תנו לגדול בשקט

מה הסיכויים שתשלח ילד ללימודי קיץ באמצע החופש הגדול, בפנימייה נידחת בצפון הארץ, עם עוד קבוצה של ילדים שהוא בכלל לא מכיר, ותקבל בסוף חודש הלימודים הזה את אותו הילד כשהוא מחזיק בידו טופס הרשמה לפנימייה, ובעיניו מבט מתחנן של "רשום אותי לפנימייה הזו בבקשה"?
עד לפני שבוע חשב דרור לביא שהסיכויים שדבר כזה יקרה שואפים לאפס. במיוחד בכל הנוגע לבנו תומר, ילד שרשימת הנוכחות שלו בשיעורים בבית הספר תעלה סומק בלחיי כל מורה שחרד לקריירה שלו. לאחר שהסורר הקטן (כבר לא כל כך קטן, הירהר דרור בצער, מזכיר לעצמו כי הוא נוטה להכחיש שמועד הגיוס לצה"ל כבר נושף בחוזקה בעורפו של בנו) סירב מלכתחילה בכל תוקף להירשם ללימודי הקיץ זה היה יותר ממפתיע להתמודד עם הצורך להעביר אותו מבית ספר רגיל לפנימייה מיוחדת עם מגמת תקשורת. ומדוע הוא כל כך רוצה פתאום לעבור לשם? מסתבר שהבן שלו לא רק יודע לנגן בסקסופון במקום ללמוד, הוא גם כשרון כתיבה מהלך. ממי לעזאזל הוא ירש את זה? באמת לא חשוב, העיקר שהילד הולך לבלות את מרבית ימי השבוע שלו הרחק מן הבית, ולדרור ברור למדי שהסיבה האמיתית היא לא העובדה שמורי בית ספר הקיץ עשו מהבן שלו עיתונאי לעתיד, אלא בעיקר החברים החדשים שרכש שם במהלך לימודי הקיץ.
ולכל הרוחות, הם חייבים להיות באמת משהו־משהו, החברים האלה, אם בזכותם הבן שלי עומד לא רק ללמוד, אלא גם לגור בבית הספר התיכון שלו.
וזה קורה היום. אוי, אלוהים.
"תומר!!"

"נראה שאבא התעורר," מילמל הנער המתבגר לעצמו.
הוא תקע את מברשת השיניים בחזרה בכוס ושירך את רגליו אל המטבח. הדרך לא היתה ארוכה; דירתם היתה ממש קטנה.
"מה קרה?" שאל כשהגיע.
"מה קרה?" השתולל דרור, "אתה עוד שואל אותי מה קרה?"
"כן," אמר תומר.
"אנחנו צריכים לצאת עוד שלוש דקות, ואתה עוד בפיג'מה!"
"זו לא פיג'מה," תומר הפיל את עצמו לתוך הכיסא. "אלה הבגדים שאני לובש."
"בגדים?" שאל דרור והעביר את מבטו על החולצה הגדולה התלויה ברפיון מעל מכנסי הספורט שלו.
"אבא, תירגע קצת, טוב? אני הרי לא עוזב את הבית. אני חוזר בסוף השבוע הבא. ואז אוכל למרק לך את כל הבית."
"זה לא מצחיק!"
"אהה." לא היה לו כוח לשטויות. "נשאר קורנפלקס?"
דרור השליך לעברו קופסת קרטון.
זה לא הוגן. מדוע הוא צריך לנסוע. הוא הרי יודע כמה הוא יהיה חסר לאבא שלו. בתנועות עצבניות הפעיל דרור את מכונת הקפה, מציץ בזווית עינו אל בנו המתבגר (במהירות רבה מדי, הירהר בצער) שכלל לא נראה מוטרד — תמיד ברגעים כאלה הוא שומר על רוגע ואדישות בעוד דרור נעשה מתוח אף יותר. הוא שנא את זה.
הוא התרוצץ בדירה וחיפש את המפתחות, ומצא אותם לבסוף מתחת לערימה של גרביים. בעוד הוא תוהה איך לעזאזל הם הגיעו לשם, ניסה בנו לסדר את מה שעוד היה אפשר לסדר במטבח הזעיר וההפוך שלהם.
"יאללה, זזים?" שאל דרור.
תומר תלה על כתפו את תרמיל הגב השחור שלו והחזיק ברצועת המזוודה. "כן, קדימה," אמר.
כל הדרך לתחנה המרכזית של נתניה נאם דרור באוזני בנו — בפעם החמישית באותו שבוע — על ההתנהגות הרצויה בפנימייה. הוא הטיף לו שלא ינגן בסקסופון עד שעה מאוחרת ולא יסתלק משיעורים כדי לראות טלוויזיה בחדר (אף על פי שתומר אמר לו שוב ושוב שאין כלל טלוויזיות בחדרים), וכמובן, שלא יתחצף. היתה לתומר נטייה עזה להתחצף למורים.
"אוי, תראה, הגענו!" קרא תומר, מה שסימן לדרור ש"סדרת החינוך" הסתיימה.
הוא עצר את המכונית ותומר ירד עם המזוודה. האוטובוס כבר המתין שם. הוא נפרד מאביו ועלה לאוטובוס.
כמעט את כל הפרצופים הוא זיהה מיד. הנה עמיעד, שבניגוד לאיתי אף בדיחה שלו לא מצחיקה; והנה סיגי, הבריונית של השכבה; ויותם הלמדן הכפייתי, ומאיה השקטה והמתוקה, ואלון, ורועי, ואסנת, ו...
"ענבל!" קרא תומר בהפתעה.
הילדה הג'ינג'ית, לבושה כמו תמיד במכנסי ג'ינס וחולצת טי, הסתובבה אליו בחדות.
"תומר!" קראה בשמחה.
הוא מיהר להיפטר מהמזוודה והתיישב לידה. "מה נשמע?"
מישהו כבר אמר שזו הרגשה נפלאה להתאהב?
כולם צחקו והרעישו, היה נחמד לפגוש שוב זה את זה. ממקום כלשהו צעקה מיטל: "מה התחנה הבאה?" ומישהו ענה לה: "חיפה."
תומר וענבל החליפו מבטים עליזים.
כעבור זמן מה הגיע האוטובוס לתחנה בחיפה ובחור שזוף, מחייך מאוזן לאוזן, הצטרף אליהם בקריאות צהלה רמות.
"אהלן!" צווח בקול שהקפיץ את כל האוטובוס.
"איתַי!" קרא תומר בחדווה, מתנפל על חברו ופורע לו את תסרוקת הקוצים, "מה העניינים איתך?"
"זוועה, כרגיל. אני רואה שלא נפטרת מהמנהג הישן הזה," השיב איתַי והשתחרר ממנו, מגונן בידיו על מה שנשאר מתסרוקתו.
"מה קורה לך? איפה חוש ההומור המפורסם שלך?"
"איך אפשר לשמור על חוש הומור ביום הראשון ללימודים?" נאנק איתַי, "תבין אותי, אחי, אפילו המחשבה שאני הולך ללמוד במאור עם כל החבר'ה ונכנס לעבודה בעיתון, לא משכיחה ממני את המורים והשיעורים! אה, ענבל, לא ראיתי אותך, מה המצב?"
"הכול בסדר. אני רואה שאף על פי שהלימודים עוד לא התחילו אתה כבר במצב הרוח המשוגע הרגיל שלך."
"משוגע?" השתומם איתי והתיישב בכסא שלידם, "אחותי, עוד לא ראית את ההשתגעות האמיתית שלי!"
"אני גם לא רוצה לראות," השיבה ענבל.
בהמשך הדרך עלו עוד כמה חברים מלימודי הקיץ, אבל לא היה ביניהם אף אחד מהשישייה שלהם. תומר העלה השערה שהם באוטובוס השני.
"מעניין מי עוד נמצא שם," אמר, "אני מקווה שגם יניב ועופר באים."
"ברור שהם באים," הכריז איתַי.
"מי אמר?"
"אני אמרתי."
"אם יש דבר אחד שבאמת משמח אותי, זה שלא נצטרך לראות את החבורה של אלינור יותר," אמרה מאיה, "אני בטוחה שבלעדיהן יהיה יותר..."
"...משעמם," השלים איתַי את דבריה, "לא יהיה במי להתעלל, הא?"
"הממ..." הימהמה ענבל.
כעבור חצי שעה פלטה סיגי צעקה מהדהדת, וכולם רצו אל החלונות כדי להביט בפנימיית "מאור" ההולכת וקְרבה.
על אף שאזור זה של צפון הארץ היה מיושב, היתה הרגשה שהפנימייה היא מין מבצר נידח. היא שָׁכנה במבנה גבוה, אפור ומדכא והתנשאה מעל לבתים האחרים. מזל שיש צמחים, חשבה ענבל, מתבוננת במדשאות שהקיפו את הבניין ובעצים שצמרותיהם הסתירו את החלונות. צמחים הם קישוט נהדר במקום שהאבן בולטת בכיעורה, היא חשבה והצטמררה לרגע; המחשבה הזכירה לה בתי קברות.
האוטובוס חנה. בחנייה היה רק עוד אוטובוס אחד. שני אוטובוסים נוספים טרם הגיעו.
"הי, תראו מי כאן!" אמר איתַי, מצמיד את אפו לחלון.
תומר וענבל הציצו מעבר לכתפו.
בתוך המון הילדים שהסתובבו ברחבת הדשא הגדולה של הפנימייה נראה בבירור צמד מוזר: בחור צנום, חיוור וממושקף שמחזיק ידיים עם בחורה יפהפייה, שזופה וחייכנית.
"יו, יו, זוזו, פנו דרך," קראו השלושה בהתלהבות ונדחפו לרדת מהאוטובוס, ממהרים אל הזוג שעמד מטרים ספורים מהם.
"איך אני מת עליכם ככה!" התפרץ מזגו העליז של איתַי שצהל בכל פעם שראה את קובי ונועה יחד.
"שלום גם לך," אמר קובי שלא ידע מה עוד לומר.
נועה, לעומתו, ידעה.
"איתַי, נשמה שלי!" היא קראה וקפצה על איתַי בחיבוקים, "ענבל!" היא כמעט מעכה את ענבל והדביקה לה שתי נשיקות, "התגעגעתי אלייך, כפרה... ותומר!" היא חנקה גם את תומר, "חתיך בכל מקום..."
לנועה היה כישרון מדהים לשלב מה שהבנות כינו "סטַיְליסטיוּת" עם ילדותיוּת. היא התנהגה כמו נסיכה בת חמש.
"איך המרגש להיות שוב יחד, אחרי חודש שלם של ניתוק?" ליגלגה ענבל על הצמד.
נועה לקחה זאת ברצינות והשתפכה: "איום ונורא... חשתי כי כוחי עוזב אותי, אך הציפייה לשנת הלימודים חיזקה את נפשי הבוכייה. מה אתה אומר, קובי?"
הוא גירד את ראשו בבלבול. "אה, כן, בדיוק..."
נועה חייכה אל קובי. היא אהבה לספר לכל המעוניין כי הקשר שלה איתו התחיל כ"רומן של קיץ": הם נפגשו במהלך לימודי הקיץ והתאהבו, למרות השוני ביניהם. ואולי דווקא בזכותו.
"חבר'ה!"
שירן, הצעירה בחבורה, פילסה את דרכה בין התלמידים המסתובבים ורצה לעברם. היא נראתה מצחיקה למדי, אוחזת מזוודה בכל יד, שערה המתולתל מקפץ מעלה מטה ורגליה הקטנות רצות מהר מהר. כאשר הגיעה אליהם לבסוף, עצרה בבת אחת והתנשמה; כמו תמיד, היה לה משהו חשוב להגיד לפני כל ה'מה נשמע' ו'איך היה החופש'.
"הרגע דיברתי עם דניאל," סיפרה. דניאל היה העיתונאי שהפך אותם במהלך לימודי הקיץ שלהם משישה בני נוער שלא היתה להם שום זיקה אל עולם התקשורת, לששת הכתבים הצעירים הנבחרים של עיתון הנוער הנודע "ארגמן". הם היו חבו לו הרבה, בעיקר משום שהיתה לו סבלנות אליהם. בזכותו, וכמובן שבזכות כישרונותיהם (שחלקם כלל לא ידעו שקיימים בהם) הם עמדו לקחת השנה חלק בכתיבתו של העיתון, מה שאומר עבודה קשה אבל משתלמת. נועה כבר חיכתה בכיליון עיניים לראיון הראשון שלה עם איזו דמות מפורסמת.
"יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. מה אתם רוצים לשמוע קודם?" שאלה שירן.
"את הרעוֹת," פסק קובי. "לא כדאי שנשמור אותן לסוף. אני שונא להתאכזב."
"הוא תמיד מתאכזב," התערב תומר, "תתחילי עם הטובות."
"או קי. שיכנו אותנו השנה באותם חדרים שגרנו בהם בקיץ: אני, ענבל ונועה בחדר אחד, ושלושתכם בחדר השני."
"זה היה ברור," אמר איתַי. "אם היו משבצים אותי עם יניב, הייתי מאבד את שפיות דעתי תוך עשרים וארבע שעות."
"והחדשות הרעות?" תבעה ענבל.
"ובכן… כבר בחודש הקרוב ינחיתו עלינו את המשימה הראשונה שלנו בתור כתבים צעירים. אני עוד לא יודעת מה היא תהיה, אבל לפי האופן שבו דניאל דיבר על זה, זה משהו גדול… גדול וקשה."
תגובתם הזועפת והקולנית הפתיעה אותה. "מה קורה לכם? זה אחלה! עבודה עיתונאית מאתגרת היא בדיוק מה שאני צריכה כדי להעביר את תחילת שנת הלימודים בסבבה."
"הֵי, עוד אוטובוס מגיע!" קרא קובי.
למראה הילדים היורדים מהאוטובוס קפצו ענבל, איתי, תומר, קובי, נועה ושירן ממקומם ורצו אל החנייה, צורחים ומריעים.
"עופר!"
"איתי!"
"רווית!"
"ענבל!"
"יניב!"
"תומר!"
"מעיין!"
"נועה!"
"ניסים!"
"קובי!"
צעקות, התחבקויות, צחוקים. זה היה מרגש לשוב ולראות את כולם, ומרגש אף יותר לחשוב שככה הם עומדים לעבור את השנה הקרובה.