הציור ועוד סיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הציור ועוד סיפורים

הציור ועוד סיפורים

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 110 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 50 דק'

דורית אורגד

דורית אורגד (נולדה ב-5 באוקטובר 1936) היא סופרת ישראלית הכותבת לילדים ונוער ולמבוגרים.

פרסמה למעלה מ-60 ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים, כולל ספר שירים. חלק מספריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, גרמנית, רוסית, ערבית ויפנית. אחדים מספריה הוסרטו לטלוויזיה, עובדו למחזות תיאטרון ושודרו ברדיו. בשנים האחרונות היא מנחה סדנאות כתיבה לילדים ולמבוגרים.

תקציר

אלמונית, במעיל כחול וכובע שחור, החולפת במהירות על פני עידן, מושכת אליה את תשומת לבו. הוא מוותר על הנסיעה באוטובוס, המגיע אותו רגע לתחנה, ורץ אחריה. כך מתחיל סיפורו המרתק והמכמיר לב של עידן, צעיר בעל נפש רגישה, שאמו הציירת נעלמה מחייו בהיותו בן חמש.
גם הסיפורים הקצרים, בהמשך לנובלה הפותחת, חושפים פיסות מציאות מרגשות: נערה העוברת על שפת הים בנתניה חוויה מטלטלת; "מחולל ניסים" המחזיר לחולה סופנית את החשק לחיות; יורד קשיש שחוזר לישראל לחפש אחר האישה שאהב בנעוריו; וסב, הבא להיות עם נכדתו באשקלון, בעת שנופלים על העיר רקטות, ומספר לה על הווי החיים בארץ ישראל בימי שלטון הבריטים. 
כישרון הכתיבה הבולט של דורית אורגד, כפי שבא לביטוי בספר זה, מבטיח לקורא חווית קריאה מענגת ומעשירה.

פרק ראשון

הציור

בדרכו לתחנת האוטובוס, חלפה על פני עידן דמות נשית במעיל כחול ובמגבעת שחורה, שגרמה לו להיעצר באמצע המדרכה ולהביט אחריה. באותה שעה הבחין באוטובוס המתקרב אל התחנה, ואילו היה ממהר רק עוד קצת, היה מספיק לעלות אליו. הוא לא ניסה. עיניו היו מרותקות לדמות המתרחקת, מתאמץ להיזכר היכן פגש אותה, אם בכלל.

אוטובוס נוסף של אותו הקו נכנס לתחנה, העלה אנשים ונסע.

ההבטחה שמסר עידן לסבו בטלפון, לפני שיצא לדרך, פרחה מראשו: "אתה יכול להתחיל להתארגן ליציאה, אוֹפִּי, עוד מעט אגיע".

"כמה זה עוד מעט, עידני?"

"אם האוטובוס יגיע בזמן, אהיה אצלכם בעוד עשרים דקות בערך. נספיק לראות את השקיעה".

המעיל הכחול לא נראה עוד, רק הכובע השחור שב ובצבץ מבין ראשי האנשים, והתרחק.

פתאום נעקר עידן ממקומו והחל לרוץ לכיוון שבו עדיין נראה קצה הכובע. אם ייעלם מעיניו כליל, לעולם לא יֵדע את זהות הדמות שכה אתגרה את זיכרונו. כך חשב. במרוצתו לא הבחין במרצפת שחרגה מעט מן המדרכה, ניגף בה ונפל אפיים ארצה. עוברים ושבים האטו כדי להתבונן בו, קם ומבריש בידיו את בגדיו.

"אתה בסדר?" שאל איש זר, והוא הנהן למרות הבלבול והמבוכה.

״מה לעזאזל קורה לי?״ חשב ומיהר להסתלק מהמקום ולשוב לתחנת האוטובוס.

באוויר עדיין עמד חומהּ של שמש חורפית, שזרחה בצהריים וכבר פנתה אל הים. בלילה ינשבו רוחות עזות ויתחיל לרדת גשם, נזכר בתחזית והביט בדאגה לכיוון שממנו עמד האוטובוס להגיע.

הטיול השבועי עם סבו לטיילת בשעת דמדומים, היה כמעט קדוש בעיניו. חברתו השלווה של סבו נעמה לו. הוא ידע מראש שישאל אותו, "איך היה השבוע שלך?" ויקשיב קשב רב לתשובתו, אף שלרוב תהיה קצרה ותסתכם בחמש מילים, "היה בסדר. לא משהו מיוחד".

הם היו מטיילים בשתיקה למקום הקבוע בטיילת, משם צפו דומם בים שהשמש שקעה בו, שולחת אליהם את קרניה האחרונות.

בעבר הייתה גם סבתו מתלווה אליהם. כיום, בעשור השביעי לחייה, פחתו כוחותיה והיא ויתרה על טיולי הערבית המשותפים לטובת השקידה על הכנת ארוחת הערב. ארוחה שכל כולה מורכבת מן המאכלים החביבים על נכדה.

כבר חלפה רבע שעה מאז הודיע עידן לסבו שיצא לדרך, ועדיין הוא כאן, צועד לאיטו לעבר התחנה. בדמיונו ראה איך סבא מחכה לו מאחורי שער החצר, מתהלך אנה ואנה בשביל המרוצף אבנים, מעשה ידיו מלפני שנים כשעדיין היה במלוא כוחותיו.

מאז חלפו שנים, ובעת האחרונה חוזרת ועולה בשיחותיהם שאלת המעבר לדיור המוגן.

״לא טוב שאני מאחר ככה״, נזף עידן בעצמו, ובדמיונו הופיע אוֹפִּי, כפי שקרא לסבו, באותו מקום ליד שער החצר, לרגליו הנעליים האורתופדיות הישנות, וכנפי מעילו האפור והמרופט מתנופפים ברוח הנושבת. גם את קולו דימה לשמוע, קורא לעבר אוֹמִי, כך קרא לסבתו, המציצה מחלון המטבח: "עידן עוד לא הגיע ומתחיל כבר להתקרר".

סבתו ודאי מודאגת, "לא מתאים לו לאחר", היא בטח אומרת, "תמיד הוא בא בזמן, האוכל עוד רגע מוכן".

מצוקתו גברה.

בעודו נתון למחשבותיו, נעמד עידן מול פתחה של חנות ירקות ופירות שניצבה לצד התחנה. בוהה בבלי דעת בנעשה בתוכה. הירקן העיף לעברו מבטים, אולי חשב אותו לגנב.

"אפשר לעזור לך?"

בקולו של האיש עידן זיהה צליל אִיום ולא השיב. הוא נסוג אחורנית ונעצר ליד מסעדה שעלו ממנה ריחות תבשילים. בטנו הריקה שידרה אותות רעב.

כדי לרצות את סבתו היה מוותר בימי שלישי על ארוחת הצהריים ושומר מקום בקיבתו לארוחה החגיגית שאוֹמִי מתמידה להכין לכבודו בערבי שלישי.

הוא דימה לשמוע את סבו וסבתו אומרים זה לזה, "עוד מעט הוא יופיע", אבל הוא תקוע כאן, ויעבור הרבה זמן עד שיבוא אוטובוס נוסף. ככה זה כשמגיעים ברצף שני אוטובוסים של אותו הקו.

״בגללי אוֹפִּי לא ימלא את הוראת הקרדיולוג להקפיד על פעילות גופנית, על הליכה יומיומית״, האשים את עצמו. הוא נזכר במראה המבהיל שהיה לסבו אחרי ניתוח הלב שעבר. כה כחוש היה, כה חלוש. "עשינו כמיטב יכולתנו", זכר את הדברים שאמר לו הרופא בבית החולים כאשר בא לשחרר אותו. "עכשיו הכול תלוי בו. אם סבא שלך יקפיד על אורח חיים תקין, על פעילות גופנית, ובעיקר על שקט נפשי, הוא יוכל לשרוד".

״ואני גורם לו לדאוג״, ייסר את עצמו.

יש להניח שכל מי שברשותו טלפון נייד היה מחייג להודיע שהוא מאחר, ולא מפתח רגשי אשמה. גם בראשו של עידן חלפה האפשרות הזאת, אבל הוא דחה אותה. ״מה אגיד אם אוֹפִּי ישאל אותי מה קרה שאני מאחר?״ חשב.

הוא ידע שאינו מסוגל לשקר, ואת האמת חשש לגלות. ״מה אוֹפִּי ואוֹמִי יחשבו עליי אם אגיד להם שבמקום לעלות לאוטובוס, רצתי כמו משוגע אחרי כובע שמישהי חבשה?״

בעודו נתון להרהורים האלה צלצל הנייד בכיס מכנסיו, והוא שלף אותו בבהלה.

"מה קורה, עידני, אתה עוד בדרך?" שאל סבא שלו.

"כן, אוֹפִּי", נפלט אוטומטית מפי עידן.

"האוטובוס מאחר, מה?"

עידן לא ידע מה לומר, מלבד, "אני מצטער".

"אין על מה להצטער, זו לא אשמתך!"

"כבר לא נספיק לצעוד היום בטיילת, ולא תראה את השקיעה, אוֹפִּי".

"נשלים את החסר בשבוע הבא, תמיד השמש שוקעת בסוף היום".

"כן", הגה הנכד חרש, והמשיך בנימה מאוששת, "עוד מעט יתחיל הקיץ, והשמש תשקע מאוחר. נוכל לטייל הרבה זמן –"

"אתה עדיין בתחנת האוטובוס?" סבו קטע את דבריו.

עידן לא ידע מה לענות ושתק.

"האוטובוס עוד לא בא?" הוסיף סבו לשאול.

"הוא היה ונסע".

"אה, אני מבין. הוא היה מלא".

עידן טלטל את ראשו לשלילה, תנועה שסבו כמובן לא היה יכול לראות.

"תבוא במונית, עידני, אחכה ליד השער כדי לשלם לנהג".

"בסדר", מלמל עידן הנבוך ואותת בידו למוניות שחלפו על פניו, בלי להיעצר. הגשם הקל שהחל לזרזף הגביר את הביקוש למוניות. כשאחת מהן נעצרה לבסוף והסיעה אותו, הייתה דעתו של עידן נתונה לסבו, העומד ודאי בגשם, ליד שער החצר, עם הארנק המשופשף, מחכה לשלם לנהג. אחר כך סילק את הדאגה הזאת במחשבה: ״אוֹמִי ודאי תביא לאוֹפִּי מטרייה״.

שוב צלצל הנייד שלו. "יורד כאן גשם ונכנסתי הביתה. תשלם למונית ואחזיר לך".

"בסדר", ענה עידן ומיהר להוציא מכיס מכנסיו את ארנק הכסף שלו.

הוא מנה את המטבעות, שמונה־עשר שקלים. זה בטוח לא יספיק. מלבד המטבעות, היה בארנקו שטר בודד של מאתיים שקלים.

"כמה תעלה הנסיעה?" שאל את נהג המונית.

"עוד לא הגענו. זה תלוי בתנועה".

עידן חש אי נוחות. הוא רצה לבקש מהנהג שיגיד לו כמה בערך יצטרך לשלם, אבל חשש להיראות טרדן, ושתק.

הגשם התמעט ופסק. סבא יצא החוצה ונעמד בשער. כשראה את המונית, יצא אליה לרחוב ושילם לנהג.

״אתה רואה, עידני, טוב שלא יצאנו לטייל. הגשם היה תופס אותנו בדרך", אמר אוֹפִּי, ושילב את זרועו בזרוע נכדו.

וכך, שלובי זרוע, נכנסו הביתה.

"איך היה השבוע שלך?״, שאל סבא אחרי שאכלו את מרק האפונה והמתינו לפשטידת הפטריות, השניצל וסלט הירקות.

"סַמְבּוֹ נבח באמצע הלילה והעיר את כולם –" התחיל עידן לספר, וסבתא לא התאפקה: "כולם, זאת אומרת התוכי והחתול?"

"ואני", השלים עידן.

היא באה מאחוריו, כרכה את זרועותיה סביב כתפיו בחיבוק והדביקה נשיקה ללחיו. "נפלא איך שאתה מסתדר עם חיות, ולא רק עם אלה של גורי. כל כך מתאים לך לעבוד בטיולים עם כלבים!" אפשר היה לשמוע בקולה את האהבה שהיא רוחשת לנכדה. "עם כמה כלבים אתה יוצא לטייל?"

"מלבד סמבו יש לי חמישה כרגע. הם שונים מאוד זה מזה, אבל ממושמעים", השיב, "אני מסתדר איתם טוב".

"כמה משלמים לך?" ביקש סבא לדעת.

"אין מחיר קבוע. כלומר יש, אבל אני לא מתווכח, כמה שנותנים לי זה בסדר".

"חבל", מלמל סבו, "יכולים לרמות אותך!"

אחר כך הציע לו לשמור את הכסף שהוא מרוויח בבנק. אולי גם להשקיע אותו כדי שלא יאבד מערכו.

סבא התעלם מהסימנים שאשתו עשתה לו להרפות מן הנושא. כשלא נרמז והמשיך לדבר על הצורך לשמור על ערך הכסף, אמרה מפורשות, "די, יש עניינים אחרים – מלבד כסף – לדבר עליהם".

אחרי דבריה אלה השתררה דממה. סבא, שהתעקש להמשיך בנושא, שבר אותה. "כמה כסף בערך הספקת לחסוך?"

"אני יכול להגיד לך בדיוק", הייתה תשובת נכדו, "מאתיים ושמונה־עשר שקלים!"

"אה", פלט סבו, "העיקר שאתה לא באוברדרפט".

לנוכח המבט המתרה שהעיפה בו אשתו, קלט סבא שהגדיש את הסאה ועבר לדבר בנושא אחר, "מה אתה שומע מהחבר שלך, זה שאתה גר בדירה שלו?"

"גורי כתב לי שהוא בהודו ואולי ייכנס שם לאַשְׁרָם".

"אשרם?", נתנו בו סבו וסבתו מבט שואל.

עידן שמט את שפתיו והחווה בידיו תנועה כאומר ׳מי יודע?׳ "גורי כתב לי שאם לא אשמע ממנו הרבה זמן, זה יהיה סימן שהוא נכנס לאשרם הזה ולא יחזור לישראל לפני הקיץ".

"הוא סומך עליך", טפח לו סבו על זרועו, "ובצדק", הוסיף.

סבתו נענעה את ראשה וצקצקה בלשונה, "דַס אִיסְט דוֹךְ וּונְדֶרְבַּר, הרי זה נהדר".

עידן הסכים איתה. המגורים ברשות עצמו נעמו לו, ובעיקר שמח בחיות שקיבל על עצמו לטפל בהן. אשר למגורי החינם תמורת הטיפול בחיות של גורי, אפשר שהיה מעדיף לשלם דמי שכירות בדירה פחות נוחה, ובלבד שגורי יהיה בישראל ויוכל להיפגש ולשוחח איתו. חסרו לו השיחות שהיה מנהל איתו, עם החבר הראשון, החבר היחיד, שרכש לעצמו. כה אהב לשוחח איתו, לשאול אותו שאלות על עניינים שונים, להקשיב לתשובותיו.

לשניהם היה רקע שונה – גורי גדל במושב, בן בכור למשפחת חקלאים בת חמש נפשות, אנשי עמל העושים את עבודתם נאמנה, חרוצים ומסורים זה לזה; ואילו עידן נולד וגדל בנתניה, בן יחיד לציירת ולמדען שעלה לישראל מרוסיה. ולמרות השוני התחברו השניים הודות לאהבתם המשותפת לבעלי חיים.

עד גיל חמש התנהלו חיי עידן על מי מנוחות. הוא היה מבלה שעות ארוכות בסטודיו שבו אמו נהגה לצייר, מקשיב לסיפורים שסיפרה לו על הפיות הטובות, שאם קוראים להן בלילות הן באות לעזור למי שזקוק לעזרתן.

אביו בילה את רוב זמנו במכון המחקר שבו עבד. היה יוצא מן הבית השכם בבוקר וחוזר אחרי שעידן כבר נם את שנת הלילה שלו. עם זאת, ליבו היה נתון לבנו. בשבתות, אחרי ארוחת הצהריים שהיו אוכלים דרך קבע בבית סבא וסבתא שעלו מגרמניה – הוריה של אימא נינה – היה אלכס אביו משחק איתו במשחקי קופסה.

כחמש שנים נמשכה ההתנהלות הנעימה הזאת, ואז החל להסתמן משבר שאיים על שלמות חיי המשפחה. הייתה זו הזמנה, שקיבלה אמו של עידן, להציג את ציוריה בתערוכה בפריז. היא שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקה, והתעלמה מן ההסתייגות של אלכס.

"אני לא מוכן שתיסעי לפריז בלעדינו!" הודיע לה, "הילד לא צריך לסבול בגלל הקריירה שלך!"

תשובתה, "אל תדאג, ההורים שלי יטפלו בו ויהיה לו נחמד", לא סיפקה אותו.

"לא אכפת לך להכביד על ההורים שלך?" הטיף לה מוסר.

"הורי נהנים לטפל בעידני", ענתה נינה לבעלה, "והוא אוהב לבוא אליהם".

"שאלת אותם?" חקר אותה.

"ברור, והם עודדו אותי לנסוע. זאת הזדמנות שאני לא מוכנה להחמיץ".

בלית ברירה אלכס נכנע, אך דרש מנינה לא להישאר יותר משבוע, ולא להמתין לנעילת התערוכה.

היא לא נענתה לבקשתו. "אני מצטערת, אלכס, הנוכחות שלי בתערוכה חשובה. באים עיתונאים, מבקרי אמנות, יש קהל. אני לא יכולה להבטיח לך דבר כזה. כל עוד התערוכה פתוחה אשאר כנראה בפריז".

בשובה מצרפת בתום עשרה ימים, לא גילתה נינה לבעלה שהוזמנה להמשיך עם התערוכה לבירות אירופה נוספות. וכל עוד לא ידע, חזרו חיי המשפחה לקדמותם. נינה ציירה בסטודיו שלה, אלכס בילה את רוב זמנו במכון המחקר, ובשבתות היו באים עם עידן לארוחת הצהריים אצל ההורים של נינה. לאלכס לא היו קרובי משפחה בארץ. הוריו, שהגיעו לישראל לפניו, היו שניהם מהנדסים, ולא מצאו עבודה במקצועם. כשעלה אלכס בעקבותיהם, הם כבר עזבו לניו יורק, שם חיה אחותו, שנישאה למוזיקאי אמריקאי.

בזמנו, כשנינה נענתה להצעת הנישואין שלו, הרגיש אלכס שזכה למשפחה חדשה. זוג היֶקִים העריכו את היותו של חתנם מדען, שמחו בו והתייחסו אליו בכבוד. הוא החזיר להם באותו היחס, ולא שיתף אותם ברגשות המרים ובתרעומת שבתם עוררה בו. רגשות מרים שניעורו בו ביתר שאת כעבור זמן, כאשר הודיעה לו אשתו על הזמנה חדשה, ולא רק לפריז. אלכס הקשיב בדריכות, בעיניים מכווצות, נחיריו רטטו ופיו נקפץ. חמתו בערה בו להשחית. "רק הציורים שלך נחשבים בעינייך! רק עליהם את חושבת!" צרח, "לא אכפת לך ממני, לא אכפת לך מעידן!"

בהתקף של טירוף נטל סכין ושיסף את הבדים המצוירים, ניפץ את המסגרות. אחר כך אסף את השברים והצית בחצר מדורה. רק ציור אחד נשמט ושרד ללא פגע. עידן מצא אותו למחרת, זרוק בחצר, וטמן אותו בתחתית ארון הבגדים שבחדרו. עדיין היה מבועת מן המחזה הקשה – הוריו צורחים זה על זה לאור המדורה בחצר וקול בכיו נבלע בקולותיהם.

אחרי המאורע הזה כבר לא היה מקום לפשרה, לפיוס, למחילה. בני הזוג נפרדו והוסכם ביניהם שהמשמורת על עידן תינתן לאביו, אשר התחייב לשתף בה את הוריה של נינה. "הילד זקוק ליציבות משפחתית", נכתב בהסכם, "ומאחר שאמו מצהירה על כוונתה לצאת בגפה לחו"ל, ולתקופות ארוכות, יהיה הילד נתון להשגחת אביו, שייעזר בעניין זה בסבא ובסבתא של הילד מצד האם."

כך נשאר עידן בבית בחברת אביו שצמצם את עבודתו במכון ועבד יותר בבית. מדי שבוע היו סבא וסבתא באים לבקר את נכדם שהיה מתמלא שמחה לבואם, ובסוף כל ביקור כזה היה פורץ בבכי מר שהכעיס את אביו.

"אתה מתנהג כמו תינוק!" גער בו אלכס, שהבין במדע, אולם לא בנפשם של ילדים.

"בקרוב תתחיל ללכת לבית הספר, שם ילמדו אותך להיות בן אדם!"

"עכשיו אני לא בן אדם?" שאל הילד.

"עכשיו אתה בן אדם קטן", השיב אביו, "עדיין לא מושלם. יש לך הרבה מה ללמוד".

עידן הלך לבית הספר, אך בקושי למד. רוב הזמן היה יושב בכיתה וחולם על אמו, שאביו אסר עליו להזכיר אותה. הוא היה מתראה איתה, כל עוד לא נסעה, בבואו להתארח בבית הוריה בסופי שבוע.

בתקופה הראשונה לסידור הזה, היה עידן נצמד לאמו, מתחנן שלא תעזוב אותו. היא שיתפה אותו במה שעובר עליה, והייתה אומרת שאילו רק יכלה, הייתה לוקחת אותו איתה לחו"ל. אלא שהיא לא נוסעת להשתעשע, הסבירה לו, "אינני נוסעת לבלות", הטעימה באוזניו, "יש לי ציורים חדשים שעליי למכור, כדי שיהיה לי כסף לקנות את מה שאני צריכה וכדי להביא לך מתנות".

ועוד אמרה לו, "כאן יש לך את אבא שלך ואת אוֹפִּי ואוֹמִי. שם, בחוץ לארץ, אין לך איש מלבדי, ואילו היית בא איתי, לא הייתי מוצאת זמן להיות איתך. אני נוסעת לשם לעבוד, מתרוצצת בין הגלריות, נוסעת לעוד ארצות –"

עידן היה תוחב אצבעות לאוזניו כדי לא לשמוע, ומקנח בשרוול חולצתו את עיניו הדומעות. בשובו לביתו היה נזכר בדברים האלה שאמרה לו אמו ובוכה בחשאי, נזהר שאביו לא יראה ולא יטיף לו מוסר, "אתה מתנהג כמו ילד קטן".

הטענות שטען אלכס כלפי בנו התרבו כשבקושי עלה כיתה בבית ספרו, שם ישב דומם ומחשבותיו נודדות הרחק. המורות התרו בו, "אם לא תתחיל ללמוד תישאר כיתה!״

כשנודע הדבר לאביו הוא הטיח בו, "ההתנהגות שלך מביישת אותי. אם לא תלמד לא תגיע לכלום בחיים!"

עידן הבטיח שוב ושוב להקשיב בשיעורים ולהכין את שיעורי הבית, והתכוון למלא אחר הבטחותיו, אך תעודות סוף השנה העידו שלא עמד בדיבורו.

פניו הזעופים של אלכס שיקפו את אכזבתו מבנו. פעם פלט, "הציונים שלך גרועים, אני לא יודע מה לעשות בך. אולי אשלח אותך לפנימייה".

המילה "פנימייה" הפחידה את עידן, וכשבא לסבתא וסבא לסוף שבוע שאל אותם מהי הפנימייה הזאת ששולחים אליה ילדים.

"הייתי שלוש שנים בפנימייה", סיפר לו סבו, והוסיף בגילוי לב, "זה לא היה תענוג גדול".

"למה, אוֹפִּי?" רעד קולו של הנכד.

"כי זה היה בגרמניה וידעו שאני יהודי –" התנשף סבא והניח את ידו על חזהו בתנועה שעוררה את דאגתה של רעייתו.

"אתה בסדר לוּדְוִויג?"

לא מיד השיב לה, וקולו בקושי נשמע, "כן, מַרְתָה. אני בסדר. בבקשה אל תעשי מזה עניין".

"אולי תיקח את התרופה –"

בעלה לא הניח לה להמשיך, "אין צורך", פלט לעברה ונפנה לנכדו, "רצית לשאול אותי עוד משהו?"

"הציקו לך שם, אוֹפִּי?"

סבו, שלא הסיר את ידו מחזהו, השיב בתנועת ראש של הן.

"מי הציק לך, התלמידים? המורים?"

"גם וגם", השיב סבו וצחק צחוק יבש ומר, שנשמע כשיעול.

מרתה, שהתאפקה לא להתערב, לא יכלה עוד להבליג. "די, לוּדְוִויג!" ביקשה, ועיניה בחנו את פני בעלה. הוא החזיר לה מבט שואל, והיא מצאה תירוץ, "אתה מפחיד את הילד".

הייתה אמת בדבריה. עידן אכן חש מאוים, אבל לא דברי סבו הפחידו אותו, כי אם ההתנהלות שלו בבית הספר. ככל שהשתדל לשפר את הישגיו בלימודים, ניסה להקשיב לדברי המורים, עדיין מחשבותיו לקחו אותו למקומות אחרים.

"תפסיק לחלום, עידן", נזפו בו המורים.

אבל החלומות לא עזבו אותו. הוא זכר סיפור שסיפרה לו אמו על הפיות הטובות שבאות בלילות לפתור לילדים בעיות, וביקש בליבו לפגוש פיה כזאת.

למרבה הפלא, בקשתו נענתה בחיוב. אם כי מי שנשלחה לעזרתו לא הייתה יצור מכונף מהאגדות, אלא אישה בשר ודם, אישה שקראו לה מרים והיא הייתה בת הזוג החדשה, שאביו הזמין לביתו להכיר לה את בנו.

אחרי שהציג אותו לפניה, אמר, "עידן עושה בעיות", ונתן בבנו מבט מאשים.

עידן השפיל את עיניו הגדולות, הירוקות, ופניו חוורו. הוא התבייש וחש פחות ערך, עלוב.

"בעיות נוצרו כדי לפתור אותן", אמרה מרים בקול רך ונתנה בעידן מבט חם, מעודד, "אני מכירה כמה מבוגרים שהיו בילדותם תלמידים גרועים ונתגלו לאחר מכן כגאונים".

אלכס גיחך בספקנות, אך הכעס נעלם מפניו.

באותו ערב ביקש אלכס את ידה של מרים, והיא אמרה, "זה תלוי בעידן. אם הוא יסכים, אסכים גם אני".

"סליחה!" התרעם עליה אלכס, "עם כל הכבוד לבני, לא הוא המחליט בעניינים שלנו. הבית הזה הוא שלי, ואני המחליט מי יגור בו".

"אם לא תשאל את עידן, לא אנשא לך ולא אבוא לגור איתכם כאן!" הודיעה מרים בנחרצות.

"עידן כבר לא ילד, הוא נער בן אחת־עשרה שנחוץ לשים לו גבולות", טען אביו, "ואת עושה בדבריך את ההפך המוחלט".

"הסר דאגה מליבך, אלכס, אם אתה רוצה בי, תצטרך להתרגל לחיות בלי גבולות, לא לעצמך ולא לאחרים".

מרים אהבה ילדים ותמיד רצתה שיהיה לה ילד משלה. זו הייתה הסיבה העיקרית לנישואיה הקודמים בגיל עשרים, נישואין שלא צלחו מפני שלא נולדו לה ילדים.

עידן לא הוזמן לטקס הנישואין של אביו עם מרים. הטקס נערך במשרדי הרבנות בנוכחות עדים אחדים. הילד חגג בדרך אחרת – הלך בחברת סבו וסבתו למדרחוב, שם ליקקו שלושתם גלידה.

לבר המצווה שלו ביקש עידן לקבל כלב, ואביו אמר, "תחשוב על מתנה אחרת".

"רק כלב אני רוצה ולא שום דבר אחר", הודיע עידן, וחזר פעמים אחדות על המשפט הזה, עד שהעלה עליו את חמת אביו, שפלט בעצבנות, "אם ככה, לא תקבל מאומה!"

בימים הבאים התהלך אלכס בבית סר וזעף.

"חשבתי שהבן שלי התבגר, ומתברר שטעיתי", אמר למרים בצער.

"למה אתה חושב שהוא לא מתבגר?" שאלה אשתו.

"כי משמעות הבגרות היא לדעת לוותר!"

"אם ככה גם אתה, יקירי, לא בוגר", החזירה לו מרים, "אני חושבת שאם תוותר לעידן, ותרשה לו לגדל כלב, ההתנהגות שלו תשתפר".

"כלבים לא ייכנסו לבית שלי", הצהיר אלכס. אך קולו כבר לא היה כה תקיף כמקודם.

הפסיכולוג, שאלכס פנה אליו בהשפעת מרים לייעוץ, הקשיב לדבריו ואמר, "אני מבין אותך. מי שלא אוהב כלבים, מוטב שלא ירשה לבנו לגדל כלב בביתו. אבל קיים מבחר של חיות מחמד אחרות שקל לטפל בהן והן לא מהוות מטרד. נסה לברר, אולי יסתפק בנך באוגר או בשרקן".

אביו של עידן העלה על פניו הבעה ספקנית, ונענע את ראשו לשלילה.

"באופן כללי", סיכם הפסיכולוג, "יש הוכחות ליעילות הטיפול הנפשי הניתן לילדים, באמצעות הטיפול שלהם בבעלי החיים שהם מגדלים".

אלכס הרהר בדברי הפסיכולוג, ואמר, "אקנה לבני אקווריום עם דגים".

בדמיונו הופיע אקווריום גדול הניצב כקישוט על המזנון בחדר האורחים, ובתוכו שטים להם דגי זהב מרהיבים.

הפסיכולוג אמר, "אני חושב שהקשר של ילד עם דג אינו דומה לזיקה שנוצרת בין ילד ובין בעל חיים שהוא יכול לגעת בו. ללטף אותו. יש בעלי חיים שמחזירים אהבה לבעליהם, דג אינו חיה כזאת".

דבריו התקבלו בהסתייגות. "זה פינוק", טען אביו של עידן, "חובתי להכין את בני לחיים, לחסן אותו מפני פגעים שאם יהיה חלש הם ישברו אותו".

"מותר לי לשאול איך הוריך חינכו אותך?"

"לא הייתי ילד מפונק", הצהיר אלכס.

"וזה עזר לך בחיים?" התעניין הפסיכולוג.

"אני צריך לחשוב על כך", נשמעה נימת היסוס בדברי אביו של עידן.

והוא אכן חשב. כמעט לילה שלם עבר עליו במחשבות. פתאום הציפו אותו זיכרונות והוא ראה את עצמו כילד, מחביא בילקוט בית הספר את החוברות האסורות שעזר להוריו להפיץ בחשאי לתושבים היהודים של מוסקבה בליל חורף מקפיא. הוא נזכר בלילה הנורא כשבאו לביתם אנשי הבולשת ולקחו איתם את הוריו. הוא היה אז בן עשר ונשאר בבית לבדו.

יותר מזה לא סיפר לפסיכולוג על עצמו. אבל הוא נזכר כמה היה מפוחד וחשב, לעידן יש לפחות את אוֹמִי ואוֹפִּי המסורים, ולי לא היה שום קרוב משפחה. המחשבה הזאת גירשה מראשו את המחשבות שהכאיבו לו, ובליבו גמלה ההחלטה להיות קשוב יותר לבנו.

באותה שנה, ליל הסדר נערך בביתם של מרים ואלכס, בנוכחות סבא וסבתא, הוריה של מרים. עידן מצא את האפיקומן וחזר על משאלתו: "רק כלב אני רוצה, או כלב או שום דבר אחר".

דבריו התקבלו בשתיקה. בני המשפחה ידעו על המחלוקת שבינו לבין אביו, וחששו שמא האווירה הנעימה תחלוף עכשיו, ושמחת ליל הסדר תופר.

על נינה לא דובר בנוכחות עידן, לא בליל הסדר, ולא במועדים אחרים. כשהיה פוגש אותה בבית הוריה, החל להתנכר לה. ככל שהשתדלה נינה להחזירו אליה, כך התרחק ממנה. היא ניסתה לקנות את ליבו במתנות יקרות, שסירב לקבל. בפעם אחת אף ניסתה להזמין אותו אליה לחופשת הקיץ בפריז, שם רכשה לעצמה דירה. על כך הוא לא הסכים לשמוע. "לא צריך טובות", לחש לעצמו והפנה לה את גבו.

"אני מבטיחה לך חופשת קיץ שלא תשכח", אמרה לו, והוא נענע את ראשו לשלילה.

עידן חשב על מרים שהבטיחה לנסות לשכנע את אביו בעניין הכלב. ועוד חשב על חופשת הפסח שיבלה איתה ועם אביו בבית מלון על שפת ים המלח.

כשחזרו מן החופשה, הפתיע אלכס את עידן. "אם אתה מבטיח לטפל בכל מה שקשור לכלב, אקנה לך".

עידן לא התאפק ונשק ללחי אביו המופתע. מרים ראתה והגישה לו גם היא את לחיה לנשיקה.

"אני מבטיח!" קרא רוטט מהתרגשות.

"נעשה זאת מיד", הודיע אביו, "בוא, תיכנס למכונית".

בחנות החיות ניגש עידן מיד לכלוב הכלבים, והצביע על אחד מהם, "אני רוצה אותו".

"בוא, עידן, נביט קצת סביב", הציע אביו, ונראה היה שהוא חוזר בו מהבטחתו.

"או שאתה קונה לי את הכלב הזה או שאנחנו הולכים. אני לא מעוניין לראות חיות אחרות".

"יש לבן שלך אופי!" צחקק המוכר.

עידן נצמד לכלוב שהיו בו גורי כלבים, וביניהם זה שבחר. לא היה אפשר להרחיקו משם.

המשך הפרק בספר המלא

דורית אורגד

דורית אורגד (נולדה ב-5 באוקטובר 1936) היא סופרת ישראלית הכותבת לילדים ונוער ולמבוגרים.

פרסמה למעלה מ-60 ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים, כולל ספר שירים. חלק מספריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, גרמנית, רוסית, ערבית ויפנית. אחדים מספריה הוסרטו לטלוויזיה, עובדו למחזות תיאטרון ושודרו ברדיו. בשנים האחרונות היא מנחה סדנאות כתיבה לילדים ולמבוגרים.

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: יולי 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 110 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 50 דק'
הציור ועוד סיפורים דורית אורגד

הציור

בדרכו לתחנת האוטובוס, חלפה על פני עידן דמות נשית במעיל כחול ובמגבעת שחורה, שגרמה לו להיעצר באמצע המדרכה ולהביט אחריה. באותה שעה הבחין באוטובוס המתקרב אל התחנה, ואילו היה ממהר רק עוד קצת, היה מספיק לעלות אליו. הוא לא ניסה. עיניו היו מרותקות לדמות המתרחקת, מתאמץ להיזכר היכן פגש אותה, אם בכלל.

אוטובוס נוסף של אותו הקו נכנס לתחנה, העלה אנשים ונסע.

ההבטחה שמסר עידן לסבו בטלפון, לפני שיצא לדרך, פרחה מראשו: "אתה יכול להתחיל להתארגן ליציאה, אוֹפִּי, עוד מעט אגיע".

"כמה זה עוד מעט, עידני?"

"אם האוטובוס יגיע בזמן, אהיה אצלכם בעוד עשרים דקות בערך. נספיק לראות את השקיעה".

המעיל הכחול לא נראה עוד, רק הכובע השחור שב ובצבץ מבין ראשי האנשים, והתרחק.

פתאום נעקר עידן ממקומו והחל לרוץ לכיוון שבו עדיין נראה קצה הכובע. אם ייעלם מעיניו כליל, לעולם לא יֵדע את זהות הדמות שכה אתגרה את זיכרונו. כך חשב. במרוצתו לא הבחין במרצפת שחרגה מעט מן המדרכה, ניגף בה ונפל אפיים ארצה. עוברים ושבים האטו כדי להתבונן בו, קם ומבריש בידיו את בגדיו.

"אתה בסדר?" שאל איש זר, והוא הנהן למרות הבלבול והמבוכה.

״מה לעזאזל קורה לי?״ חשב ומיהר להסתלק מהמקום ולשוב לתחנת האוטובוס.

באוויר עדיין עמד חומהּ של שמש חורפית, שזרחה בצהריים וכבר פנתה אל הים. בלילה ינשבו רוחות עזות ויתחיל לרדת גשם, נזכר בתחזית והביט בדאגה לכיוון שממנו עמד האוטובוס להגיע.

הטיול השבועי עם סבו לטיילת בשעת דמדומים, היה כמעט קדוש בעיניו. חברתו השלווה של סבו נעמה לו. הוא ידע מראש שישאל אותו, "איך היה השבוע שלך?" ויקשיב קשב רב לתשובתו, אף שלרוב תהיה קצרה ותסתכם בחמש מילים, "היה בסדר. לא משהו מיוחד".

הם היו מטיילים בשתיקה למקום הקבוע בטיילת, משם צפו דומם בים שהשמש שקעה בו, שולחת אליהם את קרניה האחרונות.

בעבר הייתה גם סבתו מתלווה אליהם. כיום, בעשור השביעי לחייה, פחתו כוחותיה והיא ויתרה על טיולי הערבית המשותפים לטובת השקידה על הכנת ארוחת הערב. ארוחה שכל כולה מורכבת מן המאכלים החביבים על נכדה.

כבר חלפה רבע שעה מאז הודיע עידן לסבו שיצא לדרך, ועדיין הוא כאן, צועד לאיטו לעבר התחנה. בדמיונו ראה איך סבא מחכה לו מאחורי שער החצר, מתהלך אנה ואנה בשביל המרוצף אבנים, מעשה ידיו מלפני שנים כשעדיין היה במלוא כוחותיו.

מאז חלפו שנים, ובעת האחרונה חוזרת ועולה בשיחותיהם שאלת המעבר לדיור המוגן.

״לא טוב שאני מאחר ככה״, נזף עידן בעצמו, ובדמיונו הופיע אוֹפִּי, כפי שקרא לסבו, באותו מקום ליד שער החצר, לרגליו הנעליים האורתופדיות הישנות, וכנפי מעילו האפור והמרופט מתנופפים ברוח הנושבת. גם את קולו דימה לשמוע, קורא לעבר אוֹמִי, כך קרא לסבתו, המציצה מחלון המטבח: "עידן עוד לא הגיע ומתחיל כבר להתקרר".

סבתו ודאי מודאגת, "לא מתאים לו לאחר", היא בטח אומרת, "תמיד הוא בא בזמן, האוכל עוד רגע מוכן".

מצוקתו גברה.

בעודו נתון למחשבותיו, נעמד עידן מול פתחה של חנות ירקות ופירות שניצבה לצד התחנה. בוהה בבלי דעת בנעשה בתוכה. הירקן העיף לעברו מבטים, אולי חשב אותו לגנב.

"אפשר לעזור לך?"

בקולו של האיש עידן זיהה צליל אִיום ולא השיב. הוא נסוג אחורנית ונעצר ליד מסעדה שעלו ממנה ריחות תבשילים. בטנו הריקה שידרה אותות רעב.

כדי לרצות את סבתו היה מוותר בימי שלישי על ארוחת הצהריים ושומר מקום בקיבתו לארוחה החגיגית שאוֹמִי מתמידה להכין לכבודו בערבי שלישי.

הוא דימה לשמוע את סבו וסבתו אומרים זה לזה, "עוד מעט הוא יופיע", אבל הוא תקוע כאן, ויעבור הרבה זמן עד שיבוא אוטובוס נוסף. ככה זה כשמגיעים ברצף שני אוטובוסים של אותו הקו.

״בגללי אוֹפִּי לא ימלא את הוראת הקרדיולוג להקפיד על פעילות גופנית, על הליכה יומיומית״, האשים את עצמו. הוא נזכר במראה המבהיל שהיה לסבו אחרי ניתוח הלב שעבר. כה כחוש היה, כה חלוש. "עשינו כמיטב יכולתנו", זכר את הדברים שאמר לו הרופא בבית החולים כאשר בא לשחרר אותו. "עכשיו הכול תלוי בו. אם סבא שלך יקפיד על אורח חיים תקין, על פעילות גופנית, ובעיקר על שקט נפשי, הוא יוכל לשרוד".

״ואני גורם לו לדאוג״, ייסר את עצמו.

יש להניח שכל מי שברשותו טלפון נייד היה מחייג להודיע שהוא מאחר, ולא מפתח רגשי אשמה. גם בראשו של עידן חלפה האפשרות הזאת, אבל הוא דחה אותה. ״מה אגיד אם אוֹפִּי ישאל אותי מה קרה שאני מאחר?״ חשב.

הוא ידע שאינו מסוגל לשקר, ואת האמת חשש לגלות. ״מה אוֹפִּי ואוֹמִי יחשבו עליי אם אגיד להם שבמקום לעלות לאוטובוס, רצתי כמו משוגע אחרי כובע שמישהי חבשה?״

בעודו נתון להרהורים האלה צלצל הנייד בכיס מכנסיו, והוא שלף אותו בבהלה.

"מה קורה, עידני, אתה עוד בדרך?" שאל סבא שלו.

"כן, אוֹפִּי", נפלט אוטומטית מפי עידן.

"האוטובוס מאחר, מה?"

עידן לא ידע מה לומר, מלבד, "אני מצטער".

"אין על מה להצטער, זו לא אשמתך!"

"כבר לא נספיק לצעוד היום בטיילת, ולא תראה את השקיעה, אוֹפִּי".

"נשלים את החסר בשבוע הבא, תמיד השמש שוקעת בסוף היום".

"כן", הגה הנכד חרש, והמשיך בנימה מאוששת, "עוד מעט יתחיל הקיץ, והשמש תשקע מאוחר. נוכל לטייל הרבה זמן –"

"אתה עדיין בתחנת האוטובוס?" סבו קטע את דבריו.

עידן לא ידע מה לענות ושתק.

"האוטובוס עוד לא בא?" הוסיף סבו לשאול.

"הוא היה ונסע".

"אה, אני מבין. הוא היה מלא".

עידן טלטל את ראשו לשלילה, תנועה שסבו כמובן לא היה יכול לראות.

"תבוא במונית, עידני, אחכה ליד השער כדי לשלם לנהג".

"בסדר", מלמל עידן הנבוך ואותת בידו למוניות שחלפו על פניו, בלי להיעצר. הגשם הקל שהחל לזרזף הגביר את הביקוש למוניות. כשאחת מהן נעצרה לבסוף והסיעה אותו, הייתה דעתו של עידן נתונה לסבו, העומד ודאי בגשם, ליד שער החצר, עם הארנק המשופשף, מחכה לשלם לנהג. אחר כך סילק את הדאגה הזאת במחשבה: ״אוֹמִי ודאי תביא לאוֹפִּי מטרייה״.

שוב צלצל הנייד שלו. "יורד כאן גשם ונכנסתי הביתה. תשלם למונית ואחזיר לך".

"בסדר", ענה עידן ומיהר להוציא מכיס מכנסיו את ארנק הכסף שלו.

הוא מנה את המטבעות, שמונה־עשר שקלים. זה בטוח לא יספיק. מלבד המטבעות, היה בארנקו שטר בודד של מאתיים שקלים.

"כמה תעלה הנסיעה?" שאל את נהג המונית.

"עוד לא הגענו. זה תלוי בתנועה".

עידן חש אי נוחות. הוא רצה לבקש מהנהג שיגיד לו כמה בערך יצטרך לשלם, אבל חשש להיראות טרדן, ושתק.

הגשם התמעט ופסק. סבא יצא החוצה ונעמד בשער. כשראה את המונית, יצא אליה לרחוב ושילם לנהג.

״אתה רואה, עידני, טוב שלא יצאנו לטייל. הגשם היה תופס אותנו בדרך", אמר אוֹפִּי, ושילב את זרועו בזרוע נכדו.

וכך, שלובי זרוע, נכנסו הביתה.

"איך היה השבוע שלך?״, שאל סבא אחרי שאכלו את מרק האפונה והמתינו לפשטידת הפטריות, השניצל וסלט הירקות.

"סַמְבּוֹ נבח באמצע הלילה והעיר את כולם –" התחיל עידן לספר, וסבתא לא התאפקה: "כולם, זאת אומרת התוכי והחתול?"

"ואני", השלים עידן.

היא באה מאחוריו, כרכה את זרועותיה סביב כתפיו בחיבוק והדביקה נשיקה ללחיו. "נפלא איך שאתה מסתדר עם חיות, ולא רק עם אלה של גורי. כל כך מתאים לך לעבוד בטיולים עם כלבים!" אפשר היה לשמוע בקולה את האהבה שהיא רוחשת לנכדה. "עם כמה כלבים אתה יוצא לטייל?"

"מלבד סמבו יש לי חמישה כרגע. הם שונים מאוד זה מזה, אבל ממושמעים", השיב, "אני מסתדר איתם טוב".

"כמה משלמים לך?" ביקש סבא לדעת.

"אין מחיר קבוע. כלומר יש, אבל אני לא מתווכח, כמה שנותנים לי זה בסדר".

"חבל", מלמל סבו, "יכולים לרמות אותך!"

אחר כך הציע לו לשמור את הכסף שהוא מרוויח בבנק. אולי גם להשקיע אותו כדי שלא יאבד מערכו.

סבא התעלם מהסימנים שאשתו עשתה לו להרפות מן הנושא. כשלא נרמז והמשיך לדבר על הצורך לשמור על ערך הכסף, אמרה מפורשות, "די, יש עניינים אחרים – מלבד כסף – לדבר עליהם".

אחרי דבריה אלה השתררה דממה. סבא, שהתעקש להמשיך בנושא, שבר אותה. "כמה כסף בערך הספקת לחסוך?"

"אני יכול להגיד לך בדיוק", הייתה תשובת נכדו, "מאתיים ושמונה־עשר שקלים!"

"אה", פלט סבו, "העיקר שאתה לא באוברדרפט".

לנוכח המבט המתרה שהעיפה בו אשתו, קלט סבא שהגדיש את הסאה ועבר לדבר בנושא אחר, "מה אתה שומע מהחבר שלך, זה שאתה גר בדירה שלו?"

"גורי כתב לי שהוא בהודו ואולי ייכנס שם לאַשְׁרָם".

"אשרם?", נתנו בו סבו וסבתו מבט שואל.

עידן שמט את שפתיו והחווה בידיו תנועה כאומר ׳מי יודע?׳ "גורי כתב לי שאם לא אשמע ממנו הרבה זמן, זה יהיה סימן שהוא נכנס לאשרם הזה ולא יחזור לישראל לפני הקיץ".

"הוא סומך עליך", טפח לו סבו על זרועו, "ובצדק", הוסיף.

סבתו נענעה את ראשה וצקצקה בלשונה, "דַס אִיסְט דוֹךְ וּונְדֶרְבַּר, הרי זה נהדר".

עידן הסכים איתה. המגורים ברשות עצמו נעמו לו, ובעיקר שמח בחיות שקיבל על עצמו לטפל בהן. אשר למגורי החינם תמורת הטיפול בחיות של גורי, אפשר שהיה מעדיף לשלם דמי שכירות בדירה פחות נוחה, ובלבד שגורי יהיה בישראל ויוכל להיפגש ולשוחח איתו. חסרו לו השיחות שהיה מנהל איתו, עם החבר הראשון, החבר היחיד, שרכש לעצמו. כה אהב לשוחח איתו, לשאול אותו שאלות על עניינים שונים, להקשיב לתשובותיו.

לשניהם היה רקע שונה – גורי גדל במושב, בן בכור למשפחת חקלאים בת חמש נפשות, אנשי עמל העושים את עבודתם נאמנה, חרוצים ומסורים זה לזה; ואילו עידן נולד וגדל בנתניה, בן יחיד לציירת ולמדען שעלה לישראל מרוסיה. ולמרות השוני התחברו השניים הודות לאהבתם המשותפת לבעלי חיים.

עד גיל חמש התנהלו חיי עידן על מי מנוחות. הוא היה מבלה שעות ארוכות בסטודיו שבו אמו נהגה לצייר, מקשיב לסיפורים שסיפרה לו על הפיות הטובות, שאם קוראים להן בלילות הן באות לעזור למי שזקוק לעזרתן.

אביו בילה את רוב זמנו במכון המחקר שבו עבד. היה יוצא מן הבית השכם בבוקר וחוזר אחרי שעידן כבר נם את שנת הלילה שלו. עם זאת, ליבו היה נתון לבנו. בשבתות, אחרי ארוחת הצהריים שהיו אוכלים דרך קבע בבית סבא וסבתא שעלו מגרמניה – הוריה של אימא נינה – היה אלכס אביו משחק איתו במשחקי קופסה.

כחמש שנים נמשכה ההתנהלות הנעימה הזאת, ואז החל להסתמן משבר שאיים על שלמות חיי המשפחה. הייתה זו הזמנה, שקיבלה אמו של עידן, להציג את ציוריה בתערוכה בפריז. היא שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקה, והתעלמה מן ההסתייגות של אלכס.

"אני לא מוכן שתיסעי לפריז בלעדינו!" הודיע לה, "הילד לא צריך לסבול בגלל הקריירה שלך!"

תשובתה, "אל תדאג, ההורים שלי יטפלו בו ויהיה לו נחמד", לא סיפקה אותו.

"לא אכפת לך להכביד על ההורים שלך?" הטיף לה מוסר.

"הורי נהנים לטפל בעידני", ענתה נינה לבעלה, "והוא אוהב לבוא אליהם".

"שאלת אותם?" חקר אותה.

"ברור, והם עודדו אותי לנסוע. זאת הזדמנות שאני לא מוכנה להחמיץ".

בלית ברירה אלכס נכנע, אך דרש מנינה לא להישאר יותר משבוע, ולא להמתין לנעילת התערוכה.

היא לא נענתה לבקשתו. "אני מצטערת, אלכס, הנוכחות שלי בתערוכה חשובה. באים עיתונאים, מבקרי אמנות, יש קהל. אני לא יכולה להבטיח לך דבר כזה. כל עוד התערוכה פתוחה אשאר כנראה בפריז".

בשובה מצרפת בתום עשרה ימים, לא גילתה נינה לבעלה שהוזמנה להמשיך עם התערוכה לבירות אירופה נוספות. וכל עוד לא ידע, חזרו חיי המשפחה לקדמותם. נינה ציירה בסטודיו שלה, אלכס בילה את רוב זמנו במכון המחקר, ובשבתות היו באים עם עידן לארוחת הצהריים אצל ההורים של נינה. לאלכס לא היו קרובי משפחה בארץ. הוריו, שהגיעו לישראל לפניו, היו שניהם מהנדסים, ולא מצאו עבודה במקצועם. כשעלה אלכס בעקבותיהם, הם כבר עזבו לניו יורק, שם חיה אחותו, שנישאה למוזיקאי אמריקאי.

בזמנו, כשנינה נענתה להצעת הנישואין שלו, הרגיש אלכס שזכה למשפחה חדשה. זוג היֶקִים העריכו את היותו של חתנם מדען, שמחו בו והתייחסו אליו בכבוד. הוא החזיר להם באותו היחס, ולא שיתף אותם ברגשות המרים ובתרעומת שבתם עוררה בו. רגשות מרים שניעורו בו ביתר שאת כעבור זמן, כאשר הודיעה לו אשתו על הזמנה חדשה, ולא רק לפריז. אלכס הקשיב בדריכות, בעיניים מכווצות, נחיריו רטטו ופיו נקפץ. חמתו בערה בו להשחית. "רק הציורים שלך נחשבים בעינייך! רק עליהם את חושבת!" צרח, "לא אכפת לך ממני, לא אכפת לך מעידן!"

בהתקף של טירוף נטל סכין ושיסף את הבדים המצוירים, ניפץ את המסגרות. אחר כך אסף את השברים והצית בחצר מדורה. רק ציור אחד נשמט ושרד ללא פגע. עידן מצא אותו למחרת, זרוק בחצר, וטמן אותו בתחתית ארון הבגדים שבחדרו. עדיין היה מבועת מן המחזה הקשה – הוריו צורחים זה על זה לאור המדורה בחצר וקול בכיו נבלע בקולותיהם.

אחרי המאורע הזה כבר לא היה מקום לפשרה, לפיוס, למחילה. בני הזוג נפרדו והוסכם ביניהם שהמשמורת על עידן תינתן לאביו, אשר התחייב לשתף בה את הוריה של נינה. "הילד זקוק ליציבות משפחתית", נכתב בהסכם, "ומאחר שאמו מצהירה על כוונתה לצאת בגפה לחו"ל, ולתקופות ארוכות, יהיה הילד נתון להשגחת אביו, שייעזר בעניין זה בסבא ובסבתא של הילד מצד האם."

כך נשאר עידן בבית בחברת אביו שצמצם את עבודתו במכון ועבד יותר בבית. מדי שבוע היו סבא וסבתא באים לבקר את נכדם שהיה מתמלא שמחה לבואם, ובסוף כל ביקור כזה היה פורץ בבכי מר שהכעיס את אביו.

"אתה מתנהג כמו תינוק!" גער בו אלכס, שהבין במדע, אולם לא בנפשם של ילדים.

"בקרוב תתחיל ללכת לבית הספר, שם ילמדו אותך להיות בן אדם!"

"עכשיו אני לא בן אדם?" שאל הילד.

"עכשיו אתה בן אדם קטן", השיב אביו, "עדיין לא מושלם. יש לך הרבה מה ללמוד".

עידן הלך לבית הספר, אך בקושי למד. רוב הזמן היה יושב בכיתה וחולם על אמו, שאביו אסר עליו להזכיר אותה. הוא היה מתראה איתה, כל עוד לא נסעה, בבואו להתארח בבית הוריה בסופי שבוע.

בתקופה הראשונה לסידור הזה, היה עידן נצמד לאמו, מתחנן שלא תעזוב אותו. היא שיתפה אותו במה שעובר עליה, והייתה אומרת שאילו רק יכלה, הייתה לוקחת אותו איתה לחו"ל. אלא שהיא לא נוסעת להשתעשע, הסבירה לו, "אינני נוסעת לבלות", הטעימה באוזניו, "יש לי ציורים חדשים שעליי למכור, כדי שיהיה לי כסף לקנות את מה שאני צריכה וכדי להביא לך מתנות".

ועוד אמרה לו, "כאן יש לך את אבא שלך ואת אוֹפִּי ואוֹמִי. שם, בחוץ לארץ, אין לך איש מלבדי, ואילו היית בא איתי, לא הייתי מוצאת זמן להיות איתך. אני נוסעת לשם לעבוד, מתרוצצת בין הגלריות, נוסעת לעוד ארצות –"

עידן היה תוחב אצבעות לאוזניו כדי לא לשמוע, ומקנח בשרוול חולצתו את עיניו הדומעות. בשובו לביתו היה נזכר בדברים האלה שאמרה לו אמו ובוכה בחשאי, נזהר שאביו לא יראה ולא יטיף לו מוסר, "אתה מתנהג כמו ילד קטן".

הטענות שטען אלכס כלפי בנו התרבו כשבקושי עלה כיתה בבית ספרו, שם ישב דומם ומחשבותיו נודדות הרחק. המורות התרו בו, "אם לא תתחיל ללמוד תישאר כיתה!״

כשנודע הדבר לאביו הוא הטיח בו, "ההתנהגות שלך מביישת אותי. אם לא תלמד לא תגיע לכלום בחיים!"

עידן הבטיח שוב ושוב להקשיב בשיעורים ולהכין את שיעורי הבית, והתכוון למלא אחר הבטחותיו, אך תעודות סוף השנה העידו שלא עמד בדיבורו.

פניו הזעופים של אלכס שיקפו את אכזבתו מבנו. פעם פלט, "הציונים שלך גרועים, אני לא יודע מה לעשות בך. אולי אשלח אותך לפנימייה".

המילה "פנימייה" הפחידה את עידן, וכשבא לסבתא וסבא לסוף שבוע שאל אותם מהי הפנימייה הזאת ששולחים אליה ילדים.

"הייתי שלוש שנים בפנימייה", סיפר לו סבו, והוסיף בגילוי לב, "זה לא היה תענוג גדול".

"למה, אוֹפִּי?" רעד קולו של הנכד.

"כי זה היה בגרמניה וידעו שאני יהודי –" התנשף סבא והניח את ידו על חזהו בתנועה שעוררה את דאגתה של רעייתו.

"אתה בסדר לוּדְוִויג?"

לא מיד השיב לה, וקולו בקושי נשמע, "כן, מַרְתָה. אני בסדר. בבקשה אל תעשי מזה עניין".

"אולי תיקח את התרופה –"

בעלה לא הניח לה להמשיך, "אין צורך", פלט לעברה ונפנה לנכדו, "רצית לשאול אותי עוד משהו?"

"הציקו לך שם, אוֹפִּי?"

סבו, שלא הסיר את ידו מחזהו, השיב בתנועת ראש של הן.

"מי הציק לך, התלמידים? המורים?"

"גם וגם", השיב סבו וצחק צחוק יבש ומר, שנשמע כשיעול.

מרתה, שהתאפקה לא להתערב, לא יכלה עוד להבליג. "די, לוּדְוִויג!" ביקשה, ועיניה בחנו את פני בעלה. הוא החזיר לה מבט שואל, והיא מצאה תירוץ, "אתה מפחיד את הילד".

הייתה אמת בדבריה. עידן אכן חש מאוים, אבל לא דברי סבו הפחידו אותו, כי אם ההתנהלות שלו בבית הספר. ככל שהשתדל לשפר את הישגיו בלימודים, ניסה להקשיב לדברי המורים, עדיין מחשבותיו לקחו אותו למקומות אחרים.

"תפסיק לחלום, עידן", נזפו בו המורים.

אבל החלומות לא עזבו אותו. הוא זכר סיפור שסיפרה לו אמו על הפיות הטובות שבאות בלילות לפתור לילדים בעיות, וביקש בליבו לפגוש פיה כזאת.

למרבה הפלא, בקשתו נענתה בחיוב. אם כי מי שנשלחה לעזרתו לא הייתה יצור מכונף מהאגדות, אלא אישה בשר ודם, אישה שקראו לה מרים והיא הייתה בת הזוג החדשה, שאביו הזמין לביתו להכיר לה את בנו.

אחרי שהציג אותו לפניה, אמר, "עידן עושה בעיות", ונתן בבנו מבט מאשים.

עידן השפיל את עיניו הגדולות, הירוקות, ופניו חוורו. הוא התבייש וחש פחות ערך, עלוב.

"בעיות נוצרו כדי לפתור אותן", אמרה מרים בקול רך ונתנה בעידן מבט חם, מעודד, "אני מכירה כמה מבוגרים שהיו בילדותם תלמידים גרועים ונתגלו לאחר מכן כגאונים".

אלכס גיחך בספקנות, אך הכעס נעלם מפניו.

באותו ערב ביקש אלכס את ידה של מרים, והיא אמרה, "זה תלוי בעידן. אם הוא יסכים, אסכים גם אני".

"סליחה!" התרעם עליה אלכס, "עם כל הכבוד לבני, לא הוא המחליט בעניינים שלנו. הבית הזה הוא שלי, ואני המחליט מי יגור בו".

"אם לא תשאל את עידן, לא אנשא לך ולא אבוא לגור איתכם כאן!" הודיעה מרים בנחרצות.

"עידן כבר לא ילד, הוא נער בן אחת־עשרה שנחוץ לשים לו גבולות", טען אביו, "ואת עושה בדבריך את ההפך המוחלט".

"הסר דאגה מליבך, אלכס, אם אתה רוצה בי, תצטרך להתרגל לחיות בלי גבולות, לא לעצמך ולא לאחרים".

מרים אהבה ילדים ותמיד רצתה שיהיה לה ילד משלה. זו הייתה הסיבה העיקרית לנישואיה הקודמים בגיל עשרים, נישואין שלא צלחו מפני שלא נולדו לה ילדים.

עידן לא הוזמן לטקס הנישואין של אביו עם מרים. הטקס נערך במשרדי הרבנות בנוכחות עדים אחדים. הילד חגג בדרך אחרת – הלך בחברת סבו וסבתו למדרחוב, שם ליקקו שלושתם גלידה.

לבר המצווה שלו ביקש עידן לקבל כלב, ואביו אמר, "תחשוב על מתנה אחרת".

"רק כלב אני רוצה ולא שום דבר אחר", הודיע עידן, וחזר פעמים אחדות על המשפט הזה, עד שהעלה עליו את חמת אביו, שפלט בעצבנות, "אם ככה, לא תקבל מאומה!"

בימים הבאים התהלך אלכס בבית סר וזעף.

"חשבתי שהבן שלי התבגר, ומתברר שטעיתי", אמר למרים בצער.

"למה אתה חושב שהוא לא מתבגר?" שאלה אשתו.

"כי משמעות הבגרות היא לדעת לוותר!"

"אם ככה גם אתה, יקירי, לא בוגר", החזירה לו מרים, "אני חושבת שאם תוותר לעידן, ותרשה לו לגדל כלב, ההתנהגות שלו תשתפר".

"כלבים לא ייכנסו לבית שלי", הצהיר אלכס. אך קולו כבר לא היה כה תקיף כמקודם.

הפסיכולוג, שאלכס פנה אליו בהשפעת מרים לייעוץ, הקשיב לדבריו ואמר, "אני מבין אותך. מי שלא אוהב כלבים, מוטב שלא ירשה לבנו לגדל כלב בביתו. אבל קיים מבחר של חיות מחמד אחרות שקל לטפל בהן והן לא מהוות מטרד. נסה לברר, אולי יסתפק בנך באוגר או בשרקן".

אביו של עידן העלה על פניו הבעה ספקנית, ונענע את ראשו לשלילה.

"באופן כללי", סיכם הפסיכולוג, "יש הוכחות ליעילות הטיפול הנפשי הניתן לילדים, באמצעות הטיפול שלהם בבעלי החיים שהם מגדלים".

אלכס הרהר בדברי הפסיכולוג, ואמר, "אקנה לבני אקווריום עם דגים".

בדמיונו הופיע אקווריום גדול הניצב כקישוט על המזנון בחדר האורחים, ובתוכו שטים להם דגי זהב מרהיבים.

הפסיכולוג אמר, "אני חושב שהקשר של ילד עם דג אינו דומה לזיקה שנוצרת בין ילד ובין בעל חיים שהוא יכול לגעת בו. ללטף אותו. יש בעלי חיים שמחזירים אהבה לבעליהם, דג אינו חיה כזאת".

דבריו התקבלו בהסתייגות. "זה פינוק", טען אביו של עידן, "חובתי להכין את בני לחיים, לחסן אותו מפני פגעים שאם יהיה חלש הם ישברו אותו".

"מותר לי לשאול איך הוריך חינכו אותך?"

"לא הייתי ילד מפונק", הצהיר אלכס.

"וזה עזר לך בחיים?" התעניין הפסיכולוג.

"אני צריך לחשוב על כך", נשמעה נימת היסוס בדברי אביו של עידן.

והוא אכן חשב. כמעט לילה שלם עבר עליו במחשבות. פתאום הציפו אותו זיכרונות והוא ראה את עצמו כילד, מחביא בילקוט בית הספר את החוברות האסורות שעזר להוריו להפיץ בחשאי לתושבים היהודים של מוסקבה בליל חורף מקפיא. הוא נזכר בלילה הנורא כשבאו לביתם אנשי הבולשת ולקחו איתם את הוריו. הוא היה אז בן עשר ונשאר בבית לבדו.

יותר מזה לא סיפר לפסיכולוג על עצמו. אבל הוא נזכר כמה היה מפוחד וחשב, לעידן יש לפחות את אוֹמִי ואוֹפִּי המסורים, ולי לא היה שום קרוב משפחה. המחשבה הזאת גירשה מראשו את המחשבות שהכאיבו לו, ובליבו גמלה ההחלטה להיות קשוב יותר לבנו.

באותה שנה, ליל הסדר נערך בביתם של מרים ואלכס, בנוכחות סבא וסבתא, הוריה של מרים. עידן מצא את האפיקומן וחזר על משאלתו: "רק כלב אני רוצה, או כלב או שום דבר אחר".

דבריו התקבלו בשתיקה. בני המשפחה ידעו על המחלוקת שבינו לבין אביו, וחששו שמא האווירה הנעימה תחלוף עכשיו, ושמחת ליל הסדר תופר.

על נינה לא דובר בנוכחות עידן, לא בליל הסדר, ולא במועדים אחרים. כשהיה פוגש אותה בבית הוריה, החל להתנכר לה. ככל שהשתדלה נינה להחזירו אליה, כך התרחק ממנה. היא ניסתה לקנות את ליבו במתנות יקרות, שסירב לקבל. בפעם אחת אף ניסתה להזמין אותו אליה לחופשת הקיץ בפריז, שם רכשה לעצמה דירה. על כך הוא לא הסכים לשמוע. "לא צריך טובות", לחש לעצמו והפנה לה את גבו.

"אני מבטיחה לך חופשת קיץ שלא תשכח", אמרה לו, והוא נענע את ראשו לשלילה.

עידן חשב על מרים שהבטיחה לנסות לשכנע את אביו בעניין הכלב. ועוד חשב על חופשת הפסח שיבלה איתה ועם אביו בבית מלון על שפת ים המלח.

כשחזרו מן החופשה, הפתיע אלכס את עידן. "אם אתה מבטיח לטפל בכל מה שקשור לכלב, אקנה לך".

עידן לא התאפק ונשק ללחי אביו המופתע. מרים ראתה והגישה לו גם היא את לחיה לנשיקה.

"אני מבטיח!" קרא רוטט מהתרגשות.

"נעשה זאת מיד", הודיע אביו, "בוא, תיכנס למכונית".

בחנות החיות ניגש עידן מיד לכלוב הכלבים, והצביע על אחד מהם, "אני רוצה אותו".

"בוא, עידן, נביט קצת סביב", הציע אביו, ונראה היה שהוא חוזר בו מהבטחתו.

"או שאתה קונה לי את הכלב הזה או שאנחנו הולכים. אני לא מעוניין לראות חיות אחרות".

"יש לבן שלך אופי!" צחקק המוכר.

עידן נצמד לכלוב שהיו בו גורי כלבים, וביניהם זה שבחר. לא היה אפשר להרחיקו משם.

המשך הפרק בספר המלא