מה ששתת פעם דם הוא עכשיו רק סימן על עור

כְּשֶׁאָמַרְתְּ "שְׁנָתַיִם"
נָמֵר חָצָה אוֹתִי מִצַּד לְצָד.
ֹשְ-נָתַיִם
זֶה מָוֶת גָּדוֹל
וּמִי בִּכְלָל יָכוֹל לְצַ
יֶּר מָוֶת 
מִמֶם עַד תָּו
מִסּוֹף אֶל סוֹף.

(מתוך השיר 'מתחת לפנתרים')

שירתו של גדי טל היא שירת הנמר החוצה את העולם מסוף אל סוף. בלשון ישירה, כריזמטית ומחוספסת, ספוגה במוזיקליות רבה, הוא מעמיד לפנינו בספר שיריו הראשון 'מה ששתת פעם דם הוא עכשיו רק סימן על עור' עולם ספרותי עשיר מורכב: עולם שיש בו מתחים, אהבות, פרידות, ויסקי, טלוויזיות מטושטשות, נשיות, גבריות, סקס, רוקנרול וגם ערגה. הרבה ערגה. מתחת לחספוס מתגלה הגעגוע במלואו, או כפי שטל מנסח זאת: "גַּעְגּוּעַ שָׁלוּב בְּגַעְגּוּעַ בתוך גַעְגּוּעַ". זהו ספר אשר מוליך את הקורא לחוות שירה בדרך אחרת - פחות "סטרילית", פחות "נקייה" – יותר 'רוקנרול על הבר': שירה שיש בה מצד אחד "גַּלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם מִתְחַכְּכִים", "מְכוֹנִיּוֹת חֵרְשׁוֹת מְלֻכְלָכוֹת" וכמובן את ג'וני אשר "יוֹרק מִלִּים בּקֶּצֶב"; ומצד שני את הכמיהה "לִרְאוֹת סֶרֶט, לְטַיֵּל בַּשָּׂדֶה, לְהִתְעַנֵּג, לְחַיֵּךְ, לִנְשֹׁם. לֶאֱהֹב אוֹתָךְ". זאת שירה שנוגעת בקצוות, מגוונת ואנרגטית, שאפשר לסכם אותה במשפט אחד: "קְרוּז קוֹנְטְרוֹל שֶׁל שְׁאֵרִיּוֹת אהבה". את ספרו חותם טל במשפט המהדהד "שִׁירִים הֵם רַק אָבָק שֶׁל כְּלוּם", ומלמדנו שגם האבק הוא סכין, אשר מותיר בלב כולנו סימן על עור.

יקיר בן-משה