מרוסקים 1 - זיכרונות מסוכנים

פרולוג

איזבל
העבר

״אני מעדיפה לשבת על קן נמלי אש לבושה בתחתונים תוך כדי אכילת פלפלים חריפים.״ נשענתי על השיש במטבח והשלכתי קרקר לפי. עיקמתי פרצוף. זה היה מהקרקרים הבריאים האלה שיש להם טעם של קרטון במקום של אוכל אמיתי.

״איזבל מרי קיפטון, נמאס לי לגמרי מהחוצפה שלך, גברתי הצעירה.״

אבל לא הייתי גברת צעירה, לכל הפחות לא בעיני אימא שלי. גברות צעירות הן מאופקות ואסופות ולעולם אינן מפקפקות בהחלטות שהוריהן מקבלים עבורן. אני הטלתי ספק בהכול, אף פעם לא מיהרתי לציית, והייתי הרבה יותר מדי פרועה מכדי לזכות באיזשהו סוג של אישור מצד הוריי.

נעצתי באימי מבט מבלי למצמץ, מבלי להיכנע ולו במעט.

״את תשבי לשולחן בארוחת הערב, ואת תהיי רגועה ומנומסת לכבוד האורחים שלנו.״

פלטתי נחירת בוז. ״כמו שהבת שלהם רגועה ומנומסת אליי?״ לייסי הייתה השטן בהתגלמותו, אבל היא עטתה את המסכה היפה והמנומסת שלה באופן מושלם, אז מבחינת אימא שלי היא הייתה המשיח שקם לתחייה.

ויולט הרימה מבט ממגש המתאבנים שהיא עמלה לסדר. ״לייסי מתפרצת עלייך כי את מציקה לה. אולי שתיכן פשוט יותר דומות ממה שאתן מוכנות להודות? אתן יודעות בדיוק איך לעלות זו לזו על העצבים.״

הסתכלתי על אחותי הגדולה. מופת של גברת צעירה, בדיוק כפי שהוריי היו רוצים שגם אני אהיה, עם התספורת המושלמת שלה וקור הרוח של רופאה לעתיד. באותה מידה היא הייתה יכולה להיות זרה מוחלטת. מתי זה קרה? פשפשתי במוחי, מנסה להיזכר בתאריך המדויק שבו הקערה התהפכה על פיה, כשוויולט הפכה מחברה ואוזן קשבת, מהאחות שגיבתה אותי תמיד, למישהי שרוב הזמן אני פשוט לא מצליחה להבין.

״את יכולה להיות חברה שלה כמה שבא לך, וי, אבל אני מעדיפה לא להכניס נחשים ארסיים למעגל הקרוב שלי.״ הסתכלתי על אימא שלי. ״וגם לא לשבת איתם לארוחת ערב.״

סומק עלה בצווארה של אימי וטיפס משם אל פרצופה. ״מה לא בסדר איתך?״ שתקתי. היה צריך לילה שלם כדי למנות את רשימת הדברים שאימא החשיבה ל״לא בסדר״ איתי. ״זהו זה. תני לי את הטלפון שלך.״

אצבעותיי נסגרו על הדלפק. ״ברצינות? את רוצה לקחת לי את הטלפון כי אני לא רוצה לאכול ארוחת ערב עם מישהי שמתנהגת אליי מגעיל? שמתעללת בחברות שלי ואכזרית כלפי כל מי שלא משתייך לעדת המעריצים הקטנה שלה? אלף פעמים ניסיתי להסביר לך שהיא לא מה שאת חושבת שהיא.״

אימא פשטה את ידה קדימה. ״אולי אם היית בוחרת חברות מוצלחות יותר, הדברים האלה לא היו כל כך בעייתיים. ספרי לי מי חברייך ואומר לך מי את, איזבל. והבנות האלה שאת מסתובבת איתן, הן לא מה שאני רוצה לראות בעתיד שלך.״

השיניים האחוריות שלי חרקו כשהכנסתי יד לכיס האחורי, הוצאתי משם את המכשיר שהיא דרשה והנחתי אותו בכף ידה. בלי הטלפון לא היה לי את קו החירום לחברות הכי טובות שלי, לפורד, לאנשים שעזרו לי לשמור על שפיות דעתי בתוך הטירוף שאימא שלי הכניסה לחיי. שמרתי על ארשת פנים חתומה. לא הייתי מוכנה לתת לה את הסיפוק שטמון בידיעה שהיא מצליחה להשפיע עליי בדרך כזו או אחרת. לא הגיע לה לדעת שיש לה את הכוח הזה.

״כיוון שאת מתעקשת להתנהג כמו ילדה קטנה, אני גם אתייחס אלייך כאל כזו. שעת החזרה שלך הביתה היא מעכשיו תשע בערב.״

לא הנדתי עפעף. גם ככה כבר הייתי אסירה בבית הזה שהיה מלא באנשים שהעדיפו לשפוט אותי מאשר לנסות להבין את הסיפור שלי. חס וחלילה שהם יקשיבו למה שיש לי לומר.

אימא שלי נאנחה בייאוש. ״למה את לא יכולה להיות יותר כמו ויולט? היא מנומסת ועוזרת, ואת מתעקשת לעשות בעיות ולעורר מריבות.״

זה פגע בי יותר משזה אמור היה לפגוע. לו היה לי דולר על כל פעם שהיא אמרה לי משהו כזה, הייתי יכולה ללמוד בכל מכללה שהייתי בוחרת. ״אבל אני לא כמוה, נכון? אז אולי עדיף שאני לא אהיה כאן כשהחברים שלכם באים. הרי את לא רוצה שהם ידעו איזו אכזבה אני?״

״איז —״ ויולט התחילה להתקדם לעברי — לנחם או לגעור, לא היה לי ברור — אבל חמקתי ממנה. לא רציתי את הניחומים שלה. רציתי לצאת מהחלל הזה, שנהיה צפוף מדי, כאילו הקירות סוגרים עליי.

הטונים הגבוהים משכו את אבא שלי אל המטבח. ״תני לה ללכת, הת'ר. היא בת שש־עשרה. זכותה להחליט שהיא רוצה להיעדר מארוחת ערב אחת.״

אימא הפנתה את מבטה לאבא במהירות, ובעיניה היה איום מוחשי למחיר שהוא עתיד לשלם מאוחר יותר על כך שבחר להגן עליי. אבל בשלב הזה, הוא כבר היה רגיל לרוח הנקמנית שלה ועמד איתן בדעתו. היא נפנתה אליי שוב. ״בסדר. תהיי אנוכית וילדותית. אני כבר לא מצפה ממך למשהו אחר.״

לא אמרתי דבר, רק לקחתי חטיף גרנולה מהמזווה ויצאתי מהדלת האחורית, מהבית החונק לעבר החופש.

נשכבתי על ערמת הכריות ששמרתי בבית העץ הישן בחצר האחורית שלנו, התחפרתי לתוכן והגברתי את המוזיקה שהלמה באוזניות שלי. כשהמוזיקה הייתה חזקה מספיק יכולתי להדחיק את הכול: התסכול, האכזבה, הפגיעה. אבל לעיתים, היו ימים שבהם שום עוצמת קול לא הייתה חזקה מספיק ושום רשימת השמעה לא הייתה ארוכה מספיק, ודבר לא יכול היה להעלים את זעמה של אימי, שעימו איאלץ להתמודד עוד שבועות רבים.

הרמתי מבט אל תקרת בית העץ, אל ציור הטבע שציירתי שם ולאורך הזמן הוספתי לו עוד ועוד חלקים. הגן הסודי הפרטי שלי. בדקדקנות רבה שרבטתי וציירתי מאות פרחים, מלופפים בשריגים מפותלים, כאילו אוכל לבנות לי כאן עולם קטן משלי.

הגברתי את המוזיקה ושרתי בשקט. מוזיקה ואומנות. אלו הדברים שיכולתי לשקוע בהם. להיסחף ולהרגיש חופשייה לכמה רגעים לפני שהעולם יחזור ויסתער עליי.

הרגשתי משיכה באחת האוזניות שלי, והיא נשלפה לי מהאוזן. החנקתי צרחה כשקלטתי את רעמת השיער השטני שהגיחה מהפתח שברצפה. הנחתי יד על החזה והרגשתי איך ליבי הולם בפראות. ״אלוהים, למה לעשות לי התקף לב?!״

פורד התרומם אל תוך בית העץ והזרועות השריריות והשזופות שלו התכווצו ונמתחו עם כל תנועה מלאת חן. בלעתי רוק כדי ללחלח את גרוני היבש. ״האוזניים שלי מדממות, נזק,״ הוא חייך אליי, ״חשבתי שמישהו שוחט כאן חתול, אבל לא — זו רק את שוחטת את הלהיטים של בוב דילן.״

הרמתי את אחת הכריות וזרקתי אותה על ראשו של פורד. ״תיזהר ממני, יש לי קול של מלאך.״

הוא הזעיף פנים, אבל השתופף והתיישב לצידי, שעון על הקיר. ״אז...״

״מה, מאפין?״

פורד משך בשערותיי משיכה קצרה. ״את יודעת שבגללך השחקנים בקבוצת הפוטבול התחילו לקרוא לי ככה?״

פערתי עיניים ״יואו, וואו. זה מגוחך כמה שזה עושה אותי מאושרת.״

״ואיזה שחקן מקבוצה אחרת הזמין אותי לצאת איתו אחרי משחק. הוא הניח שהם קוראים לי ככה כי אני גיי.״

פרצתי בצחוק ועיניי נמלאו דמעות. ״מה אמרת לו?״

״שזה מאוד מחמיא לי, אבל יש לי חברה.״ הרמתי גבה לעברו. פורד חייך. ״זה באמת החמיא לי, הוא קוֹרנבּרק מדהים.״

נדתי בראשי. ״בעיניי אתה הכי טוב.״

פורד הטה את ראשו כך שיוכל להביט לתוך עיניי. ״ובכל זאת נטשת אותי מול כיתת היורים.״

מצמצתי. ״כמה נורא זה היה?״

״נזק, לאימא שלך יוצא עשן מהאוזניים. ולֵייסי, היא פשוט...״ הוא זייף צמרמורת מוגזמת. כיסיתי את פניי בידיי ונדתי בראשי. פורד בעט לי בעדינות בכף הרגל. הצצתי בין האצבעות. שפתיו התעקלו ועיניו הכחולות נצצו. ״יש אמירה מאחורי זה, או שאת סתם מתחמקת?״

המילים של פורד חיממו את ליבי. הוא הבין אותי טוב יותר מרוב האנשים. הסרתי את ידיי מפניי. ״אני לא מסוגלת לשאת את לייסי שלוש שעות ברציפות. מספיק קשה לי להתמודד איתה בבית הספר תשעה חודשים בשנה.״

פורד גיחך. ״אז השארת אותי להתמודד איתם לבד.״

״אני בטוחה שוויולט הגנה עליך.״

הוא נד בראשו וחיוך עדין נשפך על פניו, החיוך שהיה שמור רק לאחותי. ״וי נחמדה מדי. היא לא מסוגלת להתנגד לאף אחד מהם.״

דקירת קנאה פילחה את הבטן התחתונה שלי, ואחריה הופיע גל של אשמה. הרגשות האלה, שהלכו והתגבשו בשנים האחרונות, גרמו לי להרגיש שאני אדם נוראי. כחכחתי בגרוני. ״בטח עדיף ככה. לא הייתי רוצה שהיא תאבד זרוע. לייסי מסוגלת לתלוש לה אותה בנשיכה.״

במקום לצחוק, כפי שחשבתי שהוא יעשה, פורד בחן את פניי. ״המצב מחמיר?״

הזדקפתי קצת על הכריות ופלטתי נהמת תסכול. ״אימא שלי מחמירה את המצב כי היא מנסה להכריח אותי להיות חברה שלה, למרות שהיא יודעת שאנחנו לא מסתדרות.״ לא מסתדרות — זו לשון המעטה הקיצונית של השנה. לא. לא של השנה. של חיים שלמים. כי זה בדיוק פרק הזמן שנדמה שלייסי הוצ'קיס מתעבת את שתי החברות הכי טובות שלי ואותי. בדרך טיפוסית של ילדה נבזית היא דאגה שכל שאר בני הכיתה שלנו ידעו מה היא חושבת עלינו וכמה אנחנו פגומות.

״אבל עד היום אף פעם לא ברחת בגללה.״ ברור שפורד ידע שיש משהו נוסף. ״דברי איתי, נזק.״

שנאתי את הדמעות שנקוו בזוויות עיניי. נשכתי את פנים הלחי שלי כדי לעצור אותן עד שטעם מתכתי של דם מילא את פי. ״היא גנבה לי את הבגדים.״

פורד כיווץ את גבותיו זו לזו. ״על מה את מדברת?״

שיחקתי עם הפרנזים של אחת הכריות שלי, קולעת מהם צמות ומתירה אותן. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. ״בחוף, בשבוע שעבר. נכנסתי להחליף בגדים באחד התאים. תליתי את בגד הים על הדלת, וכשהתכופפתי להרים את התיק שלי היא משכה אותו החוצה מהפתח התחתון של הדלת, בזמן שאחת החיילות שלה לקחה את בגד הים שלי מלמעלה.״

נדמה היה ששריר בלחיו של פורד רוטט קצת. ״מה עשית?״

הייתי קפואה ומבועתת. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה מה יהיה אם איאלץ לצאת מתא ההלבשה הזה וללכת לחפש את החברות שלי עירומה כביום היוולדי. עמדתי שם בתוך התא איזה חצי שעה עד שהן מצאו אותי. ״בסוף קיילין וקֵנַה חיפשו אותי. למזלי הצלחנו למצוא בתיקים שלהן חולצה מיותרת וזוג מכנסיים קצרים.״ אבל נאלצתי ללכת הביתה בלי חזייה ובלי תחתונים. זה עורר בי הרגשה משונה של פגיעוּת. זכר הדמעות שבהן נאבקתי כל הדרך הביתה שוב גרם לזעם לבעבע בבטני.

״זה לא בסדר. למה לא סיפרת לי? או להורים שלך? או לווי?״

עזבתי את הפרנזים. ״לא רציתי להציב אותך במצב הזה שוב. בין שתינו. וכשהגעתי הביתה התיק שלי היה מונח על מדרגות הכניסה. הם לא היו מאמינים לי.״ הם אף פעם לא האמינו לי. ובאשר לוויולט, היא העדיפה לטמון את הראש באדמה כשהיה מדובר בלייסי.

ברכו של פורד התנגשה בברכי. ״אני מצטער, נזק. אני שונא את המחשבה שווי ואני משאירים אותך כאן להתמודד עם כל זה לבדך.״

אילצתי את עצמי להחדיר לטון שלי נימת שמחה שלא באמת הרגשתי. ״אתם צריכים לעזוב את המקום הזה וללכת ולרכוש השכלה. אני לא רוצה אחות וגיס בורים.״

פורד צחק ופרע את שערי. אומנם הוא ואחותי עוד לא היו מאורסים, אבל זו כבר נהייתה בדיחה שקראתי לו גיסי כי זו הייתה רק שאלה של זמן. אבל זה היה רק חלק מהאמת. השתמשתי בכינוי הזה גם כדי להזכיר לעצמי איך פורד חושב עליי — אני הייתי האחות הקטנה. וכדי להזכיר לעצמי מה הוא יהיה בשבילי תמיד. אח. הבעיה היחידה הייתה שבתחושה שלי הוא לא היה שום סוג של אח. בתחושה שלי הוא היה משהו אחר לגמרי. הורמונים מחורבנים. תליתי את כל האשם בגיל ההתבגרות. הוא הרס הכול.

הרמתי עיניים אל פורד. תלתל נפל על מצחו בדרך המושלמת הזו שלו. ״אתה מתחיל להתרגש?״

הוא משך בכתפו. ״רוב הזמן, לפעמים אני מצטער שאנחנו לא עוזבים למקום רחוק יותר מסיאטל.״

״אז למה שלא תעשו את זה? אתם תמיד יכולים לעבור אוניברסיטה בשנה הבאה.״

״וי לא רוצה להתרחק יותר מדי מהבית.״

גלגלתי עיניים. אחותי תמיד הלכה על בטוח, עשתה הכול לפי הכללים. ואוניברסיטת סיאטל הייתה המכללה הקרובה ביותר לאי הקטן שלנו בחוף המערבי. ״זה כי ההורים שלי רוצים שהיא תישאר קרובה?״ היא כמעט תמיד עשתה מה שהם ביקשו. פורד היה המרד הגדול היחיד שלה. הם אף פעם לא השתגעו עליו יותר מדי, חשבו שהיא יכלה למצוא מישהו טוב ממנו, אבל עם הזמן הוא התחיל להתחבב גם עליהם. איך לא? אפילו אנשים עיוורים כמו ההורים שלי לא יכלו שלא לראות כמה הוא אוהב את אחותי.

פורד כחכח בגרונו. ״אני חושב שזה גם זה, וגם העובדה שהיא לא רוצה להתרחק מכל מה שהיא מכירה, מכל מה שנוח.״

רטנתי. ״אני מצטערת, מאפין. מגיע לך קצת הרפתקאות.״ הייתי נותנת הכול כדי לעוף מהאי הפצפון הזה ולחוות את העולם, להרגיש... חופשייה.

״אני בטוח שאני אצליח לשנות את דעתה. אולי לא בזמן לסמסטר הזה, אבל בטח עד הסמסטר הבא.״

״אם יש מישהו שמסוגל, זה אתה.״

פורד מולל את הפינה של הכרית. ״מה איתך? כבר החלטת לאיזה מכללות תגישי בקשות?״

היו לי עוד שנתיים בתיכון אֵנקוֹר, אבל התחלתי לבקש ממכללות לשלוח לי חוברות מידע כבר בכיתה ט'. ״לכל מקום שהוא לא כאן.״

פורד גיחך. ראש בלונדיני הציץ דרך הדלת שברצפה. אחותי הסתכלה על שנינו לרגע ואז פלטה אנחת ייאוש. ״הייתי צריכה לדעת שצמד המחריבים יהיו במחבוא הסודי שלהם.״

משכתי בכתפיי ועשיתי כמיטב יכולתי לעקל את פי לחיוך. ״היי, כבר הצעתי להפוך את זה למשולש הטרור, אבל את אף פעם לא מוכנה להצטרף למשימות שלנו.״

ויולט נדה בראשה, זחלה פנימה לבית העץ והתיישבה בצד השני שלי. ״פשוט לא התחשק לי גיליון הרשעות בגיל עשר.״

צחקתי. ״ליפוף נייר טואלט סביב האופניים של לייסי עם פורד היה שווה לי את העונש של חודש ריתוק לבית.״

ויולט השקיפה על הבית שלנו. ״הייתי מצפה שבשלב הזה הם כבר ידעו שזה לא רעיון טוב להכריח את שתיכן לבלות ביחד.״

״היא גנבה את בובת הפולי פוקט הכי יקרה שלי ולא הסכימה להחזיר. נייר הטואלט על האופניים היה לגמרי מוצדק.״

וי צחקה צחוק קצר, עדין ויפהפה, בדיוק כמוה. ״אולי עדיף לשתף פעולה ולגרום לאימא ואבא לחשוב שאת מוכנה ללכת בתלם. זה יהיה כל כך נורא?״

נשכתי את השפה התחתונה שלי. ״כן, זה יהיה נורא.״ הרמתי עיניים אל עיניה של אחותי. היא פשוט לא הבינה. ״הם רוצים שיהיו לי חברים 'מתקבלים על הדעת', ומבחינתם, בת של עורך דין היא חברה ראויה, לא משנה שהיא כלבה מטורפת.״ כי עד כמה שההתנהגות של לייסי כלפיי הייתה מחפירה, מסיבה שלא הבנתי, היא הייתה הרבה יותר גרועה כשהיה מדובר בקנה, ולא הייתה לי שום כוונה להכניס לחיים שלי מישהי שפוגעת בחברה הכי טובה שלי, אפילו לא לצורך מראית עין.

צל של רוגז הבזיק על פניה של ויולט. ״בבקשה אל תקראי לה ככה. אני יודעת שאתן לא מסתדרות, אבל היא חברה שלי.״

פורד זז במקום באי־נוחות. ״וי, אני לא יודע אם יש לך את התמונה המלאה.״

היא הפנתה אליו מבט במהירות. ״אני חושבת שגם לך אין. איז מתגרה בלייסי, ולייסי פחות קשוחה ממה שהיא נראית. היא נפגעת.״

״די, תפסיקו. אני יכולה להתמודד עם לייסי. ואני יכולה להתמודד עם אימא ואבא.״

ויולט החזירה את מבטה אליי. ״בזה שאת בורחת והולכת להתחבא ומוציאה את אימא מדעתה עד שנראה שהיא עומדת להתפוצץ?״

שמטתי את ראשי לאחור, אל קיר בית העץ. ״אוקיי, יכול להיות שזו לא הייתה התוכנית הכי טובה שלי.״

״נראה לך?״

העור שלי עקצץ מרוב תסכול. ״אני לא יכולה פשוט להסכים לכל דבר שהם רוצים, כמוך. אני לא בנויה ככה. שישמחו שיש להם בת אחת מושלמת ושיניחו לי לנפשי.״

ויולט פערה עיניים כאילו החטפתי לה אגרוף. היא אפילו רבה בצורה מושלמת. אף פעם לא הרימה קול, פשוט הניחה לעלבון שלה להתנוסס כמו דגל וגרמה לי להרגיש כאילו פגעתי בכלבלב חסר ישע. ״אני לא מושלמת,״ היא לחשה.

״כמעט. די קרוב,״ רטנתי.

פורד הזדקף לישיבה והתקדם לעבר ויולט, ותוך שנייה הרגשתי איך הנוכחות שלו לצידי חסרה לי. החום שלו, הנחמה, הכוח. ״אוקיי, גבירותיי. בעיניי שתיכן מושלמות, אבל בואו נתמקד במה שבאמת חשוב עכשיו... אוכל.״

ההכרזה שלו חילצה ממני צחוק מופתע. ״אוכל?״

״כן,״ הוא טפח על בטנו. ״הרגע ישבתי בארוחה שכולה אוכל ארנבות מפונפן ומגוחך שמילא אולי שמינית מהקיבה שלי, ונזק כאן לא אכלה ארוחת ערב בכלל. מה דעתכן שאקח את הגברות שלי לאכול קצת ג'אנק פוד שמנוני ונפלא בקאץ'?״

״אני לא יודעת, פורד, ההורים שלי —״ ויולט השתתקה למראה פניו של פורד, ואז ניסחה את התגובה שלה מחדש. ״אני אדבר איתם.״

טפחתי על כתפה של אחותי. ״תודה.״

וי נדה בראשה, אבל חייכה חיוך קטן ואז התכופפה לעבר הפתח ברצפה. ״תפגשו אותי במכונית. זה בטח יהיה קל יותר אם אדבר איתם לבד.״

זאת הייתה האחות שאליה התגעגעתי, זאת שתמיד עמדה לצידי, גם כשלא הבינה אותי עד הסוף. ״היי, סיס?״ היא הסתכלה עליי. ״אני אוהבת אותך הכי בעולם.״

״אני אוהבת אותך הכי בעולם.״ היא קרצה והתחילה לרדת בסולם.

פורד קם והתחיל לרדת מהעץ, ואני בעקבותיו. כשהגענו למטה ראיתי שמתחיל לרדת גשם. אחת מסערות הקיץ שיש באזור. רצנו לרכב שלו ומיהרנו לקפוץ פנימה. הוא הסתכל עליי. ״היא רק רוצה את מה שטוב בשבילך, את יודעת את זה, נכון?״

ציפורניי התחפרו לתוך כף היד שלי. ״אני יודעת. זה פשוט מתיש לפעמים.״

״מה מתיש?״

״לחיות בצל של מישהו.״

פורד שלח יד ומעך לי את הברך. ״את לא יכולה לחיות בצל של אף אחד, איז. האור שלך זורח חזק מדי. כל אחת מכן היא מותג ייחודי ומושלם בפני עצמו.״

החמימות המוכרת הזו מילאה אותי שוב. כשהעולם גורם לך להרגיש משעממת, העובדה שיש מישהו שחושב שאת זורחת היא מתנה יוצאת דופן.

הדלת האחורית נפתחה והקסם התפוגג. פורד שחרר את אחיזתו בברכי ונפנה אל ויולט שנכנסה למושב האחורי. ״אני מתמודדת עם ההורים בשבילך, ואת תופסת לי את המושב הקדמי?״

צחקתי. ״הראשונה זוכה האחרונה בוכה.״ ואז קפצתי שפתיים. ״הם שחררו אותנו?״

״לא היה קל לשכנע אותם. את בתורנות כלים לחודש.״

נאנחתי.

פורד התניע, הפעיל את המגבים ויצא ברוורס מהחניה. ״בואו נקווה שהגשם גרם לכולם להישאר בבית. ככה לא נצטרך לחכות הרבה שיתפנה לנו שולחן.״

לא היה מבחר גדול של מסעדות באי הקטן, שכל אוכלוסייתו מנתה אלף וחמש מאות תושבים, והבר־מסעדה הקאץ' היה מהמקומות האהובים על המקומיים. ״פורד, זאת המסעדה של המשפחה שלך, אני באמת לא חושבת שייתנו לנו לחכות.״

הוא גיחך. ״אם אבא שלי עובד, הוא ידאג שכל לקוח משלם יקבל מקום לפנינו.״

״אני חושבת שזה מקסים לראות איך אבא שלך מחויב לתת שירות מעולה לכל לקוח,״ אמרה ויולט.

פורד נחר בבוז. ״מקסים, יופי, אבל אני גווע ברעב. בפעם הבאה תזכירי לי לאכול לפני שאני בא לאחד האירועים של ההורים שלך.״

״בפעם הבאה אני אדאג לארוז לך איזה חטיף.״

פורד חייך אל המראה הפנימית. ״אני אוהב אותך, בייב.״

ההקנטות ההדדיות ושמות החיבה שלהם גרמו לקיבה שלי להתהפך. ניסיתי לא להקשיב להם ולשקוע בגשם שירד בקילוחים על השמשה שלי וביער שעל פניו חלפנו כשהקפנו את האי. הבזק של משהו הופיע בזווית שדה הראייה שלי. ״פורד!״

האייל שעט אל הכביש ופורד לחץ בכוח על הבלמים. הכול האט. פעימות לב בין נשימות מנו את הרגעים. הרכב הסתחרר לעבר הצוק. איבדתי כל חוש כיוון. צפצפה של רכב אחר צפרה. פנסים הבהבו. מישהו צרח. אולי זו הייתי אני, אבל לא הייתי בטוחה.

נשמע קול התרסקות מחריש אוזניים ואז הגיע כאב מסמא. נדמה היה שאש מלחכת את עורי, אבל לא היו להבות, רק שמשות מנופצות ופיסות מתכת מעוקמות. ניסיתי לנשום נשימות רדודות, נראה שזה הקל קצת על הבערה. ״סיס? פורד?״ איש לא ענה.

התפתלתי בכיסאי והחרדה גברה על הכאב. ״פורד?״

ראשו היה שמוט בזווית לא טבעית והלב שלי התחבט בין קירות בית החזה. ״לא. בבקשה לא.״ שלחתי יד רועדת והנחתי שתי אצבעות על צווארו. הפעימות הקצובות כנגד כריות אצבעותיי היו הדבר הכי טוב שהרגשתי בחיים שלי.

״איזבל?״ הסתובבתי לשמע קולה הצרוד של ויולט. הנשימה נתקעה לי בגרון כשקלטתי את הדם שכיסה את כל הצד של פניה.

״אני כאן.״ שלחתי יד אחורה ואחזתי בידה, פעולה שגרמה לאש להתלקח לאורך הצלעות שלי. זעקתי מכאב.

״אני מרגישה משונה.״

״הכול יהיה בסדר.״ סירנות ייללו במרחק. זה טוב. זה אומר שהעזרה בדרך. ״וי, מה כואב?״ לא נשמעה תשובה. הסתכלתי אחורה שוב. ״וי!״ העיניים שלה החלו להיסגר ברפרוף. ״את צריכה להישאר ערה, ויולט.״ זה מה שאומרים תמיד בסדרות בתי חולים.

עיניה נפקחו אבל נדמה שגופה נהיה נוקשה, כאילו יש לה פרכוס קטן. ואז... כלום. השתררה דממה, פרט לסירנות המרוחקות וטפטוף הגשם. בדממה אחותי בהתה בי בעיניים פעורות ובלתי ממצמצות באורח לא טבעי. בדממה ראיתי את אחותי עוזבת את העולם הזה.

 

1

בל
הווה

״את לא מרגישה הרבה יותר טוב כשאת מתחילה את היום שלך ככה?״ קיילין חייכה חיוך ענקי וגלגלה את מזרן היוגה שלה.

קנה השפילה מבט זועף אל המזרן שלה. ״אני לא ממש מבינה איך לפתל את עצמך לבייגלה אמור לעזור לך למצוא שקט פנימי.״

החנקתי צחוק. ״זה משמח אותה להעביר לנו את השיעורים האלה, אז פשוט תזרמי עם זה.״ הייתי בסדר עם יוגה, אבל מה שאהבתי באמת היה לראות עד כמה הבקרים האלה שימחו את קיילין. ולא הזיק שעשינו את השיעורים האלה בפארק שהשקיף על אחד החופים הכי יפים באי. הדשא השופע שעליו הנחנו את המזרנים שלנו השתפל וגלש עד שפגש את קו החוף הסלעי, שבו הגאות והשפל נעו מחופים אפורים לצוקים סלעיים, ואוויר הים המלוח שנישא ברוח היה מזור לכל כאב.

״אני אפילו לא מזיעה,״ התלוננה קנה.

קיילין כרכה את זרועה סביב קנה, שעיוותה את פניה. ״לא תמיד צריך לדחוף את הגוף עד הקצה. אבל תאמיני לי, השרירים שלך הולכים להתחזק בזכות התרגול הזה, וגם הנפש.״

״בטח, בטח, גורו.״ קנה הדפה את זרועה של קיילין והמשיכה לגלגל את המזרן שלה, מקפידה שהקצוות שלו יהיו מקבילים בדיוק, ואז הכניסה אותו לתיק.

צבטתי לה בישבן והיא צווחה והסתובבה אליי במהירות. משכתי כתף וחייכתי. ״מגיע לך, תפסיקי לרטון כל הזמן.״

״אני לא רוטנת. אני פשוט בלחץ.״

כרעתי בדשא כדי לגלגל את המזרן שלי. ״מה קורה?״ כשהיא לא ענתה משכתי בידה בעדינות.

קנה נאנחה, אבל התיישבה, וקיילין התיישבה בעקבותיה. ״אחת מרואות החשבון במשרד בשֵלטֵר איילנד נמצאת בחופשת מחלה, והסכמתי לקחת עליי כמה מהלקוחות שלה. מתברר שזה יותר עבודה משתכננתי.״

קיילין ואני החלפנו מבטים, אבל קנה הרימה יד לפני שהספקנו להגיד משהו. ״אני לא רוצה לשמוע את מה שיש לכן להגיד.״

חייכתי אליה חיוך מלאכי. ״מה? שאת עובדת קשה מדי? שתעשי לעצמך אולקוס? שאין לך חיים?״

היא חרצה לי לשון. ״איזה חברה מחורבנת את.״

״חברות אמיתיות אומרות את האמת.״

״כן, כן. אני אהיה בסדר. זה רק לחודש, אולי חודשיים.״

קיילין הושיטה יד ומעכה את ברכה של קנה. ״אבל תגידי לי אם את צריכה עזרה. אני יכולה לעשות קניות בשבילך ובשביל הארייט כשאני הולכת לעשות קניות לעצמי ולטרוריסטים הקטנים.״

פניה של קנה נרגעו מעט והיא הנידה בראשה. ״יש לך מספיק על הראש. אני מסתדרת.״

לכל אחת משתי החברות שלי היה לא מעט על הראש, כי על אף שלמראית עין הן היו שונות זו מזו כמו יום ולילה — קנה עם השיער החום החלק ובגדי הספורט המעוצבים שלה, וקיילין עם פרקי הידיים העמוסים בצמידים לא תואמים והשיער האסוף בפקעת מרושלת על ראשה — הן היו דומות יותר משניתן היה לנחש. שתיהן נתנו, ונתנו, ואז נתנו עוד. קנה טיפלה באישה שגידלה אותה מגיל אחת־עשרה, כשאימהּ של קנה העדיפה שלא להטריד את עצמה באחריות הזו. וקיילין ויתרה על לימודים בקולג' ועל החלומות שלה כדי לחזור לאי ולגדל את האחים שלה, אחרי שהרשויות נטלו מההורים את הזכות למשמורת.

טפחתי על ברכיי בידיי. ״בנות, הפרד ומשול. אני עושה קניות בשביל שתיכן החודש. תשלחו לי למייל את הרשימות שלכן בימי שלישי.״ הסתובבתי אל קנה. ״אם צריך לקבוע להארייט תור לרופא כלשהו, תדאגי שזה יהיה בבקרים, ככה אני אוכל לקחת אותה.״

קיילין ליטפה את הדשא השופע שנפרס מתחתינו. ״ואני יכולה לבשל ארוחת ערב לך ולהארייט. רק תעברי אצלי כשאת חוזרת הביתה מהעבודה ואני אכין לך קופסאות.״

קנה קפצה את שפתיה לקו דקיק. ״אתן גורמות לי להרגיש משתמטת.״

״נו, באמת.״ קיילין נופפה בידה מול פניה. ״זה מהפה של מי שמטפלת לי במיסים בחינם מדי שנה מאז שסיימה את הלימודים.״

״זה כלום —״

״זה לא כלום,״ קיילין קטעה אותה. ״זה חברות שעוזרות זו לזו בכל דרך שהן יכולות.״ היא העבירה מבט מקנה אליי ועיניה נמלאו לחלוחית. ״זה מה שאנחנו עושות, לא?״

״לגמרי,״ קמתי על רגליי והושטתי יד אל שתי הנשים שהיו לי יותר אחיות מחברות. נשים שעברו איתי את הימים החשוכים ביותר והלכו לצידי לאורך כל הדרך. ״אוקיי, אז סיכמנו. עכשיו אני צריכה לטוס הביתה כדי להתקלח לפני שאני מתחילה ספירת מלאי בבר.״ הצלקת לאורך הצלעות שלי נמתחה כשמשכתי את שתי חברותיי ועזרתי להן לקום. התעלמתי ממנה ומהתזכורת שעוררה הצביטה בעור.

חיבקתי את שתיהן במהירות וצעדתי למכונית שלי. הבריזה שעלתה מהים בידרה את שערי וקווצות שיער בלונדיניות נצמדו לפניי. משכתי אותן לאחור ואספתי אותן בגולגול זריז לפני שנכנסתי לרכב.

יצאתי מהחניה ותוך כדי נהיגה בכבישי האי המפותלים פתחתי את החלון כדי ליהנות מעוד מנה של אוויר ים. האי אנקור הוא מקום קטן, שמחוץ לעונה מתגוררים בו פחות מאלפיים איש. מי שגר כאן יותר משנה מספיק להכיר פחות או יותר את כולם. היו לזה יתרונות וחסרונות בו זמנית.

כשעזבתי לקולג' עם קיילין ועם קנה, נשבעתי שלא אחזור. עכשיו ידעתי שלעולם אסור לנדור נדרים כאלה כי היקום הוא יצור הפכפך שנהנה לגרום לך לאכול כובעים וזורק לך הבטחות מהסוג הזה בפנים. עם שלושה ילדים בטיפולה, קיילין הייתה זקוקה לכל עזרה אפשרית, אז ברגע שקנה ואני סיימנו את הלימודים מיהרנו לחזור לאנקור.

משפחת הארדי, שדאגה לי כמו תמיד, הציעה לי עבודה בבר־מסעדה הקאץ', וגם מגורים בדירה שמעל הבר. ומאז אני שם. הנוכחות שלהם בחיי עזרה לי להרגיש שלא איבדתי הכול בליל הקיץ ההוא לפני יותר מעשור. ואהבתי לעזור להם כמה שיכולתי, גם אם זה הצריך ממני להניח את החלומות שלי בצד לזמן מה.

מאז השבץ של פרנק בשנה שעברה, לקחתי על עצמי משמרות כפולות. ניסיתי לעשות כמה שרק יכולתי כדי שהאנטר, האח שלא נטש את משפחתו בשעת צרה, יוכל להמשיך לנהל את חברת הבנייה שלו, וכדי שקארה לא תהרוג את עצמה מדאגה גם לבעלה וגם לבר.

האנטר אמר שהוא עושה מה שהוא יכול כדי להשיג לי עזרה, אבל לא היה לי מושג איך בדיוק הוא מתכוון לעשות את זה. פשוט לא היה לנו תקציב לשכור עובד נוסף שיעבוד די שעות כדי שזה באמת ישנה משהו. פניתי לרחוב מיין וחייכתי. כל בעלי החנויות היו בחוץ, משקיעים את כל מרצם בהכנות לקראת האביב: שותלים אדניות, מתקנים צבע, כל דבר שימשוך אליהם את הדולרים של התיירים.

התמהיל של אדריכלות בסגנון קראפטסמן ובסגנון ויקטוריאני עם בנייני לבנים מסורתיים היו רק אחד הדברים שהתיירים אהבו באנקור. אבל גם מעיניי הקסם של מרכז העיירה לא נעלם. האי היה אולי תזכורת לרגעים הכואבים ביותר בחיי, אבל הוא חבק בתוכו גם את כל הטובים שבהם. ובניגוד לאנשים אחרים בחיי, אני לא הייתי מוכנה לוותר על הזיכרונות הטובים רק כדי להימנע מתזכורות של הרעים.

נכנסתי למקום החניה המסומן מאחורי בניין הלבנים בן שתי הקומות שעל קירו הצדדי נכתב באותיות לבנות, גדולות ומסוגננות, הקאץ', והיה במרחק יריקה מהחוף הסלעי. לקחתי את התיק שלי ממושב הנוסע והלכתי לעבר המדרגות שטיפסו לאורך חזית האבן. באמת הייתי צריכה לקנות שרשרת נורות צבעוניות או משהו כיפי למדרגות. קישטתי את המרפסת שלי באורות וצמחים, אבל למדרגות לא היה שום אופי. הוספתי את זה לרשימת המשימות שהייתה שמורה בראשי.

פתחתי את הדלת ונבהלתי כשראיתי את השעה בשעון שעל הקיר. הזדרזתי במקלחת, אבל לקחתי את הזמן בייבוש השיער, כי לא רציתי להסתכן בדלקת ריאות. זה הדבר האחרון שחסר לי.

כיביתי את מייבש השיער והעברתי אצבעות בגלים הרכים שהגיעו עד קצת מתחת לכתפיי, ומשם רפרפתי באצבעותיי מעל עצם הבריח שלי כלפי מעלה, אל השריגים מעוטרי הפרחים שהתפתלו סביב כתף אחת. הצמדתי כף יד לאחת הפריחות הסגולות שהתרוממו מצלקת קשה במיוחד. עצמתי עיניים בכוח. ״אני מתגעגעת אלייך, סיס.״

כמעט לא עבר יום מבלי שחשבתי עליה, אבל זה היה מתעצם במיוחד בימי הולדת וביום השנה למותה. ומחר יהיה התאריך שבו היינו אמורות לחגוג עם עוגת הגלידה האהובה עליה מהגלידרייה המקומית.

לקחתי נשימה עמוקה, פקחתי עיניים והכרחתי את עצמי להביט בבבואתי ולהסתכל על הצלקות. הן היו יפות בדרכן. הפכתי אותן לכאלה כשעיצבתי קעקועים שלא נועדו לכסות אותן אלא להשתרג סביבן. ציורים שהיו מחווה לאחותי ולי. שריגים קסומים שהצמיחו סיגליות ופעמוניות1.

התהליך ארך שבועות. שעות של כאב על המיטה בסלון קעקועים בסיאטל. אבל זה היה שווה את זה. כי כשהסתכלתי על גופי עכשיו לא ראיתי בו רק כאב. הוא הזכיר לי את אחותי וכמה אהבנו זו את זו, על אף שהיינו שונות זו מזו כמו יום ולילה. הצמדתי את כף ידי חזק יותר לסיגלית שקועקעה ממש על לוח ליבי. הצטערתי שלא הייתה לנו הזדמנות לגלות מחדש את הקרבה שהייתה בינינו כשהיינו קטנות.

הסבתי את פניי מהמראה והלכתי לחדר השינה. הוצאתי מהשידה בגדים שקניתי במכירת יד שנייה תמורת עשרה דולרים ועיצבתי מחדש. כמעט לא היו במרחב שלי דברים שלא נשאו משמעות מיוחדת. גרתי יותר מדי שנים בבית שהיה בו כל כך מעט מזה. רציתי שביתי יהיה שלוחה שלי. לרוב הדרך להשיג את זה הייתה להשקיע הון עצמי של זיעה ואנרגיה בכל פריט ריהוט ולקשט את המרחב בצילומים, אומנות אישית וצמחים.

לבשתי זוג מכנסי ג'ינס וטי־שירט שנצמדו לקימורים שלי. נעלתי נעלי עבודה והייתי מוכנה. שלחתי יד אל הטלפון שלי כדי לבדוק את השעה, אבל הוא לא היה במקום הרגיל שלו על השידה. שיט. בטח השארתי אותו במכונית.

לקחתי את המפתחות והלכתי לדלת. כשפתחתי אותה נעמדתי במקום למראה אותו אגרוף בבטן שחטפתי מדי שנה. התכופפתי להרים את זר הסיגליות והמעטפה. נשמתי עמוקות וריח הפריחה המתוק אפף אותי, מכאיב ומנחם כאחת.

השחלתי אצבע מתחת לחותם ופתחתי אותו בעדינות, תוהה איזה זיכרון אקבל השנה. אף פעם לא התלווה לזה פתק, רק זר סיגליות ועותק של צילום ישן של אחותי. לא היה לי מושג מי מביא אותם, אבל קיבלתי אותם מדי שנה מאז מותה של ויולט, תמיד במהלך שבוע יום ההולדת שלה. במשך כמה שנים חשבתי שזה פורד, שזו הייתה דרכו לנחם אותי מרחוק, אבל עם הזמן ויתרתי על התקווה המטופשת הזו והתחלתי פשוט להעריך את המחווה כפי שהיא. ציון של חיים שהיו כה חשובים לי. הוקרת כל הזיכרונות שהיא השאירה מאחוריה.

שלפתי את הנייר המבריק ופלטתי צחוק חנוק. התמונה הזאת הייתה אחת האהובות עליי באתר הזיכרון לוויולט שהוריי יצרו. היא צולמה אחרי שוויולט ואני עבדנו על פרויקט אומנות בחצר הבית. אימא נתנה לכל אחת מאיתנו חולצה ישנה של אבא כדי ללבוש כחלוקים. על של ויולט היו אולי שניים או שלושה כתמי צבע קטנים. על שלי, לעומת זאת, היו כתמים גדולים בכל צבעי הקשת. והיה לי צבע גם על הפנים ובשיער. התמונה הזו שיקפה בצורה מושלמת את מי שהיינו.

חשתי צביטת כאב בלב, גל של אנרגיה שערבב כאב נורא עם הכרת תודה. התמהיל העוצמתי הזה כמעט גרם לי ליפול על ברכיי. הצמדתי את התמונה לחזה ולקחתי נשימה עמוקה. הייתי חייבת להאמין שווי יודעת את האמת, שאני מתגעגעת אליה נואשות, גם אם לא היינו במצב הכי טוב כאחיות ביום שבו היא מתה. הייתי חייבת להאמין שלא משנה היכן ויולט נמצאת עכשיו, היא יודעת שאני אוהבת אותה.