המרד הגדול

אקדמת מילין
 

כשהמקדש עלה בלהבות ואחרוני הלוחמים התבוססו בדמם, כמעט ולא נותר איש שיספר את מה שהתחולל שם. גיבורי המרד נלחמו עד טיפת דמם האחרונה ומי שנותר ונלכד חי לא שפר גורלו. 'רחמנותם' של הרומאים הועידה להם - מיתות משונות, עבדות, או כלי משחק לחיות טרף כשעשוע להמוני באי האצטדיונים. מובן שבסיטואציות אלו, לאיש מהם לא היתה אפשרות, לכתוב ולתעד את מהלכו, של מה שאנו מכנים 'המרד הגדול'.

יוצא מן הכלל, הוא יוסף בן מתתיהו, שבעת הזאת הולבש בזהותו החדשה כיוספוס פלביוס. המצביא היהודי שקיבל את חסותה של המשפחה הקיסרית הפלבית, של אספסיאנוס ובנו טיטוס. זה שקיבל את מלוא התנאים לשבת ולתאר את מהלך המרד, כראות עיניו של מי שבגד בעמו וחצה את הקווים, של מי שסייע לאויבי עמו להכניעם. רק פתי יקבל את הצהרותיו בדבר נאמנותו לאמת. רק פתי יקרא את דברי השבח שהוא מרעיף על קלגסי רומא או את דברי הנאצה על מנהיגי המרד, ויחשוב שיש בהם מידה של אמת. אך מצער הוא, שדורות של חוקרים, סופרים והוגי דעות, הולכו שולל אחר תיאוריו המרושעים, שהפכו גיבורים עזי נפש לפושעים, שודדים ורצחניים.

לא פעם שאני ניצב מול חומות ירושלים, ובמיוחד אם מדובר בשעת לילה, אני רואה מול עיני את הנועזים שבאחינו, אלו שהסתערו על מכונות המלחמה, שהכו וכתשו את טיטוס ולגיונותיו, שהנחילו לדורות את סיסמת 'לחירות ירושלים'.

אני בוש להביט בהם, להסתכל בעיניהם. אני שומע את זעקת העלבון שלהם, את תחושת הבגידה. את השאלה המהדהדת: ״אתם באמת מאמינים שהיינו שודדים, רודפי ממון, וכל אימת שהיה לנו משעמם עסקנו ברצח ומלחמת אחים, הנטרפה עליכם דעתכם?״

ואז, אני משפיל מבט.

שנים מקננת בי תחושת העוול והעיוות, המנוצלת ע״י מיטב אויבי הלאומיות היהודית. כל מי שיש בו ניצנים של עמידה על עקרונות, או על ערכים, מואשם באופן מיידי; כבריון, כקנאי, או כמי שעוד יחריב את הבית השלישי. העיוות ההיסטורי של יוספוס, הפך לסוג של תובנה אנטי לאומית, המקדשת את הכניעה והבגידה.

מאן דהוא הפך את המציאות. הבוגדים, התבוסתנים, סייעני האויב הפכו לגיבורים.

ובאותה העת, גיבורי ישראל ומחרפי נפשם על הקיום היהודי, הפכו לשודדים בריונים ורצחנים.

לתובנה זאת מגייסים גם את דברי חז״ל, תוך עיוות מכוון בהבנת דבריהם והתעלמות ממכלול המקורות שעוסקים בנושא. ההיתלות במהלך של ריב״ז, מתעלמת מהביקורת שיש עליו בחז״ל, מתוך בחירה לראות במעשה זה; דגם לפשרנות, לויתור על עקרונות, למחיקת ערך הלאומיות.

במשך שנים רבות מלווה אותי חיזיון דימיוני שלא נותן לי מנוח:

״על סיפונה של אניה בנמל קיסריה, מונחים כלובי ברזל, אליהם נדחסו אחרוני לוחמי המרד, שנפלו בשבי הלגיון הרומי. שבע מאות לוחמים יועדו לקשט לטיטוס ולאביו הקיסר אספסיאנוס את תהלוכת הניצחון ברומי. שם יובלו השבויים בשלשלאות לכל מצהלות ההמונים צמאי הדם. בלב המשלוח החי, שניים ממנהיגי המרד, יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא. בר גיורא המנהיג ההרואי של המרד, מיועד להוביל את תהלוכת השבויים בפורום שברומא. שם יערפו את ראשו, במוות אכזרי שעיקרו השפלה. אך גם בשעה זו, אין בעיניהם של המנהיגים והלוחמים כל פחד. הם בזו למוות ביום בו מסרו עצמם למען המקדש, העיר והחרות הלאומית.

לפתע ממולם, מעורבב עם חיילי הליגיון הרומי, מבחינים הם בדמותו של יוסף, המכונה בפי חבריו החדשים יוספוס. קשה להבין מה הניע אותו להגיע אל ספינת השבויים, לראות בעלבונם של אלו שעד לא מכבר היו מבני עמו, איתם יצא כתף אל כתף למלחמה בצורר הרומי. בצעד נינוח ובראש גאה מתקדם יוספוס אל עבר הכלובים, מצד השבויים עולה נהמה של זעם ושטף קללות לראשו של הבוגד. יוספוס אינו חושש. הוא מתקרב אל הכלובים ומחפש את שנואי נפשו, את שמעון ויוחנן מנהיגי המרד. בטרם הוציא יוספוס מילה מפיו, עלה קולו של שמעון: ״בוגד שפל, שמך ייזכר לדראון כמי שמכר את עמו ומקדשו, בבוגדנות עלובה״. על פניו של יוספוס התפשט חיוך, ובשקט שהשתרר פתאום נשמעה תשובתו: ״הזיכרון שייך למי שיכתוב את ההיסטוריה״. שמעון השפיל את מבטו. הוא ידע, שבזמן שיוספוס יישב ויכתוב בנחת את אירועי המלחמה, לא יהיה מי שיעמוד מנגד ויספר את סיפור גבורתם. בבור קברו של שמעון בר גיורא ובבור כלאו של יוחנן בן לוי מגוש חלב, נקבר סיפורם של לוחמי החירות. סיפורם מעתה, נתון לחסדו המפוקפק של הגדול בבוגדים שקם לעם היהודי. במשיכת קולמוס הוא ישחיר את שמם לדראון עולם ויפאר את שמו של מפקד בכיר, שבגד וחצה את הקווים בשעת מלחמה. כשהוא סמוך ובטוח שגרסתו לאירוע המרד, יחידאית."

שלושים שנים לפחות בוער בי השקר של יוספוס, ועלבון הלוחמים. שנים שאני מתווכח, מסביר ומרצה. שנים רבות שהתחייבתי לעצמי ולאחרים שאכתוב. טרדות הזמן סוחפות, ולא נמצא הפנאי לכתוב, אך התסיסה לא חדלה. עת החלו ימי בין המצרים של קיץ תשע״ו, גמרתי אומר, לשבת ולכתוב. החיבור נכתב ברצף אחד, תוך כשבועיים וחצי, של ימים ולילות. החיבור הזה חסר עד מאוד, בכמה וכמה נושאים שלא הספקתי לגעת, בדמויות שהיה ראוי לדבר בם בהרחבה. החיבור חסר עריכה לשונית ועריכה בכלל. יש עניינים שדנתי בהם שוב ושוב ויש שקיצרתי בהם. חסרה גם קריאה ביקורתית של מי שמכיר את הנושא. אך החלטתי שמה שנדחה שלושים שנה, לא ידחה שוב, והנה הוא כאן.

השתדלתי לאשש את דברי הן על המקורות הן על חוקרים ומחקרים, אך שגיאות מי יבין. אני מזמין את הקוראים, להגיב, להעיר ולהאיר וגם להתווכח, ובלבד שנמלא את החוב לאחינו, לוחמי החרות גיבורי התהילה.

זכות להודות, לספרנים בספריית אוני' בר אילן ולספרנים בספריית מכללת אורות, למעצב הגרפי יצחק למפרט שעבד מולי במקצועיות ובחן, לחברים שנתנו עצה ועידוד, לשומעי השיעורים במכללת אורות ובישיבת הרעיון היהודי שמחכימים אותי בדיונים המתפתחים, ודוחקים בי לכתוב, לילדי שהתגייסו לסייע בכל העניינים הטכניים ולא הפסיקו לשאול אותי 'אבא כבר סיימת?', ולדגנית כל ביתי שהכל שלה.

צופה ישועה

מיכאל בן ארי

קרני שומרון

תשע״ו

 יבורך גיסי איתן זמורה שהגיה את החיבור לקראת ההדפסה השניה והסיר טעויות ושגיאות.

במהדורה השלישית צרפנו מכתב הערכה ותגובה של מו"ר הרב ישראל אריאל שליט"א, ראש המכון ללימוד ומחקר המקדש. ראה עמ' 120.

מרד — ‘המורד מטורף’
מצעד האווילות או סוד הקיום
פרק א’

המטילים את אשמת חורבן הבית על עצם היציאה למרד הגדול ברומא ועל מנהיגי המרד, מגדירים את המרד, בהגדרות כמו: ״מצעד האווילות״¹. הם שופטים את נחיצותו של המרד ע״פ עולם הערכים של התרבות ממנה הם יונקים וגם על פי התוצאה הסופית של המרד. אולם כשבאים אנו לנקוט עמדה שיפוטית על המרד הגדול, אם היה מדובר בפעולה הכרחית קיומית, או שמדובר ב'מצעד האווילות', עלינו להקדים ולבחון את המאפיינים של תופעת 'המרד'; הגורמים, המניעים, הציפיות, השותפים, המתנגדים, דרכי הדיכוי ועוד.

נזכור שלטוב ולמוטב, את פרקי ההיסטוריה של ימי העולם הכתיבו מהפכות ומהפכנים. בכל צומת היסטורית בדברי ימי העולם ניתן לאתר את 'שוטרי התנועה', מחוללי התפנית. יחידים או המונים, שטלטלו את אמות הסיפים של ההיסטוריה האנושית².

הדיכוי המדורג
בכל מרד נמצא שני גורמים מרכזיים, העומדים זה מול זה, או לשם הדיוק, זה תחת מגפו הדורס של זה. שלטון דיכוי מזה, ומתחתיו ציבור משועבד. דרכי הדיכוי, ההתעמרות והשליטה, משתנים ממקום למקום. דרך הדיכוי הרווחת, היא זו שבאה בשלבים ומנטרלת את הדחף להתקוממות. שלב אחר שלב, היא נוטלת מהמשועבד את חירותו הכלכלית הלאומית והתרבותית. עד שהקורבן הופך להיות עבד; חסר זהות, נטול רצון ושאיפות, של מי שאדון לגורלו. כל קיומו לרצות את המשעבד, כמו בעל חיים מאולף, שמוכן לכל התעמרות ובלבד שיספקו לו את צרכי קיומו הפיזי³.

הדגם המובהק לשעבוד מדורג, נלמד מהשעבוד של בני ישראל במצרים. לא ביום אחד עוברים בני ישראל ממעמדם המיוחס, כבני משפחתו של יוסף המשנה למלך, אל מציאות בה ילדיהם נחטפים מחיק האימהות ומושלכים ליאור. פרעה פועל ע״פ תורת השלבים. זה מתחיל בהסתה ופיתוח עויינות כלפי בני ישראל (שמות א י): "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינו״. לאחר שהתפתחה עויינות וחשדנות, יש לגיטימציה לאפליה באמצעות הטלת מיסים מיוחדים (שמות א יא): "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים". מהטלת מסים, עליית מדרגה לעבדות פיזית למלך (שם, שם יד): "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". מכאן קצרה הדרך לרצח של מי שמעמדו נחות כעבד. בתחילה באופן נסתר ומזדמן, באמצעות המיילדות את העבריות (שם, שם טז): "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ". ולאחר מכן כ״שהותרה רצועת המלך״ כלשון הרמב״ן⁴, הרצח הותר בראש חוצות (שם, שם כב): ״וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן״.

באותו האופן פעלו הנאצים. מחנות ההשמדה היו השלב הסופי בתוכנית מדורגת, אותה תבנית כמו במצרים: הסתה, אפליה, שלילת זכויות, רצח מזדמן ורק לבסוף מכונת רצח משומנת.

זו שיטה המרדימה את הקורבן, נותנת לו את האשליה שתמיד יש לו מה להפסיד, שאמנם המצב הוא רע, אך אם נתקומם נאבד גם את מה שיש. וכך מאבד המשועבד את חירותו הקיומית שלב אחר שלב. הנאצים הבינו זאת היטב, לכן גם בכניסה לאושוויץ הם דאגו לזרוע אשליה לקורבנות. על שער מחנה ההשמדה התנוסס השלט: 'העבודה משחררת'. שלדי אדם הובלו היהודים לאושוויץ, כתוצאה מהרעבה בגטאות, דחקו אותם באכזריות אל קרונות משא של בהמות, ללא מזון או מים, אך גם כשהגיעו אל גיא ההריגה של אושוויץ היו כאלה שהשלט בכניסה הפיח בהם תקווה, שאם רק יעבדו; במסירות, בנאמנות ובכניעה, יתנו להם את חייהם לשלל. לעומת זאת, דיכוי של עם שמודע לחירותו לשאיפותיו וערכיו, ללא הדרגה והטעייה באמצעות שלבי ביניים, נדון להתנגדות עזה⁵. ההתנגדות נובעת מעצם תודעת החרות, שאינה יודעת עול, ומעדיפה מוות על שעבוד.

מי שתודעת החרות היא לו לזרא, מי שנפשו נרפסת, לעולם לא יבין זאת.

כש״אין שום דבר אשר כדאי למות למענו״
אין גורם אחד או תבנית אחת לפריצתו של מרד. אך הכלל הוא: מרד יפרוץ כשהמשועבד יבין שהוא הולך לאבד את היקר לו מכל, את חייו או ערך כלשהו שהוא יקר מחייו.⁶ ובעצם כאן טמונה נקודת המחלוקת ביחס למרד. אלו שבזים ומבזים את המרד ומנהיגיו, בזים בעצם לערכים עליהם נלחמו המורדים. ניקח לדוגמה את דבריו הבוטים של הסופר מאיר שליו ביחס למרד הגדול ולמנהיגיו:

"...יהודה לא חרבה בגלל פילוג והיהדות לא שרדה בגלל אחדות. יהודה חרבה בגלל העליונות הצבאית של הרומאים, בגלל הטיפשות והקיצוניות של הקנאים ובגלל כניעתה של המנהיגות לאלימות המשיחית שלהם. היהדות שרדה בזכות החוכמה, החזון והמתינות של אישים כמו רבן יוחנן בן זכאי, מי שהצליח לחמוק מידם הרצחנית של הפטריוטים הללו, להסגיר עצמו אל הרומאים, להחליף את המקדש בבית הכנסת ואת הכבשה השחוטה בתפילה, ולצייד אותנו באמצעי קיום רוחני ותרבותי לימי הגלות.

אלפיים שנה אחרי החורבן, אלפיים שנה שבהן הוקיעה היהדות את הקנאים וניסתה להשכיחם מן הלב, שבנו לירושלים. את בית המקדש, למרבה המזל, טרם בנינו, אבל כבר הסכלנו עשות וקראנו בעיר רחובות על שם האישים הבזויים ההם, שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן יאיר. ועכשיו נוספו לנו גם כנסי נופת צופים של אבל וחורבן, בהם מטיפים לאחדות בין מי שלא כל כך מבינים מה טיבם של הקנאים האלה ובין מי שרואים בהם מופת״.⁷

שיטתו של שליו, אינה נובעת רק מידע היסטורי לקוי וסלקטיבי⁸. היא בראש ובראשונה השקפת עולם, הרואה בלאומיות ובערכי החרות הלאומית, חטא קדמון; משיחי, בריוני, אלים.

מאיר שליו כמשל, לעולם לא היה מתקומם אם היו כופים עליו להתנצר או מונעים ממנו למול את בנו. בעולמו של שליו, ״אין שום דבר אשר כדאי למות למענו״. אין ערך קיומי לחיים, ודאי לא לחיים לאומיים של אומה בת חורין, השולטת על גורלה, אדמתה ומקדשה. אנשים מסוגו, מנהלים באופן פטרוני, דיון עם עצמם, תוך הטחת גידופים בכל מי שלא מתיישר עם עולם הערכים שלהם. לשליו ועדתו, הכניעה הלאומית היא תמיד האופציה העדיפה ע״פ סיכון אישי כלשהו. הוא אינו קובל על כך שיש בירושלים רחוב על שמו של הבוגד יוסף בן מתתיהו. מקוממים אותו שמות הרחובות הנושאים את שמם של ״האישים הבזויים״, כפי שהוא מכנה את אלו שנלחמו, עד טיפת דמם האחרונה, בעוז ובנאמנות לחרות ירושלים. אני מרשה לעצמי להעריך, שלוּ היה חי באותם ימים, היה מצטרף בחדווה לעדתם של בר קמצא ויוספוס, המלשינים והבוגדים בעמם, שלא חסרו בימים ההם, ולדאבוננו גם לא בזמן הזה.

ההסכמה הלאומית הרחבה
מרד איננו חוויה מרנינה. מרד משמעותו, סיכון נפשות וחשש כבד לאובדן פיזי עד חורבן. הוא יפרוץ ויקבל הסכמה לאומית רחבה, רק במידה ועל כף המאזניים, עומד ערך שהוא חשוב מכל הדברים הללו גם יחד. במקרה כזה המרד הופך להיות סוג של 'מלחמת אין ברירה'. דוגמה מובהקת אנו מוצאים בתנ״ך, במערכה הראשונה של אחאב מלך ישראל מול בן הדד מלך ארם. בן הדד פונה למלך ישראל בדרישת כניעה מבזה וקשה. בשלב ראשון אחאב נוקט בשיטתו של מאיר שליו, ומקבל את תנאי הכניעה (מלכים א כ):

(א) וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ: (ב) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה: (ג) וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם: (ד) וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי:

אחאב שהיה מצביא מזהיר, וידע להעריך את משמעותו של כח צבאי, רואה את הברית של שלושים ושנים מלכים שהתלכדו תחת מלך ארם. ההערכה שאפסו הסיכויים לנצח במערכה, מול המעצמה הצבאית שעמדה מולו, גרמה לו להעדיף לתת את מה שהוא נדרש, על פני שפיכות דמים מיותרת. אך מסתבר שבן הדד אינו מסתפק בכניעה הזאת. ואחרי הכניעה לדרישתו הראשונה, הגיעה כצפוי התביעה הבאה, של אויב שלא יודע שובע. אך במערכה ב' הפרשה הזאת מקבלת תפנית, ממנה ניתן ללמוד את אחד מעקרונותיו המרכזיים של המרד. הדרישה השנייה של בן הדד מאחאב, היא דרישה עלומה לכאורה:

"(ה) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד לֵאמֹר כִּי שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן: (ו) כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ:״

לא במקרה הכתוב מעלים מאתנו מה מסתתר מאחורי המילים 'מחמד עיניך'. 'מחמד עיניך', הוא ערך משתנה9. ערך שהחברה איננה יכולה לוותר עליו. הוא סוד קיומה, ובעבורו מוכנה היא להסתכן סיכון גדול מאוד, עד אובדן. אחאב מצטייד בדרישתו האחרונה של בן הדד כשהוא בא אל זקני הארץ, כדי לקבל מהם את ההסכמה הלאומית הרחבה לסירוב, שמשמעותו יציאה למלחמה. אחאב פורס בפניהם את המשא ומתן מול ארם, והוא מקבל תמיכה גורפת מ״כל הזקנים וכל העם״, זו שהיא כל כך חיונית, כשיוצאים למלחמה, שסיכוניה גדולים מסיכוייה:

"(ז) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ: (ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה:"

זהו המתכון המתבקש ליציאה למרד, ככל שההסכמה הלאומית רחבה יותר, גדלים סיכויי הצלחה¹⁰. אך כדי שתהיה הסכמה לאומית רחבה, החברה המשועבדת זקוקה לעולם ערכי נוקשה, מה שבן הדד מכנה: ״מחמד עיניך״, עליו הם מוכנים לצאת למלחמה ולמסור את הנפש. מי שאין לו בעולמו כלום שהוא 'מחמד עיניך'. מי שחרות לאומית או רוחנית היא בשבילו 'משיחיות מטורפת', ישפוט את המורדים, מתוך עולמו הערכי הגמיש, ויגדיר אותם בבוז: הזויים, אלימים, בריונים המביאים חורבן.

הניצחון שבכישלון
לעיתים המרד נוחל הצלחה והישגיו מיידים כמו המרד של שבטי ישראל בראשות ירבעם בן נבט מול רחבעם בן שלמה¹¹. לעיתים מחירו כבד ומתמשך ובמהלכו יודעים המורדים עליות וירידות תבוסות קשות וניצחונות הירואיים. כפי שמלמד אותנו מהלכו רווי הדם של המרד החשמונאי, הממשיך בעוז גם לאחר נפילת יהודה המכבי מנהיג המרד¹².

המציאות ההיסטורית גם יודעת לספר, שלא פעם המרד מתרסק בכישלון מהדהד, ומחירו המיידי הוא מוות ועיי חורבות כמו ב'מרד גיטו ורשה'. רק אוויל יכנה את 'מרד גיטו ורשה', 'מצעד האווילות'¹³. רק קצרי מבט לא רואים שגם 'מרד שנכשל', יש בו ניצחון. הניצחון של מי שרוחו לא נשברה, כמי שגופו נשרף וברגעיו האחרונים מלמד: ש'גיליון נשרפין ואותיות פורחות'¹⁴. אלו שחיים בעולם של 'כאן ועכשיו', מהנהנים בראשם באמירת 'אמרנו לכם', דעתנית. מול מי שהם יגדירו בכעס קדוש: 'מטורפים', 'בריונים', 'שורפי אסמים'. אף על פי כן במורשת זיכרון השואה, יש באתוס הישראלי, מקום של כבוד להנצחת 'מרד גיטו ורשה'. מרד שפרץ כנגד כל הסיכויים ושסופו הטראגי היה ידוע מראש. הסיבה להפיכת המרד הזה לאתוס, נעוצה בהבנה שהמרד הזה מסמל את ניצחון הרוח, את הגבורה מול כוחות רשע. אלו מושגים שחברה חפצת חיים מקדשת. זו אותה גבורת לוחמי מצדה, שבזו לעוצמתה של מלכות הרשעה הרומאית ולא הניחה לה להכניעם. ברומן הביוגרפי 'יאיר', של הסופר משה שמיר, הוא שם בפיו של יאיר את התרומה שיש לתוכנית 'המטורפת' שלו, להשיט צי אניות ובהם ארבעים אלף לוחמים יהודים מאירופה, לכבוש את הארץ מידי הבריטים. זאת, גם אם התוכנית תנחל כישלון, וספינות הלוחמים תוטבענה עוד לפני שתגענה לחוף:

״אדוני היקר, למה אתה קורא כישלון? אחרי אלפיים שנה — עם מפוזר, נרדף, עם שלא ידע שום צורה של שלטון, שהדבר האחרון שאפשר היה בכלל לצפות ממנו זה כושר הגנה עצמית, עם שכל כוחו בתחנונים ובחסד של אחרים — עם שהתגובה היחידה שלו על סכנה היתה לברוח — עם, שלא רק על אדמתו לא שלט. על עצמו לא שלט — עם כזה שולח פתאום ארמדה של ספינות ובהן רבבות גברים צעירים, על נשקם — עם כזה מופיע פתאום מחדש על אדמת מולדתו עם ארבע דיווזיות — אדוני היקר — אפילו כל מה שיישאר מן המבצע הזה יהיה הסיפור. רק הסיפור. רק השירים. רק הקברים. רק הזיכרון. אפילו רק האבל — זה יהיה ניצחון.

כי יהיה לזה המשך. כי יש הוכחה: עם ישראל חי״¹⁵.

המתנגדים למרד
המרד אף פעם איננו נחלת הכלל. לכל מרד יקומו מתנגדים, יש שיפעלו נגדו ויש שיעמדו מן הצד. הסיבות להתנגדות נובעות מסיבות מגוונות:

סיבה א' — השלמה עם המציאות: המתנגדים לא רואים כל סיבה למרוד. המציאות של שעבוד ודיכוי, נראית להם טבעית, כמעט נורמטיבית. לכן הם יתנגדו לכל ניסיון להפר את 'האיזון' בו הם חיים. משה רבינו חווה זאת על בשרו, והוא אף נאלץ לשלם מחיר ולהימלט על נפשו. העבדים אותם הוא מנסה להציל, רואים בפעולה של הריגת המצרי, שינוי סדרים מסוכן. במקום להעריך את משה על שחיסל את המשעבד העריץ והציל ממוות את אחד מאחיהם, מטיח בו אחד העבדים (שמות ב יד): "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". ההלשנה על משה מאפיינת גם את מה שקורה אצל שמשון. גם הוא חי בדור שנולד לשעבוד, ולא מעוניין בשינוי המציאות המוכרת. כמו אצל משה, עד בואו של שמשון אין זעקה או תפילה לה' לבקשת תשועה. תפילה היא תודעת הצורך. מי שלא צריך, מי שאין לו שאיפות, לא מתפלל. כששמשון נמלט אל שבט יהודה שיסייעו לו במלחמתו בפלישתים המשעבדים, הם גוערים בו על פעולותיו המסוכנות. וכדי להציל את עצמם, הם מסגירים את מי שלהבנתם התנהג בחוסר אחריות כמו 'בריון שכונתי'¹⁶, המסכן את הציבור ומביא עליו חורבן (שופטים טו): "(יא) וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה ...וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ ... (יב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים".

זהו גורלו של המנהיג הבודד¹⁷, המתריס מול מציאות שהוא אינו משלים איתה ומבקש לחולל תפנית, למורת רוחם של בני דורו. הוא פועל ללא גייסות, מבקש לחולל שינוי תודעתי אצל עם משועבד, שלא מעוניין בגאולה המוצעת לו. הוא משלם מחיר אישי ונבגד ע"י בני עמו. משה גולה לארץ גזירה במדבר מדין לשנים רבות, שמשון נבגד שוב ושוב¹⁸ עד השפלתו בידי הפלישתים והפלת מקדש דגון עליו ועל אויביו.

פעולתם של מנהיגים אלו איננה לריק, היא פועלת בטווח הארוך. הם זורעים בפעולתם את תודעת החרות, שתנבוט לאחר ימים רבים. לולא היחידים הללו, הניוון היה מוחק כל סיכוי לתחיה לאומית.

סיבה ב': החוששים למעמדם: מרד הוא שינוי הסדרים, ובכל שינוי סדרים יש מרוויחים אך יש גם מפסידים. וכאן אנחנו מזהים את קבוצת המתנגדים השנייה. גם כשמדובר בהסכמה רחבה, שיש להתקומם מול שלטון עריץ, יהיו כאלו שיתנגדו. אף שמדובר במיעוט, מדובר בבעלי שררה וממון, שהמרד יערער את מצבם. הם נמצאים במעמדם הכלכלי או החברתי הרבה בזכות השלטון המשעבד, או בזכות מעמד וכח שצברו במשך הזמן. שינוי שלטוני, יפגע בהם. גם הם כמו אחיהם סובלים מהדיכוי, אך הם יעדיפו לשלם מיסים כבדים לשלטון זר, מאשר לאבד את כל ממונם או מעמדם בעקבות שינוי סדרי החברה שיתחולל לאחר המרד.

סיבה ג: המציאותיים, הסוברים שהמרד נידון לכישלון: גם כשהמרד פורץ כשהגב צמוד אל הקיר, המורדים מבססים את היציאה למרד על הנחות יסוד ונתונים המחזקים את ההערכה שמובטח להם ניצחון, כמו: חולשתו של האויב, סיוע מגורמי חוץ שיתערבו ויהוו משקל מכריע בקרב מול השלטון העריץ ועוד. הערכות אלו הם הדלק שמניע את הלוחמים, עם האמונה בצדקת דרכם וביכולת שלהם להכריע.

אך מצד שני תמיד תהיה אופוזיציה, שההערכות שלה תהיינה הפוכות. אלו שרואים בעיקר את הסיכונים ופחות את הסיכויים. הם מסכימים בכל ליבם שיש לסלק את העריצות, אבל הם בטוחים שלא זאת השעה. קבוצה זו מסוכנת למרד ופוגעת בו יותר מהקבוצות האחרות, מפני שהיא אינה עוינת את הרעיון של המרד, היא רק מוציאה לו את הרוח מהמפרשים.

סיבה ד: הבוגדים: קבוצה זאת מועטת מכל הקבוצות האחרות, אך כדוגמתה תמיד היו ותמיד יהיו. מדובר במי שבשלב ראשון מתכחשים לזהותם הלאומית תרבותית, וברבות הימים אף מצטרפים לאויבי עמם. או מתוך שנאה יוקדת למי שלא נהג כמותם ונשאר נאמן לעמו וערכיו, או כדי להוכיח נאמנות לצד אליו בחרו הם לעבור. ההיסטוריה מכירה כמה וכמה מומרים מן הסוג הזה שהיו לגרועים שבצוררי ישראל.

כך היו המתייוונים בראשות יאסון ומנלאוס, שהיו אחראים לגזירות השמד ומעשי הביזה נגד אחיהם היהודים¹⁹. וכך גם במרד הגדול²⁰.

התנאים לפריצתו של מרד
מרד עממי איננו סוג של 'מרד נעורים'. לא מדובר בסוג של התפרצות הורמונאלית המנטרלת את המחשבה, גם לא בעצבנות ואובדן שיקול הדעת. מרד עממי נעשה ע"י אנשים בוגרים, בעלי משפחות. אנשים שמבינים את האחריות שלהם, על נוער וטף וגם על קשישים וחולים, הראשונים להיפגע בעת מלחמה. המרד מקיף שדרות רחבות של העם, ונעשה בידיעה ברורה, שהוא נושא בצדו מחיר כבד. על כך מעידות מערות המסתור שהוכנו במרד בר כוכבא מבעוד מועד²¹. חופרי המערות ידעו שהלגיונות הרומאים יגיעו אל הכפרים שלהם, ישרפו וישחיתו את כל מפעל חייהם. היציאה למרד לוותה בתודעה מלאה, למחיר שהמרד יתבע מהם; הימלטות, רעב, מוות, סיכוי קלוש להישרדותם של קשישים וטף, כבר בראשית המרד²².

המרד יפרוץ כשכלו כל הקיצין. כשהשלטון העריץ איבד כל רסן בהתעמרות שלו בנתיניו. כשהמציאות הופכת להיות מייאשת ונטולת תקווה. בשעה זו, התסיסה כבר לא ניתנת לריסון, לא ע"י 'גורמים מתונים', גם לא ע"י איומים. ההתפרצות, לא זקוקה לליבוי של מנהיג או מנהיגות. הפוך, התסיסה מבקשת מנהיג, שיתעל את התסיסה לכח מחץ שיסלק את העריצות. ההמון זקוק למנהיג, ואם את החלל לא ימלא מנהיג ראוי, ההמון ילך אחר כל מנהיג מזדמן, ובלבד שלא 'יהיו כצאן אשר אין להם רועה'.

הרתיחה העממית הגורמת להתפרצותו של המרד, מתלכדת אמנם סביב ההתנגדות לשלטון, אך לא הכרחי שהגורם המניע של כל הקבוצות, הוא מניע אחיד. במרד המפורסם נגד הנהגתם של משה ואהרן, אנחנו רואים התלכדות של כמה קבוצות, בעלות מניע שונה, אך מטרה אחידה.²³

כמו שההתלכדות הוא סוד הצלחת המרד, הדיכוי של המרד יחל בניסיון ליצור בקיעים. מחלוקות פנימיות בין המורדים, הם המתכון להתפרקות ותבוסה. המדכא יפעל בכל דרך, כדי לפורר את החזית האחידה שהתלכדה מולו. ערעור של חוליות המרכיבות את תנועת המרד, הם בשורת הדעיכה שלו. המדכא יודע שהקריאה שלו לכניעה תוך הצעת פיתויים לנכנעים, תגרום לערעור החזית האחידה, תוך יצירתם של מחלוקות פנימיות. מאידך, מנהיגי המרד יפעלו בתקיפות, כנגד כל ניסיון ליצור סדקים שיערערו את תנופת המרד.

הרעיון המשיחי — המנוע של המרד
המתנגדים למרד יאשימו את המורדים בחטא 'המשיחיות'. ומגדירים בזאת, את מוקד המחלוקת בין שתי תפישות עולם.²⁴ מי שמצפה למשיח, הוא זה שחושב שהמציאות העכשווית היא איננה אידאלית, והוא מייחל לשינוי המציאות. יש שמסתפקים בתפילה ובצפייה פאסיבית. אך יש שפועלים כדי לשנות את המציאות ומאמינים שפעולתם תזכה לסיוע אלוקי. טענת המרגלים נגד הכניסה לארץ היא טענה המתבססת על ניתוח הנתונים, המלמדים שכיבוש הארץ הוא בלתי אפשרי. כלב ויהושע שעומדים מולם, אינם מתכחשים לנתונים אלו, אך מוסיפים למשוואה את העזרה האלוקית לה יזכו (במדבר יד ח): "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנו". באופן דומה משכנע יהונתן את נערו להסתער על מחנה פלישתים בקרב מכמש, בזמן שכל הנתונים הראו שמדובר במעשה חסר סיכוי (שמואל א' יד ו): "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט". יהונתן יודע שמדובר במעשה שהוא סוג של התאבדות, לכן הוא לא מתייעץ עם אביו שאול, שמא ימנע ממנו. הוא משליך את עצמו אל שדה הקרב, כשהוא מצפה לחסדי שמיים ומחולל תפנית דרמטית במערכה, כשתבוסת צבא שאול כבר הייתה מובטחת. זאת היא משיחיות. נמצא אותה שוב ושוב במקרא, אצל דוד מול גלית (שמואל א' יז מה): "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל", אצל יואב (שמואל ב י יב), ועוד. וכן בדברי יהודה המכבי, המעודד את מעט חייליו לפני קרב אמאוס: "(59) כי טוב לנו למות במלחמה, מאשר לראות ברעות עמנו ומקדשנו (60) וכאשר יהיה רצון בשמים כן יעשה".²⁵

המורד שנחיתותו הצבאית ידועה לו, מוצא את היתרון על האויב שלו, בסיוע שמיימי. הרעיון המשיחי אינו המצאה של 'האסכולה הרביעית' כפי שמכנה יוספוס את אחת מקבוצות המורדים. הוא מיוסד על הרעיון של כהן משוח מלחמה, שמעודד את צבא ישראל בטרם יציאתו לקרב. תפקידו של המשוח לפוגג את החששות של ה'מציאותיים', אותם רכי הלב, המעריכים את תוצאות המלחמה בעיני בשר. הרעיון המשיחי של משוח מלחמה הוא הבשורה שה' אלוקיכם הולך עמכם להושיע אתכם (דברים כ):

(א) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: (ג) וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: (ד) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:

מלבד המוטיב הפסיכולוגי הנחוץ כל כך בשעות מן הסוג הזה, מדובר בעניין של אמונה. מי שלא מאמין, יראה באנשים מן הסוג הזה את מי שאחזם טרוף משיחי ויניח לראשם שלל גידופים. תנופת המרד תלויה בלהט הרעיון המשיחי, בוודאות הניצחון, אמונה בשינוי סידרי המציאות, והתערבות אלוקית מול כוחות עדיפים וכבירים.

מי שלא מאמין, בצדקתו ובניצחונו, יימלט מכל מערכה, ויבוז בלעג ל'משיחיים המטורפים'.