צמרמורת 1 - איש הזאב מביצת הקדחת

1

עברנו לפלורידה במהלך חופשת חג המולד.

שבוע לאחר מכן שמעתי בפעם הראשונה את היללות המפחידות מהבִּיצה.

לילה אחר לילה, היללות גרמו לי להתרומם מהמיטה, לעצור את נשימתי, ולחבק את עצמי כדי לנסות להפסיק לרעוד.

נהגתי להציץ מחלון חדר השינה שלי לעבר הירח המלא והחיוור, ולהקשיב.

איזה יצור משמיע קולות כאלה? שאלתי את עצמי. עד כמה הוא קרוב לכאן? למה זה נשמע כאילו הוא בדיוק מתחת לחלון שלי?

היבבות עלו וירדו כמו סירנה של ניידת משטרה. הן לא היו עצובות או קודרות. הן היו כעוסות.

הן נשמעו לי כמו אזהרה, שאומרת תתרחק מהבִּיצה. אתה לא שייך לכאן.

כשהמשפחה שלי עברה לפלורידה, לבית החדש שלנו בקצה הבִּיצה, חיכיתי כבר לרגע שאצא לבדוק את השטח. עמדתי בחצר האחורית והשקפתי על הבִּיצה דרך המשקפת שקיבלתי מאבא ליום הולדתי השנים־עשר.

עצים בעלי גזע דק ולבן נשענו זה על זה. העלים הרחבים והשטוחים שלהם יצרו מעין גג, שהטיל על קרקעית הבִּיצה צל כחול.

מאחורי צעדו הצבאים באי־שקט במִכְלָאָה המגודרת. יכולתי לשמוע אותם מדשדשים ברגליהם על האדמה החולית הרכה, ומשפשפים את הקרניים שלהם בקיר המכלאה.

הורדתי את המשקפת והסתובבתי להסתכל עליהם. בגלל הצבאים עברנו לפלורידה. אבא שלי, מייקל פ' טאקר, הוא מדען. הוא עובד באוניברסיטת וֶרמונט שנמצאת בעיר בֶּרְלִינְגטוֹן, בוורמונט - רחוק מאוד, תאמינו לי, מהביצות של פלורידה.

אבא קיבל את ששת הצבאים מאיזו מדינה בדרום אמריקה. הם נקראים "צְבָאֵי בִּיצוֹת". הם לא נראים כמו צבאים רגילים. זאת אומרת, הם לא נראים כמו בַּמְבִּי. יש להם פרווה אדומה, ולא חומה. הטלפיים שלהם גדולים ורחבים, מתאימים כנראה להליכה על אדמה טובענית ורטובה.

אבא רוצה לבדוק אם צְבָאֵי הבִּיצוֹת מדרום אמריקה יכולים להסתגל לביצות של פלורידה. הוא מתכנן לחבר להם משדר רדיו קטן, ולשחרר אותם בבִּיצה, כדי שיוכל לערוך עליהם תצפיות.

כשהוא בישר לנו בּברלינגטון שאנחנו עוברים לפלורידה בגלל הצבאים שלו, חשבנו שהוא ירד מהפסים. לא רצינו לעבור.

אחותי אמילי בכתה במשך שבועות. היא בת שש־עשרה, והיא לא רצתה ללמוד לבגרות בבית ספר אחר. גם אני לא רציתי לעזוב את כל החברים שלי.

אבל אבא שכנע את אימא במהירות. גם אימא היא מדענית. היא ואבא עובדים יחד על הרבה מחקרים משותפים. ולכן היא הסכימה כמובן לעבור.

שניהם ניסו לשכנע את אמילי ואותי שזו הזדמנות חד־פעמית לחיות כל כך קרוב לטבע, ושזה בטח יהיה מרתק. הרפתקה שלא נשכח לעולם.

וכך הגענו לכאן. אנחנו גרים בבית קטן ולבן, בשכונה שיש בה עוד ארבעה או חמישה בתים קטנים ולבנים, יחד עם שישה צבאים אדומים ומוזרים, שכלואים מאחורי הבית.

השמש החמה של פלורידה הִכתה ללא רחמים. בִּיצה אינסופית השתרעה מאחורי המדשאה השטוחה שבחצר האחורית.

סובבתי את גבי לצבאים והרמתי את המשקפת לעיני, "אווו," צרחתי, כשהבחנתי בזוג עיניים כהות שהביטו בי בחזרה.

הורדתי את המשקפת, ופזלתי בחשש לעבר הבִּיצה. ראיתי ציפור גדולה ולבנה שרגליה ארוכות ודקות.

"זה עָגוּר," אמרה אמילי. לא שמתי לב שאמילי נעמדה מאחורי. היא לבשה חולצה לבנה בלי שרוולים ומכנסי ג'ינס אדומים קצרים. אחותי גבוהה, רזה ובלונדינית. היא דומה מאוד לעגור בעצמה.

הציפור הסתובבה, והחלה לדדות לכיוון הבִּיצה.

"בואי נעקוב אחריה," אמרתי.

אמילי עשתה את הפרצוף המעצבן שלה. פרצוף שראינו הרבה פעמים מאז שעברנו לכאן. "תשכח מזה, חם מדי."

"אוּף! אל תהיי כזאת!" משכתי את היד הרזה שלה. "בואי נבדוק את השטח. נלך לראות מה קורה בבִּיצה."

היא נענעה את ראשה, והקוקו הבלונדיני שלה התנדנד מצד לצד. "באמת שלא בא לי, גריידי." היא סידרה את משקפי השמש שעל אפה. "אני מחכה לדואר."

אנחנו גרים רחוק מאוד מסניף הדואר הקרוב ביותר, לכן הדואר מחולק פה רק פעם בשבוע, וגם אז לא בשעה קבועה. אמילי שרפה שעות בציפייה מורטת עצבים לדוור.

"את מחכה למכתב אהבה ממרטין?" שאלתי בגיחוך. היא שנאה את העקיצות שלי על מרטין, החבר שלה בברלינגטון. אז ברור שהצקתי לה בכל הזדמנות שרק הייתה לי.

"אולי," אמרה ופרעה לי את השיער. היא ידעה כמה אני שונא שעושים לי את זה.

"בבקשה," התחננתי. "תעשי טובה, אמילי. סיבוב קצר. קצרצר."

"אמילי, צאי לסיבוב קצר עם גריידי," נשמע לפתע קולו של אבא. הסתובבנו וראינו אותו במכלאה. הוא החזיק דפדפת ביד אחת, עבר מצבי לצבי, ורשם הערות. "קדימה," הוא עודד את אחותי. "ממילא את לא עושה שום דבר."

"אבל, אבא -" אמילי ידעה להתבכיין כשצריך.

"קדימה, אֶמ," התעקש אבא. "זה יהיה מעניין. יותר מעניין מאשר לעמוד בחום הזה ולהתווכח איתו."

אמילי סידרה שוב את משקפי השמש, שכל הזמן החליקו מאפה. "טוב -"

"יש!" צעקתי. באמת התלהבתי. אף פעם לא הייתי בבִיצה אמיתית. "בואי!" משכתי את אחותי אחרי.

אמילי הצטרפה אלי בלי חשק, הבעת רוגז על פניה. "יש לי הרגשה לא טובה בקשר לזה," רטנה.

מיהרתי לעבר העצים הנמוכים והכפופים. "נו באמת, אמילי," אמרתי. "מה כבר יכול לקרות?"