חדר האוכפים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חדר האוכפים

חדר האוכפים

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Harness Room
  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'

ל״פ הארטלי

לֶזלי פּוֹלס הארטלי (1972-1895) – סופר ומבקר. הוא קרוי על שמו של לזלי סטיבן, אביה של וירג'יניה וולף. את סיפורו הראשון, אגדה על נסיך וגמד, כתב בהיותו בן 11. ב-1919 החל הארטלי ללמוד באוקספורד שם רכש לו חברים מעולם הספרות, ביניהם לורד דייויד ססיל ואלדוס הקסלי. לאחר סיום לימודיו באוקספורד עבד הארטלי כמבקר. הוא כתב מאמרים לכתבי עת רבים, כמו ה"ספקטייטור", "סטרדיי ריוויו" וה"ניישן".
ספרו הראשון Night Fears ראה אור ב-1924, ושנה לאחריה התפרסמה הנובלה Simonetta Perkins. הביקורות היללו -  הסופר הצעיר הוא "אחד הכישרונות היותר מבטיחים". 
ספריו הידועים ביותר הם הטרילוגיה "יוסטס והִילדה" (Eustace and Hilda) (1947-1944) והרומן "המקשר" (The Go-Between) (1953). ב-1947 זכה הארטלי בפרס ג'יימס טיייט בלק על "יוסטס והִילדה", הספר השלישי בטרילוגיה שזהו שמה. ה"לונדון טיימס" תיאר את הטרילוגיה כ"תופעה חד-פעמית בספרות המודרנית... מרתקת ומערערת". 
כתביו של הארטלי מרבים לעסוק בקודים חברתיים, באחריות מוסרית ובקשרי משפחה – והם מתארים את הדרך שבה מובילה התשוקה לאסון. הארטלי כתב על דמויות על הסף בין התבגרות לבגרות, וחידד את הניגוד בין תום הילדות להכרה עצמית בבוא העת. 
הארטלי פרסם 17 רומנים, שישה קובצי סיפורים קצרים וספר ביקורת אחד. רובם נכתבו במחצית השנייה של חייו. הארטלי מת בלונדון ב-13 בדצמבר 1972 והוא בן 76.

תקציר

פרגוס מקרידי, נער רגיש ובודד בן שבע-עשרה חובב ספרים ותלמיד שקדן, הוא היפוכו הגמור של אביו אליסטר, קולונל בדימוס ואלמן זה שתים-עשרה שנה. הקולונל, גבר משולהב ומשתלהב, רואה בפרגוס את בבואתה של אמו המתה. אליסטר נושא אישה שנייה ובה בעת מחליט שעל פרגוס ללכת בעקבותיו ובעקבות המסורת המשפחתית, ללמוד באקדמיה צבאית ולאחריה לשרת בצבא, ולשם כך עליו גם להיות בכושר צבאי כיאה לייעודו. 
כשהקולונל יוצא לירח דבש ממושך עם רעייתו הצעירה, הוא מבקש מהנהג שלו, פרד קרינגטון, חייל לשעבר וגבר בנוי לתלפיות, לחשל את פרגוס באימוני כושר ואגרוף. את שעות אחר הצהריים מקדישים השניים לאימונים מיוזעים שנערכים בחדר האוכפים, שם מוצא פרגוס לבסוף לא רק חבר קרוב, אלא גם תובנות על עצמו ועל ויכולתו לאהוב.
עם שובו של אביו מתברר לפרגוס שאמו החורגת רואה בו יותר מאשר בן חורג, והתנהגותה הופכת לשיחת היום בקרב המשרתים. קרב אגרוּף הנערך בין קרינגטון לנער בנוכחותם של האב ושל אשתו הטריה מביא את הסיפור לעבר שיא עוצמתי ואל סופו הנוגע ללב והבלתי צפוי.
בחדר האוכפים, רוחשים זרמי מעמקים של רגשות עזים מתחת לפני השטח השלווים לכאורה. זהו סיפור על אהבה ועל אי-הבנה במובן העמוק של המילה, וכמו שפרגוס אמר – אף אחד לא אשם.
באחד מספריו הקודמים הביא הארטלי שתי שורות משיר של אמילי ברונטה: "הכרתי מאה אהבות / כולן המֵרו לאהוּב". תפיסה זו עוברת כחוט השני ביצירותיו, ובאה לידי ביטוי ביתר שאת ברומן מרגש זה.
הארטלי כתב את הספר בערוב ימיו, והוא ראה אור כשנה לפני מותו. הוא דאג שמא הספר "יזיק לתדמיתי האישית", ושקל לכתוב את ״הרומן ההומוסקסואלי״ בשם בדוי או להשאיר הוראות לפרסם את הספר לאחר מותו, כפי שעשה א"מ פורסטר בספרו מוריס. אף על פי כן התפרסם חדר האוכפים ב-1971, בחתימתו המלאה של הארטלי. 

פרק ראשון

פרק 1

פֶרגוּס מֶקרידי היה בן שבע־עשרה, אך מבחינות מסוימות היה צעיר מכפי גילו. אביו היה חייל באחד הגדודים הסקוטיים ופרש מהצבא בדרגת קולונל; אמו מתה כשהיה ילד בן שש; הוא כמעט שלא זכר אותה, אלא רק כמחשבה מנחמת שעלתה בו ברגעי בדידות והותירה חלל ריק כשהסתלקה.

קולונל מקרידי היה איש קטן קומה, מהיר חֵמה ומשולהב למראה, בעל שיער אדמוני המתקשר בדרך כלל לתכונות האלה, והצבא והמסורת הצבאית הדריכו את תפיסת עולמו. כל בטלן ארוך שיער שראה העלה לו את לחץ הדם. אסור שפרגוס יהיה כזה; אבל הוא הבין שיש סכנה.

בעבר היה כרוך אחרי פרגוס וגם עכשיו היה הנער יקר ללבו, אף שלא היה להם הרבה במשותף, אלא רק שמדי פעם הזכיר לו פרגוס, כמעט עד כאב, את אמו, פרַנסֶס, שגם היא התקיימה בין אורות וצללים.

אף על פי כן ייעד הקולונל את פרגוס לקריירה צבאית ושלח אותו לפנימייה המתמחה בהכשרת תלמידיה לשירות. בבית הספר הזה היה חינוך טרום־צבאי והרבו בו בתרגילי סדר ואימונים, המשמעת היתה נוקשה, המקום כולו היה ספוג באווירה צבאית לא מוגדרת ורבים מהתלמידים שאפו ואף הצליחו להתקבל לאקדמיה הצבאית המלכותית סַנדהֶרסט.

בלבו ידע האב שפרגוס לא בנוי לצבאיות. אבל הוא אמר לעצמו שהחינוך, הסביבה, והלחץ שעמדתם של חבריו ללימודים יכולה ליצור — לחץ שכמעט אין חזק ממנו בגיל ההתבגרות — יסייעו לפרגוס וישפיעו עליו, אמנם לא לשוב מדרכיו הקלוקלות, כי האב היה רחב אופקים דיו שלא להגדיר אותן כך, אלא לבחור דרך חדשה.

עד שיקרה הדבר הזה, לא היה יכול להתלונן על הציונים של בנו, ובאמת לא התלונן עליהם. לא כל המורים היו בעלי השקפה צבאית, ובמקצועות שפרגוס הצטיין בהם הוא זכה לשבחים. ״לטינית: טוב, משתדל ועובד קשה״; ״יוונית: מבטיח, אבל לא לגמרי שולט בסימני הטעם״; ״היסטוריה: פרגוס מוכשר מאוד במקצוע וכמה מהחיבורים שלו נשלחו למנהל״; ״מתמטיקה: חלש, אבל משתדל״; ״משחקי כדור: עושה כמיטב יכולתו, אבל ברור שזה לא הצד החזק שלו״; ״חברה: לא מתבלט, חביב על חבריו אבל לא יהיה מנהיג״; ״חינוך טרום־צבאי: ממושמע, אין כל סימן למרדנות או לעקשנות, אבל די חושש מהתמרונים״; ״התעמלות: המדריך נותן לו ציון סביר, אבל חלש בטיפוס בחבל, קפיצת חמור, מקבילים וכו', ואין לו יצר תוקפני״.

מנהל השכבה הוסיף: ״כולנו אוהבים את פרגוס. הוא מנומס וצנוע, גם אם קצת מפריז בחריצות. אני יודע שאתה מייעד אותו לצבא; אבל אולי מוטב לשלוח אותו קודם לאוניברסיטה? על פי הציונים שלו בהיסטוריה הוא יכול לזכות במלגה, גם אם רק לאחד הקולג'ים הקטנים יותר, ובשעה שילמד שם תוכל לברר מה מתאים לו.

״למותר לציין שאני כותב בלי ידיעתו, אבל לדעתי האישית הוא מתאים למסלול שידרוש ממנו למלא תפקיד סביל יותר מאשר פעיל״.

קולונל מקרידי לא התעלם מדעתו של מנהל השכבה, שגם אם לא הודה בכך, עלתה בעצם בקנה אחד עם דעתו שלו. פשרה! אם אכן יזכה פרגוס במלגה, ילך לאוקספורד; אם לאו — ל״סַנדהֶרסט״, בתנאי שיתקבל. לצבא יוכל להתגייס אחרי הלימודים באוקספורד; רבים עושים זאת. ימים יגידו. ובינתיים לא יזיק לו לפתח את הצד הגופני, שאולי קיים בו יותר מכפי שנדמה לכמה מהמורים האלה.

ברור היה שפרגוס עושה כמיטב יכולתו עם הנתונים הטבעיים שלו. ״אין לו יצר תוקפני״ — זה המשפט שחרה לו. איך אפשר לטפח אצל פרגוס יצר תוקפני? לו עצמו יש יצר תוקפני בשפע. עד כדי כך שהוא רוצה להתחתן שוב. הוא בן ארבעים וחמש; שתים־עשרה שנות האלמנוּת לא היו קלות לגבר בעל מזג כשלו, ורק מכוח מסירותו לזכרה של אשתו ודאגתו האוהבת לפרגוס, בן דמותה, עמד בכך. אבל עכשיו החלה דמותה דוהה במחשבתו, ודמותו של פרגוס כתחליף מתחילה לדהות גם היא. התברר לו שהתכונות הנשיות שאהב כל כך אצלה אינן מתאימות לבן שאמור לרכוב ולצוד ולקלוע למטרה. הקִרבה, הדמיון הפיזי, אמנם קיימים, אבל אם לדעתו תכונותיה האישיות אינן הולמות נער שבקרוב יהיה לגבר, הוא אינו עושה בכך עוול לפרגוס.

לפני שיעשה את הצעד המכריע, הוא עדיין דבק במחשבה שאפשר איכשהו לעשות מפרגוס חייל. פרגוס עדיין היה הנפש הקרובה לו ביותר בעולם; בעוד כמה ימים אולי ישתנה המצב; הכול תלוי בהצלחה שינחל עם סוניה; אבל בין כך ובין כך, הוא ישתדל להכשיר את פרגוס לדרישות הצבא.

פרֵד קָרינגטוֹן, הנהג שלו, גבר בן עשרים ושמונה, היה לפנים סמל בגדוד המשמר, והדבר ניכר בו. הרקע הצבאי יצר ביניהם זיקה טבעית. הבדלי הדרגות היו חשובים פחות מאשר איזו גישה משותפת לחיים, הבנה משותפת בדבר טעם הקיום של גברים, לאור חיי הצבא; הם ניצבו שכם אל שכם.

״קרינגטון,״ פתח ואמר, כמה ימים לפני היום שעתיד להכריע דברים כה רבים, ״אני רוצה לדבר אתך על משהו.״

״כן, אדוני?״ השיב הנהג.

״ייתכן שאסע בקרוב לחופשה.״

״מצוין, אדוני,״ אמר הנהג. ״אני מקווה שתיהנה.״

״יכול להיות שאסע — אם אסע — לחודש בערך.״

״אני מקווה שתבלה יפה,״ אמר הנהג, שהתחיל לתפוס במה דברים אמורים.

״כן,״ אמר הקולונל, בספקנות כלשהי, ״גם אני מקווה. אבל...״

״כן, אדוני?״ שאל הנהג.

״רציתי לדבר אתך על משהו. זה בקשר לנער, לפרגוס.״

״כן, אדוני?״

״הוא ילד טוב, נחמד, מנומס וכן הלאה.״

״כן, אדוני, מר פרגוס הוא נער נחמד מאוד. לפעמים הוא בא לדבר אתי כשאני שוטף את המכונית. נדמה לי שהוא מחבב אותי.״

״טוב לדעת. הוא תלמיד טוב, אבל אני רוצה שהוא יהיה איש צבא, ונאמר לי שאין לו יצר תוקפני מפותח. אי אפשר להתקדם בצבא בלי יצר תוקפני. אתה היית בצבא, נכון, קרינגטון?״

״כן, אדוני, שירַתּי תקופה מסוימת בחיל המשמר. הייתי בנבחרת האיגרוף ושיחקתי בקבוצת הכדורגל.״

״על זה אני מדבר. אם אדון פרגוס מחבב אותך, כמו שאמרת, ואתה מחבב אותו, אולי, כשלא אהיה כאן — אם לא אהיה כאן — וגם אם כן אהיה — אולי תוכל לעזור לו קצת כדי שיימשך יותר לחיי הצבא. אני מתכוון לכל הצד הפיזי. קצת איגרוף, קצת כושר, קצת התגוששות, לא להכאיב לו, כמובן, אבל להראות לו כמה זה מהנה. כי אפשר ליהנות מחיי צבא.״

״כן, אדוני.״

״כרגע הוא די תולעת ספרים, הוא לא מבין מה הוא מפסיד בצד הפעיל של החיים, אפשר לומר — הוא בוודאי יגיע לזה בסופו של דבר, אבל יפה שעה אחת קודם.״

״אני מבין, אדוני.״

״אני יודע שלא תהיה קשוח אתו, הוא די חששן ונבהל בקלות, אבל אין גבר שאין לו יצר לחימה, צריך רק לגלות אותו. אם הוא יבין שצריך להרביץ ולא רק לחטוף, יהיו לו חיים קלים יותר. במלחמה צריך להילחם. אני לא רוצה שהוא יהיה נמושה. תקבל תגמול הולם, כמובן...״

קולונל מקרידי זקף את גוו והתמתח מלוא ישותו, הבליט את גופו ורוחבו, ובתוך כך את שפמו הצהבהב עז המבע, ואילו קרינגטון, ממרום קומתו, הסתכל עליו מלמעלה למטה.

״מה פירושו של הדבר הזה?״ שאל את עצמו. הוא התכוון לכסף; אבל מאחורי המחשבה הזאת הסתתרה גם מחשבה אחרת ואותה שקל ועליה תהה.

כמה דברים נשקלים במשפט כזה! כשמדובר היה בגמול כספי לא נהג קולונל מקרידי לקמץ, כפי שידע קרינגטון מניסיונו.

בגיל עשרים ושמונה היה עברו המקצועי של הנהג מגוּון ורצוף תהפוכות. אכן, כפי שאמר, הוא שירת בחיל המשמר, והיה שם מתאגרף ושחקן כדורגל; הוא היה ספורטאי מלידה. הוא עבר מעיסוק לעיסוק והיה שוער, איש ביטחון ועוד. הוא היה נשוי, אבל זה קרה בארץ אחרת, וחוץ מזה אותה ריבה כבר מתה,1 לפחות לדידו. לפעמים אמר שהוא רווק, ובאמת כבר היה כך בעיני עצמו. מה יהיה עליו בסופו של דבר לא ידע, וגם לא היה לו אכפת במיוחד. הוא היה דו־מיני, כפי שהודה בלי קושי; היו לו רומנים עם גברים ונשים, בנים ובנות; בקשרים האלה העדיף את בני מינו, כי זה היה מסובך פחות.

הוא ראה לא מעט עולם וחשב, לא בלי סיבה, שאין הרבה דברים שהעולם יכול לחדש לו.

 

פרגוס הכיר את קרינגטון הרבה לפני שאביו התיידד עם סוניה. הנהג טיפל במכונית וניקה אותה בחצר שמאחורי הבית — חצר המשק, בימים שהיה שם משק חקלאי. עכשיו, כמו בתי משק אחרים ש״יופייפו״ בידי אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם וחשקה נפשם בבית כפר, הוא נראה לא פה ולא שם. יצור כלאיים. מבני המשק והשטחים הגדולים סביבם עדיין היו שייכים לבעלים המקוריים, ואלה ניהלו אותם בהצלחה כחווה; אבל את מגוריהם קבעו בבתים אחרים, ונוח היה להם להשכיר את הבית הזה לקולונל מקרידי, שחיפש מפלט מדירתו שבלונדון.

הבית ואגפיו לא השתנו הרבה מאז ישבו שם בעלי החווה. הבית עצמו, מלבד כמה שינויים פעוטים, נותר כשהיה; הוא פנה דרומה, והיה מרווח, נוח ונעים. פרגוס שמח תמיד לבוא אליו מלונדון. הוא היה נער שקט ואהב להעסיק את עצמו. הוא לא היה אומלל או מבודד בבית הספר, אבל היה מהנערים היותר ביישנים, והוא ידע שאביו המשתלהב, הנמוך ממנו בחמישה סנטימטרים, רוצה שלא יהיה כזה.

אחד השינויים המבניים שנערכו במקום היה שבית הכרכרה הישן, הניצב מעברה האחר של החצר, הוסב לחניה סגורה, והחדר שמעליו, חדר האוכפים בשכבר הימים, אמנם השתמר כמין מוזיאון לענייני סוסים אולם עתה שימש את קרינגטון כחדר מגורים מרווח שחדר שינה זעיר צמוד אליו. פרגוס עוד זכר קצת את מראה החדר בימים עברו ובעיניו היה המקום נוסטלגי, אך מאז בא קרינגטון לגור בו, לפני שנה וחצי, לא נכנס אליו כמעט אף פעם. אולם, בחופשות הלימודים הוליכו אותו לפעמים רגליו בכיוון הזה, ואז החליפו הוא וקרינגטון מילה, ולפעמים גם שתיים, כי השונוּת ההדדית קירבה אותם זה לזה.

אבל באופק היו שינויים גדולים יותר מאלה שהתחוללו בבית הכרכרה ובחדר האוכפים, ולפרגוס, שהתעניין בעצמו יותר מאשר במתרחש סביבו, לא היה שמץ מושג עליהם.

הוא היה צעיר מכדי להבין את היחסים בין סוניה לאביו. סוניה היתה נחמדה לפרגוס, התחשבה תמיד ברצונותיו, כי בסופו של דבר הוא הרי היורש; אבל היתה לו הרגשה שהיא רוצה ילדים משלה, ושגם אביו רוצה בזה. הוא היה צעיר לגבי גילו ולא הבין את זה; ובעצם הבין מעט מאוד בענייני מין, חוץ מהקצת (או ההרבה) שהסתנן אליו בתערובת מסולפת מחבריו ללימודים.

 

תחושת ריקנות ירדה עליו כשחזר ופנה אל הגן ואל מדשאת הטניס, שגודלה אינו מספיק בעצם למטרה זאת — בלי שטח שוליים — והיא מוקפת ערוגות פרחים, ומעבר לה, רחוק יותר מהבית, ניבטת רצועת מגֵן של עצים — לימטה, ארז, אדר; מחסום בפני הרוח והעולם — ומאחוריהם ולמרגלותיהם גדר התעלה, יפה אבל לא עמוקה במידה שהיתה הופכת אותה למכשול מסוכן באמת.

שער ברזל נמוך וחלוד, רחב יותר מאשר גבוה, נפתח אל שיפוע קל שלמרגלותיו השתרע כר הדשא עם צבא הצפצפות המתגבהות שלו והעורבים הרעשניים המקננים בהן.

הנוף המיוער המוכר סייע למלא את הריק ברצף רגשותיו. הוא עמד מאחורי השער החלוד שהגיע לו עד הברכיים, סקר את הצפצפות הכפופות מרוח, משתוחחות תחת משקל העורבים, והרגיש קצת מוזר ובודד; הוא הרגיש שיש סכנות, אבל לא ידע מהן.

אחר כך התעודד קצת. ״אני המלך של כל מה שרואות עיני,״ אמר לעצמו, ״אין עוררין על זכותי,״ ובמצב רוח זה עקף את הבית ונכנס לגן עצי הפרי, ושם זמזמו דבורים בין הפרחים, ותפוחים הושיטו לחיים ורדרדות אל שמש יולי, וכל הנוף שראה פרגוס, והוא בתוכו (כי הוא היה רגיל להתבונן בעצמו, מפנים ומחוץ), נכלל בחיזיון המאושר. ״אני זה אני,״ התפאר בלבו, ״ואיש לא יגזול זאת ממני!״

הוא שוטט בגן הירק, מרוצה מכל מה שרואות עיניו, וחשב, והרגיש: ״יום אחד זה יהיה שלי!״

את פרץ האגואיזם הזה השתדל לרסן; הוא ידע שאין זה רגש נאות ואולי גם לא מבוסס, כי הרי הבית והגן שייכים לאביו, נכון? ועם זאת היה בכך מעין פיצוי על בדידותו — בדידות שאולי עוד תגבר לפני תום החופשה. הוא לא ידע; לא היו לו באזור ידידים רבים שיחלקו עמו בספק־בידוד.

פרגוס הסתובב בגן שבחזית הבית ועבר תחת אורן היערות הסקוטי שאביו, בהיותו סקוטי, התגאה בו בצדק, כי העץ הזה זר לאזור ואף על פי כן הוא חי, אם כי לא בדיוק עולה כפורח (אם אפשר להשתמש במילה כזאת), והוא שולח במחאה ענפים אל השמים. ענף אחד, חלש מחבריו, שלשל שורש אוויר יבש מעבר לחומת הגן.

פרגוס הבין ללבו של האורן. הוא לא במקומו; הוא נוכרי; הוא עושה כל מאמץ להמשיך את מסורתו הלאומית בארצם של האנגלים.

אם יום אחד יהיה שלו, הוא ינסה לחזק אותו ולעזור לו. אולי יביא לו אדמה מלוא העגלה מארץ מולדתו.

בקצה הגן המוקף חומת אבן היה גן אחר, מוקף גדר חיה, ובו רק ירקות — גבעוליהם שמוטים לכל עבר. מראה נורא: מיטב הכרוב ובני מינו.

אולי יום אחד יהיו שלו; המחשבה על ירקות כה רבים, ירוקים, אפורים וצהובים וכולם ממתינים שמישהו יאכל אותם, דיכאה אותו. אולי יגדלו אותם לשיווק?

מחשבות על בעלותו העתידית בחוות פוקסטון כלל לא עלו לפני כן בראשו של פרגוס. אבל נניח שאביו יינשא בשנית? האם אביו כבר חושב על כך? ואם יוליד אביו עוד ילדים, מה יקרה אז? האם ייתכן שיסולק?

מבחינה חוקית נדמה היה לו שלא; אבל יש כל מיני אמצעים שמבוגרים הנמשכים מאוד זה לזה יכולים לנקוט כדי להיפטר ממישהו החוצץ במקרה בינם לבין אושרם, או כספם.

האם ייקלע פרגוס עצמו למעמד כזה?

״לא,״ חשב בגאווה. ״וגם אם כן, הם לא יוכלו לעשות כלום. אני המלך של כל מה שרואות עיני,״ חזר ואמר, והזדרז לשוב מתחומו הירוק־אפרפר של גן הירק, המדיף צחנת ריקבון חמוצה, אל חלקת עצי הפרי והפרחים ומשם, דרך מחסן הפחמים, שהצהיל את רוחו משום מה, אולי בגלל הבטחת חמימות החורף הצפויה, אל החצר, ריבוע מוקף מלבן קירות שיצרו הבית ובנייני המשק ובצלעו הדרומית, פתח לכביש.

שם היה מרחב מואר של זמן עבר, זמן הווה, והזמן שעוד יבוא, שניחם תמיד את פרגוס ברגעי דיכאון. כך זה היה לפני שבאתי; כך זה עכשיו כשאני כאן; וכך יהיה אחרי שאלך. בינתיים זה שלי, או יהיה שלי פעם.

איזה מפלט ממשי יש מהבדידות? אפס, אפס, אפס! אפילו אלכסנדר בכה כשלא נותרו לו עולמות לכבוש והוא נוכח בעקרותו של ההישג המוחלט.

אלא שהחצר לא היתה ריקה לגמרי, היא היתה ריקה הרבה פחות ממחשבותיו של פרגוס, ובעצם לא ריקה כלל; כי ליד בית המרכבה הישן אדום הלבנים, שהוא עוד זכר כיצד הוסב לחניה סגורה (כל כך יפה, עם עץ האגס הזקן הצומח צמוד לו, מחובר לקיר בקרעי בד שחור עבה וישן מחוזק במסמרים), עמדה מכוניתו של אביו, הבֶּנטלי, וקרינגטון הנהג מירק אותה.

לפרגוס, שהתעורר מהחלום הלא־מציאותי — אי־מציאות זמנית — של מחשבותיו ורגשותיו, רווח כשקרינגטון בירך אותו לשלום בהצדעה בידו הפנויה.

 

 

ל״פ הארטלי

לֶזלי פּוֹלס הארטלי (1972-1895) – סופר ומבקר. הוא קרוי על שמו של לזלי סטיבן, אביה של וירג'יניה וולף. את סיפורו הראשון, אגדה על נסיך וגמד, כתב בהיותו בן 11. ב-1919 החל הארטלי ללמוד באוקספורד שם רכש לו חברים מעולם הספרות, ביניהם לורד דייויד ססיל ואלדוס הקסלי. לאחר סיום לימודיו באוקספורד עבד הארטלי כמבקר. הוא כתב מאמרים לכתבי עת רבים, כמו ה"ספקטייטור", "סטרדיי ריוויו" וה"ניישן".
ספרו הראשון Night Fears ראה אור ב-1924, ושנה לאחריה התפרסמה הנובלה Simonetta Perkins. הביקורות היללו -  הסופר הצעיר הוא "אחד הכישרונות היותר מבטיחים". 
ספריו הידועים ביותר הם הטרילוגיה "יוסטס והִילדה" (Eustace and Hilda) (1947-1944) והרומן "המקשר" (The Go-Between) (1953). ב-1947 זכה הארטלי בפרס ג'יימס טיייט בלק על "יוסטס והִילדה", הספר השלישי בטרילוגיה שזהו שמה. ה"לונדון טיימס" תיאר את הטרילוגיה כ"תופעה חד-פעמית בספרות המודרנית... מרתקת ומערערת". 
כתביו של הארטלי מרבים לעסוק בקודים חברתיים, באחריות מוסרית ובקשרי משפחה – והם מתארים את הדרך שבה מובילה התשוקה לאסון. הארטלי כתב על דמויות על הסף בין התבגרות לבגרות, וחידד את הניגוד בין תום הילדות להכרה עצמית בבוא העת. 
הארטלי פרסם 17 רומנים, שישה קובצי סיפורים קצרים וספר ביקורת אחד. רובם נכתבו במחצית השנייה של חייו. הארטלי מת בלונדון ב-13 בדצמבר 1972 והוא בן 76.

סקירות וביקורות

נובלה יפה ומורכבת, שיש בה גם מידה של אנכרוניזם חן שטרס הארץ 26/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Harness Room
  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'

סקירות וביקורות

נובלה יפה ומורכבת, שיש בה גם מידה של אנכרוניזם חן שטרס הארץ 26/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
חדר האוכפים ל״פ הארטלי

פרק 1

פֶרגוּס מֶקרידי היה בן שבע־עשרה, אך מבחינות מסוימות היה צעיר מכפי גילו. אביו היה חייל באחד הגדודים הסקוטיים ופרש מהצבא בדרגת קולונל; אמו מתה כשהיה ילד בן שש; הוא כמעט שלא זכר אותה, אלא רק כמחשבה מנחמת שעלתה בו ברגעי בדידות והותירה חלל ריק כשהסתלקה.

קולונל מקרידי היה איש קטן קומה, מהיר חֵמה ומשולהב למראה, בעל שיער אדמוני המתקשר בדרך כלל לתכונות האלה, והצבא והמסורת הצבאית הדריכו את תפיסת עולמו. כל בטלן ארוך שיער שראה העלה לו את לחץ הדם. אסור שפרגוס יהיה כזה; אבל הוא הבין שיש סכנה.

בעבר היה כרוך אחרי פרגוס וגם עכשיו היה הנער יקר ללבו, אף שלא היה להם הרבה במשותף, אלא רק שמדי פעם הזכיר לו פרגוס, כמעט עד כאב, את אמו, פרַנסֶס, שגם היא התקיימה בין אורות וצללים.

אף על פי כן ייעד הקולונל את פרגוס לקריירה צבאית ושלח אותו לפנימייה המתמחה בהכשרת תלמידיה לשירות. בבית הספר הזה היה חינוך טרום־צבאי והרבו בו בתרגילי סדר ואימונים, המשמעת היתה נוקשה, המקום כולו היה ספוג באווירה צבאית לא מוגדרת ורבים מהתלמידים שאפו ואף הצליחו להתקבל לאקדמיה הצבאית המלכותית סַנדהֶרסט.

בלבו ידע האב שפרגוס לא בנוי לצבאיות. אבל הוא אמר לעצמו שהחינוך, הסביבה, והלחץ שעמדתם של חבריו ללימודים יכולה ליצור — לחץ שכמעט אין חזק ממנו בגיל ההתבגרות — יסייעו לפרגוס וישפיעו עליו, אמנם לא לשוב מדרכיו הקלוקלות, כי האב היה רחב אופקים דיו שלא להגדיר אותן כך, אלא לבחור דרך חדשה.

עד שיקרה הדבר הזה, לא היה יכול להתלונן על הציונים של בנו, ובאמת לא התלונן עליהם. לא כל המורים היו בעלי השקפה צבאית, ובמקצועות שפרגוס הצטיין בהם הוא זכה לשבחים. ״לטינית: טוב, משתדל ועובד קשה״; ״יוונית: מבטיח, אבל לא לגמרי שולט בסימני הטעם״; ״היסטוריה: פרגוס מוכשר מאוד במקצוע וכמה מהחיבורים שלו נשלחו למנהל״; ״מתמטיקה: חלש, אבל משתדל״; ״משחקי כדור: עושה כמיטב יכולתו, אבל ברור שזה לא הצד החזק שלו״; ״חברה: לא מתבלט, חביב על חבריו אבל לא יהיה מנהיג״; ״חינוך טרום־צבאי: ממושמע, אין כל סימן למרדנות או לעקשנות, אבל די חושש מהתמרונים״; ״התעמלות: המדריך נותן לו ציון סביר, אבל חלש בטיפוס בחבל, קפיצת חמור, מקבילים וכו', ואין לו יצר תוקפני״.

מנהל השכבה הוסיף: ״כולנו אוהבים את פרגוס. הוא מנומס וצנוע, גם אם קצת מפריז בחריצות. אני יודע שאתה מייעד אותו לצבא; אבל אולי מוטב לשלוח אותו קודם לאוניברסיטה? על פי הציונים שלו בהיסטוריה הוא יכול לזכות במלגה, גם אם רק לאחד הקולג'ים הקטנים יותר, ובשעה שילמד שם תוכל לברר מה מתאים לו.

״למותר לציין שאני כותב בלי ידיעתו, אבל לדעתי האישית הוא מתאים למסלול שידרוש ממנו למלא תפקיד סביל יותר מאשר פעיל״.

קולונל מקרידי לא התעלם מדעתו של מנהל השכבה, שגם אם לא הודה בכך, עלתה בעצם בקנה אחד עם דעתו שלו. פשרה! אם אכן יזכה פרגוס במלגה, ילך לאוקספורד; אם לאו — ל״סַנדהֶרסט״, בתנאי שיתקבל. לצבא יוכל להתגייס אחרי הלימודים באוקספורד; רבים עושים זאת. ימים יגידו. ובינתיים לא יזיק לו לפתח את הצד הגופני, שאולי קיים בו יותר מכפי שנדמה לכמה מהמורים האלה.

ברור היה שפרגוס עושה כמיטב יכולתו עם הנתונים הטבעיים שלו. ״אין לו יצר תוקפני״ — זה המשפט שחרה לו. איך אפשר לטפח אצל פרגוס יצר תוקפני? לו עצמו יש יצר תוקפני בשפע. עד כדי כך שהוא רוצה להתחתן שוב. הוא בן ארבעים וחמש; שתים־עשרה שנות האלמנוּת לא היו קלות לגבר בעל מזג כשלו, ורק מכוח מסירותו לזכרה של אשתו ודאגתו האוהבת לפרגוס, בן דמותה, עמד בכך. אבל עכשיו החלה דמותה דוהה במחשבתו, ודמותו של פרגוס כתחליף מתחילה לדהות גם היא. התברר לו שהתכונות הנשיות שאהב כל כך אצלה אינן מתאימות לבן שאמור לרכוב ולצוד ולקלוע למטרה. הקִרבה, הדמיון הפיזי, אמנם קיימים, אבל אם לדעתו תכונותיה האישיות אינן הולמות נער שבקרוב יהיה לגבר, הוא אינו עושה בכך עוול לפרגוס.

לפני שיעשה את הצעד המכריע, הוא עדיין דבק במחשבה שאפשר איכשהו לעשות מפרגוס חייל. פרגוס עדיין היה הנפש הקרובה לו ביותר בעולם; בעוד כמה ימים אולי ישתנה המצב; הכול תלוי בהצלחה שינחל עם סוניה; אבל בין כך ובין כך, הוא ישתדל להכשיר את פרגוס לדרישות הצבא.

פרֵד קָרינגטוֹן, הנהג שלו, גבר בן עשרים ושמונה, היה לפנים סמל בגדוד המשמר, והדבר ניכר בו. הרקע הצבאי יצר ביניהם זיקה טבעית. הבדלי הדרגות היו חשובים פחות מאשר איזו גישה משותפת לחיים, הבנה משותפת בדבר טעם הקיום של גברים, לאור חיי הצבא; הם ניצבו שכם אל שכם.

״קרינגטון,״ פתח ואמר, כמה ימים לפני היום שעתיד להכריע דברים כה רבים, ״אני רוצה לדבר אתך על משהו.״

״כן, אדוני?״ השיב הנהג.

״ייתכן שאסע בקרוב לחופשה.״

״מצוין, אדוני,״ אמר הנהג. ״אני מקווה שתיהנה.״

״יכול להיות שאסע — אם אסע — לחודש בערך.״

״אני מקווה שתבלה יפה,״ אמר הנהג, שהתחיל לתפוס במה דברים אמורים.

״כן,״ אמר הקולונל, בספקנות כלשהי, ״גם אני מקווה. אבל...״

״כן, אדוני?״ שאל הנהג.

״רציתי לדבר אתך על משהו. זה בקשר לנער, לפרגוס.״

״כן, אדוני?״

״הוא ילד טוב, נחמד, מנומס וכן הלאה.״

״כן, אדוני, מר פרגוס הוא נער נחמד מאוד. לפעמים הוא בא לדבר אתי כשאני שוטף את המכונית. נדמה לי שהוא מחבב אותי.״

״טוב לדעת. הוא תלמיד טוב, אבל אני רוצה שהוא יהיה איש צבא, ונאמר לי שאין לו יצר תוקפני מפותח. אי אפשר להתקדם בצבא בלי יצר תוקפני. אתה היית בצבא, נכון, קרינגטון?״

״כן, אדוני, שירַתּי תקופה מסוימת בחיל המשמר. הייתי בנבחרת האיגרוף ושיחקתי בקבוצת הכדורגל.״

״על זה אני מדבר. אם אדון פרגוס מחבב אותך, כמו שאמרת, ואתה מחבב אותו, אולי, כשלא אהיה כאן — אם לא אהיה כאן — וגם אם כן אהיה — אולי תוכל לעזור לו קצת כדי שיימשך יותר לחיי הצבא. אני מתכוון לכל הצד הפיזי. קצת איגרוף, קצת כושר, קצת התגוששות, לא להכאיב לו, כמובן, אבל להראות לו כמה זה מהנה. כי אפשר ליהנות מחיי צבא.״

״כן, אדוני.״

״כרגע הוא די תולעת ספרים, הוא לא מבין מה הוא מפסיד בצד הפעיל של החיים, אפשר לומר — הוא בוודאי יגיע לזה בסופו של דבר, אבל יפה שעה אחת קודם.״

״אני מבין, אדוני.״

״אני יודע שלא תהיה קשוח אתו, הוא די חששן ונבהל בקלות, אבל אין גבר שאין לו יצר לחימה, צריך רק לגלות אותו. אם הוא יבין שצריך להרביץ ולא רק לחטוף, יהיו לו חיים קלים יותר. במלחמה צריך להילחם. אני לא רוצה שהוא יהיה נמושה. תקבל תגמול הולם, כמובן...״

קולונל מקרידי זקף את גוו והתמתח מלוא ישותו, הבליט את גופו ורוחבו, ובתוך כך את שפמו הצהבהב עז המבע, ואילו קרינגטון, ממרום קומתו, הסתכל עליו מלמעלה למטה.

״מה פירושו של הדבר הזה?״ שאל את עצמו. הוא התכוון לכסף; אבל מאחורי המחשבה הזאת הסתתרה גם מחשבה אחרת ואותה שקל ועליה תהה.

כמה דברים נשקלים במשפט כזה! כשמדובר היה בגמול כספי לא נהג קולונל מקרידי לקמץ, כפי שידע קרינגטון מניסיונו.

בגיל עשרים ושמונה היה עברו המקצועי של הנהג מגוּון ורצוף תהפוכות. אכן, כפי שאמר, הוא שירת בחיל המשמר, והיה שם מתאגרף ושחקן כדורגל; הוא היה ספורטאי מלידה. הוא עבר מעיסוק לעיסוק והיה שוער, איש ביטחון ועוד. הוא היה נשוי, אבל זה קרה בארץ אחרת, וחוץ מזה אותה ריבה כבר מתה,1 לפחות לדידו. לפעמים אמר שהוא רווק, ובאמת כבר היה כך בעיני עצמו. מה יהיה עליו בסופו של דבר לא ידע, וגם לא היה לו אכפת במיוחד. הוא היה דו־מיני, כפי שהודה בלי קושי; היו לו רומנים עם גברים ונשים, בנים ובנות; בקשרים האלה העדיף את בני מינו, כי זה היה מסובך פחות.

הוא ראה לא מעט עולם וחשב, לא בלי סיבה, שאין הרבה דברים שהעולם יכול לחדש לו.

 

פרגוס הכיר את קרינגטון הרבה לפני שאביו התיידד עם סוניה. הנהג טיפל במכונית וניקה אותה בחצר שמאחורי הבית — חצר המשק, בימים שהיה שם משק חקלאי. עכשיו, כמו בתי משק אחרים ש״יופייפו״ בידי אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם וחשקה נפשם בבית כפר, הוא נראה לא פה ולא שם. יצור כלאיים. מבני המשק והשטחים הגדולים סביבם עדיין היו שייכים לבעלים המקוריים, ואלה ניהלו אותם בהצלחה כחווה; אבל את מגוריהם קבעו בבתים אחרים, ונוח היה להם להשכיר את הבית הזה לקולונל מקרידי, שחיפש מפלט מדירתו שבלונדון.

הבית ואגפיו לא השתנו הרבה מאז ישבו שם בעלי החווה. הבית עצמו, מלבד כמה שינויים פעוטים, נותר כשהיה; הוא פנה דרומה, והיה מרווח, נוח ונעים. פרגוס שמח תמיד לבוא אליו מלונדון. הוא היה נער שקט ואהב להעסיק את עצמו. הוא לא היה אומלל או מבודד בבית הספר, אבל היה מהנערים היותר ביישנים, והוא ידע שאביו המשתלהב, הנמוך ממנו בחמישה סנטימטרים, רוצה שלא יהיה כזה.

אחד השינויים המבניים שנערכו במקום היה שבית הכרכרה הישן, הניצב מעברה האחר של החצר, הוסב לחניה סגורה, והחדר שמעליו, חדר האוכפים בשכבר הימים, אמנם השתמר כמין מוזיאון לענייני סוסים אולם עתה שימש את קרינגטון כחדר מגורים מרווח שחדר שינה זעיר צמוד אליו. פרגוס עוד זכר קצת את מראה החדר בימים עברו ובעיניו היה המקום נוסטלגי, אך מאז בא קרינגטון לגור בו, לפני שנה וחצי, לא נכנס אליו כמעט אף פעם. אולם, בחופשות הלימודים הוליכו אותו לפעמים רגליו בכיוון הזה, ואז החליפו הוא וקרינגטון מילה, ולפעמים גם שתיים, כי השונוּת ההדדית קירבה אותם זה לזה.

אבל באופק היו שינויים גדולים יותר מאלה שהתחוללו בבית הכרכרה ובחדר האוכפים, ולפרגוס, שהתעניין בעצמו יותר מאשר במתרחש סביבו, לא היה שמץ מושג עליהם.

הוא היה צעיר מכדי להבין את היחסים בין סוניה לאביו. סוניה היתה נחמדה לפרגוס, התחשבה תמיד ברצונותיו, כי בסופו של דבר הוא הרי היורש; אבל היתה לו הרגשה שהיא רוצה ילדים משלה, ושגם אביו רוצה בזה. הוא היה צעיר לגבי גילו ולא הבין את זה; ובעצם הבין מעט מאוד בענייני מין, חוץ מהקצת (או ההרבה) שהסתנן אליו בתערובת מסולפת מחבריו ללימודים.

 

תחושת ריקנות ירדה עליו כשחזר ופנה אל הגן ואל מדשאת הטניס, שגודלה אינו מספיק בעצם למטרה זאת — בלי שטח שוליים — והיא מוקפת ערוגות פרחים, ומעבר לה, רחוק יותר מהבית, ניבטת רצועת מגֵן של עצים — לימטה, ארז, אדר; מחסום בפני הרוח והעולם — ומאחוריהם ולמרגלותיהם גדר התעלה, יפה אבל לא עמוקה במידה שהיתה הופכת אותה למכשול מסוכן באמת.

שער ברזל נמוך וחלוד, רחב יותר מאשר גבוה, נפתח אל שיפוע קל שלמרגלותיו השתרע כר הדשא עם צבא הצפצפות המתגבהות שלו והעורבים הרעשניים המקננים בהן.

הנוף המיוער המוכר סייע למלא את הריק ברצף רגשותיו. הוא עמד מאחורי השער החלוד שהגיע לו עד הברכיים, סקר את הצפצפות הכפופות מרוח, משתוחחות תחת משקל העורבים, והרגיש קצת מוזר ובודד; הוא הרגיש שיש סכנות, אבל לא ידע מהן.

אחר כך התעודד קצת. ״אני המלך של כל מה שרואות עיני,״ אמר לעצמו, ״אין עוררין על זכותי,״ ובמצב רוח זה עקף את הבית ונכנס לגן עצי הפרי, ושם זמזמו דבורים בין הפרחים, ותפוחים הושיטו לחיים ורדרדות אל שמש יולי, וכל הנוף שראה פרגוס, והוא בתוכו (כי הוא היה רגיל להתבונן בעצמו, מפנים ומחוץ), נכלל בחיזיון המאושר. ״אני זה אני,״ התפאר בלבו, ״ואיש לא יגזול זאת ממני!״

הוא שוטט בגן הירק, מרוצה מכל מה שרואות עיניו, וחשב, והרגיש: ״יום אחד זה יהיה שלי!״

את פרץ האגואיזם הזה השתדל לרסן; הוא ידע שאין זה רגש נאות ואולי גם לא מבוסס, כי הרי הבית והגן שייכים לאביו, נכון? ועם זאת היה בכך מעין פיצוי על בדידותו — בדידות שאולי עוד תגבר לפני תום החופשה. הוא לא ידע; לא היו לו באזור ידידים רבים שיחלקו עמו בספק־בידוד.

פרגוס הסתובב בגן שבחזית הבית ועבר תחת אורן היערות הסקוטי שאביו, בהיותו סקוטי, התגאה בו בצדק, כי העץ הזה זר לאזור ואף על פי כן הוא חי, אם כי לא בדיוק עולה כפורח (אם אפשר להשתמש במילה כזאת), והוא שולח במחאה ענפים אל השמים. ענף אחד, חלש מחבריו, שלשל שורש אוויר יבש מעבר לחומת הגן.

פרגוס הבין ללבו של האורן. הוא לא במקומו; הוא נוכרי; הוא עושה כל מאמץ להמשיך את מסורתו הלאומית בארצם של האנגלים.

אם יום אחד יהיה שלו, הוא ינסה לחזק אותו ולעזור לו. אולי יביא לו אדמה מלוא העגלה מארץ מולדתו.

בקצה הגן המוקף חומת אבן היה גן אחר, מוקף גדר חיה, ובו רק ירקות — גבעוליהם שמוטים לכל עבר. מראה נורא: מיטב הכרוב ובני מינו.

אולי יום אחד יהיו שלו; המחשבה על ירקות כה רבים, ירוקים, אפורים וצהובים וכולם ממתינים שמישהו יאכל אותם, דיכאה אותו. אולי יגדלו אותם לשיווק?

מחשבות על בעלותו העתידית בחוות פוקסטון כלל לא עלו לפני כן בראשו של פרגוס. אבל נניח שאביו יינשא בשנית? האם אביו כבר חושב על כך? ואם יוליד אביו עוד ילדים, מה יקרה אז? האם ייתכן שיסולק?

מבחינה חוקית נדמה היה לו שלא; אבל יש כל מיני אמצעים שמבוגרים הנמשכים מאוד זה לזה יכולים לנקוט כדי להיפטר ממישהו החוצץ במקרה בינם לבין אושרם, או כספם.

האם ייקלע פרגוס עצמו למעמד כזה?

״לא,״ חשב בגאווה. ״וגם אם כן, הם לא יוכלו לעשות כלום. אני המלך של כל מה שרואות עיני,״ חזר ואמר, והזדרז לשוב מתחומו הירוק־אפרפר של גן הירק, המדיף צחנת ריקבון חמוצה, אל חלקת עצי הפרי והפרחים ומשם, דרך מחסן הפחמים, שהצהיל את רוחו משום מה, אולי בגלל הבטחת חמימות החורף הצפויה, אל החצר, ריבוע מוקף מלבן קירות שיצרו הבית ובנייני המשק ובצלעו הדרומית, פתח לכביש.

שם היה מרחב מואר של זמן עבר, זמן הווה, והזמן שעוד יבוא, שניחם תמיד את פרגוס ברגעי דיכאון. כך זה היה לפני שבאתי; כך זה עכשיו כשאני כאן; וכך יהיה אחרי שאלך. בינתיים זה שלי, או יהיה שלי פעם.

איזה מפלט ממשי יש מהבדידות? אפס, אפס, אפס! אפילו אלכסנדר בכה כשלא נותרו לו עולמות לכבוש והוא נוכח בעקרותו של ההישג המוחלט.

אלא שהחצר לא היתה ריקה לגמרי, היא היתה ריקה הרבה פחות ממחשבותיו של פרגוס, ובעצם לא ריקה כלל; כי ליד בית המרכבה הישן אדום הלבנים, שהוא עוד זכר כיצד הוסב לחניה סגורה (כל כך יפה, עם עץ האגס הזקן הצומח צמוד לו, מחובר לקיר בקרעי בד שחור עבה וישן מחוזק במסמרים), עמדה מכוניתו של אביו, הבֶּנטלי, וקרינגטון הנהג מירק אותה.

לפרגוס, שהתעורר מהחלום הלא־מציאותי — אי־מציאות זמנית — של מחשבותיו ורגשותיו, רווח כשקרינגטון בירך אותו לשלום בהצדעה בידו הפנויה.