ומתי צריך לעשות את זה, אבל לפעמים אני לא מרגיש שזה שווה את המאמץ. לפעמים מתעייפים ממלחמות ומרימים דגל לבן, גם אם זה לא הדבר הנכון לעשות.

אני מתחיל לחשוב שאני בחיים לא אצליח להתאפס על החיים שלי.

ואם אני לא אתאפס על עצמי - אלה חיים שאני אחיה בלי האדלי.

העיניים שלי נעשות כבדות. השעה בשעון לא משנה. הגוף שלי מזמזם מההיי והעיניים שלי מתגלגלות בחוריהן באיטיות. אין טעם להילחם כדי להישאר ער. העפעפיים שלי נעצמים, ואני מטה את ראשי לאחור עד שהוא פוגע במשענת הספה. אני מעדיף שינה על פני ערות. הסיוטים שלי לא מפחידים כמו החלומות בהקיץ שלי.

אני מוחה את השינה מעיניי, כשאני נכנס למטבח. הבית שקט וריק, אז אין צורך לדאוג מעימותים היום. אימא שלי משגעת אותי. היא אסרה עליי להשתמש בסמים ואמרה שלא אוכל להישאר פה אם אמשיך להשתמש, אבל זה חסר משמעות בעיניי. הייתי חסר בית בעבר, אז לא יפתיע אותי אם היא תעיף אותי מהבית. אני גם יודע שיש מקום רך בליבה לילד היחיד שלה, ואני מנגן גם על זה.

אני דפוק, מעולם לא טענתי שאני מושלם.

האוויר הקר מהמקרר מקפיא את פניי, כשאני פותח את הדלתות. האור חזק, ואני מצמצם את עיניי בזמן שאני סורק את המדפים. אימא שלי בהתקף בריאות, אז כל מה שהיא קונה זה חרא טרי. הרצון שלי הוא במשקה מחורבן כדי לשטוף את הטעם היבש מהפה שלי, אבל כל מה שיש שם זה שייקים מוכנים מראש. אני מעיף כמה בקבוקים מהדרך ומחפש בקבוק מים.

הגוף שלי כואב, הלב שלי הולם ואני מוכן לחזור לישון כשאסיים את ההרפתקה שלי פה. אני מתייאש מהחיפוש אחר בקבוק מים ולוקח את אחת מהכוסות לדרך שלה, שמלאות במשקה ירוק וסמיך. המכסה נפתח ואני מחזיק את הכוס ביד אחת וגומע מלוא הפה עיסה ירוקה. זה לא בדיוק מה שחיפשתי, אבל אני מיובש, וסביר להניח שאני צריך את החומרים התזונתיים בשלב הזה.

״אנדר.״ הקול של אימא שלי שובר את הדממה. אני מרחיק את המשקה מפי, סוגר אותו במכסה ומחזיר אותו למקרר. אני לא יודע מה השעה, אבל היא אמורה להיות בעבודה. או איפשהו, בכל מקום, רק לא כאן. ״אנחנו צריכים לדבר.״

הבטן שלי צונחת, ואני מרגיש את הריאות שלי מתרוקנות. אני לא רוצה להיות חסר בית שוב, אבל ״אנחנו צריכים לדבר״ זה קוד ל״אני מעיפה אותך״.

אני מסתובב באיטיות כדי להביט בה. העיניים שלי פוגשות את עיניה הכחולות הבהירות, כשהיא עומדת מולי. היא לא מחייכת אליי כמו פעם. הפנים שלה עייפות. היא נראית כאילו לא ישנה שבועות, ואני יודע שזה בגללי. זה מה שאני עושה. אני גורר את כולם איתי למעמקי הגיהינום.

״על מה?״ אני שואל אותה בטון רגוע ואדיש.

היא בולעת רוק וממצמצת במהירות, כשהעיניים שלה מתלחלחות. ״אתה יודע על מה.״

אני מעיף בה מבט משועמם, אדיש, גם כי אני יודע מה הכיוון וגם כי אני ממש רוצה לחזור לישון. ״בטח.״

״ביקשתי ממך רק דבר אחד, אנדר.״ הפנים שלה קרות, אבל העיניים שלה חמימות כשהן מקפצות בין עיניי. ״אני לא רוצה לעשות את זה, אבל לא השארת לי ברירה.״

״כן, אני יודע.״ אני נאנח, מעביר משקל מרגל לרגל באי נוחות ומשפיל את עיניי. ״אפשר לסיים עם זה?״

אני מרגיש את העיניים שלה קודחות חורים בצידי ראשי. ״למה אתה עושה את זה, אנדר? אלה לא חייבים להיות החיים שלך. אתה תהרוג את עצמך אם תמשיך ככה. אני כבר לא יודעת מה לעשות בשבילך יותר.״

אני משאיר את העיניים שלי דבוקות לרצפה ומושך בכתפיי. ״את לא יכולה לעשות כלום.״

״למה לא אכפת לך?״

כי לה לא אכפת.

אני מושך בכתפיי.

״אתה רוצה לחיות ככה?״

אני לא רוצה לחיות בלעדיה.

אני מושך בכתפיי שוב.

״אנדר, בבקשה,״ אימא שלי מתחננת. ״מגיע לך לחיות. זה לא חייב להיות ככה.״

אני מביט בה ומרגיש ריקנות, כשהדמעות שלה מכתימות את לחייה שוב. ״מתי את רוצה שאני אעזוב?״

״לאן תלך?״

״זה משנה?״ הטון שלי קצר וקר. אין לי לאן ללכת. אם היא באמת מעיפה אותי, כדאי שאהרוג את עצמי עם החרא הזה, אבל אני לא יכול להגיד לה את זה. אני לא יכול להודות כמה חלש אני באמת וכמה אני לא רוצה את זה יותר. בישלתי את הדייסה שלי, ואני צריך לאכול אותה. ״אני כבר לא הבעיה שלך, אימא.״

״זה לא אומר שלא אכפת לי,״ היא לוחשת ונשמעת חלשה כמו הקול שלה.

״מתי?״ אני מתפרץ עליה ורואה איך היא מתכווצת. לא אכפת לי יותר. זין על זה וזין עליה. זין על הכול. אני לא רוצה להרגיש, רק רוצה להתמסטל ולסלק כל מחשבה מתועבת שרודפת את מחשבותיי.

היא מהדקת את הלסת שלה ומביטה בי מבעד לדמעות. ״עד מחר בערב.״

אני מחייך. היא חכמה, אני מודה. היא יודעת שאם היא תיתן לי עוד זמן, אני רק אנצל את זה. כמו טפיל מחורבן. כל עוד היא תמשיך להיות המארחת שלי, אני אמצוץ לה את הדם. אימא שלי מצמצמת את עיניה לעומתי, כשהיא רואה את הגיחוך על שפתיי. היא מתנשפת ואני רואה את התסכול על פניה, כשהיא מסתובבת ויוצאת בהפגנתיות מהחדר.

אני מקשיב לקול צעדיה כשהיא עולה במדרגות ושומע את דלת חדר השינה שלה נטרקת מאחוריה. אני הגורם לכאב שלה ולאכזבה שלה, ומשום מה זה עוד יותר מעצבן אותי. אני לא צריך שיגוננו עליי, אבל יהיה נחמד אם יתנו לי איזשהו סיכוי. האם אני זה שחי באשליות משום שאני חושב שמגיע לי סיכוי? האמת היא שאין לי את מי להאשים, אלא את עצמי. אלה ההשלכות של המעשים שלי.

אני עייף. כל כך עייף. מרכין את ראשי ומשפשף את עורפי, כשאני יוצא מהמטבח באיטיות. כבדות מרחפת באוויר כשאני חוזר אל המרתף. היא מחניקה, ואני לא מצליח לנשום. חשתי תבוסה פעמים רבות בחיי, אבל זאת הפעם הראשונה שאימא שלי באמת ויתרה עליי. אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותה, אבל בחיי שזה כואב. זה משהו שהייתי צריך לחזות. תוצאה נוספת של מעשיי. זה המסמר האחרון בארון הקבורה שלי.

לכולנו יש רגעים של טעות בשיקול הדעת. לפעמים אנחנו לא מודעים להשלכות של המעשים שלנו. אנחנו בסך הכול בני אדם אחרי הכול. אנחנו מפשלים ואנחנו מתקנים. הלוואי שזה היה כזה קל. אני מביט על ההתמכרות שלי, שמפוזרת על שולחן הקפה וצונח על הספה. אנחה מקוטעת נמלטת משפתיי כשאני מרים את המזרק והכפית. אני שולט לגמרי בחלק של הפשלות, אבל עוד לא לגמרי הבנתי את החלק של התיקונים.

אולי אף פעם לא אבין.

 

 

עוד על הספר

  • תרגום: עפרה זינגר
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 255 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

בתוך הוורידים 4 - אמיתות שזורות ברעל סי. אם. רדקליף

פרולוג

האדלי
חודשיים לאחר מכן

החרדה היא אולי הכלבה הכי רצינית שפגשתי בחיים. בשלב מסוים חשבתי שהמציאות גרועה יותר, אבל ממנה אפשר עוד להימלט. מעולם לא חשבתי שניצחתי את החרדה שהשתלטה על מוחי או שהתגברתי עליה. מעולם לא נרפאתי, אבל כשהמצב היה טוב - כשאנדר היה כאן - הרגשתי שאני סוף־סוף יכולה לנשום.

הוא לא כאן עכשיו, ואני שוב מרגישה שאני טובעת.

לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו חודשיים. כשהוא עזב אותי אז, חשבתי שזה הכאב הכי גרוע שיכולתי להרגיש, אבל זה שונה לגמרי. אני נפרדתי ממנו. הפנים שלו, ההתנהגות שלו... הוא קיבל את זה שסיימתי את מערכת היחסים בינינו, אבל כאילו לא לגמרי האמין לי. אנדר עזב בלי לריב. אפשר לומר שאפילו ראיתי בעיניו ניצוץ קטן של תקווה.

מה ששונה הפעם הוא שיש בידי את הכוח לשנות את המצב. יכולתי להישאר איתו. יכולנו לנסות למצוא דרך לגרום לזה לעבוד, אבל זה לא הכיוון שהלכנו אליו. לאהוב מכור זה כמו לחיות עם לב שבור. מעבירים את הימים בציפייה לבלתי נמנע. בציפייה לזה שהלב שלך ייתלש לחלוטין מגופך.

לא חיכיתי שזה יקרה. לא יכולתי לעמוד מהצד ולראות אותו הורג את עצמו. תקראו לזה המוצא הקל או איך שלא תרצו, אבל הייתי חייבת לשים לזה סוף. החלטתי לעקור לעצמי את הלב במקום, והגשתי לו אותו בלי לחשוב פעמיים. החודשיים האחרונים עברו כמו בתוך חלום בלהות. אני קליפת אדם, ואני אפילו לא טורחת לאסוף את השברים. נותנת להם להתפזר למרגלותיי על הרצפה.

אין לי בעיה להיות שבורה, אבל לא מתאים לי לחיות עם אדם שמחזיק את ליבי בידיו המצולקות והפצועות. חשבתי שאנדר יחסל אותנו, אבל בסוף זאת הייתי אני. זאת תמיד הייתי אני. אני זאת שוויתרה עלינו. ויתרתי עליו. ועכשיו אני משלמת את המחיר בכל יום מחדש.

לא עובר יום מבלי שאני חושבת עליו. החבר הכי טוב שלו נשאר בסביבה שלי ומהווה תזכורת מכאיבה. אפשר לומר שאני מנסה להדוף כל שיחה שעוסקת באנדר, אבל זה יהיה שקר. אני מעמידה פנים שלא אכפת לי מה שלומו או מה קורה איתו, אבל כשהקולות שלהם נחלשים אני מתאמצת לשמוע. עדיין אכפת לי, כי אני עדיין אוהבת אותו, וזאת האמת השזורה ברעל.

האהבה שלנו הייתה רעילה, ועכשיו הארס שלו זורם בוורידים שלי כמו ההרואין שהוא מזריק לוורידים שלו.

אני מביטה במראה ומסתכלת על מצבי הנוכחי והמבולגן. השיער שלי לא מסודר והשקיות שמתחת לעיניי נראות כמו חבורות. זה מה שנהיה ממני, אבל עכשיו החור החלול בחזה שלי מסתיר סוד. סוד משלי שאני לא חייבת לחלוק עם אף אחד אחר.

נשימה רועדת נמלטת משפתיי, כשאני מביטה למטה על חתיכת הפלסטיק הלבנה שבידי. אני מביטה ומחכה שמשהו יקרה. חשה שהדקות נמתחות לשעות, אבל אז משהו מתחיל להופיע סוף־סוף. הלב שלי שוקע, ואני מרגישה שהריאות שלי קורסות. באופן כללי, אני תמיד מצפה לגרוע מכול, אבל זה לא מכין אותי למצב שבו זה באמת קורה. המסך הקטן מתחיל להראות את הדבר האחד שממנו חששתי.

לא, לא, לא...

אני עוצמת את עיניי ומרגישה דמעה זולגת החוצה כשאני משחררת נשימה מקוטעת.

אני פוקחת את עיניי ורואה את אותו הדבר. הסוד שלי.

שני קווים ורודים.

אני בהיריון.

 

פרק 1

אנדר

צליל צפצוף רם נשמע בחדר ומבהיל אותי. אני מרים את סנטרי מהחזה ומרגיש את ההתכווצות בשריריי. עפעפיי נפקחים באיטיות, ולוקח לאישונים שלי רגע להסתגל לאור החזק שבוקע מהטלוויזיה. אני לא מצליח לקרוא את המילים שחולפות על המסך, אבל זה סתם תרגיל בטיחות דפוק. התעוררתי בלי שום סיבה.

הלשון שלי נדבקת לחיכי ואני מרגיש כאילו שפשפתי את השפתיים הסדוקות שלי עד זוב דם בנייר זכוכית. אני מנגב את הריר מזווית פי ומצמצם את עיניי כדי לקרוא את השעה על הממיר. השעה כמעט שלוש בבוקר, אבל לזמן אין כל משמעות עבורי יותר. אני מבולבל ומסומם, בדיוק כמו שהייתי במהלך החודשיים האחרונים.

לא תכננתי לחזור למקום הזה ולהיות שוב בדרכי אל שפל המדרגה, אבל גם לא תכננתי שהחיים שלי יתחרבנו ככה. לא תכננתי שהאדלי תשבור את הלב שלי, אבל זה המצב כרגע. סוף־סוף נמאס לה מהשטויות שלי, ואני לא יכול להאשים אותה. אפילו לי נמאס מהשטויות שלי. הייתי נפרד מעצמי, אם הייתי יכול.

ביליתי את החודשיים האחרונים בלהתמסטל כמה שיותר ולשכוח ממנה. הגעתי לשפל המדרגה בעבר, ואני עוד לא שם. אין גבול לאומללות ולהתמכרות שלי. מצבי מתדרדר במהירות. שיקרה מה שיקרה. אני לא רוצה למות, באמת שלא, אבל נמאס לי להיות חולה ועייף.

אני רוצה להירדם ולא להתעורר יותר. אני רוצה להירדם ולהתעורר כשהיא לצידי. אני רוצה שני דברים שלא יכולים להיות לי. אז במקום זה אני מעביר את זמני כשאני צף על ענן כותנה שחור, והרעל שלו זורם לי בוורידים. אני לא יודע אם ההרואין משפר את המצב או שפשוט לא אכפת לי יותר.

כשהאדלי נפרדה ממני הרגשתי אבוד כמו עכשיו. איבדתי את סירת ההצלה שלי וכל מה שנשאר לי עכשיו זה הקביים שלי. כולם תמיד עוזבים, אבל הסמים תמיד פה. אולי ההרואין היה סירת ההצלה שלי, והאדלי הייתה רק קביים. ביליתי כל כך הרבה זמן בחתירה נגד הזרם, ולא הגעתי לשום מקום. הכול התחרבן, הפסקתי להילחם בגאות ונתתי למים לשאת אותי במורד הזרם.

אם אתאפס על עצמי, אוכל להתחנן ולהתרפס. אולי אפילו אצליח לחזור אליה. כשהיינו ילדים לימדו אותנו להבדיל בין אסור למותר. אנחנו יודעים מה צריך לעשות ומתי צריך לעשות את זה, אבל לפעמים אני לא מרגיש שזה שווה את המאמץ. לפעמים מתעייפים ממלחמות ומרימים דגל לבן, גם אם זה לא הדבר הנכון לעשות.

אני מתחיל לחשוב שאני בחיים לא אצליח להתאפס על החיים שלי.

ואם אני לא אתאפס על עצמי - אלה חיים שאני אחיה בלי האדלי.

העיניים שלי נעשות כבדות. השעה בשעון לא משנה. הגוף שלי מזמזם מההיי והעיניים שלי מתגלגלות בחוריהן באיטיות. אין טעם להילחם כדי להישאר ער. העפעפיים שלי נעצמים, ואני מטה את ראשי לאחור עד שהוא פוגע במשענת הספה. אני מעדיף שינה על פני ערות. הסיוטים שלי לא מפחידים כמו החלומות בהקיץ שלי.

אני מוחה את השינה מעיניי, כשאני נכנס למטבח. הבית שקט וריק, אז אין צורך לדאוג מעימותים היום. אימא שלי משגעת אותי. היא אסרה עליי להשתמש בסמים ואמרה שלא אוכל להישאר פה אם אמשיך להשתמש, אבל זה חסר משמעות בעיניי. הייתי חסר בית בעבר, אז לא יפתיע אותי אם היא תעיף אותי מהבית. אני גם יודע שיש מקום רך בליבה לילד היחיד שלה, ואני מנגן גם על זה.

אני דפוק, מעולם לא טענתי שאני מושלם.

האוויר הקר מהמקרר מקפיא את פניי, כשאני פותח את הדלתות. האור חזק, ואני מצמצם את עיניי בזמן שאני סורק את המדפים. אימא שלי בהתקף בריאות, אז כל מה שהיא קונה זה חרא טרי. הרצון שלי הוא במשקה מחורבן כדי לשטוף את הטעם היבש מהפה שלי, אבל כל מה שיש שם זה שייקים מוכנים מראש. אני מעיף כמה בקבוקים מהדרך ומחפש בקבוק מים.

הגוף שלי כואב, הלב שלי הולם ואני מוכן לחזור לישון כשאסיים את ההרפתקה שלי פה. אני מתייאש מהחיפוש אחר בקבוק מים ולוקח את אחת מהכוסות לדרך שלה, שמלאות במשקה ירוק וסמיך. המכסה נפתח ואני מחזיק את הכוס ביד אחת וגומע מלוא הפה עיסה ירוקה. זה לא בדיוק מה שחיפשתי, אבל אני מיובש, וסביר להניח שאני צריך את החומרים התזונתיים בשלב הזה.

״אנדר.״ הקול של אימא שלי שובר את הדממה. אני מרחיק את המשקה מפי, סוגר אותו במכסה ומחזיר אותו למקרר. אני לא יודע מה השעה, אבל היא אמורה להיות בעבודה. או איפשהו, בכל מקום, רק לא כאן. ״אנחנו צריכים לדבר.״

הבטן שלי צונחת, ואני מרגיש את הריאות שלי מתרוקנות. אני לא רוצה להיות חסר בית שוב, אבל ״אנחנו צריכים לדבר״ זה קוד ל״אני מעיפה אותך״.

אני מסתובב באיטיות כדי להביט בה. העיניים שלי פוגשות את עיניה הכחולות הבהירות, כשהיא עומדת מולי. היא לא מחייכת אליי כמו פעם. הפנים שלה עייפות. היא נראית כאילו לא ישנה שבועות, ואני יודע שזה בגללי. זה מה שאני עושה. אני גורר את כולם איתי למעמקי הגיהינום.

״על מה?״ אני שואל אותה בטון רגוע ואדיש.

היא בולעת רוק וממצמצת במהירות, כשהעיניים שלה מתלחלחות. ״אתה יודע על מה.״

אני מעיף בה מבט משועמם, אדיש, גם כי אני יודע מה הכיוון וגם כי אני ממש רוצה לחזור לישון. ״בטח.״

״ביקשתי ממך רק דבר אחד, אנדר.״ הפנים שלה קרות, אבל העיניים שלה חמימות כשהן מקפצות בין עיניי. ״אני לא רוצה לעשות את זה, אבל לא השארת לי ברירה.״

״כן, אני יודע.״ אני נאנח, מעביר משקל מרגל לרגל באי נוחות ומשפיל את עיניי. ״אפשר לסיים עם זה?״

אני מרגיש את העיניים שלה קודחות חורים בצידי ראשי. ״למה אתה עושה את זה, אנדר? אלה לא חייבים להיות החיים שלך. אתה תהרוג את עצמך אם תמשיך ככה. אני כבר לא יודעת מה לעשות בשבילך יותר.״

אני משאיר את העיניים שלי דבוקות לרצפה ומושך בכתפיי. ״את לא יכולה לעשות כלום.״

״למה לא אכפת לך?״

כי לה לא אכפת.

אני מושך בכתפיי.

״אתה רוצה לחיות ככה?״

אני לא רוצה לחיות בלעדיה.

אני מושך בכתפיי שוב.

״אנדר, בבקשה,״ אימא שלי מתחננת. ״מגיע לך לחיות. זה לא חייב להיות ככה.״

אני מביט בה ומרגיש ריקנות, כשהדמעות שלה מכתימות את לחייה שוב. ״מתי את רוצה שאני אעזוב?״

״לאן תלך?״

״זה משנה?״ הטון שלי קצר וקר. אין לי לאן ללכת. אם היא באמת מעיפה אותי, כדאי שאהרוג את עצמי עם החרא הזה, אבל אני לא יכול להגיד לה את זה. אני לא יכול להודות כמה חלש אני באמת וכמה אני לא רוצה את זה יותר. בישלתי את הדייסה שלי, ואני צריך לאכול אותה. ״אני כבר לא הבעיה שלך, אימא.״

״זה לא אומר שלא אכפת לי,״ היא לוחשת ונשמעת חלשה כמו הקול שלה.

״מתי?״ אני מתפרץ עליה ורואה איך היא מתכווצת. לא אכפת לי יותר. זין על זה וזין עליה. זין על הכול. אני לא רוצה להרגיש, רק רוצה להתמסטל ולסלק כל מחשבה מתועבת שרודפת את מחשבותיי.

היא מהדקת את הלסת שלה ומביטה בי מבעד לדמעות. ״עד מחר בערב.״

אני מחייך. היא חכמה, אני מודה. היא יודעת שאם היא תיתן לי עוד זמן, אני רק אנצל את זה. כמו טפיל מחורבן. כל עוד היא תמשיך להיות המארחת שלי, אני אמצוץ לה את הדם. אימא שלי מצמצמת את עיניה לעומתי, כשהיא רואה את הגיחוך על שפתיי. היא מתנשפת ואני רואה את התסכול על פניה, כשהיא מסתובבת ויוצאת בהפגנתיות מהחדר.

אני מקשיב לקול צעדיה כשהיא עולה במדרגות ושומע את דלת חדר השינה שלה נטרקת מאחוריה. אני הגורם לכאב שלה ולאכזבה שלה, ומשום מה זה עוד יותר מעצבן אותי. אני לא צריך שיגוננו עליי, אבל יהיה נחמד אם יתנו לי איזשהו סיכוי. האם אני זה שחי באשליות משום שאני חושב שמגיע לי סיכוי? האמת היא שאין לי את מי להאשים, אלא את עצמי. אלה ההשלכות של המעשים שלי.

אני עייף. כל כך עייף. מרכין את ראשי ומשפשף את עורפי, כשאני יוצא מהמטבח באיטיות. כבדות מרחפת באוויר כשאני חוזר אל המרתף. היא מחניקה, ואני לא מצליח לנשום. חשתי תבוסה פעמים רבות בחיי, אבל זאת הפעם הראשונה שאימא שלי באמת ויתרה עליי. אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותה, אבל בחיי שזה כואב. זה משהו שהייתי צריך לחזות. תוצאה נוספת של מעשיי. זה המסמר האחרון בארון הקבורה שלי.

לכולנו יש רגעים של טעות בשיקול הדעת. לפעמים אנחנו לא מודעים להשלכות של המעשים שלנו. אנחנו בסך הכול בני אדם אחרי הכול. אנחנו מפשלים ואנחנו מתקנים. הלוואי שזה היה כזה קל. אני מביט על ההתמכרות שלי, שמפוזרת על שולחן הקפה וצונח על הספה. אנחה מקוטעת נמלטת משפתיי כשאני מרים את המזרק והכפית. אני שולט לגמרי בחלק של הפשלות, אבל עוד לא לגמרי הבנתי את החלק של התיקונים.

אולי אף פעם לא אבין.