הורות במחשבה שנייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הורות במחשבה שנייה

הורות במחשבה שנייה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

הורות היא חלק מהותי עבור רובנו בחיינו הבוגרים. העבודה הפסיכולוגית הטיפולית עם הורים, היא תחום משמעותי הנמצא בהתפתחות ובתנופה בשנים האחרונות. לראשונה בישראל מדריך מעשי מקיף של מכלול ידע ופרקטיקה לכלל המסייעים להורים. מטרתו לאפשר לאנשי המקצוע, מטפלי ילדים ומבוגרים, בקליניקה הפרטית והציבורית, להעמיק ולייעל את עבודתם בטיפול ההורי. הכתוב מבוסס על שילוב של ניסיון קליני רב שנים ותפיסה אינטגרטיבית ייחודית. מרחיב את האמצעים לסייע להורות מיטיבה ולשיפור הרווחה הנפשית של משפחות. בספר כלים מעשיים, לצד חשיבה קלינית. בין הנקודות המרכזיות:

• 12 גישות מרכזיות בעבודה עם הורים, מוצגות מתוך תפיסה אינטגרטיבית ומשלבת

• תיאורי מקרה של עבודה עם הורות במבני משפחות מגוונים

• מכוון ייחודי ומקיף מההיכרות ועד בחירת והבניית ההתערבות

• טיפול דינמי בהורים ובהורות (אורן, 2011), מודל שייחודו במיקוד בעולמו הפנימי של ההורה. מפורט מהרציונל והמפגש הראשוני דרך בנייתו וביצועו, העקרונות ליישומו, גיוס המטופלים וההבחנה עבור מי הוא יעיל.

המהדורה הנוכחית מרחיבה את המהדורה הקודמת שזכתה לתהודה חיובית ביותר ומאגדת ידע קליני ואקדמי עדכני. כוללת התייחסות למגוון דרכי ההתערבות, ייעוץ, הדרכה, טיפול הורי, בהורות ובהורים. פרק נרחב בספר נוצר על בסיס שיח ושיתוף פעולה עם מיטב המומחים בתחום ופורס בפני הקוראים מעושר הגישות הקיימות. לקחו בו חלק (לפי סדר השתתפותם): מר אריה טבעון, גב' הילה אלקיים, ד"ר טל קרתי, פרופ' נורית ירמיה, פרופ' אסתר כהן, גב' ג'ו ישי ומר רפי ישי.

הכותב סוקר באופן מעמיק ומושכל קשת התערבויות ומצליח לייחד כל אחד מהמודלים והתפיסות, מאתגר ושואל שאלות מהותיות באשר ליעילותן, והתאמתן לבעיות השונות. זה ה–ספר העוסק בהורים והורות. כוללני, יצירתי ועכשווי והקריאה בו קולחת ומעשירה.
(פרופ' רבקה יהב, ראשת המרכז הקליני הבין–תחומי והתוכנית לפסיכותרפיה ומרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית באונ' חיפה)

פרק ראשון

מבוא

תמונה ראשונה: אורחיה של חגית מתקבצים בסלון. חלקם נעצרים ליד תמונת המשפחה, שבה מצולמים שלושת ילדיה, ומעירים: "מקסימים," "איזה ילדים יפים!" איך הסתדרתם בחיים." חגית מחייכת, מביטה בעיניו של בעלה יוסי, מזילה דמעה בסתר. בנה הבכור, שהתחתן ופתח משרד לפני שנה, סיפר השבוע, כבדרך אגב, שהוא עומד להתגרש. חגית הזדעזעה וחשה עירוב של כישלון ובושה, אף שאמרה לעצמה שאיננה באמת אחראית לעניין. בתה עומדת להתגייס, אבל בבדיקות המקדימות לצו הגיוס התגלו סמים, והיא נקראה לשיחה אצל המאבחנת. הבן הצעיר, המקסים, הוא כוכב חברתי ושחקן כדורסל. לאחרונה גילו שלפני כל תחרות הוא סובל מכאבי בטן המונעים ממנו להשתתף בתחרויות. חגית עסוקה גם בכך שהיא ויוסי אינם מסכימים כיצד יש להתנהל עם המצב הנוכחי. התמונה שבה התבוננו האורחים ממחישה דומם את הפער בין הגלוי לנסתר, בין מה שבחוץ ומה שבפנים. ההורות בסערה: יוסי וחגית מוצפים תחושות, תהיות ודילמות המלוות אותם כעת שעה־שעה...

תמונה שנייה: חגית ויוסי נכנסים לקליניקה, חגית מספרת לפסיכולוג כי יש להם בעיה עם ירין שעולה לכיתה י' ושוקל לפרוש מכדורסל כי הוא אומר שנמאס לו והוא רוצה להשקיע בלימודים. חגית מודאגת לגביו ויוסי אומר: "הוא פשוט מפונק, אין לו שום בעיות. תכף היא גם תספר לך שיש לו חרדות." המטפל שואל איך הם מבינים את הקושי של ירין, והאם אומרת שאינה יודעת כי הוא אינו מרבה לדבר. פניה נופלות והיא מוסיפה בלחש: "פעם הוא היה מדבר איתי יותר" בדוק של עצבות. יוסי מנסה לנחם אותה: "עזבי, גם איתי הוא לא מדבר, זה גיל כזה." חגית מיד מוסיפה: "הבעיה האמיתית היא של ירין, זה לא הכדורסל, גם למסיבות הפסיק ללכת." המטפל שואל ומקבל תמונה על דפוסי הימנעות שירין פיתח לאחרונה. הוא שוקל אם לראות את הנער לפסיכותרפיה אישית, אבל מחליט לנסות להתעכב ולהבין מה קורה ביניהם. יוסי אומר שלדעתו אין לירין בעיה של ממש והוא נזכר שגם הוא בגילו לא רצה לצאת. חגית מגיבה בכעס ואומרת: "זה לא עוזר לו שאתה מוותר לו כל הזמן, המסר שלך ממש מזיק!" המטפל מהרהר באפשרות שאולי בעצם ההורים זקוקים להדרכה. הוא שואל את האב לגבי יחסיו עם ירין ויוסי מספר שהם בסדר גמור. המטפל מבקש לשמוע ממנו על חוויה משותפת שהייתה להם לאחרונה ויוסי מתקשה למצוא. "כשאתה שואל את זה ככה, אני לא ממש נזכר, רק שיצאנו יחד לראות משחק וזה היה כיף... בעצם זה היה די מזמן, הוא היה בכיתה ז' אני חושב," הוא אומר ונהיה מעט נוגה. המטפל מציע שימשיכו לנסות להבין את התמונה באופן מעט יותר רחב ובמפגש השני יוסי מספר על תחושה של אי־נוחות שהוא מרגיש כאשר ילדיו לא ממש מצליחים כמו שרצה והניח. חגית נזכרת בפער שהרגישה בתגובה של אורחיה מול תמונת המשפחה ועולה בה תחושה של פספוס. המטפל מסמן לעצמו שאולי בעצם רצוי להציע להם להתחיל בשהייה במרחב חוויותיהם כהורים וחושב על אפשרות של טיפול דינמי בהורים.

שתי התמונות הללו מתלכדות לדוגמה למיני המורכבויות הרגשיות הכרוכות בהורות ובטיפול בהורים ובהורות. מורכבויות שאנו נעים בתוכן לא תמיד בתחושה של ידיעת הכיוון. הורות במחשבה שנייה הוא ספר למי שמטפלים בהורים ושואפים לסייע להם ולכל מי שמתעניין במעמקיה של ההורות ובתהליכי השינוי הכרוכים בה. החוויה של "להיות הורה" מתחילה ברמה מסוימת מהרגע שאנחנו חובקים ילד (ויש יאמרו אף קודם) ומתחילים היחסים המיוחדים בינו או בינה לבינינו. בין שההורות מתחילה כצורך אישי, חברתי, ביולוגי או משפחתי, או כהתפתחות כמו טבעית של מהלך החיים, הרי שבפועל היא מתפתחת, נוצרת, מתהווה ומשתנה במהלך הזמן. התפיסה המוצגת בטקסט שלפניכם מתייחסת להורות כהוויה, כזהות וכשלב התפתחותי, מעבר לתפקיד במשפחה. בספר מופיעים סיפורי חיים וסיפורי תהליכי טיפול שממוקדים בהורה ובהורות, נגיעה במשמעות הרגשית של ההורות ובהתמודדות עם קושי בהורות, בחוויה ההורית ובדילמות של האדם ההורה. מטרתו להרחיב ולהעשיר את דרכי ההתבוננות במורכבות של ההוויה ההורית בתקופתנו ואת מסלולי ההצטרפות וההתערבות האפשריים, כדי לעזור להורים באופן מותאם ויעיל, תוך שימת לב להקשר החברתי והמשפחתי־אישי דרך סיפורי הורות.

הספר מורכב מארבעה שערים המחולקים כל אחד לפרקים. אפשר לקרוא את הכתוב ברצף, לפי העניין בתוכני הפרקים עצמם או לפי תחום עניין מסוים.

השער הראשון, "אתגר ההורות", עוסק בכלליות במהות של "היות הורה" בתקופתנו, תוך התייחסות לאחריות, למודעות ולאשמה, ולהשפעתן על ההוויה ההורית ועל הכאב הנפשי שעשוי להתקיים בהורות בעידן שלנו. בהמשך מוצגות גישות המתייחסות לשלבים התפתחותיים בהורות ולתפיסות המתארות "סגנונות הורות". בסיומו של חלק זה אחזור לחוויה ההורית ואדון בהרהורים של הורים בשאלה: "מהם המפתחות לאושר בהורות, והאם יש גורם שיכול לסייע בהשגתם?"

השער השני חדש ומוסיף למהדורה זו את בסיס תפיסתי לגבי עבודה אינטגרטיבית עם הורים ועם ההורות. חלקיו מייצגים גישה שבמהותה רואה בכניסת הורה לחדר פתח ליצירת קשר, היכרות עמוקה ושיח, שרק שבסופו תתהווה הצעת חוזה טיפולי. לפני המטפל פריסה רחבה של אפשרויות הנובעת מהמפגש בינו כאדם מטפל, לבין הורים, ילדיהם, הקשר הפנייה, כוחותיהם וקשייהם. בחלק הראשון מוגשת לקוראים, לראשונה, למיטב ידיעתי, תמונת־על וסקירה בתמצית של שנים־עשר גישות, תפיסות ומודלים מרכזיים בעבודה עם הורים והורות, כבסיס לעבודה הפנימית של החיבור שאנו כמטפלים יכולים לעשות בדרך לאינטגרציה הפנימית שלנו כמטפלי הורים. בחלק השני מחוון של חשיבה לשיחות היכרות, אנמנזה דינמית מורחבת, כדרך שמאפשרת למטפלים בסיס לקבלת החלטה מושכלת בבניית התוכנית הטיפולית.

בשער השלישי מוצגת זווית נוספת של חשיבה על הבניית התהליך הטיפולי דרך בחירת צורת ההתערבות, מבנה הטיפול, הסטינג; הרהורים לגבי הבחירה בין סוגי התהליכים המסייעים להורים, שאותם חילקתי לחמשת הסוגים הנפוצים ביותר, תוך חידוד חשוב בהבחנה בין הדרכה לבין טיפול בהורות. בשנים האחרונות החשיבה שלנו לגבי טיפול בהורה כמטופל מרכזי מתחזקת בשטח ויחד עם זאת חשוב לחדד את ההבנה של הרצף ואת ההבדל בין מהות ההדרכה לבין התערבויות טיפוליות. חלק זה בספר מתמקד בהתבוננות ובלמידה מסיפורי הורים והורות — תחילה תוך התמקדות בסיפורי אבות ובסיפורי אמהות, ולאחר מכן תוך נגיעה ספציפית בנושאים הבאים: ייחודה של הורות לילדים עם צרכים מיוחדים, דילמות של משפחות חד־הוריות, התייחסות להורות לילדים עם קשיים חברתיים וכן למצבים שבהם נוצרים רגשות קשים כלפי ההורים או אצלם, ולמצבים שבהם הסיוע, על אף שניתן, אינו נוחל הצלחה. הדוגמאות המובאות בשער זה מציירות דרכים שמהן ניתן, לעתים, להסיק וללמוד על מצבי ההורות האישיים שלנו. לקראת סופו של שער זה מופיע הנושא של הורים לילדים בוגרים — הורים שמתמודדים בשנות השבעים והשמונים לחייהם עם שאלות נוספות הנוגעות לקשר עם ילדיהם הבוגרים, שכיום הם כבר הורים בעצמם.

השער הרביעי מתמקד בטיפול הדינמי בהורים כאופנת טיפול ייחודית המתאימה לחלק מההורים שאיתם ניפגש בקליניקה הציבורית והפרטית. נראה כיצד נעים מהמפגש המורכב בין ההורים למטפל, דרך יצירת חוזה טיפולי ועד גיוסם של ההורים ושלביו של הטיפול עצמו. מקום מיוחד מוקדש להסברת הרציונל והפרקטיקה של הטיפול בהורות מזווית ההורה המטופל. "טיפול פסיכודינמי בהורים" הוא אמצעי לטיפול בהורות ומודל עבודה שפיתחתי מתוך ניסיון לתת מענה לקשיים המעסיקים הורים רבים. המודל מבוסס על גישה של עבודת עומק המכוונת לתת מקום לביטוי הורי של משאלות, רגשות, קונפליקטים הוריים בלתי פתורים ועוד. מודל זה, מודל ה-PPT (Psychodynamic Parenthood Therapy), נועד לסייע להורים אשר מתמודדים עם רגשות שליליים ומתסכלים הנחווים ביחס להורות שלהם או ביחס לילדיהם. התמודדות זו היא קשה ומעציבה עבור ההורה, ויכולה לאפיין גם תקופה קצרה וגם תקופה ממושכת בחיים. תוכנו של השער הרביעי מיועד בחלקו להציע כיווני חשיבה וכלים מעשיים למי שעוסק בעבודה טיפולית עם הורים והורות.

סיפורי המקרה המופיעים בספר מבוססים על אירועי חיים של אנשים אמיתיים. חלקם סופרו על ידי הורים לאנשי מקצוע, שלאחר מכן שיתפו בהם במסגרת הדרכות וייעוצים. רובם מקורם בסיפורי חייהם של אנשים שפגשתי במרוצת השנים. בטקסט שונו וטושטשו הפרטים המזהים ולעתים קרובות שולבו בסיפור מקרה אחד מרכיבי חיים וסיפורי חיים של כמה אנשים שונים ומשפחותיהם. סיפורי המקרים בספר משתדלים להישאר נאמנים לרעיון התיאורי של סיפורי ההורות, כסיפורים המספרים על מצבי חיים, מתוך תקווה שרבים מהקוראים יוכלו לחוש במהלך הקריאה כי המסופר מוכר להם, אם מניסיונם האישי ואם מחיי אנשים בסביבתם הקרובה.

הורות במחשבה שנייה עוסק במורכבות ההוויה ההורית ונותן מפתחות למטפלי הורים לגבש ראיית עומק רחבה כדי להיות מטפלים יעילים יותר. הספר עוסק בחיבור בין תיאוריה, התערבות וקליניקה, ולכן הוא משלב בתוכו מגוון רחב של סיפורי חיים וטיפול בכלל ובפרט מציג חשיבה אינטגרטיבית על עבודה טיפולית ושרטוט דרך יישום מודל הטיפול הפסיכודינמי בהורים ובהורות, כמודל ייחודי המציע מענה אפשרי של שיח רגשי עמוק עבור הורות המלווה בחוויה של סבל ורגשות קשים.

שער ראשון
אתגר ההורות, שלבים, סגנונות
ומעגל החיים

ילדים בריאים לא יפחדו מהחיים אם הוריהם יהיו בעלי יושרה או שלמות מספקת שלא לפחד מהמוות.

אריק ה. אריקסון, ילדות וחברה

ההורות נתפסת כהתפתחות טבעית, ברורה כמעט מאליה, של חיינו הבוגרים. לעתים קרובות מתייחסים להורות כאל תפקיד, ולעתים אף כזהות. הספר שבידיכם, הורות במחשבה שנייה, שואף לראות מעבר להגדרת ההורות כתפקיד. השער הראשון בו עוסק בהתבוננות בהורות מזוויות שונות. מסלולי ההתפתחות שלנו ומי שאנחנו מרשים לעצמנו להיות, מושפעים לא מעט גם מהחברה ומהתקופה. ננסה לשרטט כמה מההשפעות הללו על התפתחות ההורות ולבדוק כיצד המטוטלת, שאך לפני כמה עשורים התמקדה בהעמדת הילד במרכז, נראית כמגששת דרכה לכיוון של איזון אחר. נבחן כיצד הפוסט־מודרניזם ואידיאל המימוש העצמי משתלבים, או לא משתלבים, בהוויה ההורית ונבחן את מקומם של אבות ואמהות במשוואה. נשרטט את שלבי ההתפתחות בהורות כפי שרואות אותם תיאוריות עכשוויות. נראה מהם בעצם "סגנונות ההורות" וכיצד הם מתהווים ומשתנים בעידן הנוכחי.

השער עוסק גם בסוגיה החשובה של אושר הורי: האם יש "מפתחות" שבעזרתם נוכל להביא את עצמנו להרגשת סיפוק בעשייה ההורית? מהן הציפיות, המודעות והלא מודעות, המשפיעות על האופן שבו נגדל את צאצאינו ועל מה שנרגיש כלפיהם במעגל החיים? האם יש דרך שאם נשכיל ללכת בה, יגדלו הסיכויים לנחת ויפחתו הסיכויים למרמור ותסכול? לשאלות אלו יש מרכיבים אישיים, תרבותיים, רגשיים וערכיים, אבל אולי גם מכנים משותפים שלמידה והתבוננות אישית בהם עשויות להביא להתפתחות חוויית הורות טובה יותר.

על רקע ההתבוננות בהורות על שלל זוויותיה וההתמודדויות הצפויות במהלכה, את השער הראשון מקנחת השאלה הבאה: מתי באמת זקוקה ההורות, או זקוק ההורה, ליד מכוונת?

פרק ראשון
הורות בעידן הפוסט־מודרני

להיות הורה

אנו חיים בתקופה מיוחדת. לאחרונה שינויים טכנולוגיים בעלי השפעה מרחיקת לכת מעמידים אותנו כאנשים בכלל וכהורים בפרט מול שאלות חדשות סביב המדיומים של תקשורת הקיימים סביבנו. הדור הנוכחי, המוגדר סוציולוגית כדור ה-Y, מגדל ילדים באופן שונה ומציב בפני מטפלי ההורים שאלות ודילמות חדשות סביב גידול דור המילניום וזה שאחריו.

אנשים צעירים, בגיל ההתבגרות, חושבים לא מעט על עתידם: מה יעשו, איך תיראה משפחתם, איזו קריירה יפתחו, מי יהיו כבוגרים. אחד ההיבטים הוא היחס לזהות ההורית. מבחינה זו מתחלקים האנשים בדרך כלל לשתי קבוצות: בראשונה נמצאים מי שהתמזל מזלם לגדול בסביבה טובה או בכזו שחוו כמיטיבה. אותם אנשים שואלים את עצמם כיצד לשמר ולשחזר הורות דומה לזו שהם זכו לה. בקבוצה השנייה, שפסימיסטים יאמרו שאליה משתייכים בעל כורחם מרבית האנשים, נמצאים מי שחוו סביבה שהיו בה גוונים של חסך, קונפליקט או היעדרות. הללו יגדלו ובתוכם צורך, שיתבטא במשאלות ובפנטזיות של תיקון כלפי העתיד, בהורות אחרת שירצו ליצור בעצמם כבוגרים.

לכאורה, עוד בילדותנו ועם התבגרותנו אנחנו יודעים ומכירים "הורות". מכירים — אולי, אבל לדעת — לא באמת יודעים. ראינו הורים סביבנו במהלך העשורים הראשונים לחיינו. אבל לדמיין מראש מה הפירוש של להיות הורה, להרגיש כמו הורה ולחוות הוויה הורית, כמעט בלתי אפשרי. לגבי הורות, הפוזיציה הפסיכולוגית של "להיות בתפקיד" לעומת "לחזות מהצד" שונה לחלוטין. תחושת היותך הורה לעולל קטן וחסר אונים, שכל מחשבה ורגש מתמקדים בו, היא חוויה שקשה ביותר לחוות מראש.

אפשר לראות זאת בבירור במעברי תפקיד פחות משמעותיים. זכור לי הניסיון האישי להכין את עצמי למעבר ממתבגר לחייל. הקשבתי לבוגרים ממני, ראיתי ילדים בוגרים ממני שכבר היו חיילים ושוחחתי איתם, ניסיתי לדמיין כיצד ארגיש ואפילו למדתי כל פרט בשרשרת החיול. אבל אז הגיע היום עצמו, ועמו כל פרטי המעבר ותחושותיו. קיבלתי מדים שלא כמידתי, הכינו לי דיסקית אחת לצוואר ושתיים עבור הנעליים. נתנו לי מספר ופנקס. התחילו ללמד אותי שפה חדשה של מושגים הכרחיים, וחייל בן גילי מיד החל להשמיע פקודות הקובעות מה עליי לעשות בחלקי הדקות הבאות, מאותו הזמן ועד הרגע שבו אלך, בפקודה, לישון... הרגשתי בצורה חדה את ההבדל בין לדמיין חיילות לבין להיות חייל.

חשבו על דוגמה אחרת: עובד פעלתן שיש לו ביקורת על הארגון שבו הוא עובד — דעתן, חושב ומתנגד לנהלים רבים בארגון. כאשר אותו עובד מתקבל לתפקיד ניהולי בארגון, לפתע התפיסה והחוויה שלו לגבי הקיים ולגבי מה שיש לעשות נעשות שונות מאוד מאלו שהיו לו כשהיה בתפקיד ה"עובד".

שתי אלה היו דוגמאות לפוזיציות משתנות בחיים. אבל המצבים הללו, למרות היותם שינויים משמעותיים ולעתים טוטאליים בחוויה, הם מעברים פונקציונליים וזמניים. אם הם יכולים להיות מעברים משמעותיים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במעבר להורות. מעבר זה מבטא שינוי מהותי, בר קיימא, טוטאלי במובן מסוים, שאינו הפיך, המתרחש כאשר אדם מרגיש בוגר, עצמאי יחסית ואחראי לחייו־הוא. גבר ואישה, במיוחד בתקופתנו, שבה אנשים בוחרים להיכנס לשלב זה מעט מאוחר יותר ומעמדה בשלה יותר (ואינני מתעלם מהבעיות הנובעות מהורות שהחלה אחרי שנים של חיים בשניים...), עושים עם עצמם ועם סביבתם תהליך מקדים לקראת ההורות. מחשבות, התרגשות וציפייה מלוות אותם. אולם ההרגשה של החזקת תינוק, אדם חדש, בידיך, עולל שתלוי כל כולו בך, היא מיוחדת וקשה מאוד לתיאור ולחיזוי בעוצמתה. הרגשה זו אינה בהכרח מתרחשת אצל כל אחד באותו העיתוי. עבור אחד זה קורה עם הילד הראשון, לאחר עם ילד בן מינו או בן המין השני, לשלישי דווקא עם הילד שהוא מחשיב כילד האחרון במשפחה שהוא מתכנן, או מול מבט, סממן או ניצוץ אופי מסוים של הרך הנולד.

הורות, יש לסייג, אינה תמיד שינוי חד כיווני ובלתי הפיך. ישנם אנשים, מעטים, המתנערים מילדיהם, מתכחשים להם או מסתייגים מהם, בין אם בהזנחה ובין אם בהחלטה מודעת. מצב כזה יכול לקרות בתחילת חייו של ילד, לעתים אחרי אירוע משברי כמו גירושין קשים או שינוי אישי דרסטי.

על פי רוב, ההורות היא תהליך פסיכולוגי מורכב וממושך. העיסוק בה מתחיל לא אחת עוד קודם להיריון הממשי, מתוך המחשבה עליו. כאשר ההיריון מגיע ללא תכנון, העיסוק בהורות יתחיל כאשר ייוודע עליו. בכל מקרה התהליך הנפשי עשוי להקדים את הביצוע בפועל. זהו אירוע נפשי עמוק, ועל פי רוב כרוכות בו הכרה מודעת באחריות וקבלה של משמעות הכניסה לתפקיד החיים של "להיות הורה". בניגוד לקריירה שמלווה את מרבית החיים הבוגרים, ובניגוד לקשר הזוגי, שכל אחד מהם יכול להיקטע בבת אחת, ההורות תימשך כל חייך כאדם, ועבור ילדיך היא תהווה נדבך חשוב לאורך כל חייהם.

רגע למקום האישי

חשבו על המעבר שלכם להורות, חשבו על אחד הילדים שלכם ונסו להיזכר ברגעים ובימים הראשונים של המפגש איתו (או איתה).1

אתם רואים את התינוק, נוגעים בו, מביאים אותו הביתה, מתבוננים בו ומטפלים בצרכיו, לומדים להכירו.

באיזו מידה עורר בכם התינוק בימיו הראשונים תחושות מוכרות — זרות, סקרנות, חשש, פליאה ורגשות נוספים?

איך דמיינתם אותו? על איזו תכונה מסוימת חשבתם? האם התינוק שהגיע היה בדיוק כפי שדמיינתם אותו, או דווקא אחר?

האם היו רגעים ומצבים שבהם חשתם הפתעה ממשהו, או שהכול הרגיש מוכר?

מהו בעצם השינוי המתרחש? באילו נושאים הוא מתבטא? כאשר עוסקים במעבר להורות (והדבר נכון גם בלידת הילד השני או הילדה השלישית, אם כי באופן שונה), מתייחסים למעשה לכמה וכמה היבטים.

השינוי הרגשי המשמעותי הוא המעבר מהוויה שעיסוקה הוא בעצמיות ובזוגיות להוויה הורית שבמרכזה הילד הצעיר — הוויה של טיפול ודאגה. זהו מעבר ממקום של שניים למקום של שלושה, או משלושה לארבעה. יש הורים שמביעים תחושה שדווקא המעבר לילד השלישי או לזה שאחריו הופכים אותם ל"משפחה של ממש". בכל אופן, שינוי זה מיוחד ושונה משינויים קודמים, קודם כול מבחינת המחויבות הרגשית שהוא יוצר: אישה מגדלת ברחמה אדם קטן ויוצרת חיים חדשים; גבר מתבונן מהצד, חווה את אשתו משתנה וממתין לרגע שבו יפגוש הוא, פנים אל פנים, את הצאצא או הצאצאית שלו. התהליך אורך חודשים, ולעתים, כאשר הזוג מתקשה להרות, אפילו כמה שנים. הזוג כמו מקבל אישור והכרה עם הכניסה להיריון, וכמו קופץ מדרגה עם צאת התינוק לאוויר העולם.

רוב האנשים מגיבים מיידית לתינוק או לתינוקת בהתייחס למראה החיצוני. זאת מתוך ההנחה הראשונית, הלא מובנת מאליה כלל, שהלידה עברה באופן המיטבי והתינוק נולד בריא. אך אם יש פגיעה ראשונית בבריאות או חריגות משמעותית בחזות, ההורה נמצא בדרך כלל במצב נפשי שונה לחלוטין. וייס (1991) מתארת בספרה אהבה התלויה בדבר כיצד מום חיצוני בילד שזה עתה נולד עלול להוביל לתחושות של מתח עצום אצל הוריו, דבר שלעתים יעמיד בספק אפילו את עצם היכולת של ההורה לקבלה בסיסית של הילד.

בהורות לילד עם מגבלה, מום או קושי נעסוק בהמשך. נתייחס תחילה ליתר התינוקות, אשר גם הם, כמובן, באים לעולם עם ייחודיות פיזית מסוימת. גם כאשר התינוק בריא ושלם, הוא עשוי לעורר בהוריו תחושות של פתיעה ופליאה. אציג זאת בדוגמה מעט יוצאת דופן בעוצמתה, אם כי לא ברוחה. אמר האב: "הוא יצא עם ראש מלא בשיער. זה הימם אותי. אני חושב, בדיעבד, שדמיינתי ראש בלי שיער, או עם שיער דליל כזה, שקוף. השיער המלא הזה גרם לי לתחושות ממש לא נעימות: מי זה הילד הזה בכלל? הוא שלי?"

מראה התינוק מעורר תגובות קמאיות ברמה אבולוציונית כמעט, הישרדותית, שקשורה לשכפול הגנום ולהעברתו הלאה. אילו גנים נוכחים ונראים? הצד של מי בא לידי ביטוי ובמה? העיסוק הבלתי נמנע במראה התינוק מעורר לעתים תגובות של הומור, מתובלות בספק ובחשש, אם לא בבהלה. בייחוד בולט הדבר כשהילד אינו נראה או אינו נחווה כדומה להורה. כאשר שני ההורים מרגישים כך, מתגבר הסיכוי לתחושה של זרות או חשד. "הילד דומה יותר לשכן מאשר לי או למשפחה" היא אמירה שיכולה לבטא הומור כמו גם מתח. האישה יודעת שהוולד שלה, כי מרחמה יצא, ואילו הגבר אינו יודע בוודאות שהצאצא מזרעו, אבל גם לאישה וגם לגבר לא תמיד יש תחושה ודאית שהעולל או העוללית שלהם (זו אחת הסיבות לחרדה הרווחת מפני הסכנה של החלפת התינוק בימיו הראשונים).

שאלת דמיון הילד לאב או למשפחתו יכולה לבטא חשש לא מודע שהילד אינו צאצא של אביו, נושא המופיע לא אחת גם בבדיחות. כך, למשל, בבדיחה הבאה: לזוג אחד היו שמונה ילדים, כולם בעלי שיער בגוני חום והשמיני היה בעל שיער ג'ינג'י. כשהיה האב על ערש דווי פנה לאשתו ואמר לה: "שנים מציקה לי שאלה אחת שתמיד פחדתי לשאול. תישבעי לומר לי את האמת?" התבוננה האישה בבעלה ואמרה: "בוודאי. לא אסתיר ממך כלום. העיקר שתוכל להיפרד מהעולם בשלוות נפש." הסתכל הבעל בעיני אשתו ושאל: "הג'ינג'י, הוא שלי?" החזירה לו אשתו מבט, השתהתה רגע ואמרה: "הג'ינג'י דווקא כן..."

לעתים קרובות, הומור נוגע בנקודות אמיתיות ורגישות. שאלת זהותו והשתייכותו של הרך הנולד היא ללא ספק כזו לפחות עבור חלק מהזוגות בהופכם להורים.

הורה מסתכל על בתו או על בנו העולל שהגיע זה עתה לעולם. צורת האיברים, גון העור, המבט, עדינות תווי הפנים — כל אלה זוכים לתגובות רבות עוצמה. המראה החיצוני הוא החלק המוחשי המיידי שאליו קל להתייחס. לידת ילד עשויה להעלות אל פני השטח מחשבות ותפיסות וכן סיפורים ומסורות של המשפחה לדורותיה. לקראת לידה מתעוררות שאלות בנושאים כגון נוכחות בלידה, קביעת שם היילוד והטקסים הבאים בעקבות הגעת התינוק לעולם.

לגבי הלידה, יש הבדל בין לידה בבית חולים לבין לידה בבית, הנערכת בחברת בני המשפחה (תהליך שנעשה מעט נפוץ יותר בשנים האחרונות). גם בתהליך של לידה בבית חולים מתרחשים שינויים גדולים בשנים האחרונות, הן בניסיון להתאים יותר את סביבת הלידה לרצון היולדת והזוג, והן בציפייה החברתית המתגברת שבן הזוג יהיה אף הוא נוכח בלידה. אם בעבר נפוץ היה יותר שיולדת נמצאת עם הצוות, או מביאה איתה אישה מבנות משפחתה, הרי שבשנים האחרונות יותר ויותר גברים נוכחים בלידה.

אבל עניין השותפים ללידה אינו אוטומטי. יש התרגשות ומתח, וצריכה להתקבל ההחלטה את מי מזמינים להיות שותף לאירוע הלידה, וגם מתי ולמי מודיעים על ההתפתחויות בתהליך הלידה עצמו — כשהולכים לבית החולים, כשמתחיל תהליך הלידה או רק אחרי הלידה? יש זוגות שבוחרים להודיע לעולם כמה שעות אחרי הלידה שהתהליך עבר בשלום, ואחרים מודיעים עליה עוד בדרכם לבית החולים. היום, חלק לא מבוטל מהזוגות מנסים לבחור את בית החולים ולהכין את עצמם בדרך זו או אחרת ללידה ורוצים להשפיע על מה שבאפשרותם לכוון.

עוד נושא חשוב שעולה בעת ציפייה לילד הוא בחירת שם היילוד. יש שבוחרים מראש ויש המעדיפים לעסוק בשאלה זו רק לאחר הלידה (לפעמים בגלל הקשר תרבותי ולפעמים עקב אמונות טפלות), ולכן דנים בה מיד אחרי שעברה הלידה בשלום: איזה שם יקבל הילד, מי יקבע את הבחירה? מה ייצג, האם ייבחר השם כדרך ליצירת ייחודיות, כבחירה אסתטית, לסימון חוויה או זיכרון, לסמן תקווה ומשאלה? האם ייקרא על שם מישהו, ואם כן מאיזה צד של המשפחה? מי בכלל ייתן לילד או הילדה את שמם — בני הזוג או מישהו אחר?

אם מדובר בבן, יעלו שאלות לגבי טקס המילה. אלה שאלות מורכבות, המעלות לפני השטח את הדינמיקה הזוגית והמשפחתית והעלולות ליצור מתחים אצל שני בני הזוג. הן מעוררות את שאלת השפעתו ומשקלו של כל אחד מהם בהחלטות ההוריות ומביאות לידי ביטוי את צירי ההשפעה והיחסים במשפחה: הציר שבין האדם לעצמו, בין בני הזוג ובין כל אחד מהם להוריו, למשפחתו ולמורשתו. אם מדובר בבת, האם ומתי תיערך חגיגה? האם ינבע הדבר מאופנה חברתית, או בחירת זהות אישית של הורה/הורים?

לדוגמה, אישה אחת הייתה קרובה מאוד לבתה. בתה, בעקבות מה שנראה כמו צירי לידה, מיהרה עם בעלה לחדר הלידה שבועיים לפני המועד הצפוי ולא הודיעה לאיש. רק כעבור יום, אחרי שתהליך הלידה הושלם, בישר הבעל להורי אשתו את הבשורה המשמחת. מעבר לשמחה העצומה, עלתה תמיהה המלווה בתחושת פספוס, ולאחריה שמץ של כאב וצער. מדוע לא קראו להם להיות ליד חדר הלידה (אם לא בתוכו — ציפייה שהיום אולי יהיה פחות לגיטימי להביע)? לאחר מכן התברר שהבעל, בן הזוג, הודיע לאמו קודם לכן, טרם הלידה. הדבר יצר תחושה של "מיני משבר" במשפחה, בעיקר אצל אם האישה. השמחה נמהלה ברגש אחר: ריחוק וכעס עמדו באוויר בימים הראשונים. האישה הרגישה שבתה מנעה ממנה קרבה גדולה בכך שלא שיתפה אותה בחוויה האינטימית החשובה הזו של התפתחות המשפחה — להיות שם בעת הפיכתה של הבת מילדה לאם. הבת ראתה אחרת את הפיכתה לאם. חוויית המעבר להורות נתפסה אצלה כדבר ששייך אקסקלוסיבית לה ולבן זוגה. אולי בכך פעלה כמסמנת, באופן לא מודע וסמלי, את הפיכת בן זוגה לשותף המרכזי הנוכחי בחייה, במקום האם, שעד לא מזמן הייתה בתפקיד זה, או חשה שבמצבים מסוימים היא עדיין ממלאת אותו.

תקופה זו שסביב לידה חדשה, שכל משפחה מכירה, מביאה התרגשות ושמחה, אבל אלה זמנים שיש בהם גם פוטנציאל למתח ולרגשות של קנאה, עלבון ופגיעות רבה. מי מבקר ומתי, אל מי פונים בבקשת עצה, איזה מקום נותנים ההורים להוריהם ואיזה מקום הם מעוניינים לקחת — נושאים אלו חשובים ובעלי משקל למשפחה המתרחבת.

סיפורים רבים, מבדחים או מבדחים לכאורה, עוסקים בבני המשפחה המתכנסים להודיע להורים הטריים (בעיקר בהולדת ילד ראשון) מה לדעתם צריך להיות שם הרך הנולד, או לפחות שמו השני, כמו גם מי יהיה הסנדק. אצל משפחות המקור עולות תחושות של נצחיות סימבולית. על כך ראו אצל ליפטון בספרו על נצחיות סימבולית (הדרכים שבהן אנו שומרים על קיום מעבר לקיומנו הפיזי), שם ייחד מקום לנושא זכר השארות באמצעות בני המשפחה והשם (Lifton, 1973).

אפשר לראות זאת לא רק כשאלה של כבוד, מקום וחשיבות, אלא בהחלט גם כסממן הקשור לתחושת רצף ושייכות. שם שנשאר יזכיר ויסמל את מי שאיננו עוד. אחרי התהליך המורכב של הלידה ושל בחירת השם, עשוי לצוץ הדיון במנהגים. כיצד יחגגו את הולדת הילד או הילדה? אם בבן מדובר, לפי איזו מסורת ייערך הטקס עצמו? יותר ויותר זוגות בוחרים בדרך משל עצמם ובהחלטה זוגית כיצד ליצור את ההתחלות הללו, אבל רבים עדיין נוהגים בצמתים אלו לפי מסורות משפחותיהם ובהתאם לדינמיקה של הלחצים הקיימים מצד שתי המשפחות, שפעמים רבות ההתנגשות בין רצונותיהן בלתי נמנעת.

בעצם אנחנו רואים שלמעבר להורות, או להולדת בן בחברות מסוימות, נלווה גם מתח הקשור להחלטות סמליות וטקסיות. הביטוי המעשי לשאלות הללו יכול להופיע דרך השאלה הנצחית "למי הוא דומה?" ומתחתיה השאלות: אילו גנים אולי באים כאן לידי ביטוי? המורשת של מי נראית יותר לעין? איזו משפחה הצליחה לבטא את עצמה בסימן הוויזואלי הגלוי שנראה בגופו ובפניו של היילוד? בני הזוג, באופן טבעי ויש שיאמרו אף באופן ביולוגי, ירצו שלילדם יהיו מיטב התכונות הפיזיות והאישיותיות של שניהם. בני משפחותיהם יחפשו גם סימנים אחרים.

רגע למקום האישי

דמיינו את עצמכם חודשיים־שלושה אחרי שהפכתם להורים לראשונה...

נסו להשוות בין תקופה זו לבין התקופה שבה עוד לא הייתם הורים.

האם בתור הורים חוויתם בעוצמה חלשה או חזקה יותר רגשות כמו דאגה, אהבה, אדישות, חוסר אונים, שמחה והתרגשות?

מה יותר הרגשתם? מה פחות?

מעבר לחלק המשפחתי־תרבותי שהזכרתי, להפוך להיות הורה פירושו, לעתים קרובות, להיות מוצף ברגשות חדשים או בעוצמת רגש חדשה. לעתים זה קורה בהיריון, לעתים בלידה עצמה, לעתים זמן־מה לאחר מכן. אבל בדרך כלל, ההורות חושפת אותנו לעוצמות רגשיות. התלות של העולל הקטן בנו, העובדה שהתקשורת איתו מרוכזת בהבעות, בבכי ובסימנים, ושלא תמיד ניתן להקל עליו או להביאו לנינוחות ולאיזון, יוצרת בהכרח מפגש עם תסכול, חוסר אונים ואולי כתוצאה מכך חשש ודאגה.

רוב האנשים מתקשים לדמיין לעצמם את המעבר הזה עד תומו. מעבר להוויה שבה הם אחראים, חוששים, חשים שיצור קטן, שהוא בו זמנית אני ולא אני, תלוי בהם לחלוטין ואף הם תלויים בו. זוהי הוויה שקשה מאוד להתכונן אליה באמת, מבחינת החוויה והתחושה.

זו הפעם השנייה שבה עומד האדם בפני שינוי בלתי הפיך בחייו. הפעם הראשונה הייתה כשהיה בן חמש או שש (או מאוחר יותר), כאשר הכיר במוות. המתים אינם חוזרים. עתה, משהיה להורה, מחלחלת לתודעתו ההכרה שיהיה הורה לתמיד. אפשר לבחור מחדש בקשר נישואין, בקריירה, במקום מגורים, בהשתייכות חברתית, בזהות מינית ובהוויית חיים שוב ושוב. האדם הבריא בנפשו, מרגע שהיה להורה, יהיה ויחווה את עצמו כהורה עד יום מותו. את זה לא ניתן לשנות מרגע שהלידה התרחשה. צומת החיים ה"פשוט" הזה קשה להכלה עבור מרבית האנשים. קשה, כי הוא בחזקת נקודת אל־חזור, כמו לחצות את הרוביקון. זוהי הוויה עצמית חדשה שלא ניתן לשוב ולשנותה מרגע שנוצרה.

אם השינוי כל כך משמעותי והמחיר לעתים כל כך כבד, מדוע אנחנו בוחרים לעשות זאת? האם בשל הרצון למצוא משמעות במשהו שיישאר מאיתנו לאחר מותנו, כלומר בנצחיות הסימבולית שהבאת צאצא מספקת לנו (אורן, 1995), או בגלל השפעת התרבות, החינוך והלחץ החברתי? צמד חוקרים עסק בשאלה זו בהקשר של האידיאליזציה שהורים מרבים לעשות להורות (Mock & Eibach, 2011). מסקנת מחקרם הייתה שככל שהעלות הכספית שהושקעה בילדים גדלה, כך גדלה אמונת ההורים שהורות מתגמלת מבחינה רגשית. כיצד פועל מנגנון זה? הפתרון שהציעו החוקרים לפרדוקס הוא שעלות ההשקעה בילדים מניעה את ההורים לעשות האדרה ואידיאליזציה להורות (לקיים מעין דיסוננס קוגניטיבי). למעשה, לתפיסתם, ההנאה שהם מספרים לעצמם שיפיקו מההורות היא רציונליזציה לנוכח ההשקעה העצומה. זוהי נקודה מעניינת למחשבה, אם כי ברור שזהו הסבר שבדיעבד, הנותן מענה חלקי ביותר לעצם הבחירה בהורות או הכניסה אליה.

עוד על הספר

הורות במחשבה שנייה דרור אורן

מבוא

תמונה ראשונה: אורחיה של חגית מתקבצים בסלון. חלקם נעצרים ליד תמונת המשפחה, שבה מצולמים שלושת ילדיה, ומעירים: "מקסימים," "איזה ילדים יפים!" איך הסתדרתם בחיים." חגית מחייכת, מביטה בעיניו של בעלה יוסי, מזילה דמעה בסתר. בנה הבכור, שהתחתן ופתח משרד לפני שנה, סיפר השבוע, כבדרך אגב, שהוא עומד להתגרש. חגית הזדעזעה וחשה עירוב של כישלון ובושה, אף שאמרה לעצמה שאיננה באמת אחראית לעניין. בתה עומדת להתגייס, אבל בבדיקות המקדימות לצו הגיוס התגלו סמים, והיא נקראה לשיחה אצל המאבחנת. הבן הצעיר, המקסים, הוא כוכב חברתי ושחקן כדורסל. לאחרונה גילו שלפני כל תחרות הוא סובל מכאבי בטן המונעים ממנו להשתתף בתחרויות. חגית עסוקה גם בכך שהיא ויוסי אינם מסכימים כיצד יש להתנהל עם המצב הנוכחי. התמונה שבה התבוננו האורחים ממחישה דומם את הפער בין הגלוי לנסתר, בין מה שבחוץ ומה שבפנים. ההורות בסערה: יוסי וחגית מוצפים תחושות, תהיות ודילמות המלוות אותם כעת שעה־שעה...

תמונה שנייה: חגית ויוסי נכנסים לקליניקה, חגית מספרת לפסיכולוג כי יש להם בעיה עם ירין שעולה לכיתה י' ושוקל לפרוש מכדורסל כי הוא אומר שנמאס לו והוא רוצה להשקיע בלימודים. חגית מודאגת לגביו ויוסי אומר: "הוא פשוט מפונק, אין לו שום בעיות. תכף היא גם תספר לך שיש לו חרדות." המטפל שואל איך הם מבינים את הקושי של ירין, והאם אומרת שאינה יודעת כי הוא אינו מרבה לדבר. פניה נופלות והיא מוסיפה בלחש: "פעם הוא היה מדבר איתי יותר" בדוק של עצבות. יוסי מנסה לנחם אותה: "עזבי, גם איתי הוא לא מדבר, זה גיל כזה." חגית מיד מוסיפה: "הבעיה האמיתית היא של ירין, זה לא הכדורסל, גם למסיבות הפסיק ללכת." המטפל שואל ומקבל תמונה על דפוסי הימנעות שירין פיתח לאחרונה. הוא שוקל אם לראות את הנער לפסיכותרפיה אישית, אבל מחליט לנסות להתעכב ולהבין מה קורה ביניהם. יוסי אומר שלדעתו אין לירין בעיה של ממש והוא נזכר שגם הוא בגילו לא רצה לצאת. חגית מגיבה בכעס ואומרת: "זה לא עוזר לו שאתה מוותר לו כל הזמן, המסר שלך ממש מזיק!" המטפל מהרהר באפשרות שאולי בעצם ההורים זקוקים להדרכה. הוא שואל את האב לגבי יחסיו עם ירין ויוסי מספר שהם בסדר גמור. המטפל מבקש לשמוע ממנו על חוויה משותפת שהייתה להם לאחרונה ויוסי מתקשה למצוא. "כשאתה שואל את זה ככה, אני לא ממש נזכר, רק שיצאנו יחד לראות משחק וזה היה כיף... בעצם זה היה די מזמן, הוא היה בכיתה ז' אני חושב," הוא אומר ונהיה מעט נוגה. המטפל מציע שימשיכו לנסות להבין את התמונה באופן מעט יותר רחב ובמפגש השני יוסי מספר על תחושה של אי־נוחות שהוא מרגיש כאשר ילדיו לא ממש מצליחים כמו שרצה והניח. חגית נזכרת בפער שהרגישה בתגובה של אורחיה מול תמונת המשפחה ועולה בה תחושה של פספוס. המטפל מסמן לעצמו שאולי בעצם רצוי להציע להם להתחיל בשהייה במרחב חוויותיהם כהורים וחושב על אפשרות של טיפול דינמי בהורים.

שתי התמונות הללו מתלכדות לדוגמה למיני המורכבויות הרגשיות הכרוכות בהורות ובטיפול בהורים ובהורות. מורכבויות שאנו נעים בתוכן לא תמיד בתחושה של ידיעת הכיוון. הורות במחשבה שנייה הוא ספר למי שמטפלים בהורים ושואפים לסייע להם ולכל מי שמתעניין במעמקיה של ההורות ובתהליכי השינוי הכרוכים בה. החוויה של "להיות הורה" מתחילה ברמה מסוימת מהרגע שאנחנו חובקים ילד (ויש יאמרו אף קודם) ומתחילים היחסים המיוחדים בינו או בינה לבינינו. בין שההורות מתחילה כצורך אישי, חברתי, ביולוגי או משפחתי, או כהתפתחות כמו טבעית של מהלך החיים, הרי שבפועל היא מתפתחת, נוצרת, מתהווה ומשתנה במהלך הזמן. התפיסה המוצגת בטקסט שלפניכם מתייחסת להורות כהוויה, כזהות וכשלב התפתחותי, מעבר לתפקיד במשפחה. בספר מופיעים סיפורי חיים וסיפורי תהליכי טיפול שממוקדים בהורה ובהורות, נגיעה במשמעות הרגשית של ההורות ובהתמודדות עם קושי בהורות, בחוויה ההורית ובדילמות של האדם ההורה. מטרתו להרחיב ולהעשיר את דרכי ההתבוננות במורכבות של ההוויה ההורית בתקופתנו ואת מסלולי ההצטרפות וההתערבות האפשריים, כדי לעזור להורים באופן מותאם ויעיל, תוך שימת לב להקשר החברתי והמשפחתי־אישי דרך סיפורי הורות.

הספר מורכב מארבעה שערים המחולקים כל אחד לפרקים. אפשר לקרוא את הכתוב ברצף, לפי העניין בתוכני הפרקים עצמם או לפי תחום עניין מסוים.

השער הראשון, "אתגר ההורות", עוסק בכלליות במהות של "היות הורה" בתקופתנו, תוך התייחסות לאחריות, למודעות ולאשמה, ולהשפעתן על ההוויה ההורית ועל הכאב הנפשי שעשוי להתקיים בהורות בעידן שלנו. בהמשך מוצגות גישות המתייחסות לשלבים התפתחותיים בהורות ולתפיסות המתארות "סגנונות הורות". בסיומו של חלק זה אחזור לחוויה ההורית ואדון בהרהורים של הורים בשאלה: "מהם המפתחות לאושר בהורות, והאם יש גורם שיכול לסייע בהשגתם?"

השער השני חדש ומוסיף למהדורה זו את בסיס תפיסתי לגבי עבודה אינטגרטיבית עם הורים ועם ההורות. חלקיו מייצגים גישה שבמהותה רואה בכניסת הורה לחדר פתח ליצירת קשר, היכרות עמוקה ושיח, שרק שבסופו תתהווה הצעת חוזה טיפולי. לפני המטפל פריסה רחבה של אפשרויות הנובעת מהמפגש בינו כאדם מטפל, לבין הורים, ילדיהם, הקשר הפנייה, כוחותיהם וקשייהם. בחלק הראשון מוגשת לקוראים, לראשונה, למיטב ידיעתי, תמונת־על וסקירה בתמצית של שנים־עשר גישות, תפיסות ומודלים מרכזיים בעבודה עם הורים והורות, כבסיס לעבודה הפנימית של החיבור שאנו כמטפלים יכולים לעשות בדרך לאינטגרציה הפנימית שלנו כמטפלי הורים. בחלק השני מחוון של חשיבה לשיחות היכרות, אנמנזה דינמית מורחבת, כדרך שמאפשרת למטפלים בסיס לקבלת החלטה מושכלת בבניית התוכנית הטיפולית.

בשער השלישי מוצגת זווית נוספת של חשיבה על הבניית התהליך הטיפולי דרך בחירת צורת ההתערבות, מבנה הטיפול, הסטינג; הרהורים לגבי הבחירה בין סוגי התהליכים המסייעים להורים, שאותם חילקתי לחמשת הסוגים הנפוצים ביותר, תוך חידוד חשוב בהבחנה בין הדרכה לבין טיפול בהורות. בשנים האחרונות החשיבה שלנו לגבי טיפול בהורה כמטופל מרכזי מתחזקת בשטח ויחד עם זאת חשוב לחדד את ההבנה של הרצף ואת ההבדל בין מהות ההדרכה לבין התערבויות טיפוליות. חלק זה בספר מתמקד בהתבוננות ובלמידה מסיפורי הורים והורות — תחילה תוך התמקדות בסיפורי אבות ובסיפורי אמהות, ולאחר מכן תוך נגיעה ספציפית בנושאים הבאים: ייחודה של הורות לילדים עם צרכים מיוחדים, דילמות של משפחות חד־הוריות, התייחסות להורות לילדים עם קשיים חברתיים וכן למצבים שבהם נוצרים רגשות קשים כלפי ההורים או אצלם, ולמצבים שבהם הסיוע, על אף שניתן, אינו נוחל הצלחה. הדוגמאות המובאות בשער זה מציירות דרכים שמהן ניתן, לעתים, להסיק וללמוד על מצבי ההורות האישיים שלנו. לקראת סופו של שער זה מופיע הנושא של הורים לילדים בוגרים — הורים שמתמודדים בשנות השבעים והשמונים לחייהם עם שאלות נוספות הנוגעות לקשר עם ילדיהם הבוגרים, שכיום הם כבר הורים בעצמם.

השער הרביעי מתמקד בטיפול הדינמי בהורים כאופנת טיפול ייחודית המתאימה לחלק מההורים שאיתם ניפגש בקליניקה הציבורית והפרטית. נראה כיצד נעים מהמפגש המורכב בין ההורים למטפל, דרך יצירת חוזה טיפולי ועד גיוסם של ההורים ושלביו של הטיפול עצמו. מקום מיוחד מוקדש להסברת הרציונל והפרקטיקה של הטיפול בהורות מזווית ההורה המטופל. "טיפול פסיכודינמי בהורים" הוא אמצעי לטיפול בהורות ומודל עבודה שפיתחתי מתוך ניסיון לתת מענה לקשיים המעסיקים הורים רבים. המודל מבוסס על גישה של עבודת עומק המכוונת לתת מקום לביטוי הורי של משאלות, רגשות, קונפליקטים הוריים בלתי פתורים ועוד. מודל זה, מודל ה-PPT (Psychodynamic Parenthood Therapy), נועד לסייע להורים אשר מתמודדים עם רגשות שליליים ומתסכלים הנחווים ביחס להורות שלהם או ביחס לילדיהם. התמודדות זו היא קשה ומעציבה עבור ההורה, ויכולה לאפיין גם תקופה קצרה וגם תקופה ממושכת בחיים. תוכנו של השער הרביעי מיועד בחלקו להציע כיווני חשיבה וכלים מעשיים למי שעוסק בעבודה טיפולית עם הורים והורות.

סיפורי המקרה המופיעים בספר מבוססים על אירועי חיים של אנשים אמיתיים. חלקם סופרו על ידי הורים לאנשי מקצוע, שלאחר מכן שיתפו בהם במסגרת הדרכות וייעוצים. רובם מקורם בסיפורי חייהם של אנשים שפגשתי במרוצת השנים. בטקסט שונו וטושטשו הפרטים המזהים ולעתים קרובות שולבו בסיפור מקרה אחד מרכיבי חיים וסיפורי חיים של כמה אנשים שונים ומשפחותיהם. סיפורי המקרים בספר משתדלים להישאר נאמנים לרעיון התיאורי של סיפורי ההורות, כסיפורים המספרים על מצבי חיים, מתוך תקווה שרבים מהקוראים יוכלו לחוש במהלך הקריאה כי המסופר מוכר להם, אם מניסיונם האישי ואם מחיי אנשים בסביבתם הקרובה.

הורות במחשבה שנייה עוסק במורכבות ההוויה ההורית ונותן מפתחות למטפלי הורים לגבש ראיית עומק רחבה כדי להיות מטפלים יעילים יותר. הספר עוסק בחיבור בין תיאוריה, התערבות וקליניקה, ולכן הוא משלב בתוכו מגוון רחב של סיפורי חיים וטיפול בכלל ובפרט מציג חשיבה אינטגרטיבית על עבודה טיפולית ושרטוט דרך יישום מודל הטיפול הפסיכודינמי בהורים ובהורות, כמודל ייחודי המציע מענה אפשרי של שיח רגשי עמוק עבור הורות המלווה בחוויה של סבל ורגשות קשים.

שער ראשון
אתגר ההורות, שלבים, סגנונות
ומעגל החיים

ילדים בריאים לא יפחדו מהחיים אם הוריהם יהיו בעלי יושרה או שלמות מספקת שלא לפחד מהמוות.

אריק ה. אריקסון, ילדות וחברה

ההורות נתפסת כהתפתחות טבעית, ברורה כמעט מאליה, של חיינו הבוגרים. לעתים קרובות מתייחסים להורות כאל תפקיד, ולעתים אף כזהות. הספר שבידיכם, הורות במחשבה שנייה, שואף לראות מעבר להגדרת ההורות כתפקיד. השער הראשון בו עוסק בהתבוננות בהורות מזוויות שונות. מסלולי ההתפתחות שלנו ומי שאנחנו מרשים לעצמנו להיות, מושפעים לא מעט גם מהחברה ומהתקופה. ננסה לשרטט כמה מההשפעות הללו על התפתחות ההורות ולבדוק כיצד המטוטלת, שאך לפני כמה עשורים התמקדה בהעמדת הילד במרכז, נראית כמגששת דרכה לכיוון של איזון אחר. נבחן כיצד הפוסט־מודרניזם ואידיאל המימוש העצמי משתלבים, או לא משתלבים, בהוויה ההורית ונבחן את מקומם של אבות ואמהות במשוואה. נשרטט את שלבי ההתפתחות בהורות כפי שרואות אותם תיאוריות עכשוויות. נראה מהם בעצם "סגנונות ההורות" וכיצד הם מתהווים ומשתנים בעידן הנוכחי.

השער עוסק גם בסוגיה החשובה של אושר הורי: האם יש "מפתחות" שבעזרתם נוכל להביא את עצמנו להרגשת סיפוק בעשייה ההורית? מהן הציפיות, המודעות והלא מודעות, המשפיעות על האופן שבו נגדל את צאצאינו ועל מה שנרגיש כלפיהם במעגל החיים? האם יש דרך שאם נשכיל ללכת בה, יגדלו הסיכויים לנחת ויפחתו הסיכויים למרמור ותסכול? לשאלות אלו יש מרכיבים אישיים, תרבותיים, רגשיים וערכיים, אבל אולי גם מכנים משותפים שלמידה והתבוננות אישית בהם עשויות להביא להתפתחות חוויית הורות טובה יותר.

על רקע ההתבוננות בהורות על שלל זוויותיה וההתמודדויות הצפויות במהלכה, את השער הראשון מקנחת השאלה הבאה: מתי באמת זקוקה ההורות, או זקוק ההורה, ליד מכוונת?

פרק ראשון
הורות בעידן הפוסט־מודרני

להיות הורה

אנו חיים בתקופה מיוחדת. לאחרונה שינויים טכנולוגיים בעלי השפעה מרחיקת לכת מעמידים אותנו כאנשים בכלל וכהורים בפרט מול שאלות חדשות סביב המדיומים של תקשורת הקיימים סביבנו. הדור הנוכחי, המוגדר סוציולוגית כדור ה-Y, מגדל ילדים באופן שונה ומציב בפני מטפלי ההורים שאלות ודילמות חדשות סביב גידול דור המילניום וזה שאחריו.

אנשים צעירים, בגיל ההתבגרות, חושבים לא מעט על עתידם: מה יעשו, איך תיראה משפחתם, איזו קריירה יפתחו, מי יהיו כבוגרים. אחד ההיבטים הוא היחס לזהות ההורית. מבחינה זו מתחלקים האנשים בדרך כלל לשתי קבוצות: בראשונה נמצאים מי שהתמזל מזלם לגדול בסביבה טובה או בכזו שחוו כמיטיבה. אותם אנשים שואלים את עצמם כיצד לשמר ולשחזר הורות דומה לזו שהם זכו לה. בקבוצה השנייה, שפסימיסטים יאמרו שאליה משתייכים בעל כורחם מרבית האנשים, נמצאים מי שחוו סביבה שהיו בה גוונים של חסך, קונפליקט או היעדרות. הללו יגדלו ובתוכם צורך, שיתבטא במשאלות ובפנטזיות של תיקון כלפי העתיד, בהורות אחרת שירצו ליצור בעצמם כבוגרים.

לכאורה, עוד בילדותנו ועם התבגרותנו אנחנו יודעים ומכירים "הורות". מכירים — אולי, אבל לדעת — לא באמת יודעים. ראינו הורים סביבנו במהלך העשורים הראשונים לחיינו. אבל לדמיין מראש מה הפירוש של להיות הורה, להרגיש כמו הורה ולחוות הוויה הורית, כמעט בלתי אפשרי. לגבי הורות, הפוזיציה הפסיכולוגית של "להיות בתפקיד" לעומת "לחזות מהצד" שונה לחלוטין. תחושת היותך הורה לעולל קטן וחסר אונים, שכל מחשבה ורגש מתמקדים בו, היא חוויה שקשה ביותר לחוות מראש.

אפשר לראות זאת בבירור במעברי תפקיד פחות משמעותיים. זכור לי הניסיון האישי להכין את עצמי למעבר ממתבגר לחייל. הקשבתי לבוגרים ממני, ראיתי ילדים בוגרים ממני שכבר היו חיילים ושוחחתי איתם, ניסיתי לדמיין כיצד ארגיש ואפילו למדתי כל פרט בשרשרת החיול. אבל אז הגיע היום עצמו, ועמו כל פרטי המעבר ותחושותיו. קיבלתי מדים שלא כמידתי, הכינו לי דיסקית אחת לצוואר ושתיים עבור הנעליים. נתנו לי מספר ופנקס. התחילו ללמד אותי שפה חדשה של מושגים הכרחיים, וחייל בן גילי מיד החל להשמיע פקודות הקובעות מה עליי לעשות בחלקי הדקות הבאות, מאותו הזמן ועד הרגע שבו אלך, בפקודה, לישון... הרגשתי בצורה חדה את ההבדל בין לדמיין חיילות לבין להיות חייל.

חשבו על דוגמה אחרת: עובד פעלתן שיש לו ביקורת על הארגון שבו הוא עובד — דעתן, חושב ומתנגד לנהלים רבים בארגון. כאשר אותו עובד מתקבל לתפקיד ניהולי בארגון, לפתע התפיסה והחוויה שלו לגבי הקיים ולגבי מה שיש לעשות נעשות שונות מאוד מאלו שהיו לו כשהיה בתפקיד ה"עובד".

שתי אלה היו דוגמאות לפוזיציות משתנות בחיים. אבל המצבים הללו, למרות היותם שינויים משמעותיים ולעתים טוטאליים בחוויה, הם מעברים פונקציונליים וזמניים. אם הם יכולים להיות מעברים משמעותיים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במעבר להורות. מעבר זה מבטא שינוי מהותי, בר קיימא, טוטאלי במובן מסוים, שאינו הפיך, המתרחש כאשר אדם מרגיש בוגר, עצמאי יחסית ואחראי לחייו־הוא. גבר ואישה, במיוחד בתקופתנו, שבה אנשים בוחרים להיכנס לשלב זה מעט מאוחר יותר ומעמדה בשלה יותר (ואינני מתעלם מהבעיות הנובעות מהורות שהחלה אחרי שנים של חיים בשניים...), עושים עם עצמם ועם סביבתם תהליך מקדים לקראת ההורות. מחשבות, התרגשות וציפייה מלוות אותם. אולם ההרגשה של החזקת תינוק, אדם חדש, בידיך, עולל שתלוי כל כולו בך, היא מיוחדת וקשה מאוד לתיאור ולחיזוי בעוצמתה. הרגשה זו אינה בהכרח מתרחשת אצל כל אחד באותו העיתוי. עבור אחד זה קורה עם הילד הראשון, לאחר עם ילד בן מינו או בן המין השני, לשלישי דווקא עם הילד שהוא מחשיב כילד האחרון במשפחה שהוא מתכנן, או מול מבט, סממן או ניצוץ אופי מסוים של הרך הנולד.

הורות, יש לסייג, אינה תמיד שינוי חד כיווני ובלתי הפיך. ישנם אנשים, מעטים, המתנערים מילדיהם, מתכחשים להם או מסתייגים מהם, בין אם בהזנחה ובין אם בהחלטה מודעת. מצב כזה יכול לקרות בתחילת חייו של ילד, לעתים אחרי אירוע משברי כמו גירושין קשים או שינוי אישי דרסטי.

על פי רוב, ההורות היא תהליך פסיכולוגי מורכב וממושך. העיסוק בה מתחיל לא אחת עוד קודם להיריון הממשי, מתוך המחשבה עליו. כאשר ההיריון מגיע ללא תכנון, העיסוק בהורות יתחיל כאשר ייוודע עליו. בכל מקרה התהליך הנפשי עשוי להקדים את הביצוע בפועל. זהו אירוע נפשי עמוק, ועל פי רוב כרוכות בו הכרה מודעת באחריות וקבלה של משמעות הכניסה לתפקיד החיים של "להיות הורה". בניגוד לקריירה שמלווה את מרבית החיים הבוגרים, ובניגוד לקשר הזוגי, שכל אחד מהם יכול להיקטע בבת אחת, ההורות תימשך כל חייך כאדם, ועבור ילדיך היא תהווה נדבך חשוב לאורך כל חייהם.

רגע למקום האישי

חשבו על המעבר שלכם להורות, חשבו על אחד הילדים שלכם ונסו להיזכר ברגעים ובימים הראשונים של המפגש איתו (או איתה).1

אתם רואים את התינוק, נוגעים בו, מביאים אותו הביתה, מתבוננים בו ומטפלים בצרכיו, לומדים להכירו.

באיזו מידה עורר בכם התינוק בימיו הראשונים תחושות מוכרות — זרות, סקרנות, חשש, פליאה ורגשות נוספים?

איך דמיינתם אותו? על איזו תכונה מסוימת חשבתם? האם התינוק שהגיע היה בדיוק כפי שדמיינתם אותו, או דווקא אחר?

האם היו רגעים ומצבים שבהם חשתם הפתעה ממשהו, או שהכול הרגיש מוכר?

מהו בעצם השינוי המתרחש? באילו נושאים הוא מתבטא? כאשר עוסקים במעבר להורות (והדבר נכון גם בלידת הילד השני או הילדה השלישית, אם כי באופן שונה), מתייחסים למעשה לכמה וכמה היבטים.

השינוי הרגשי המשמעותי הוא המעבר מהוויה שעיסוקה הוא בעצמיות ובזוגיות להוויה הורית שבמרכזה הילד הצעיר — הוויה של טיפול ודאגה. זהו מעבר ממקום של שניים למקום של שלושה, או משלושה לארבעה. יש הורים שמביעים תחושה שדווקא המעבר לילד השלישי או לזה שאחריו הופכים אותם ל"משפחה של ממש". בכל אופן, שינוי זה מיוחד ושונה משינויים קודמים, קודם כול מבחינת המחויבות הרגשית שהוא יוצר: אישה מגדלת ברחמה אדם קטן ויוצרת חיים חדשים; גבר מתבונן מהצד, חווה את אשתו משתנה וממתין לרגע שבו יפגוש הוא, פנים אל פנים, את הצאצא או הצאצאית שלו. התהליך אורך חודשים, ולעתים, כאשר הזוג מתקשה להרות, אפילו כמה שנים. הזוג כמו מקבל אישור והכרה עם הכניסה להיריון, וכמו קופץ מדרגה עם צאת התינוק לאוויר העולם.

רוב האנשים מגיבים מיידית לתינוק או לתינוקת בהתייחס למראה החיצוני. זאת מתוך ההנחה הראשונית, הלא מובנת מאליה כלל, שהלידה עברה באופן המיטבי והתינוק נולד בריא. אך אם יש פגיעה ראשונית בבריאות או חריגות משמעותית בחזות, ההורה נמצא בדרך כלל במצב נפשי שונה לחלוטין. וייס (1991) מתארת בספרה אהבה התלויה בדבר כיצד מום חיצוני בילד שזה עתה נולד עלול להוביל לתחושות של מתח עצום אצל הוריו, דבר שלעתים יעמיד בספק אפילו את עצם היכולת של ההורה לקבלה בסיסית של הילד.

בהורות לילד עם מגבלה, מום או קושי נעסוק בהמשך. נתייחס תחילה ליתר התינוקות, אשר גם הם, כמובן, באים לעולם עם ייחודיות פיזית מסוימת. גם כאשר התינוק בריא ושלם, הוא עשוי לעורר בהוריו תחושות של פתיעה ופליאה. אציג זאת בדוגמה מעט יוצאת דופן בעוצמתה, אם כי לא ברוחה. אמר האב: "הוא יצא עם ראש מלא בשיער. זה הימם אותי. אני חושב, בדיעבד, שדמיינתי ראש בלי שיער, או עם שיער דליל כזה, שקוף. השיער המלא הזה גרם לי לתחושות ממש לא נעימות: מי זה הילד הזה בכלל? הוא שלי?"

מראה התינוק מעורר תגובות קמאיות ברמה אבולוציונית כמעט, הישרדותית, שקשורה לשכפול הגנום ולהעברתו הלאה. אילו גנים נוכחים ונראים? הצד של מי בא לידי ביטוי ובמה? העיסוק הבלתי נמנע במראה התינוק מעורר לעתים תגובות של הומור, מתובלות בספק ובחשש, אם לא בבהלה. בייחוד בולט הדבר כשהילד אינו נראה או אינו נחווה כדומה להורה. כאשר שני ההורים מרגישים כך, מתגבר הסיכוי לתחושה של זרות או חשד. "הילד דומה יותר לשכן מאשר לי או למשפחה" היא אמירה שיכולה לבטא הומור כמו גם מתח. האישה יודעת שהוולד שלה, כי מרחמה יצא, ואילו הגבר אינו יודע בוודאות שהצאצא מזרעו, אבל גם לאישה וגם לגבר לא תמיד יש תחושה ודאית שהעולל או העוללית שלהם (זו אחת הסיבות לחרדה הרווחת מפני הסכנה של החלפת התינוק בימיו הראשונים).

שאלת דמיון הילד לאב או למשפחתו יכולה לבטא חשש לא מודע שהילד אינו צאצא של אביו, נושא המופיע לא אחת גם בבדיחות. כך, למשל, בבדיחה הבאה: לזוג אחד היו שמונה ילדים, כולם בעלי שיער בגוני חום והשמיני היה בעל שיער ג'ינג'י. כשהיה האב על ערש דווי פנה לאשתו ואמר לה: "שנים מציקה לי שאלה אחת שתמיד פחדתי לשאול. תישבעי לומר לי את האמת?" התבוננה האישה בבעלה ואמרה: "בוודאי. לא אסתיר ממך כלום. העיקר שתוכל להיפרד מהעולם בשלוות נפש." הסתכל הבעל בעיני אשתו ושאל: "הג'ינג'י, הוא שלי?" החזירה לו אשתו מבט, השתהתה רגע ואמרה: "הג'ינג'י דווקא כן..."

לעתים קרובות, הומור נוגע בנקודות אמיתיות ורגישות. שאלת זהותו והשתייכותו של הרך הנולד היא ללא ספק כזו לפחות עבור חלק מהזוגות בהופכם להורים.

הורה מסתכל על בתו או על בנו העולל שהגיע זה עתה לעולם. צורת האיברים, גון העור, המבט, עדינות תווי הפנים — כל אלה זוכים לתגובות רבות עוצמה. המראה החיצוני הוא החלק המוחשי המיידי שאליו קל להתייחס. לידת ילד עשויה להעלות אל פני השטח מחשבות ותפיסות וכן סיפורים ומסורות של המשפחה לדורותיה. לקראת לידה מתעוררות שאלות בנושאים כגון נוכחות בלידה, קביעת שם היילוד והטקסים הבאים בעקבות הגעת התינוק לעולם.

לגבי הלידה, יש הבדל בין לידה בבית חולים לבין לידה בבית, הנערכת בחברת בני המשפחה (תהליך שנעשה מעט נפוץ יותר בשנים האחרונות). גם בתהליך של לידה בבית חולים מתרחשים שינויים גדולים בשנים האחרונות, הן בניסיון להתאים יותר את סביבת הלידה לרצון היולדת והזוג, והן בציפייה החברתית המתגברת שבן הזוג יהיה אף הוא נוכח בלידה. אם בעבר נפוץ היה יותר שיולדת נמצאת עם הצוות, או מביאה איתה אישה מבנות משפחתה, הרי שבשנים האחרונות יותר ויותר גברים נוכחים בלידה.

אבל עניין השותפים ללידה אינו אוטומטי. יש התרגשות ומתח, וצריכה להתקבל ההחלטה את מי מזמינים להיות שותף לאירוע הלידה, וגם מתי ולמי מודיעים על ההתפתחויות בתהליך הלידה עצמו — כשהולכים לבית החולים, כשמתחיל תהליך הלידה או רק אחרי הלידה? יש זוגות שבוחרים להודיע לעולם כמה שעות אחרי הלידה שהתהליך עבר בשלום, ואחרים מודיעים עליה עוד בדרכם לבית החולים. היום, חלק לא מבוטל מהזוגות מנסים לבחור את בית החולים ולהכין את עצמם בדרך זו או אחרת ללידה ורוצים להשפיע על מה שבאפשרותם לכוון.

עוד נושא חשוב שעולה בעת ציפייה לילד הוא בחירת שם היילוד. יש שבוחרים מראש ויש המעדיפים לעסוק בשאלה זו רק לאחר הלידה (לפעמים בגלל הקשר תרבותי ולפעמים עקב אמונות טפלות), ולכן דנים בה מיד אחרי שעברה הלידה בשלום: איזה שם יקבל הילד, מי יקבע את הבחירה? מה ייצג, האם ייבחר השם כדרך ליצירת ייחודיות, כבחירה אסתטית, לסימון חוויה או זיכרון, לסמן תקווה ומשאלה? האם ייקרא על שם מישהו, ואם כן מאיזה צד של המשפחה? מי בכלל ייתן לילד או הילדה את שמם — בני הזוג או מישהו אחר?

אם מדובר בבן, יעלו שאלות לגבי טקס המילה. אלה שאלות מורכבות, המעלות לפני השטח את הדינמיקה הזוגית והמשפחתית והעלולות ליצור מתחים אצל שני בני הזוג. הן מעוררות את שאלת השפעתו ומשקלו של כל אחד מהם בהחלטות ההוריות ומביאות לידי ביטוי את צירי ההשפעה והיחסים במשפחה: הציר שבין האדם לעצמו, בין בני הזוג ובין כל אחד מהם להוריו, למשפחתו ולמורשתו. אם מדובר בבת, האם ומתי תיערך חגיגה? האם ינבע הדבר מאופנה חברתית, או בחירת זהות אישית של הורה/הורים?

לדוגמה, אישה אחת הייתה קרובה מאוד לבתה. בתה, בעקבות מה שנראה כמו צירי לידה, מיהרה עם בעלה לחדר הלידה שבועיים לפני המועד הצפוי ולא הודיעה לאיש. רק כעבור יום, אחרי שתהליך הלידה הושלם, בישר הבעל להורי אשתו את הבשורה המשמחת. מעבר לשמחה העצומה, עלתה תמיהה המלווה בתחושת פספוס, ולאחריה שמץ של כאב וצער. מדוע לא קראו להם להיות ליד חדר הלידה (אם לא בתוכו — ציפייה שהיום אולי יהיה פחות לגיטימי להביע)? לאחר מכן התברר שהבעל, בן הזוג, הודיע לאמו קודם לכן, טרם הלידה. הדבר יצר תחושה של "מיני משבר" במשפחה, בעיקר אצל אם האישה. השמחה נמהלה ברגש אחר: ריחוק וכעס עמדו באוויר בימים הראשונים. האישה הרגישה שבתה מנעה ממנה קרבה גדולה בכך שלא שיתפה אותה בחוויה האינטימית החשובה הזו של התפתחות המשפחה — להיות שם בעת הפיכתה של הבת מילדה לאם. הבת ראתה אחרת את הפיכתה לאם. חוויית המעבר להורות נתפסה אצלה כדבר ששייך אקסקלוסיבית לה ולבן זוגה. אולי בכך פעלה כמסמנת, באופן לא מודע וסמלי, את הפיכת בן זוגה לשותף המרכזי הנוכחי בחייה, במקום האם, שעד לא מזמן הייתה בתפקיד זה, או חשה שבמצבים מסוימים היא עדיין ממלאת אותו.

תקופה זו שסביב לידה חדשה, שכל משפחה מכירה, מביאה התרגשות ושמחה, אבל אלה זמנים שיש בהם גם פוטנציאל למתח ולרגשות של קנאה, עלבון ופגיעות רבה. מי מבקר ומתי, אל מי פונים בבקשת עצה, איזה מקום נותנים ההורים להוריהם ואיזה מקום הם מעוניינים לקחת — נושאים אלו חשובים ובעלי משקל למשפחה המתרחבת.

סיפורים רבים, מבדחים או מבדחים לכאורה, עוסקים בבני המשפחה המתכנסים להודיע להורים הטריים (בעיקר בהולדת ילד ראשון) מה לדעתם צריך להיות שם הרך הנולד, או לפחות שמו השני, כמו גם מי יהיה הסנדק. אצל משפחות המקור עולות תחושות של נצחיות סימבולית. על כך ראו אצל ליפטון בספרו על נצחיות סימבולית (הדרכים שבהן אנו שומרים על קיום מעבר לקיומנו הפיזי), שם ייחד מקום לנושא זכר השארות באמצעות בני המשפחה והשם (Lifton, 1973).

אפשר לראות זאת לא רק כשאלה של כבוד, מקום וחשיבות, אלא בהחלט גם כסממן הקשור לתחושת רצף ושייכות. שם שנשאר יזכיר ויסמל את מי שאיננו עוד. אחרי התהליך המורכב של הלידה ושל בחירת השם, עשוי לצוץ הדיון במנהגים. כיצד יחגגו את הולדת הילד או הילדה? אם בבן מדובר, לפי איזו מסורת ייערך הטקס עצמו? יותר ויותר זוגות בוחרים בדרך משל עצמם ובהחלטה זוגית כיצד ליצור את ההתחלות הללו, אבל רבים עדיין נוהגים בצמתים אלו לפי מסורות משפחותיהם ובהתאם לדינמיקה של הלחצים הקיימים מצד שתי המשפחות, שפעמים רבות ההתנגשות בין רצונותיהן בלתי נמנעת.

בעצם אנחנו רואים שלמעבר להורות, או להולדת בן בחברות מסוימות, נלווה גם מתח הקשור להחלטות סמליות וטקסיות. הביטוי המעשי לשאלות הללו יכול להופיע דרך השאלה הנצחית "למי הוא דומה?" ומתחתיה השאלות: אילו גנים אולי באים כאן לידי ביטוי? המורשת של מי נראית יותר לעין? איזו משפחה הצליחה לבטא את עצמה בסימן הוויזואלי הגלוי שנראה בגופו ובפניו של היילוד? בני הזוג, באופן טבעי ויש שיאמרו אף באופן ביולוגי, ירצו שלילדם יהיו מיטב התכונות הפיזיות והאישיותיות של שניהם. בני משפחותיהם יחפשו גם סימנים אחרים.

רגע למקום האישי

דמיינו את עצמכם חודשיים־שלושה אחרי שהפכתם להורים לראשונה...

נסו להשוות בין תקופה זו לבין התקופה שבה עוד לא הייתם הורים.

האם בתור הורים חוויתם בעוצמה חלשה או חזקה יותר רגשות כמו דאגה, אהבה, אדישות, חוסר אונים, שמחה והתרגשות?

מה יותר הרגשתם? מה פחות?

מעבר לחלק המשפחתי־תרבותי שהזכרתי, להפוך להיות הורה פירושו, לעתים קרובות, להיות מוצף ברגשות חדשים או בעוצמת רגש חדשה. לעתים זה קורה בהיריון, לעתים בלידה עצמה, לעתים זמן־מה לאחר מכן. אבל בדרך כלל, ההורות חושפת אותנו לעוצמות רגשיות. התלות של העולל הקטן בנו, העובדה שהתקשורת איתו מרוכזת בהבעות, בבכי ובסימנים, ושלא תמיד ניתן להקל עליו או להביאו לנינוחות ולאיזון, יוצרת בהכרח מפגש עם תסכול, חוסר אונים ואולי כתוצאה מכך חשש ודאגה.

רוב האנשים מתקשים לדמיין לעצמם את המעבר הזה עד תומו. מעבר להוויה שבה הם אחראים, חוששים, חשים שיצור קטן, שהוא בו זמנית אני ולא אני, תלוי בהם לחלוטין ואף הם תלויים בו. זוהי הוויה שקשה מאוד להתכונן אליה באמת, מבחינת החוויה והתחושה.

זו הפעם השנייה שבה עומד האדם בפני שינוי בלתי הפיך בחייו. הפעם הראשונה הייתה כשהיה בן חמש או שש (או מאוחר יותר), כאשר הכיר במוות. המתים אינם חוזרים. עתה, משהיה להורה, מחלחלת לתודעתו ההכרה שיהיה הורה לתמיד. אפשר לבחור מחדש בקשר נישואין, בקריירה, במקום מגורים, בהשתייכות חברתית, בזהות מינית ובהוויית חיים שוב ושוב. האדם הבריא בנפשו, מרגע שהיה להורה, יהיה ויחווה את עצמו כהורה עד יום מותו. את זה לא ניתן לשנות מרגע שהלידה התרחשה. צומת החיים ה"פשוט" הזה קשה להכלה עבור מרבית האנשים. קשה, כי הוא בחזקת נקודת אל־חזור, כמו לחצות את הרוביקון. זוהי הוויה עצמית חדשה שלא ניתן לשוב ולשנותה מרגע שנוצרה.

אם השינוי כל כך משמעותי והמחיר לעתים כל כך כבד, מדוע אנחנו בוחרים לעשות זאת? האם בשל הרצון למצוא משמעות במשהו שיישאר מאיתנו לאחר מותנו, כלומר בנצחיות הסימבולית שהבאת צאצא מספקת לנו (אורן, 1995), או בגלל השפעת התרבות, החינוך והלחץ החברתי? צמד חוקרים עסק בשאלה זו בהקשר של האידיאליזציה שהורים מרבים לעשות להורות (Mock & Eibach, 2011). מסקנת מחקרם הייתה שככל שהעלות הכספית שהושקעה בילדים גדלה, כך גדלה אמונת ההורים שהורות מתגמלת מבחינה רגשית. כיצד פועל מנגנון זה? הפתרון שהציעו החוקרים לפרדוקס הוא שעלות ההשקעה בילדים מניעה את ההורים לעשות האדרה ואידיאליזציה להורות (לקיים מעין דיסוננס קוגניטיבי). למעשה, לתפיסתם, ההנאה שהם מספרים לעצמם שיפיקו מההורות היא רציונליזציה לנוכח ההשקעה העצומה. זוהי נקודה מעניינת למחשבה, אם כי ברור שזהו הסבר שבדיעבד, הנותן מענה חלקי ביותר לעצם הבחירה בהורות או הכניסה אליה.