סתיו של פורענות

אריה
 

לא, לא. לפי דעתו של אריה רות הרתה לא בשל אותו ביקור בקברו של יונתן בן עוזיאל, כי אם הודות לתהליך ההפריה החוץ־גופית שהיא החלה בו כשנה לאחר מכן, ברמב"ם, ושצלח בניסיון השלישי. אלא שאם תשאלו אותה, הרי שללא אותו ביקור במקום המופלא ההוא, שיודעי דבר מייחסים לו סגולות של ממש ביחס לנישואים ולפריון, התהליך הרפואי הכל כך מורכב כלל לא היה מצליח, ומכאן שרק בזכותו רון נולד. או בעיקר בזכותו. הוא לא התווכח איתה על כך — לשם מה? — ומעולם גם לא הזכיר לה שביקוריה המאוחרים יותר באותו קבר, כדי לשוב ולהרות, ולהגשים את חלומה להיות אם לארבעה, לא הועילו, או לא נשאו פרי, כפי שמתבקש לומר במקרה שכזה. באותה תקופה רות עדיין הייתה חילונית, וביקורה בעמוקה התרחש לאחר שנים שבהן סבלה מעקרות, ובבחינת "אם לא יועיל בטח לא יזיק", כפי שלחשו באוזניה אחדות מהיועצות לפריון שפנתה אליהן, אלו ששמן עובר מפה לאוזן. וכאמור, לדעתה זה הועיל — רון אכן בא לעולם בעקבות אותו ביקור, והעובדה שלא הצליחה לשוב ולהרות נבעה, לדעתה, מכך שלא העריכה נכון, או שלא העריכה דיו, את הנס שקרה לה שם, ולא עשתה את החיבור המתבקש והתקרבה אז אל הדת. וכשהחלה לעשות תשובה, איחרה את המועד ולא התעברה מפאת גילה המתקדם.

ואילו הוא, שהלהט להורוּת בער בו באש נמוכה יותר, סבר שבאותם ימים, יותר מעשור לאחר נחיתת האדם על הירח, כבר ברור שסיפורי הקברים הקדושים והאמונות המתלוות אליהם הינם בגדר פולקלור שהתפתח בתרבות שמזמן אבד עליה כלח, ובתקופה שבה הרפואה לא הייתה יכולה אפילו לדמיין את דמותה ומורכבותה כפי שהן כיום. פולקלור אכזר, שמעודדים אותו אנשים המבקשים לנצל את מצבי החולשה אצל אלו המקווים ומפללים לדבר מה שלא השיגוהו, חרף ניסיונותיהם ומאמציהם, וכבר נואשו, ודעתם נחלשה, והם מוכנים להאמין לכל דבר ולשלם כל מחיר, ובלבד שיתגשמו תקוותיהם. ולמרות דעתו זו, העקרונית, משהעלתה רות באוזניו את רעיון הנסיעה אל קברו של אותו צדיק, החריש ולא הביע את הסתייגותו כיוון שחשב שאין הוא בקי די בתהליכים הפיזיולוגיים העוברים על אשה במצבה ולפיכך אין זה מן הראוי שיתערב, ואם זה רצונה — כך יהיה. ואולי הייתה זאת התלהבותה רבת העוצמה שסדקה את מבצרו הרעיוני, כשהיא נתמכת במאווייו שלו, הכמוסים, לתינוק.

ואכן, כך היה. הוא הביאהּ לשם ואף דאג שיהיה זה יום כיף עבורה. תחילה המתין לה בסבלנות מחוץ למתחם עד שסיימה את השתטחותה, בוחן בעניין את הנשים האחרות שבאו לאתר ומנסה לנחש אצל כל אחת, מהבעת פניה ומאופן צעידתה פנימה, את גודל מצוקתה. כששבה, חיפש עד כמה רווח לה ועד כמה עוּדדה רוחה — בעיניה, מלחייה הסמוקות ומההתרגשות שניבטה בחיוכה המהסס. הוא הציע שיטיילו זמן מה ביער הסמוך, בתקווה שהשלווה השורה בו תסדיר את נשימתה ואילו האוויר הנעים והיבש, בשילוב עם תנועת הגוף שיש בהליכה, יעוררו את תאבונה. ולאחר שעשו כך, הזמין אריה את רות למסעדה שזכר לטובה בצפת הסמוכה, שלאחריה שבו לביתם בעין הוד עייפים ומרוצים, ורות גם מלאת אמונה.

לימים, כשהתבשרו על ההיריון, היו משגיחים עליו בשבע עיניים. רות נעה מעט ושכבה הרבה, ואילו הוא להיפך — שכב מעט ונע הרבה: דואג לכל צרכיה, מקפיד שתיטול את כמוסות הפרוגסטרון במועד, משמיע לה מוזיקה רגועה ונעימה — באך, על פי רוב — ומכין לה את מיטב התבשילים שהיא אוהבת: דגים על האש ומרקים מכל סוג. כה יפה הייתה בהריונה, והוא לא שבע מלהביט בה בפליאה איך היא משתנה כך, מדי יום, נדהם שוב ושוב מממדיה המתעצמים של בטנה, שהתנוססה בגאון מתחת לשדיה, שאף כי גם הם עלו ונגדשו, נדמו בעיניו כגבעות אל מול הקילימנג'רו. וגם כשנטלה בחודש השביעי את ידו והניחה אותה על העור המאיים להתפקע, ושאלה "מרגיש?" והרגיש, גם אז לא האמין.

הם נפגשו בעת שלמדה עבודה סוציאלית, שנה ראשונה, באוניברסיטת חיפה. לקראת פורים ארגן הוועד מסיבה, ומכיוון שהרוב הגדול של הלומדים במחלקה היו נשים, הוזמנו אל האירוע סטודנטים משנה ג' בהנדסת חשמל שבטכניון הסמוך, יוזמה שהתקבלה בברכה ובציפייה אצל שני הציבורים. אלא שדבר האירוע נודע ברבים והגיעו אליו גם מי שלא היו סטודנטים, כמוהו, שמייד התאהב. ואולי לא ממש מייד, כי אם באמצעו של הערב לערך, כשרות הסירה מפניה לרגע את המסכה הוונציאנית כדי ללגום מאחד מבקבוקי המים שהונחו על השולחנות שבפינת האולם ולהסדיר תוך כדי כך את נשימתה שהתקצרה מהריקודים הסוערים. אלא שאז הבחינה בקערת הפונץ' שניצבה בסמוך וטעמה גם ממנו, בידיעה שהמשקה ישיב אותה אל רחבת הריקודים בנמרצות מחודשת. הוא עמד שם בגפו, משים עצמו לוגם במתינות ונמנע מלחשוף את כישורי הריקוד הדלים שלו. אז נגלו לו פניה, שתאמו את גזרת גופה ביופיים, וכשקירבה את הכוס אל שפתיה נגלתה לו גם הטבעת שעל אצבעה. המראה פער את עיניו ואת פיו והיא, שהבחינה בכך, חייכה אליו ושאלה, "אתה מסמיק?"

בפגישתם השנייה, שהייתה פחות רועשת והמונית, הוא שאל אותה על אודות אותה טבעת, ורות, שהייתה בטוחה כי זו דרכו לחזר אחריה, סיפרה לו, לא בלי גאווה, שהיא אצלה זה שנה, שי מחייל מילואים שהיה מאוהב בה, כנראה.

"כנראה?"

"כן, כי הקשר איתו לא התפתח, לצערי."

ליבו נצבט. "ולמה לצערך? טוב, לא חשוב. ואיך היא הגיעה אליו את יודעת?"

"ליאור. קראו לו ליאור."

"לליאור. את יודעת איך הטבעת הזאת הגיעה אליו?"

התעניינותו הכנה החמיאה לה. "אני זוכרת שבהתחלה הוא הגדיר אותה כ'משהו קטן למזכרת', אך היא נראתה לי יקרה וסירבתי לקבלה. עד היום אני לא בטוחה איזו אבן משובצת בה."

"אמטיסט. אחלמה, בעברית. ומכיוון שבסגלגלות שלה יש גם שקיפות היא כנראה מברזיל."

"וואו, איזו בקיאות. מרשים ביותר! מנַיין..."

"אחר כך אני אסביר. תמשיכי, בבקשה."

"ואז הוא אמר שהיא אולי נראית יקרה, אבל הוא השיג אותה כמעט בחינם."

"זו באמת אבן די זולה, אבל כמעט בחינם? מוזר."

"גם אני התפלאתי, ובצחוק עוד אמרתי לו 'למה אני לא משיגה דברים בחינם?', והוא סיפר שהוא הבחין בה פעם, כשטייל באחת הסמטאות שבמזרח ירושלים, והיא כבשה את ליבו, ולכן קנה אותה."

"מה שאומר שהיא כן עלתה לו!"

"בדיוק! אבל הוא טען שהוא התמקח עם המוכר ארוכות ובסופו של דבר הוא הצליח להוריד את המחיר ל... לא יודעת, לסכום נמוך. ככה הוא אמר. למה אתה שואל?"

אריה לא מיהר לענות. הוא נטל את כף ידה, קירב אותה אליו וסקר את הטבעת מכיוונים שונים. רות לא התנגדה. כך לרגע ארוך, שלאחריו אמר:

"ראשית, כי אני סקרן מטבעי; שנית, כי זה נותן לי הזדמנות לאחוז בכף ידך; ושלישית, כי אני עשיתי אותה."

"אתה?! את הטבעת הזאת?"

ואז הוא סיפר לה על היותו צורף במקצועו ועל כך שלפני שנתיים הוא הכין את הטבעת הזאת עבור ידיד, שכן מעין חוּד, שהזמין אותה אצלו כמתנת חתונה לקרוב משפחה בסילואן.

"ידיד ערבי?" שאלה. "יש לך ידיד ערבי?"

"יש לי כמה. למה?"

"לא, כי אני לא מכירה עוד מישהו שיש לו חבר ערבי."

וכל אותו זמן לא ניסתה למשוך את כף ידה מידו, וביטחונו גבר. "עכשיו את מכירה. הוא אדם מאוד נחמד."

"ומה, מה אתם עושים... כשאתם נפגשים?"

"מה שבדרך כלל אנשים עושים כשהם נפגשים — מדברים, שותים קפה. החתן, כנראה, היה זקוק לכסף ומכר אותה. זה קורה הרבה עם מתנות חתונה. מה את אומרת, כדאי שאספר לנבּיל על גלגוליה של הטבעת? בעצם לא, הוא עוד עלול להיעלב מאותו קרוב משפחה."

"יש אפשרות שהטבעת הזאת רק דומה לטבעת שאתה עשית?"

"לא. את הטבעת הזאת, שעל קמיצתך הענוגה, אני הכנתי. תאמיני לי, אמן יודע לזהות יצירה מעשה ידיו גם אחרי זמן רב. השיבוץ הזה — זו טכניקה שאני פיתחתי."

היא האמינה לו בחפץ לב ושניהם סיכמו: "אם כך, אין זה מקרי שנפגשנו." ואימצו עוד יותר את אחיזת ידיהם.

ימים ולילות מאוד אינטנסיביים עברו עליהם אז. לעיתים הגיחו ממיטתם רק כדי ללכת לשירותים או להרוות את צימאונם. או שהיו נוסעים אל הסינמטק שבמרכז הכרמל ולאחר סרט או שניים נכנסים לפאב סמוך כדי לחלוק ביניהם את דעתם על מה שראו, ולשוב מעורפלים, עם אור ראשון, אל מזרונם המיוזע. או שהיו מטיילים באחד החופים הסמוכים כשהירח בשיאו. או שאריה היה מרוקן את המקרר כדי להכין להם ארוחות תאווה, שרות לא הייתה מותירה מהן פירור, כולל את שבצלחתו שלו. או שהיו יוצאים בבקרים לעיסוקיהם — היא ללימודיה והוא למלאכתו — ושבים ונפגשים עם ערב בתחושה שנצח עבר.

לאחר עשרה חודשים הם נישאו מתחת לחופה שרות קישטה בפרחי בר לרוב ושאת מסגרתה המתכתית הוא בנה בבית המלאכה שלו, ששימש אותו בעיקר למלאכת הצורפות אך היה מצויד גם בכל הדרוש לחרשוּת ברזל, תחביבו: שולחנות, מעקות, חפצי נוי. דברים מעין אלה. ולפעמים פסלים: גדולים וגדולים פחות. מפלדה. כשהנשמה דורשת.

השמים בקיוֹטוֹ תכולים והאוויר יבש ונקי, ולמרות ארוחת הבוקר המשביעה קל ונעים לנו ללכת מהרִיוֹקָאן אל תחנת האוטובוס שייקח אותנו אל 'מקדש הדרקון השלֵו'. את רוב הדרך אנחנו עושים בשתיקה, אוחזים ידיים, ורק בכניסה, בעודנו ממתינים כמו רבים אחרים לרכוש את הכרטיסים, רות אומרת פתאום:

"שתדע... לא ממש אכפת לי אם כן רואים או לא רואים את כל האבנים שבגן."

אני מופתע מדבריה, מאחר שסיפרתי לה מבעוד מועד על הגן הזה, שבאים מרחבי העולם לראותו, ובדיוק לשם כך.

"לא אכפת לך? ומה...? מה בעצם את אומרת לי?"

"אני אומרת, שה... משחק הזה — לגלות אם יש מקום מסוים שממנו אפשר לראות, בבת אחת, את כל חמישה־עשר הסלעים שבגן — לא בדיוק מעניין אותי. זהו."

"זה סוד, לא משחק! סוד שהופך את המקום הזה לגן עם חידה. בהבדל מסתם גן." באופן מסורבל שכזה אני מנסה להדביק אותה בהתלהבות שלי, אך ללא הצלחה. "ומה זה אומר — שאת לא רוצה להיכנס או ש...?"

היא לא עונה ומתעורר בי החשש שבשלב מסוים היא תחליט לוותר, אך לשמחתי היא מתקדמת יחד איתי עד הקופה, ממתינה שאקנה את שני הכרטיסים, ואנחנו נכנסים.

שלטים קטנים בחצר המִקדש מכוונים אותנו אל הגן המפורסם, שצורתו מלבן באורך שלושים מטרים וברוחב עשרה. חומת אבן תוחמת פאה ארוכה אחת ופאה קצרה אחת, ומדרגות מעץ נמתחות לאורך הפאה הארוכה האחרת, ועליהן יושבים האורחים כשהם מתבוננים בסלעים הגדולים, הפזורים בתוך שלוש מאות המטרים הרבועים (באופן הנראה סתמי לחלוטין) ומוקפים בחצץ בוהק בלובנו, המגורף מדי יום בידי הנזירים. הפאה הרביעית נותרה פתוחה.

גם אנחנו מתיישבים על מדרגות העץ ומצטרפים אל אלה המרוכזים בניסיון לגלות את הזווית הנכספת. דעתם של אחדים מהאורחים מוסחת מתזזית בואנו והם מתקשים להסיר את מבטיהם מרות. יש שקט באוויר. אני חש שהאבנים משרות עלי רוגע, שלווה אפילו, ואף על פי כן אני קם אחרי כמה דקות ועובר למקום אחר, סופר גם משם את האבנים שבגן, טועה, סופר שוב, ומתאכזב — לא מגיע לחמש־עשרה. זמן מה אני יושב במקום החדש ומתרכז באבנים הגדולות, האפורות, ששִכבה דקיקה של טחב ירוק מכסה אותן חלקית ומגינה על הווייתן רבת השנים. בטבעיות הן בולטות להן מן המשטח הלבן, טבעיות שמהולה — כך נדמה לי לרגע — בפליאה על העיניים הרבות הלטושות לעברן. אחרי עוד כמה ניסיונות, מזוויות שונות, אני נואש וחוזר לשבת ליד רות במקום שבו נותרה כל הזמן. אני מתבונן בה ממושכות, איך היא שקועה בספירה באמצעות האצבע המורה, מרוכזת כולה. אני לא מפריע לה, שמח שהיא משתפת פעולה עם מטרת הביקור. רות סופרת וסופרת ולא מפסיקה. עד שסבלנותי פוקעת ואני שואל אותה:

"כמה ספרת?"

היא לא ממהרת לענות.

"1086," היא אומרת לבסוף וממשיכה לספור.

"1086?! 1086 מה?"

"חצץ." היא עונה. "אבני חצץ."

וכך נותר רון בן יחיד.

בשבתות לפני הצהריים אריה לוקח אותו אל גן המשחקים שבקרבת ביתם. רון מאושר להיות מונף גבוה גבוה, "עד לשמים!", לפני שהוא מוצא את עצמו בתוך כיסא הנדנדה, נדחף קדימה, ושוב קדימה, ושוב, בתנועה מחזורית שנושאת אותו אל על. לפעמים אריה מגזים ודוחף חזק מדי, ולרון נפלטת צעקה שפחד והנאה מעורבים בה: "אבא!", והנה, כמה טוב, הנדנדה מתחילה להנמיך, מוכיחה בתנועתה הדועכת את שליטתו של אביו בה.

יש ובנדנדה שלידו יושב ילד אחר, שגם אותו מנדנד אבא, אבא אחר, שאינו מעז לנדנד את בנו כל כך גבוה, על אף תחינותיו הקולניות של הבן, שמשתוקק עד מאוד להגיע לגבהים של רון. ולעיתים מתנדנדת שם ילדה, נעזרת באמהּ, שאחרי זמן קצר מתחילה לדבר עם אריה והנדנדה של רון כמעט נעצרת. אבל רק כמעט, כי רון שוב קורא "תדחוף, אבא, תדחוף חזק!" ואריה ממהר להתנצל ואומר "כן, המפקד!" ושב לנדנד, ורון, למרות שלא הבין בדיוק מה הכוונה ב'מפקד', שמח שאביו חזר להיות אבא.

וכשאריה שואל את רון אם הוא מוכן להחליף — שהוא ידחוף את הילדה והאשה, שיש לה בטן עצומה, תדחוף אותו — הוא מסרב בתוקף, ואריה מסמן לה בידו שאין מה לעשות, והיא אומרת: "אין דבר, זה בסדר."

בדרכם הביתה, יד ביד, הם עוצרים בחנות שאפשר לקנות בה גלידה בטעמים רבים. רון מתקשה להחליט ובסוף בוחר בשוקולד עם תות, כמו תמיד.

הפתיחה מרשימה ביותר, אפילו במושגים של כפר אמנים שרגיל בפתיחות רבות מעוף. אריה כבר הציג בעבר פריטים מעבודותיו, אך עד כה רק בתערוכות עם פַסלים אחרים, ואילו עכשיו זו תערוכת יחיד שלו. בסלון הלא מאוד גדול של ביתם מוצגות בעיקר עבודות הצורפות השונות: צמידים, עדיים, סיכות לשיער וסיכות שמלה, ואילו החצר רחבת הידיים מעוצבת כך שאפשר לשוטט בה בנוחות ולהתבונן מזוויות שונות בפסלים הפזורים בשטחה, שהם לב ליבה של התערוכה, שרות ארגנה, ואף לקחה על עצמה את העֲמָדות השונות, פנים וחוץ, נעזרת בחברתה מיכל, האדריכלית.

הכל מואר וחגיגי. נערה ונער בגיל תיכון מסתובבים בין האורחים הרבים בסינרים צחורים ומציעים יין נתזים קר, שנלגם ברצון בערב הקייצי. החברים מתפעלים: "מקסים!", וטופחים לאריה על השכם: "כל הכבוד!". "עיצוב מדהים," אומרות הידידות לרות, "את כישרון טבעי. ולידיעתך, בארגון תערוכות מרוויחים הרבה יותר מאשר בעבודה סוציאלית. תחשבי על זה!" רות בשמלה בעלת מחשוף עמוק, זוהרת מתמיד, מרוכזת במה שעליה להוסיף ולעשות כדי להבטיח את הצלחת הערב.

אריה רציני, גם כשהוא מנסה לחייך. והוא יודע שצריך, רות הכינה אותו. הוא מרוכז בניסיונות לזהות בקהל את מבקרי האמנות שהוזמנו — קודם לוודא שבכלל טרחו והגיעו (רובם מהמרכז) ואחר כך להעריך מהבעות פניהם את מה שיכתבו בעיתון או ידווחו במדיום תקשורתי אחר. רות מבחינה בכך ומרגיעה אותו שוב ושוב בחיבוק גאה.

לפתע רון פורץ מן הבית בראש קבוצת ילדים בני גילו — שש — אוחז אווירון מנייר ומדמה את מעופו. הם צוהלים. אריה לא שומע ולא רואה דבר, אך רות נחרדת — מוצגים עלולים ליפול ולהיפגע, ואף לפצוע תוך כדי כך את מי מהילדים. "רון, תיכנסו הביתה, בבקשה, לחדר שלך!" היא קוראת בנועם.

מאוחר בלילה הם יכולים סוף־סוף להניח לעצמם לצנוח אל הערסל שבפינת הגינה ולהתמסר לשקט שירד על היישוב ועל החצר שהתרוקנה.

"נשאר משהו שלא קנו?" שואלת רות, מאושרת.

"מה הייתי עושה בלעדייך?" הוא עונה ומחבק אותה. אחרי רגע הוא אומר, בלי להביט לעיניה: "זה עדר בהתגלמותו. הם לא באמת מבינים באמנות."

"ואני לא מבינה למה כל כך קשה לך לקבל הצלחה!" היא מתכעסת, כביכול. "גם אני אוהבת את האמנות שלך. אתה באמת מוכשר. מאוד!"

"כי אני יכול יותר," הוא אומר, "הרבה יותר."

למחרת תשבחות: "יצירות רבות עניין", "רוח חדשה בפיסול בפלדה", "תכשיטים שהם קישוט". ועוד באותו יום טלפונים משני מוזיאונים לתיאום תערוכות עתידיות, ובהמשך גם טלפונים מנציגי עיריות לקביעת מועדים לביקור מודרך בתערוכה, לפני רכישות.

אריה שואל את רות: "את תהיי מוכנה לטפל בבלגן הזה? אני לא טוב בכספים."

רות משיבה לו, צוחקת: "אל תדאג, אתה תיצור ואני אמכור."

אך הוא כן מודאג. "ותפסיקי לעבוד?"

"אל תגזים, אתה לא מוכר כל כך הרבה."

בשנים שלאחר מכן רות נהנתה מהצלחה מקצועית ואף קודמה לתפקיד של מפקחת אזורית, אך לא חוותה תחושה של מיצוי עצמי ובעיקר לא של סיפוק. נראה היה לה ששעותיה הפנויות מתרבות ולכן ביום חורף אחד, כשרון היה בחטיבת הביניים, היא נעתרה לבקשתה הנושנה של מיכל והצטרפה אליה ללימוּד (בקבוצת נשים) של פרקים נבחרים בתנ"ך, ערב אחד בשבוע, אצל הרבנית ארליך בחיפה; לימודים ששורבבו בהם גם נושאי דת, ושבשנה השנייה הורחבו לפעמיים בשבוע. וביום שישי אחד, לאחר שרחצה עצמה מוקדם מהרגיל, היא פתחה חבילה של נרות שבת שקיבלה מאותה רבנית, שמה על ראשה מטפחת לבנה גדולה, הדליקה שניים מהם בפמוטים שאריה הכין לפני שנים, כמוצר שנמכר היטב, והחלה למלמל ללא קול מתחת לכפות ידיה המכסות על עיניה. משסיימה פנתה אל אריה ובירכה אותו נרגשת: "שבת שלום, אריה יקר." הוא לא השיב לה — לא יכול היה — ורק הביט בה ממושכות, כמי שרואה דבר זר ומפתיע שחובה עליו לפענחו. מבוכתו גברה עוד כשרון צעק ממקום מושבו מול הטלוויזיה, "שבת שלום ומבורך!". באותו ערב ערבה הארוחה לחיכו מאוד והוא נטל לעצמו עוד ועוד תוספות, בהנאה שמשום מה ניסה להסוות. רות עקבה אחר תנועותיו עם חיוך של סיפוק על פניה, ומשנראה היה לה כי שׂבע היא שאלה אותו: "אריה, אכפת לך אם המטבח שלנו יהיה כשר? אני אכין הכל!" גם הפעם הוא לא הגיב אלא במבט ממושך לעבר עיניה המחייכות אליו בנעימות ובאור שקרן מהן.

האם זה קשור לכך שכבר שבועות היא לא רואה טלוויזיה ונרדמת מדי ערב עם ספר? שאל את עצמו. אבל לפני שבועיים היינו במסיבת ריקודים בחוף, עמוק לתוך הלילה, והיא רקדה ושתתה שם כמו שהיא יודעת! הוא רצה לשאול אותה: מה קורה רות, מה השיגעון הזה פתאום? אך החריש, מפאת היובש הכבד שחש בפיו.

על תשובתו לה, שנאמרה כמעט ללא קול: "אם זה מה שאת רוצה," רות הגיבה בשמחה של ממש ונישקה אותו על מצחו. "מאז הכל הידרדר במהירות," היה מספר גם שנים אחרי.

רות קנתה כלים חדשים למטבח — סט לחלב וסט לבשר, שונים בצורה ובצבע, ומיקמה כל אחד מהם בארונות ומגירות שהכשירה לשם כך, תרתי משמע, אחרי שהדביקה עליהם את האותיות ח' או ב' למניעת בלבול, וגם הסבירה שמאחר שאין להם כיור כפול יש להפריד את הכלים המלוכלכים משני עבריו ולרחצם בנפרד. למחרת הוסיפה שאין זה רצוי להכין כריכים לבית הספר, ובכלל, שיש בהם גם נקניק וגם גבינה צהובה, בדגש על ה'גם', ועוד כהנה וכהנה המלצות שנראו לו יותר כמו חוקים בהתהוות. והכל בנועם ובמאור פנים, ואם נעשו משגים (ממש כך — משגים) הייתה מעירה עליהם בסבלנות ובהבנה, ומסבירה בשנית ואף בשלישית. בליבו פנימה הייתה לאריה התנגדות רבה לכל העניין, אך בפועל, ולמען שלום־בית, שיתף פעולה עם בקשותיה השונות, ואת המאכלים שהוא רגיל בהם, ושנעלמו מפאת איסורם, היה מזמין כשאכל במסעדה שבמרכז היישוב או בנסיעותיו אל מחוצה לו. במקביל הוא הבחין גם בשינויים בסגנון מלבושיה, כמו החצאיות והשמלות שנדמה היה לו שהתארכו ושלבשה אף בימי קיץ לוהטים, או אותם בגדים שכלל לא הכיר והיה נדמה לו שלמרות היותם חדשים אצלה הם נראים ישנים, וכששאלהּ על כך הסבירה שקנתה אותם מאוד בזול בחנות לבגדי יד שנייה. איזה בזבוז, חשב בינו לבינו, מסתירה במו ידיה יופי שכזה. ואולי היא עושה זאת דווקא בשל היותה מודעת לחינהּ ולמבטי הגברים הנשלחים לעברה. גם נדמה היה לו שהיא נוהגת כמי שהכוחות שבו אליה לאחר ימים רבים של חסר ("כי קודם הייתי מדוכדכת," הסבירה, "לא שמת לב?"). הלכה וקנתה פלטה־של־שבת, לתבשילים שהכינה מבעוד חול, ומיחם שמילאה והרתיחה בו מים שנותרו חמים עד לצאת השבת. והייתה מקיצה עם שחר וטורחת בעבודות הבית ברצון ובשמחה, לפני צאתה לעבודתה בעיר. בשבתות הייתה קמה מעט מאוחר יותר, אך מוקדם מספיק כדי לטפס, רגלית, אל בית הכנסת שבניר עציון ולהשתתף שם בתפילת שחרית מתחילתה. לעיתים הוזמנה לאחר מכן אל אחד מבתי הקיבוץ לקידוש, ולכן גם התמהמהה לחזור, אך תמיד ניכרו בה השמחה והאושר בשובה. אכזבה מסוימת נכונה לה בשל סירובו העקשני של רון לעלות לתורה באותו בית כנסת, אכזבה שהתעצמה כשביקש לערוך בביתם מסיבת ריקודים, כרבים מחבריו לכיתה. אך לאורך זמן נבע מרב תסכולה מהעובדה שאריה לא שינה ממנהגיו: הוא סירב לה בנימוס כשהציעה לו להצטרף אליה בביקוריה בבית הכנסת, או לקדש על היין עם שובה, והוא גם סירב לה בנימוס כשביקשה להשאיר את האור דולק במטבח, בלילה שבין שישי לשבת, בטענה שהדבר מפריע לו להירדם. במיוחד היה מנומס כששאל אותה מדוע היא מונעת עצמה ממנו לימים רבים, ובסערת רגשות פנימית שמע את הסבריה על כך שעליה להימנע מקיום יחסים בעת נידתה, מושג שהלך והשתלט על חייו: כשלא הייתה מצויה בו, חש שעליו למצות ככל האפשר את אותו פרק זמן של חסד, שתמיד חולף ומסתיים מהר מדי. ובכלל, נראה היה לו שמרכז הכובד בבית הולך ומוסט בעקביות וכללים חדשים לא רק הפכו לחלק משגרת התנהלותו אלא נעשו לרבי חשיבות ומשקל עד כי איימו להשתלט על אורחותיו, למורת רוחו.

ערב אחד, בעודו צופה במהדורת החדשות בטלוויזיה, התיישבה רות לצידו ובעיניים בורקות שאלה:

"תגיד אריה, אתה מאמין באלוהים?"

הוא חשב: פתאום, אחרי עשרים שנים שאנחנו נשואים... ואמר: "לא בטוח שאני מבין את השאלה. נראה לי שצריך..."

"מה יש פה להבין, אתה מאמין או לא?"

"...להגדיר," ניסה להשלים.

"אז אתה לא מאמין!"

"להיפך. אם הכוונה..."

והפסיק כי הבין שהם הולכים ומתרחקים זה מזה ושלמעשה תהום פרושה ביניהם, תהום שרק נפערת עוד ועוד ולכן, כנראה, כבר אינה ניתנת לגישור. שניהם ניסו לשמר לפחות את ארוחות השישי המשותפות, בשביל הנראוּת, בשביל רון, ומבחינתה גם למען השבת, עד אותו ערב שרון התעצבן ופנה אל שניהם באמצע הארוחה. "תראו אתכם," הוא אמר והצביע בכל יד על מי מהם, "יושבים ליד שולחן חגיגי, הנרות דולקים, הצלחות מלאות בכל טוב, ואתם, הורים יקרים, עסוקים בהסוואת הפרצופים הארוכים שלכם. אז בשביל מה? מה יש לכם? או שתשלימו כמו שני אנשים מבוגרים, או ש..., אני לא יודע מה, אבל זה די נמאס!"

דווקא משום כך התפלא למדי כשהציעה לו ביום קיץ אחד לשוב ולנסוע אל הר כנען, לטייל שם בחורשות המצלות, או בבוסתנים של נחל עמוד, הרחק מהלחוּת של מישור החוף. ועשו כך, וגם שבו וביקרו באותה מסעדה בצפת שהכירו, ומשהועם רעבונם הציעה לו שיטבול את גופו לשם רענון באתר ייחודי שמימיו צוננים במיוחד. "הוא מקום לגברים בלבד," נימקה כששאל מדוע אין היא מצטרפת אליו. והוא אכן נהנה באותה בריכה זעירה, כך סיפר לה בעודם עושים את דרכם חזרה לביתם, וגם התעניין מנַיין היא מכירה אותה. רות הסבירה שהיה זה האר"י שרחץ באותה "בריכה זעירה", ומאז רווחת האמונה כי מי שטובל בה לא ייפטר מן העולם ללא תשובה. נו, זהו! חשב. במקום פעמיים שלילה — לא ייפטר מן העולם ללא תשובה — יכלה לנקוט חיוב אחד: יעשה תשובה עוד בחייו. הוא לא ממש ידע מי הוא אותו האר"י וגם לא היה לו אכפת, לגמרי לא, אלא שעכשיו כעס שהסכים להצעתה ונסע. החליט שהוא יוכיח לה שהכלל שציטטה לא עובד על כל אחד, ובטח לא עליו — האר"י הוא האר"י ואריה הוא אריה. ויש הבדל! אפילו שאותיות שמותיהם זהות, כפי שרות ציינה בהתלהבות, ועל אף ההנאה שחש כשטבל שם. לא הייתי צריך להגיד לה שנהניתי, גבר כעסו, ראיתי את החיוך־של־סיפוק שעלה בעיניה.

פתאום התברר לו מה שקרה בחודשים האחרונים, לרבות הנסיעה הנוכחית, כמהלך מתוכנן היטב, הדרגתי, שנועד לכבוש את היעד — ביתם המשותף, או יותר נכון את המשפחה שהוא חלק ממנה. כיבוש שתוצאותיו חד־משמעיות. והכל בדרכי נועם, באהבה, כביכול, בלי להילחץ פה ושם מאי־הצלחות, שהן ארעיות וחולפות; בצעדים קטנים אך בטוחים, שיובילו בסופו של דבר אל היעד המקווה. בבת אחת נפרשה התמונה לנגד עיניו בבהירות — טקטיקה ואסטרטגיה. עכשיו גם שם לב איך התרחקו, ובמקרים מסוימים אף נפרדו, מרוב חבריהם, בתירוצים מתירוצים שונים, ובמיוחד מאלה שאיתם נהגו לבלות במסיבות רוויות אלכוהול. בהסכמתי, הודה בליבו. עכשיו גם הבין את מלוא המשמעות לגביה של אותו אירוע שקרה לאחרונה, כשהיא דפקה על דלתו של רון ופתחה בלי להמתין לתשובה, ונדהמה לגלות את בנה וחברתו מתנשקים בלהט. מתגפפים, למעשה. למחרת, לפני לכתו לבית הספר, היא אמרה לו:

"רון, אני רוצה שתדע משהו — בתורה יש איסור חמור על מגע עם אשה לא נשואה. אפילו מבט אסור, שהיא עדיין לא טובלת. אני יודעת שאני לא יכולה לדרוש ממך שלא תביט, אבל מגע — איסור חמור! אתה שומע אותי, רון?"

"די, אמא, די עם השטויות האלו. אנחנו כבר לא ילדים!" הוא השיב לה בזעף וחיפש אצל אביו תמיכה על תשובתו. אריה שתק, אך כשרון יצא הוא אמר לרות:

"תראי, רות, את החלטת לשנות את חייך, ואני מקבל את זה למרות שאני לא אוהב את מה שקורה. במיוחד אני לא אוהב שרוב החברים שלנו הפסיקו לבוא אלינו כי הם לא מרגישים רצויים. אבל במה שקשור לרון, אני חושב שנכון יהיה אם קודם נדבר בינינו על בקשותייך ממנו, לפני שאת פונה אליו."

"בהחלט!" היא השיבה. "אני מסכימה לגמרי. אבל מה כבר ביקשתי, מה כל כך קשה ב...?"

"זה עניין עקרוני, וחשוב לי שרון לא ייקח חלק בחילוקי הדעות בינינו."

"בינתיים אני לא ממש רואה שיש בינינו חילוקי דעות," היא אמרה. "ואם הוא לא רוצה, אני לא אכפה עליו להניח תפילין."

"טוב מאוד. תראי, גם לי יש ציפיות ממנו. גם אני הייתי שמח לקבל ממנו לפעמים עזרה בבית המלאכה. ועוד יותר מכך, אם הוא היה עושה שם דברים מיוזמתו, מה שהוא לא, לצערי. וכן, אם הוא היה מבקש, הייתי שמח ללמד אותו את שאני יודע. אבל זה צריך לבוא ממנו."

אלא שהמשפט הזה, "מה כבר ביקשתי, מה כל כך קשה ב...?", שב ונאמר יותר ויותר, בכל פעם שהעלתה בקשה חדשה הקשורה לאורח החיים המקפיד שהנהיגה. או שהייתה אומרת בשבת, "נדבר על כך בערב!", ובינתיים מונעת מרון לראות טלוויזיה ואפילו לדבר בטלפון, או משניהם לנסוע לים אחר הצהריים, כפי שנהגו שלושתם לעשות בעבר.

"פעם היה כיף במשפחה הזאת!" היה רון מתרגז, ורות הייתה מנסה לפייסו בלי לשנות. "רון, בוא לא נריב; אני לא רוצה להעכיר את היום הקדוש הזה."

ומפאת "היום הקדוש הזה", שהפך לדבר החשוב ביותר עבורה, הייתה גם הגלריה סגורה בו והמכירות צנחו, שכן רוב המבקרים הגיעו בדיוק אז — בימי שבת לפני הצהריים. וכשהשבת יצאה, ומה שאסור הפך מותר, נשתכחו הטענות או נחלשה עוצמתן ולא נאמר דבר, ובשבת הבאה הפכו האיסורים לעובדות ולדרך חייה של המשפחה.

"או קיי, הבנתי," מלמל כמעט ללא קול וחש את הזעם גואה בו. "ובמלחמה כמו במלחמה!" החליט שמעכשיו יפסיק לשתף פעולה ויתנגד לכל גחמה שלה. "מספיק! די עם הנחמדוּת. נגמר." אצבעות ידיו החזקות כמעט תלשו את ההגה ממקומו. הוא נהג במהירות גבוהה מזו שהתיר הכביש הפתלתל והחשוך היורד מהגליל, ואף הִרבה לעקוף בצורה מסוכנת.

"תיזהר," היא חזרה וביקשה בקול רועד, "אני פוחדת." ובכל פעם שב והגביר את המהירות.

"רק שתדעי, שאני עם המשחק הזה גמרתי!" הודיע לה כשהגיעו. היא לא שאלה למה התכוון. אולי הייתה עייפה מכדי לברר, אולי הסתפקה בתחושת הרווחה על שהגיעו בשלום, ואולי פשוט ידעה.

בימים הבאים נהג אריה כפי שמצא לנכון: אכל את מה שרצה, מתי שרצה ובאיזה כלי שרצה, נסע בשבת, לפעמים אף עבד בה, ובעיקר שב להזמין חברים להתארח בביתם. הוא חזר לסורו, הסיקה רות ופניה נפלו. ולילה אחד, כשסירבה לו בטענה שהיא במחזור, כפה את עצמו עליה ולחש באוזנה: "הדם — זה מה שהכי מגרה אותי." אם כי בתוך תוכו ידע שתשוקתו אליה פועמת בו בכל עת, ושהיא תמיד בשיאה. על ניסיונות ההתנגדות שלה הוא גבר בקלות ואת בכיה הוא שמע רק לאחר שפנה ממנה, לפני שנרדם.

למחרת הודיעה לו רות שבכוונתה להתגרש ממנו.

"לא חבל, אחרי כל השנים שאנחנו...?" הוא התחיל לומר, והפסיק כי הבין שאין טעם לנסות לשנות את שהחליטה ורק ציין: "אני מאוד לא בעד."

אווירה של שינוי אפפה את הבית בימים שלאחר מכן. תחילה הסתובב אריה בבית המלאכה כנמר בסוגרו ולא ידע מה עליו לעשות ובלבד שהדבר מוכרח להיות אחר, לגמרי אחר! עד שהחל לאסוף את אביזרי הצורפות שבסדנה ואת כליהּ, ניקה ושימן אותם והניחם לפי סימני צורתם על הלוח שעל הקיר, או שאִכסנם בארון הברזל. לאחר מכן מיין את החומרים השונים, לפי טיבם ולפי ערכם (היו ביניהם גם יקרים למדי), והחזירם לשקיות ולמעטפות הנכונות, שאותן הניח במגירות היעד. ולסיום אסף את העבודות שעליהן שקד, לרבות אלה שכבר שולם עבורן, והניח אותן, אחת אחת, בארון הפתוח שבפינה. ואז, ומתוך אותה תחושה של צורך בשינוי שהציפה אותו, הוא ניקה את השולחן הגדול ואת רצפת המקום כולו כדי להכין את הנדרש לעיסוקו הבלעדי מעתה: חרש ברזל. "ומהיום ייקרא המקום נפחייה!" הכריז.

ואילו רות, היא הייתה יוצאת את הבית מוקדם מהרגיל, לאחר שהכינה לו ולרון את ארוחות היום, ובשובה עם ערב הייתה מבשלת למחר, מנקה את שצריך, משיבה את הסדר לחדרים וישנה על הספה שבסלון.

אחרי שבוע עזבה לירושלים.

הגירושים היו מהירים ונטולי התלבטויות, למעט זו הקשורה לרון, שנשאל על ידי שני הוריו היכן הוא מעדיף לגור וכתשובה הטיח בהם שהוא מאוד כועס על שהם נפרדים — "על שניכם במידה שווה!" — אך מאחר שהוא מעוניין להישאר עם חבריו, הוא ימשיך לגור בעין הוד.

"מאוד קיוויתי שתחליט אחרת," אמרה לו רות, "ותמיד תוכל לשנות את דעתך. ושתדע, מבחינתי ביתי החדש הוא גם ביתך; ובינתיים תבוא לבקר, וכמה שיותר. תזכור שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם."

"אז תישארי," הוא אמר לה, "כאן, איתי."

"אני לא יכולה. יום אחד גם אסביר לך למה אני לא יכולה, אבל לא עכשיו. תום ליבך יקר לי מדי," אמרה והותירה את בנה תמהַ לשנים הרבה.

אלא שגם אריה לא שש על החלטת בנו. חשש גדול מילא את ליבו מהמציאות החדשה ומהאחריות הבלעדית הנובעת ממנה. הוא גם ידע שעל אף השינויים שהכניסה רות בחייהם, רון קשור אליה והיא תחסר לו מאוד. חוץ מזה, אני לא טוב בדיבורים, הוא חשב בליבו, מה שפותח דלת לאי־הבנות בינינו. ואולי גם לריבים.

רון ביקר מאז את אמו אחת לחודש ותמיד עם שובו, מייד עם צאת השבת, טען: "משעמם לי אצלה מוות." והכריז, "יותר אני לא נוסע. מה, הכל אסור אצלה!"

ואכן, תדירות נסיעותיו הלכה ופחתה, אך הן לא פסקו. אחרי שנה הוא סיפר לאריה, בהיסוס, שרות עומדת להתחתן: בשידוך, לחוזר בתשובה, אלמן ואב לשלושה בנים ובת.

"הללויה!" קרא אריה בקול וצחקק במבוכה, "עכשיו יהיו לה אפילו יותר ילדים משקיוותה."

העולם כולו עקב אז בחרדה אחר תחילתו של המילניום השלישי, ונרגע רק כשנוכח לדעת שבאג 2000 לא שיתק אותו.

להכות בברזל בעודו חם. הו, כמה הוא אוהב לעשות זאת. שם, בממלכה שלו, במקום שהקים במו ידיו, שהוא מכיר ויודע את מיקומו של כל כלי בו, של כל פריט. המקום שהוא אוהב להימצא בו יותר מבכל מקום אחר; שהזמן חולף שם בלי שהוא חש בכך.

מוט הברזל מוכנס אל התנור, המבער פולט בשצף אש בהירה, כחולה, צהובה, אדומה, שמסתערת על המוט, פוגעת בו, עוטפת אותו, תוקפת אותו, והוא משים עצמו כאילו אין לכך השפעה עליו. אריה מכיר היטב את היחסים המתהווים בין הפלדה לאש — שלא לעולם חוסן — והוא מעצים בהדרגה את החום בוויסות ריכוז החמצן, ומחכה. ואכן, שינויים זעירים מתחילים להיראות על פני המוט: פצעונים נפערים בו, נקודות בהירות נזרעות, סדקים. באיטיות הוא מסובב אותו אל מול אלומת האש, שתהא נטפלת אליו מכל עבריו. והנה המוט מתחיל לשנות את צבעו השחור, מתבהר, מתאדם, ומשניכר כי החומר שבראשו רך דיו, ש"הוא פלסטי!", אריה מושך אותו אל מחוץ לבועת התנור, מניח את הקצה הלוהט על הסדן, נוטל את הפטיש הכבד ומתחיל להכות. הוא מכה באזור האדום־בהיר כדי לשטחו, שיהיה דק, דק ורחב, לשנות את צורתו ממוט למשטח, ליצור ממנו עלה, למשל, שישמש לקישוט קצה למוט, שבעצמו, בהמשך העבודה, יפותל לצורת עקוֹם מעגלי המתכנס לעבר מרכזו ברדיוס ההולך וקטן. אחר כך יחבר אותו, בהלחמה, עם מוט תאום, ינקה את השאריות במברשת פלדה, והרי לו אלמנט קישוטי במעקה שהוזמן אצלו לגרם מדרגות.

כמנצח על תזמורת הוא יודע בדיוק היכן מונח כל כלי ומה הוא יכול להפיק ממנו: איפה ללחוץ, לזרז, ולפעמים גם מתי למתן את הקצב ואף להרפות. כמו מנצח על תזמורת הוא יודע שהם אלה שמייצרים את שהוא רוצה, והוא רק מכוון. וכמו מנצח על תזמורת הוא אוהב את כל אחד מהם, ובמיוחד את הכינור הראשון — הפטיש.

זר לא יבין את כמיהתו לאותה הרגשה ייחודית הממלאת את גופו כשהפלדה נכנעת ומניחה למהלומות הניחתות עליה לעוות את צורתה המקורית. הפטיש מונף ומונחת, מחלץ מהברזל פטרייה של גיצים, שפרפורם הנראה, המהפנט ביופיו, חולף כהרף עין. מכה ועוד מכה ועוד מכה, ולכל מכה התוצאה שלה. ואין להכות כך סתם, יש לדעת בדיוק להיכן רוצים להגיע ולכוון במדויק את השינויים המתהווים בחומר. להכות במקום אחד כדי לגרום לשינוי בסביבה הקרובה, ובכיוון הרצוי, עד שמתקבלת הצורה שדמיין מבעוד מועד, זו ששרטט קודם ברישום על נייר, כשהמוט היה רק מוט — ישר וקר.

*המשך הפרק בספר המלא*