מושחתת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מושחתת
מכר
אלפי
עותקים
מושחתת
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

מושחתת

4.3 כוכבים (104 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

הכללים ידועים:
אל תגלי את זהותך האמיתית.
שחקי את המשחק, ספקי את האשליה.
אל תיקשרי רגשית ללקוחות. 
אורח החיים האפל והזוהר של העשירים חסרי הבושה פוקח את עיניי לעולם ראוותני שכולו שטוף חטא וממון. הבעיה היא שהוא גם חושף אותי לגבר שלעולם לא אוכל לקבל – אף על פי שאני רוצה אותו בכל מאודי.

ג'יימס ריביירה – עורך דין מצליח, גבר אלפא סקסי ומבוגר ממני בשנים רבות – מצית בי תשוקות שלא ידעתי על קיומן. אנחנו מהלכים על חבל דק, עד שתגלית מבהילה מעמידה במבחן את הנאמנות של שנינו.

כל שנדרש ממני הוא לציית לכללים, אבל כללים הרי נקבעו כדי שיפרו אותם. לא? האם אקריב את האנשים ואת הערכים היקרים לי מכול, בתקווה לזכות בסיכוי לאהבת אמת?

מושחתת הוא רומן יחיד עם סוף סגור, שכולו רכבת הרים רגשית ואירוטית. לוסיה פרנקו סוחפת אותנו לרומן טאבו נועז ויוצא דופן על חברות, על משפחה ועל התנגשות בין ערכים וציווי הלב. מושחתת הוא לא רק סיפור של תשוקה יצרית ושלוחת רסן אלא סיפור מהחיים על פרשות הדרכים שגורמות לנו לשנות את מסלול חיינו.

פרק ראשון

פרק 1

"מאיפה חזרת מגונדרת ככה?" אני משפשפת את עיניי הישנוניות ואז מושיטה יד מתחת לכרית הנוי ומוציאה את הטלפון הנייד שלי כדי לבדוק מה השעה. 04:04.
"שיט, אוֹבְּרִי, אני מצטערת," אומרת השותפה שלי. "לא התכוונתי להעיר אותך. תחזרי לישון."
קירות הדירה שלנו דקים כמו נייר ולכן בלתי אפשרי לישון בלילה כמו שצריך. ובכל זאת, אני כבר רגילה.
"לא נורא," אני מתיישבת ומושיטה יד כדי להדליק את המנורה שעל השידה. נראה שנרדמתי על הספה.
"הנעליים האלה הורגות לי את הרגליים," נטלי צונחת בצד השני של הספה. ראשה נשמט לאחור והיא פונה להביט בי. "אני מותשת לגמרי," היא גונחת. "אני לא מאמינה שהגעתי הביתה כל כך מאוחר. איך לעזאזל אצליח לקום ללימודים בבוקר?"
"אני לא מבינה למה את תמיד מתכננת לך מערכת שמתחילה מוקדם כל כך," אני אומרת בקול ישנוני. "תבדקי אם את יכולה לשנות אותה וללמוד חלק מהקורסים בערב."
נטלי מורידה בזהירות את הריסים המלאכותיים שלה ומניחה אותם על שולחן הקפה שלפנינו. "את יודעת שאני לא יכולה. אני צריכה לעבוד."
זה קטע קבוע אצלנו. "לא נכון. אני בכלל לא מבינה למה את עובדת."
"כי אני לא מתכוונת להיות כלבה קטנה ועשירה ולהסתמך על ההורים שלי, רק כדי שיתעצבנו עליי אם לא אציית להם וייקחו לי את כל הכסף. זין עליהם."
אני מצחקקת. היום הוא היום הראשון בשנה ג' שלנו באוניברסיטת פורדהם במנהטן ולא השתנה הרבה מאז נפגשנו בשנה א'. אני עדיין סטודנטית תפרנית על מלגה מלאה ולה יש עדיין המון כסף משפחתי שהיא מסרבת להשתמש בו. כיוון שאנחנו הפכים גמורים, לא חשבתי שנסתדר בהתחלה. היא קונה בפראדה, ואני — כל מה שחמוד בפריימרק. אני יכולה לשקוע ברב־מכר רומנטי ואילו נטלי קוראת רק מגזינים עם דפי כרומו ותמונות של סלבז. היא ראפ ואני פופ. מסעדת מישלן לעומת ראמן. הרשימה ארוכה, אבל הטעם שלנו בגברים וחוסר העכבות בלשון חיבר בינינו, ומאז אנחנו החברות הכי טובות.
"נראה לי שאני מבינה למה את מתכוונת."
לא באמת הבנתי. אנשים עם המנטליות שלה מרתיחים אותי. בתור מישהי שהגיעה מכלום, ואני מדברת על כלום בצורת עוני מחפיר, קשה לי לעכל שמישהי תרצה לחיות בדוחק בשעה שיש לה אפשרות אחרת. ובכל זאת, אני אוהבת אותה.
נטלי מתהפכת ונשכבת על הגב. היא מניחה את ראשה בחיקי ומביטה בתקרה. "תסמכי עליי. כסף לא מביא אושר, אובּ. הוא רק יוצר עוד בעיות," היא אומרת בקול שקט וחלול.
"הייתי נותנת הכול כדי לא לדאוג להוצאות מחיה, או שיהיה לי מספיק כסף לקנות עוד כמה דברים במכולת." הגוף שלי כבר הסתגל לאכול רק מרק זול ודוחה וקפה מאתמול.
"את צריכה עבודה חדשה," היא אומרת.
עוד דיאלוג קבוע בינינו.
אחרי שמילאנו את החובה לשנה א' וגרנו במעונות, נטלי מיד רצתה לעבור משם ושאבוא לגור איתה. לא הייתה לי אז אפשרות לעבור דירה כי לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם על דירה, והמלגה שלי כללה מגורים ואש"ל בקמפוס. אבל נטלי התעקשה שאני לא צריכה לשלם והתחננה שאעבור לגור איתה. אני לא אוהבת לקבל נדבות מאף אחד ולכן הגענו להסכם. היא שילמה את הוצאות המעבר ושכר הדירה ואני — בעזרת המשכורת מהמשרה החלקית במכבסה — שילמתי חשמל, גז ומים. אחרי שנה ב' הצלחתי להשתלט על הלימודים והשגתי עבודה שנייה בשכר. לא שזה מוצא חן בעיניי — אני שונאת להשגיח על ילדים.
"ספרי לי על זה," אני אומרת. "מיום שישי אהיה תקועה עם שתי המפלצות כל סוף השבוע, בזמן שההורים שלהם יוצאים לנופש באיזה אי בודד. אבל אסור לי להתלונן. המשכורת מעולה."
היא צוחקת, מסירה את עגילי היהלום ומניחה אותם ליד הריסים המלאכותיים. "אני לא יודעת איך את מתמודדת עם ילדים בוכים אחרי הלימודים והעבודה. אני מעדיפה לעמוד בצומת."
"אני צריכה את הכסף, נט. אין לי ברירה. מעניין אם מותר לי לסמם אותם באדוויל כל סוף השבוע." אני צוחקת כשעיניה נפערות. "סתם בדיחה!"
ההורים שלי נהרגו בתאונת שרשרת בסאותרן סטייט פארקוויי בלונג איילנד כשהייתי בת שבע, וסבתא שלי גידלה אותי ונתנה לי כל מה שיכלה, וזה לא הרבה. השגתי עבודה בבריכה המקומית בתור מצילה ברגע שהגעתי לגיל המתאים, ואז בחורף עבדתי כמארחת במסעדה איטלקית. אפילו מילאתי מקום בתור שוטפת כלים כשהיו חסרים עובדים. חסכתי כל סנט שסבתא לא הייתה צריכה לתשלום חשבונות. אבל החסכונות האלה נגמרו — חיים בעיר לא נועדו לעניים או למעמד הביניים — ואני צריכה למצוא פתרון.
נטלי מתיישבת וחולצת את נעלי הלובוטין עם העקבים הגבוהים. לנעלי הקשירה השחורות יש תחתית אדומה והן סקסיות בטירוף. אני רוצה אותן, אבל בחיים לא אוכל להרשות לעצמי. היא שומטת את הנעליים על רצפת העץ הבוהקת כאילו מדובר במגפי עבודה.
"אני לא מאמינה שאת מסתובבת ומגישה משקאות בעקבים האלה כל הלילה. את לא פוחדת שהנעליים ייהרסו?"
"יש להן יתרונות."
זווית פיה מתעקלת כלפי מעלה והיא מושיטה יד לתיקה שעל הרצפה. ידה נעלמת בתיק ואז היא מוציאה שלוש ערימות של מאות דולרים כרוכים בגומייה. היא משליכה אליי כל ערימה. עיניי נפערות ואני תופסת אותן.
"מאיפה כל זה הגיע? נפגשת עם ההורים שלך?"
נטלי מגלגלת את עיניה הכחולות אליי בטרדה גלויה. "ממש לא, אובּ. הרווחתי את זה בשבוע של עבודה." היא מצביעה על ערימות השטרות שבידיי.
"את רצינית? שבוע אחד?" יש כאן יותר כסף ממה שהרווחתי בשנה שלמה. ערימת שטרות אחת כזאת הייתה מספקת לי כל מה שאני זקוקה לו נואשות עכשיו אבל לא יכולה להרשות לעצמי. "למה את מסתובבת עם סכומים כאלה במזומן בניו יורק?"
נטלי ניגשת לחדר שלה וחוזרת עם ספר מוכָּר. אני מחזירה לה את הכסף אחרי שהיא מתיישבת לצידי ומעלעלת במילון מרופט בעובי קצת יותר מעשרים סנטימטר. האמצע חתוך כך שנוצר בספר ריבוע גדול וריק. היא מניחה את הכסף בתוכו ואז סוגרת אותו ותוחבת בין הספרים שעל שולחן הקפה. אף אחד לא ינחש שזהו ספר מזויף ואף אחד לא ישקול להרים אותו. הרעיון עלה לי כשרצינו להחביא משהו יקר ערך במעונות, ומאז לא הפסקנו להשתמש בטקטיקה הזאת.
"אל תדאגי, אף אחד לא ידע. אני בכוונה יוצאת עם קלאץ'. זה התיק המושלם להסתרה מתחת לבית השחי. כשהמעיל מכופתר, אי אפשר לדעת."
"ואם ישדדו אותך?"
היא מביטה בי כאילו אני מטומטמת. "מתי? כשאני יושבת במונית? אני ממש לא הולכת ברגל ברחובות האלה בלילה, אמא."
מאז שהתחלתי לעבוד כאומנת במשרה חלקית לפני שנה, הקטע החדש שלה זה לקרוא לי אמא כשהיא מדאיגה אותי. גם המפלצות הקטנות קוראות לי אמא, אבל זה סיפור אחר.
"היית יכולה לעלות למונית של נהג פסיכי, כמו בסרט אספן העצמות." אני מתכרבלת מתחת לשמיכה ונטלי נכנסת תחתיה בקצה השני. "לכי ישר לבנק. אל תשאירי את זה כאן."
"אחרי השיעור הראשון אלך להפקיד חלק. לא שאני יכולה להפקיד הכול בבת אחת. הבנק יחתים אותי על ניירת ואז ישאל מאיפה הכסף. אני צריכה להפקיד סכומים קטנים בכל פעם."
מעניין. לא ידעתי את זה. אני בודקת בטלפון מה השעה. השעון המעורר שלי יצלצל בעוד כמה שעות, מעט מוקדם מהרגיל. אני צריכה קצת יותר זמן מהרגיל כדי להתכונן לקראת היום הראשון.
"כשתהיי מוכנה להפסיק להחליף חיתולים מלוכלכים ולנגב נזלת, תודיעי לי. בקרוב אולי תהיה משרה פנויה במקום שבו אני עובדת."
ההצעה שלה מצחיקה אותי. "אני לא יכולה למלצר. קודם כול אין לי כסף לבגדים שאת לובשת, ואת יודעת את זה. חוץ מזה, אני לא מגושמת, אבל ברור לי שאפיל את המגש על מישהו. בסוף גם אצטרך לשלם על הכול."
נטלי זעה על הספה. "אבל מרוויחים ממש מעולה. פשוט תצטרכי להשאיר את הערכים שלך בחוץ."
"כדי להגיש משקאות?"
היא שותקת דקה ארוכה ונדמה לי שהיא נרדמה, עד שהיא אומרת, "כשתהיי מוכנה להרוויח כסף — ואני מדברת על כסף בכמויות שראית הערב, כסף שתוכלי לעזור בו לסבתא שלך — תודיעי לי."
אני מביטה במילון וחושבת על ערימות המזומנים שהחזקתי ביד. אחרי תשלום כל ההוצאות החודשיות החיוניות שלי, אני מפקידה את הכסף שנשאר בחשבון הבנק של סבתא. אמנם אני מתקשה כלכלית, אך סבתא שלי חיה על קצבאות וצריכה את הכסף יותר ממני. החורפים היו קשים בשנים האחרונות, ואם מעט המזומן שלי יכול לעזור לה לשלם על הסקה, אסתדר גם בלעדיו.
השינה משתלטת עליי ואני חושבת על ההצעה של נט. על הכסף שהביאה הביתה. המותרות הפשוטים שאוכל לפנק בהם את סבתא ואותי בעזרת סכומים כאלה. אקנה לה מסך טלוויזיה שטוח ואיפטר מהמכשיר המיושן והמפלצתי משנות השמונים שתקוע אצלה בסלון. אחליף את מעיל החורף הזול שכבר לא חוצץ בין האוויר הקר וגופי. אולי אפילו אקנה מגפיים חדשים כדי שהבהונות שלי לא יאבדו תחושה כשהטמפרטורה צונחת. אם ארוויח כל כך הרבה כסף, אוכל סוף־סוף להוציא את סבתא מהחור שהיא גרה בו.

מושחתת לוסיה פרנקו

פרק 1

"מאיפה חזרת מגונדרת ככה?" אני משפשפת את עיניי הישנוניות ואז מושיטה יד מתחת לכרית הנוי ומוציאה את הטלפון הנייד שלי כדי לבדוק מה השעה. 04:04.
"שיט, אוֹבְּרִי, אני מצטערת," אומרת השותפה שלי. "לא התכוונתי להעיר אותך. תחזרי לישון."
קירות הדירה שלנו דקים כמו נייר ולכן בלתי אפשרי לישון בלילה כמו שצריך. ובכל זאת, אני כבר רגילה.
"לא נורא," אני מתיישבת ומושיטה יד כדי להדליק את המנורה שעל השידה. נראה שנרדמתי על הספה.
"הנעליים האלה הורגות לי את הרגליים," נטלי צונחת בצד השני של הספה. ראשה נשמט לאחור והיא פונה להביט בי. "אני מותשת לגמרי," היא גונחת. "אני לא מאמינה שהגעתי הביתה כל כך מאוחר. איך לעזאזל אצליח לקום ללימודים בבוקר?"
"אני לא מבינה למה את תמיד מתכננת לך מערכת שמתחילה מוקדם כל כך," אני אומרת בקול ישנוני. "תבדקי אם את יכולה לשנות אותה וללמוד חלק מהקורסים בערב."
נטלי מורידה בזהירות את הריסים המלאכותיים שלה ומניחה אותם על שולחן הקפה שלפנינו. "את יודעת שאני לא יכולה. אני צריכה לעבוד."
זה קטע קבוע אצלנו. "לא נכון. אני בכלל לא מבינה למה את עובדת."
"כי אני לא מתכוונת להיות כלבה קטנה ועשירה ולהסתמך על ההורים שלי, רק כדי שיתעצבנו עליי אם לא אציית להם וייקחו לי את כל הכסף. זין עליהם."
אני מצחקקת. היום הוא היום הראשון בשנה ג' שלנו באוניברסיטת פורדהם במנהטן ולא השתנה הרבה מאז נפגשנו בשנה א'. אני עדיין סטודנטית תפרנית על מלגה מלאה ולה יש עדיין המון כסף משפחתי שהיא מסרבת להשתמש בו. כיוון שאנחנו הפכים גמורים, לא חשבתי שנסתדר בהתחלה. היא קונה בפראדה, ואני — כל מה שחמוד בפריימרק. אני יכולה לשקוע ברב־מכר רומנטי ואילו נטלי קוראת רק מגזינים עם דפי כרומו ותמונות של סלבז. היא ראפ ואני פופ. מסעדת מישלן לעומת ראמן. הרשימה ארוכה, אבל הטעם שלנו בגברים וחוסר העכבות בלשון חיבר בינינו, ומאז אנחנו החברות הכי טובות.
"נראה לי שאני מבינה למה את מתכוונת."
לא באמת הבנתי. אנשים עם המנטליות שלה מרתיחים אותי. בתור מישהי שהגיעה מכלום, ואני מדברת על כלום בצורת עוני מחפיר, קשה לי לעכל שמישהי תרצה לחיות בדוחק בשעה שיש לה אפשרות אחרת. ובכל זאת, אני אוהבת אותה.
נטלי מתהפכת ונשכבת על הגב. היא מניחה את ראשה בחיקי ומביטה בתקרה. "תסמכי עליי. כסף לא מביא אושר, אובּ. הוא רק יוצר עוד בעיות," היא אומרת בקול שקט וחלול.
"הייתי נותנת הכול כדי לא לדאוג להוצאות מחיה, או שיהיה לי מספיק כסף לקנות עוד כמה דברים במכולת." הגוף שלי כבר הסתגל לאכול רק מרק זול ודוחה וקפה מאתמול.
"את צריכה עבודה חדשה," היא אומרת.
עוד דיאלוג קבוע בינינו.
אחרי שמילאנו את החובה לשנה א' וגרנו במעונות, נטלי מיד רצתה לעבור משם ושאבוא לגור איתה. לא הייתה לי אז אפשרות לעבור דירה כי לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם על דירה, והמלגה שלי כללה מגורים ואש"ל בקמפוס. אבל נטלי התעקשה שאני לא צריכה לשלם והתחננה שאעבור לגור איתה. אני לא אוהבת לקבל נדבות מאף אחד ולכן הגענו להסכם. היא שילמה את הוצאות המעבר ושכר הדירה ואני — בעזרת המשכורת מהמשרה החלקית במכבסה — שילמתי חשמל, גז ומים. אחרי שנה ב' הצלחתי להשתלט על הלימודים והשגתי עבודה שנייה בשכר. לא שזה מוצא חן בעיניי — אני שונאת להשגיח על ילדים.
"ספרי לי על זה," אני אומרת. "מיום שישי אהיה תקועה עם שתי המפלצות כל סוף השבוע, בזמן שההורים שלהם יוצאים לנופש באיזה אי בודד. אבל אסור לי להתלונן. המשכורת מעולה."
היא צוחקת, מסירה את עגילי היהלום ומניחה אותם ליד הריסים המלאכותיים. "אני לא יודעת איך את מתמודדת עם ילדים בוכים אחרי הלימודים והעבודה. אני מעדיפה לעמוד בצומת."
"אני צריכה את הכסף, נט. אין לי ברירה. מעניין אם מותר לי לסמם אותם באדוויל כל סוף השבוע." אני צוחקת כשעיניה נפערות. "סתם בדיחה!"
ההורים שלי נהרגו בתאונת שרשרת בסאותרן סטייט פארקוויי בלונג איילנד כשהייתי בת שבע, וסבתא שלי גידלה אותי ונתנה לי כל מה שיכלה, וזה לא הרבה. השגתי עבודה בבריכה המקומית בתור מצילה ברגע שהגעתי לגיל המתאים, ואז בחורף עבדתי כמארחת במסעדה איטלקית. אפילו מילאתי מקום בתור שוטפת כלים כשהיו חסרים עובדים. חסכתי כל סנט שסבתא לא הייתה צריכה לתשלום חשבונות. אבל החסכונות האלה נגמרו — חיים בעיר לא נועדו לעניים או למעמד הביניים — ואני צריכה למצוא פתרון.
נטלי מתיישבת וחולצת את נעלי הלובוטין עם העקבים הגבוהים. לנעלי הקשירה השחורות יש תחתית אדומה והן סקסיות בטירוף. אני רוצה אותן, אבל בחיים לא אוכל להרשות לעצמי. היא שומטת את הנעליים על רצפת העץ הבוהקת כאילו מדובר במגפי עבודה.
"אני לא מאמינה שאת מסתובבת ומגישה משקאות בעקבים האלה כל הלילה. את לא פוחדת שהנעליים ייהרסו?"
"יש להן יתרונות."
זווית פיה מתעקלת כלפי מעלה והיא מושיטה יד לתיקה שעל הרצפה. ידה נעלמת בתיק ואז היא מוציאה שלוש ערימות של מאות דולרים כרוכים בגומייה. היא משליכה אליי כל ערימה. עיניי נפערות ואני תופסת אותן.
"מאיפה כל זה הגיע? נפגשת עם ההורים שלך?"
נטלי מגלגלת את עיניה הכחולות אליי בטרדה גלויה. "ממש לא, אובּ. הרווחתי את זה בשבוע של עבודה." היא מצביעה על ערימות השטרות שבידיי.
"את רצינית? שבוע אחד?" יש כאן יותר כסף ממה שהרווחתי בשנה שלמה. ערימת שטרות אחת כזאת הייתה מספקת לי כל מה שאני זקוקה לו נואשות עכשיו אבל לא יכולה להרשות לעצמי. "למה את מסתובבת עם סכומים כאלה במזומן בניו יורק?"
נטלי ניגשת לחדר שלה וחוזרת עם ספר מוכָּר. אני מחזירה לה את הכסף אחרי שהיא מתיישבת לצידי ומעלעלת במילון מרופט בעובי קצת יותר מעשרים סנטימטר. האמצע חתוך כך שנוצר בספר ריבוע גדול וריק. היא מניחה את הכסף בתוכו ואז סוגרת אותו ותוחבת בין הספרים שעל שולחן הקפה. אף אחד לא ינחש שזהו ספר מזויף ואף אחד לא ישקול להרים אותו. הרעיון עלה לי כשרצינו להחביא משהו יקר ערך במעונות, ומאז לא הפסקנו להשתמש בטקטיקה הזאת.
"אל תדאגי, אף אחד לא ידע. אני בכוונה יוצאת עם קלאץ'. זה התיק המושלם להסתרה מתחת לבית השחי. כשהמעיל מכופתר, אי אפשר לדעת."
"ואם ישדדו אותך?"
היא מביטה בי כאילו אני מטומטמת. "מתי? כשאני יושבת במונית? אני ממש לא הולכת ברגל ברחובות האלה בלילה, אמא."
מאז שהתחלתי לעבוד כאומנת במשרה חלקית לפני שנה, הקטע החדש שלה זה לקרוא לי אמא כשהיא מדאיגה אותי. גם המפלצות הקטנות קוראות לי אמא, אבל זה סיפור אחר.
"היית יכולה לעלות למונית של נהג פסיכי, כמו בסרט אספן העצמות." אני מתכרבלת מתחת לשמיכה ונטלי נכנסת תחתיה בקצה השני. "לכי ישר לבנק. אל תשאירי את זה כאן."
"אחרי השיעור הראשון אלך להפקיד חלק. לא שאני יכולה להפקיד הכול בבת אחת. הבנק יחתים אותי על ניירת ואז ישאל מאיפה הכסף. אני צריכה להפקיד סכומים קטנים בכל פעם."
מעניין. לא ידעתי את זה. אני בודקת בטלפון מה השעה. השעון המעורר שלי יצלצל בעוד כמה שעות, מעט מוקדם מהרגיל. אני צריכה קצת יותר זמן מהרגיל כדי להתכונן לקראת היום הראשון.
"כשתהיי מוכנה להפסיק להחליף חיתולים מלוכלכים ולנגב נזלת, תודיעי לי. בקרוב אולי תהיה משרה פנויה במקום שבו אני עובדת."
ההצעה שלה מצחיקה אותי. "אני לא יכולה למלצר. קודם כול אין לי כסף לבגדים שאת לובשת, ואת יודעת את זה. חוץ מזה, אני לא מגושמת, אבל ברור לי שאפיל את המגש על מישהו. בסוף גם אצטרך לשלם על הכול."
נטלי זעה על הספה. "אבל מרוויחים ממש מעולה. פשוט תצטרכי להשאיר את הערכים שלך בחוץ."
"כדי להגיש משקאות?"
היא שותקת דקה ארוכה ונדמה לי שהיא נרדמה, עד שהיא אומרת, "כשתהיי מוכנה להרוויח כסף — ואני מדברת על כסף בכמויות שראית הערב, כסף שתוכלי לעזור בו לסבתא שלך — תודיעי לי."
אני מביטה במילון וחושבת על ערימות המזומנים שהחזקתי ביד. אחרי תשלום כל ההוצאות החודשיות החיוניות שלי, אני מפקידה את הכסף שנשאר בחשבון הבנק של סבתא. אמנם אני מתקשה כלכלית, אך סבתא שלי חיה על קצבאות וצריכה את הכסף יותר ממני. החורפים היו קשים בשנים האחרונות, ואם מעט המזומן שלי יכול לעזור לה לשלם על הסקה, אסתדר גם בלעדיו.
השינה משתלטת עליי ואני חושבת על ההצעה של נט. על הכסף שהביאה הביתה. המותרות הפשוטים שאוכל לפנק בהם את סבתא ואותי בעזרת סכומים כאלה. אקנה לה מסך טלוויזיה שטוח ואיפטר מהמכשיר המיושן והמפלצתי משנות השמונים שתקוע אצלה בסלון. אחליף את מעיל החורף הזול שכבר לא חוצץ בין האוויר הקר וגופי. אולי אפילו אקנה מגפיים חדשים כדי שהבהונות שלי לא יאבדו תחושה כשהטמפרטורה צונחת. אם ארוויח כל כך הרבה כסף, אוכל סוף־סוף להוציא את סבתא מהחור שהיא גרה בו.