כפתורים 1 - כפתורים ובושה

פרק 1
פרל

"תניחו את השידה הזו כאן." ניגשתי למקום בו השידה הקודמת שלנו עמדה והצבעתי עליה עבור המובילים. הם סחבו את גוש העץ הישן והכבד והניחו אותו כנגד הקיר.

"יופי. ואת שתי השידות הקטנות מצידי המיטה." הוריתי למובילים למקם את שני פריטי הריהוט האחרונים במקומם והתחלתי להחזיר את תחתוני הבוקסר והגרביים של קרואו לתוך המגירות, יחד עם שאר בגדיו. חדר השינה הראשי היה גברי במיוחד, עם שידות שחורות וראש מיטה תואם, ומכיוון שהבית היה שייך בחציו גם לי עכשיו, רציתי לשנות אותו מעט.

לָארְס הופיע בדלת, ידיו שלובות מאחורי גבו. "גברת ברסטי, אני בטח לא צריך לספר לך שמר ברסטי לא יאהב את זה."

קיפלתי את מכנסי הטרנינג של קרואו ודחפתי אותם למגירה. "אתה צודק. אני מודעת היטב להשלכות." סגרתי את המגירה והנחתי את האגרטל החדש עם הפרחים על השידה. הפריטים בעיצוב ים תיכוני שפיזרתי ברחבי החדר, גרמו לו להיראות נהדר. קרואו לא יהיה מרוצה מהשינויים. הוא שנא כל סוג של שינוי, אבל הוא יתמודד עם זה.

"אם הוא ישאל, ניסיתי להניא אותך מזה."

לארס עשה למעני הרבה מאוד דברים באחוזה שקרואו לא ידע עליהם. הייתי שומרת סוד מעולה ומעולם לא בגדתי ברב המשרתים הנאמן שלנו. מבחינתי, הוא היה כמו בן משפחה. הוא היה זה שתפר לי את הסכין בתוך הפצע, אותה סכין שאיתה הרגתי את בונז. עד היום, קרואו חושב שהצלחתי לעשות את זה לבדי. "ברור."

לארס המשיך לעמוד בפתח הדלת, זקוף וגבוה כאדם שעדיין לא הושפע מגילו המתקדם.

"אתה צריך משהו נוסף, לארס?"

"קיין הגיע לפגוש אותך. הוא רוצה לאכול איתך צהריים."

"אה, מעולה." סיימתי עם חדר השינה, כך שהתזמון היה מושלם.

לארס נראה מודאג מהעובדה שבגד באדונו. "אולי כדאי שתעדכני את האדון?"

קרואו לא אהב כשהייתי לבד עם גבר אחר חוץ ממנו או מלארס. אף על פי שקיין היה אחיו, הוא עדיין לא סמך עליו. קרואו אולי לעולם לא יצליח לסלוח לקיין על מה שהוא עשה לי, אבל אם אני הצלחתי לשחרר את זה, אז גם הוא אמור. "זה מיותר. ארד בעוד דקה."

"כן, גברת ברסטי." לארס קד במהירות לפני שיצא מהחדר.

קרואו ואני התייחסנו למושג משפחה באופן שונה. מכיוון שלא היה לי אף אחד, המשפחה הייתה חשובה לי יותר. קיין היה הדבר הכי קרוב לאח שהיה לי. האמת, הוא היה אחי לכל דבר ועניין. החיים היו קצרים מדי בשביל לנטור טינה — גם אם קיין כמעט הרג אותי.

נכנסתי לחדר האוכל שבו קרואו ואני נוהגים לאכול ארוחת בוקר יחד. "היי."

"היי, אחות." קיין נעמד וחיבק אותי. הוא היה לבבי, מתחשב ועדין כלפיי יותר משהיה עם כל אדם אחר. רוב הזמן אפילו את קרואו לא היה נראה שהוא חיבב כל־כך. "קרואו כבר מטריף אותך?"

"לא באמת." התיישבתי בכיסא מול קיין וראיתי את שתי כוסות היין שלארס כבר מזג. אחד הדברים שממש אהבתי בטוסקנה היה הגישה הנינוחה בכל הקשור ליין. לא משנה עד כמה מוקדמת הייתה השעה ביום, לגמרי היה מקובל לשתות יין לארוחת בוקר, צהריים, וערב. "אבל בדיוק עיצבתי מחדש את חדר השינה שלנו, והוא לא יהיה מרוצה מזה בכלל."

"כל עוד זה לא ורוד, אני בספק אם יהיה לו אכפת."

"הוא מאוד קפדן."

קיין לגם לגימה ארוכה מהיין שלו וניגב את הפה בגב כף היד. "טוב, הוא נשוי עכשיו, הוא יצטרך להתגבר על זה."

"אני בטוחה שיהיה ויכוח. אבל אעשה משהו נחמד עבורו, וזה יסתום לו את הפה במהירות."

קיין קרץ והשיק את כוס היין שלו בשלי. "את מבינה גברים מצוין."

סלסילה של לחם טרי הייתה מונחת על השולחן יחד עם שמן זית וחומץ בלסמי. העברנו חתיכות מהלחם לצלחות שלנו ואכלנו כמו במסעדה. גם כשלארס לא ציפה לאורחים, הוא תמיד היה ערוך לכך.

"מה חדש איתך?"

"עסקי הנשק השתנו מאוד. העובדה שבונז יצא מהתמונה הותירה בלגן לא קטן."

"למה?"

"הוא היה אחד השחקנים הגדולים ביותר בעסק. בלעדיו, קבוצות קטנות יותר מתחרות על הפסגה. הם מנסים לגנוב את אנשי הקשר שלו ואת הלקוחות שלו. הכול די פרוץ כרגע."

"איך זה משפיע עליך?" היה קל לדבר עם קיין כי הוא תמיד היה כן. הוא לא הסתיר מידע כמו קרואו. הוא אמר את מה שהוא חשב בצורה פתוחה, והיה קל לקרוא אותו, להבדיל מאחיו. את קרואו ידעתי לקרוא רק בזכות הניסיון הרב שהיה לי.

"אני לא מעריץ גדול של הלקוחות האלה. הם מעורבים עם העולם התחתון אפילו יותר ממני. לא אתפלא אם ניתקל בעוד אויב. מישהו שיהיה אכזרי יותר מהקודם."

"גרוע יותר מבונז?" היה לי קשה להאמין שזה אפשרי.

"בהחלט. תחשבי על זה. מי שיתפוס את מקומו יצטרך להיות הרבה יותר אכזרי כדי לשמור על מעמדו. הוא יצטרך להוכיח את עצמו במעשים עוד יותר מחרידים. בונז היה חסר מעצורים, אבל לפחות הוא היה צפוי."

כשדיקטטור אחד ירד, אחר תפס את מקומו. זה היה מעגל החיים. "הסיוט הזה לא ייגמר לעולם, אה?"

"לא."

"לא תוכלו להיות בעלי ברית?"

"בגלל אופי העבודה שלנו, זה בלתי אפשרי. תמיד נהיה מתחרים. בקיצור ולעניין, אנחנו מספקים נשק לאויבים של כל אחד מהם."

"זה נכון."

לארס נכנס לחדר ללא כללי הטקס הרגילים שלו. הוא החזיק את הצלחות שלנו ודיבר בקול מבוהל. "מר ברסטי בדיוק הגיע. הוא כנראה הגיע הביתה לאכול צהריים."

קיין הסתכל עליי לפני שהסתובב חזרה ללארס. "אז...?"

לארס הניח במהירות את הצלחות שלנו לפנינו. "זה לא ימצא חן בעיניו, ואתה יודע את זה." הוא יצא מהדלת, וקולו נישא מהחדר הסמוך. "אחר צהריים טובים, אדוני. מה תרצה שאכין לך?"

קיין משך בכתפיו והרים את המזלג אל פיו. "אחי צריך להיכנס לפרופורציות."

"הוא באמת קצת מגזים," הסכמתי איתו.

שנייה לאחר מכן, קרואו נכנס פנימה, על פניו אותה הבעה עוצמתית שלמדתי לאהוב ולשנוא בו זמנית. הוא הסתכל עליי במבט מאשים, כאילו שארוחת הצהריים הייתה באשמתי. ואז הוא ירה לעבר קיין מבט צורב.

היה רק דבר אחד שיכולתי לעשות כדי לשפר את המצב. ניגשתי אליו, כרכתי את זרועותיי סביב צווארו ונישקתי אותו. זו לא הייתה נשיקה הולמת מול קהל, אבל ידעתי שזה הדבר היחיד שירגיע אותו — או לפחות יגרום לו לחשוב על משהו אחר. לשוני מצאה את שלו, ושחררתי גניחה שקטה אל תוך פיו, כזאת שרק הוא יצליח לשמוע.

כשהתרחקתי ממנו, עיניו לא נראו מאיימות כל־כך. הכעס שלו הונמך מרתיחה לבעבוע. "תרצה להצטרף אלינו?"

"לארס הכין לזניה," קיין הוסיף.

בשנייה שקיין דיבר, קרואו חזר לכעוס. הוא התיישב לידו ונעץ מבט זועם באחיו.

התיישבתי ומזגתי לו כוס יין. רק ויסקי יכול היה להשתיק אותו, אבל יין הצליח להרגיע אותו מדי פעם.

"תודה, כפתור." הוא לגם לגימה והשאיר את מבטו נעול על אחיו, מתייחס אליו כאויב יותר מאשר דם מדמו.

קיין פגש את מבטי ואז גלגל את עיניו. "אפשר לחשוב שאני בונז מהדרך שבה הוא מתייחס אליי."

קרואו הניח את הכוס שבידו בכעס על השולחן, וצליל נקישת הזכוכית הדהד בחדר האוכל. "שלא תעז להגיד את השם שלו בבית שלי." לפעמים אותן עיניים ירוקות היו מרגיעות, אבל ברגע זה הן נראו מפחידות לגמרי כשהתמקדו בקיין באופן כזה. הוא לא היה צריך להגיד שום דבר נוסף כדי שזה יישמע כאיום מוחשי ומורט עצבים.

קיין החליף איתי עוד מבט מבלי לגלגל את עיניו הפעם, אף על פי שהיה ברור שהוא רצה. נראה היה כאילו קיין ואני היינו קרובים יותר משהוא היה עם קרואו. זאת הייתה התפתחות מפתיעה.

לארס הניח לפני קרואו צלחת לבנה ובה פרוסת לזניה טרייה.

"לארס?"

"כן, כבודו?" הוא הניח את ידיו מאחורי גבו כשהזדקף.

"מה אמרתי לגבי הכנסת אורחים לבית כשאני לא נמצא?" קרואו לא הרים את הקול, אבל ללא ספק גער בעובד הכי ותיק שלו רק באמצעות הטון. הוא נעץ מבט בלארס בדיוק כמו שעשה לקיין לפני שנייה.

"אל תהיה מניאק." לארס היה כמו בן משפחה עבור שנינו. למרות ששילמנו לו, זה לא אומר שהייתה לנו זכות להתייחס אליו כמו זבל. "לארס, תתעלם ממנו. הוא סתם סובל מעוד אחד ממצבי הרוח שלו."

קרואו לא הניח לזה. "אני לא רוצה את קיין פה אלא אם כן אני נמצא. האם אתה מבין?"

קיין הניד בראשו. "אאוץ'..."

לארס השתחווה. "בהחלט, אדוני—״

"אל תאשים את לארס בזה," אמרתי בכעס. "אני הזמנתי את קיין. כשלארס אמר לי שהוא בדלת, אני פתחתי אותה והרשיתי לו להיכנס. אז אל תאשים את אחד החברים הוותיקים ביותר שלך במשהו שאשתך עשתה." דקרתי באצבעי את הזרוע של קרואו. "תתנצל בפניו."

"אין צורך." לארס אמר במהירות והחל לסגת לאחור כדי לצאת מהחדר. "אוודא שזה לא יקרה שנית, מר ברסטי." הוא יצא מהחדר.

נעצתי בקרואו את המבט האפל ביותר שלי כי הוא עמד להתנצל — בין אם זה מצא חן בעיניו או לא.

"קרואו, אתה צריך להירגע." קיין בצע חתיכה נוספת מהלחם ולעס אותה. "אני לא מתכוון לעשות לפֶּרְל שום דבר. אני לא מתכונן להתחיל איתה—״

"אני לא דואג לנאמנות של אשתי." לקרואו הייתה יכולת טבעית להיראות מפחיד יותר מצבא שלם בשדה קרב. "כמעט הרגת אותה. לעולם לא אשכח לך את זה."

"אז אף פעם לא אוכל לפגוש את פֶּרְל?" הוא שאל בטון לא מאמין.

"תוכל לפגוש אותה כמה שתרצה — כשאני בסביבה." קרואו הרים את המזלג ותקע אותו בלזניה שלו. "אני לא הייתי מבלה לבד עם אשתך."

"לא היה לי אכפת אם כן," קיין התווכח. "אחרי שהיא תהיה איתי, היא בטח לא תחפש אהבה במקום אחר." הוא הרים והוריד את גבותיו בשובבות ואז לקח עוד ביס מארוחת הצהריים.

ועכשיו הייתה לקרואו הבעה זועמת קבועה על הפנים. "אכה אותה עד שהיא כמעט תאבד את חייה, ונראה אם זה ישנה את ההרגשה שלך."

הכנסתי לקרואו מרפק בצלעות. "אל תגיד דברים כאלה."

"לא, זה היה הוגן," קיין אמר. "הפעם אתעלם מזה."

התרכזנו בארוחת הצהריים שלנו ואכלנו בשתיקה. המתח החריף, כעת כשלא דיברנו זה עם זה. השיחה שקיין ואני ניהלנו לפני רגע זרמה בטבעיות כמו שני חברים שמפטפטים. אך בשנייה שקרואו נכנס לחדר, הוא הביא איתו מצב רוח רע.

"קיין בדיוק סיפר לי שהעסק השתנה מאז ש—״ נעצרתי לפני שאמרתי את שמו כי ידעתי שקרואו לא רצה בשום פנים ואופן לשמוע את השם הזה יותר. "ששרשרת הפיקוד התערערה."

"זה יירגע ויסתדר תוך זמן קצר," קרואו אמר. "כשרשע אחד נופל, מגיע אחר לתפוס את מקומו. אם זה לא היה ככה, לא היה נשאר הרבה מעסקי הנשק."

"תמיד יהיו עסקים כשזה נוגע לסחר בנשק," קיין אמר לפני שדחף חתיכה נוספת של לזניה לפיו. "אתה חוזר הביתה לצהריים לעיתים קרובות?"

"כשאני מתגעגע לאשתי." קרואו לא הרעיף עליי חיבה כמו בדרך כלל, וחשדתי שזה בגלל מצב הרוח הרע שלו הודות לנוכחותו של אחיו.

לא רציתי שזה יישאר ככה. כולנו היינו חלק ממשפחת ברסטי עכשיו. "קרואו, אתה חייב להשלים עם קיין. אני נהנית לבלות איתו, והאמת, אי הנוחות שלך לא תשנה שום דבר. אנחנו צריכים לשים את זה מאחורינו."

"כמעט איבדתי אותך פעמיים בגללו." קרואו לקח לגימה נוספת מהיין ורוקן את הכוס כאילו שהיה זה ויסקי.

"פעמיים?" קיין שאל. "מתי הייתה הפעם השנייה?"

"כשהיית טיפש מספיק כדי להיתפס, ואשתי נאלצה להסכים להתחלף איתך," הוא נהם.

"זה לא הוגן," קיין התווכח. "זו הייתה החלטה שלה. לא היה לי שום קשר לזה—״

"שתוק." קרואו לא הוריד את עיניו מהאוכל שלו. להעליב את אחיו היה טבע שני עבורו.

קיין השליך את המפית שלו על השולחן. "אני יודע מתי אני לא רצוי. תתקשר אליי כשיסתיים לך המחזור." קיין יצא בסערה מחדר האוכל.

קרואו המשיך לאכול כאילו כלום לא קרה.

זאת הייתה ארוחת הצהריים הראשונה שאכלתי אי פעם עם קיין. "קרואו, מה זה היה, לעזאזל?"

"הרגשות שלי לא ברורים מספיק?" הוא חיסל חצי מהלזניה שלו בכמה ביסים. כשהכוס שלו התרוקנה, הוא מזג לעצמו עוד יין.

"אתה חייב לשחרר את זה."

"לעולם לא."

לקרואו באמת הייתה חוצפה להגיד את זה. "אתה גרמת לי לשכב איתך עבור החופש שלי." רק מפני שהתאהבנו והתחתנו זה לא אומר שהמעשים שלו היו מוצדקים. "היית צריך פשוט לשחרר אותי, אבל לא שחררת. אז אל תתנהג כאילו שאתה האיש הכי תמים בעולם."

הוא סובב את היין בכוס שלו לפני שלגם ממנה. "הכאבתי לך?"

בהיתי בו.

"הנחתי עלייך יד ללא רשותך?"

שתקתי.

"זה מה שחשבתי." הוא חזר לאכול.

"אני עדיין חושבת שאתה מתנהג בצורה מגוחכת. שלושתנו עברנו הרבה יחד. אולי לא הבחנת, אבל לקיין באמת אכפת ממני. הוא יישרף באש למעני. אתה חייב להרגיע קצת."

קרואו הפיל את המזלג שלו והתמקם מחדש בכיסא כדי שיוכל לשבת עם הפנים אליי. "אם מישהו היה עושה לי את מה שקיין עשה לך, היית משחררת את זה? אני לא מנדה אותו מהמשפחה. אני רק לא רוצה שהוא יהיה לבד איתך."

"אם המצב היה זהה, אז כן."

הוא בהה בי כלא מאמין.

"נוח לי בחברת קיין. אם הייתי מרגישה אחרת, הייתי מספרת לך."

"הנוחות שלך היא לא מה שמדאיג אותי, אלא הנוחות שלי." הוא אחז בכוס שלי ורוקן את הנוזל לפיו לפני שנעמד על רגליו. "כדאי שאלך."

ידעתי שהוא כועס כי הוא היה פה רק עשר דקות. "תתנצל בפני לארס."

קרואו לא הגיב להוראות — אף פעם. הוא סידר את העניבה שלו והתעלם ממני.

"ומכיוון שאתה גם ככה במצב רוח רע, אז כדאי שאגלה לך שעשיתי כמה שינויים בחדר השינה שלנו. זה לא ימצא חן בעיניך, אבל זה מוצא חן בעיניי. תתגבר על הכעס כשאתה בעבודה כדי שלא אצטרך להתעסק עם זה כשתחזור הביתה."

הוא התכופף וריחף עם שפתיו מילימטרים ספורים משפתיי. "זה מה שיקרה כשאחזור הביתה." עיניו היו ממוקדות בי כמו אקדח המכוון למטרה. "אני איכנס לחדר השינה ואמצא אותך עירומה על המיטה עם התחת שלך באוויר. אני מתכוון לזיין את הפה שלך עד שתרטיבי אותי כמו שצריך, ואז את תסתובבי ואני אזיין אותך כל־כך חזק עד שתצרחי. ואני מתכוון לזיין אותך בפה, בכוס ובתחת."

מבלי לחכות שאסכים, הוא נישק אותי בחוזקה על הפה ועזב.