נאמן לציבור

פתח דבר

בגיל ארבעים התמניתי לתפקיד בעל השפעה רבה במשרד המשפטים, שאליו נלווה תואר ארוך משהו של האפוטרופוס הכללי, הכונס הרשמי, הנאמן הציבורי ורשם הירושות. במשך תקופה של קרוב לעשור שבה כיהנתי בתפקיד, החל משנת 2002, עסקתי במסגרת התפקיד בנושאים שונים ומגוונים הנוגעים לחיי המשפט והכלכלה של אזרחים רבים במדינה, אם בנושאים כלליים ואם במקרים פרטניים, שלעיתים זכו לתהודה כזו או אחרת בתקשורת. סיפורי כאן, המתחיל משנות חיי המוקדמות ונמשך עד למועד סיום הכהונה, הגם שבסופו אני חוטא משהו בתיאור השבחים שלהם זכיתי בסיום התפקיד, נכתב על־ידי כשהוא כולל תיאור מפורט של הדרך שאותה עברתי עד הגעתי לתפקיד – והוא מבקש לאפשר לקורא מבט מעמיק למצע שעליו הבשילה הדרך לכהונה בו.
אותו בסיס שעליו גדלתי ושנתן את פריו לאורך השנים שבהן כיהנתי בתפקיד מורכב ומאתגר, שעלילותיו כאן מתוארות בזיקה למערכות המשפט בישראל, למערכת הממשלתית, לדרך שבה מתקבלות החלטות במערכות אלה ולאופן שבו מתמודדים עובדי ציבור כשאל מולם ניצבים שלל בעלי אינטרסים כאלה ואחרים, חלקם בעלי כוחות חזקים המצריכים יסודות מוצקים לעומד מולם. חשוב לציין, שלא כל האירועים שחוויתי בתקופת כהונתי מצאו את מקומם בסיפור קורותיי. יש כאלה מהם שסברתי שלא ראוי יהיה לספר עליהם כלל ויש כאלה מהם שחשבתי שעדיין לא הגיעה העת לספרם.
אני מניח שבדרך כלל ימצאו עניין בספרי נבחרי ציבור, עובדים ומקבלי החלטות בשירות הציבורי, עורכי דין ושופטים שיש להם עניין בתחומי העיסוק של גוף זה וכן ציבור גדול של מאות אלפי אזרחים הנזקקים לשירותיו של האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי, ששינה בינתיים את שמו לממונה על חדלות פירעון, ורשם הירושות המעוניינים להכיר מקרוב את מבוכי משרד זה ואת התנהלותו בתחומי הפעילות השונים.
אלה ואחרים, אשר עבדו בשנים האחרונות במשרד המשפטים, יחד עם מי שהיו שותפים עימי לעשייה הגדולה והמגוונת, אשר כללה ניהול משברים בפרשיות המתוקשרות של תאגידים גדולים שנקלעו לקשיים, דוגמת הבנק למסחר שקרס בשל מעללי אתי אלון, תיאטרון הבימה בשעותיו הקשות וחברת חפציבה בניהולו של בועז יונה, ימצאו בסיפורי חלון הצצה, אשר אני רוצה לקוות כי יהיה מעניין ומרתק, לאופן ההתנהלות וקבלת ההחלטות ברגולטור כלכלי משפטי משמעותי במשק הישראלי, כמו האפוטרופוס הכללי והממונה על הליכי חדלות פירעון הנושא גם בתואר רשם הירושות והנאמן הציבורי.

פרק א
בשבת שבה נולדתי

בשבת שבה נולדתי אבא היה בן עשרים ואחת. אבא נותר לבדו בבית בזמן שאימא שהתה בבית החולים. ״הבית״ שבו גרנו, היה למעשה חדר אחד גדול, אשר שימש בו־זמנית סלון, מטבח וחדר שינה. מחוץ לבית הייתה חצר, ארגז חול גדול. הבית היה בשכונה שנקראה ״אבו כביר״ ושהשתרעה בין בית המעצר אבו כביר בתל־אביב לבין המכון הפתולוגי הסמוך.
אבא, שעלה לארץ מאיראן כנער בשם נוריה, הספיק ללמוד במוסד כפר אליהו של עליית הנוער, לעברת את שמו לאורי, לשרת בצבא ולהתחתן בגיל עשרים עם אימא, שנקראה איראן ועברתה את שמה לרינה.
באותה השבת, שמע אבא מתוך שינה רעש מחריד של חבטה שעלה מהכביש הסמוך. כשהגיע בריצה למקום, ראה לתדהמתו רוכב אופנוע מוטל על האספלט כשהוא שותת דם. האיש נראה גוסס כעומד לנפוח את נשמתו, ועל אבא נפלה אימה גדולה. אומנם, הוא כבר שירת בצבא, אך מימיו לא ראה אדם הנוטה למות. אצל אביו, סבא פנחס, שהיה שוחט, הוא ראה איך התרנגולות שהובלו לשחיטה, קפצו כנשוכות נחש, שנייה לפני שנפחו את נשמתן, לאחר שהמאכלת שיספה את גרונן. אבא, שהיה בטוח שהינה־הינה, רוכב האופנוע שעומד לפני יציאת נשמתו יקפוץ לעברו מתוך עווית אחרונה, שמר מרחק בטוח מהרוכב שנאנק מכאבים. רק לאחר שנוכח כי זה לא ניתר בכלל ולעברו בפרט, אלא מלמל וגנח בלחש בבקשת עזרה, נרגע מעט וניגש לסייע לו. על אף שבשעת בוקר מוקדמת של שבת התנועה במקום הייתה דלילה, עצר אבא משאית שעברה במקום, ויחד עם נהג המשאית העלה עליה את הפצוע שהגיע מבעוד מועד לבית החולים. שבוע לאחר מכן, בשעה שחגגו לי את ברית המילה, הגיע רוכב האופנוע לביתנו עם בקבוק משקה חריף בידו והודה לאבא על שהציל את חייו.
בחלוף הזמן, משגדלתי ועמדתי על רגליי, הייתה עבורי חצר הבית החולית לעולם הגדול שבו התרחשו הדברים ״האמיתיים״. שם העמסתי על כתפיי את הסל של אבא, אשר עשה בו שימוש בעבודתו כחלבן למכור מוצרי חלב, ובדמיוני יצאתי עימו לעבודה למפגש עם הלקוחות והעולם החיצון. אני זוכר לפחות פעמיים שבהן שימשה החצר מחסה לנחשים ארסיים. באחת משתי הפעמים הנחש אף נכנס הביתה ואימא נחרדה לראות אותו עומד זקוף מעל מיטתו של אחי רוני שהיה קטן ממני בשנה. בשני המקרים הגיע לוכד הנחשים השכונתי, שהיה רגיל לקריאות חירום מעין אלה, ולכד את הנחש. הטחב בקירות הבית והאבק מהחול בחצר לא הקלו על מחלת האסתמה שבה לקיתי זמן קצר אחרי שנולדתי ושלא נרפאתי ממנה אלא כשבגרתי ולאחר שקיבלתי אצל דוקטור גיטלר, רופא פרטי, בעל מרפאה בשכונת התקווה, שאליו נסעתי עם אבא על האופניים שלו, סדרה של אינהלציות, שאת הטעם המתקתק שלהם אני זוכר עד היום. חומר הבעירה לתנור החימום, שהפיץ חום נעים בלילות החורף הקרים היה נפט. בעת שמכלית הנפט הרתומה לסוס עברה ברחובות השכונה, צלצל הרוכב בפעמון גדול שהחזיק בידו, ודיירי הבתים הגיעו אליו עם ג׳ריקנים ריקים על מנת למלא אותם בנוזל השחור. באחת מפעמים אלה, שתה רוני את הנפט היישר מהמכל, ורק לאחר שהערו לקרבו כמויות גדולות של חלב והוא הקיא את ה״משקה״ נרגעה אימא. הפרש הגילאים ביני לבין רוני היה מקור לא אכזב לחיכוכים ולמריבות בלתי פוסקות בינינו, שהגיעו עד כדי חניקות הדדיות ומריטת שערות של האחד את השני, וכן שותפות למעשי קונדס, חלקם מעוררי חלחלה, כמו גיהוץ השטיחים הפרסיים שהיו על רצפת הבית עד שאלה נחרכו והעלו עשן, הפעלת מכונת התפירה החדשה של אימא בעת שהאצבע שלי הייתה מתחת למחט ואשר עברה מצידה האחד של האצבע לצידה השני. מקרר חשמלי לא היה באותה העת בבתינו, ובלוקים של קרח יבש שימשו לקרר את המזון. מכונות כביסה גם הן לא היו בנמצא, והכביסה נעשתה ביד. ההמצאה המקורית של העברת הבגדים שכובסו בין שני גלגלים צמודים, אפשרה גם סחיטה שלהם.
הזיכרון המשמעותי ביותר שאני נושא איתי מתקופה זו הוא, השעות הרבות שביליתי במחיצתה של סבתא שרה, אימא של אבא, שגרה עם סבא ביפו, בסמוך אלינו, ושהייתה לי בשנים אלה למטפלת, בזמן שאבא עבד כחלבן בשעות הבוקר וכמסגר אחר הצוהריים ואימא כמטפלת בקשישים. סבתא שרה זכורה לי כאישה גדולה עם מטפחת לראשה ועיניים בגוון ירוק־כחול שמבטן חודר, אשר אהבה אותי עד אין קץ, חיבקה אותי בכל הזדמנות ושהלכה לעולמה לפני שהגעתי לגיל ארבע. על אף שהייתי ילד קטן, אהבתה ללא תנאי של סבתא שרה אליי נצרבה בתודעתי, ושנים רבות לאחר מכן חשתי, בייחוד בשעות קשות, כמו באהבתה היא עדיין מגוננת עליי, גם אם היא אינה עימדי, ממש כשם שנהגה לעשות בשעה שהייתי ילד קטן חבוק בזרועותיה.
הצלילים של השפה הפרסית המתנגנת שבה דיברה עימי סבתא שרה ושבה שוחחו ההורים שלי בינם לבין עצמם בשנים הראשונות לילדותי, מוטמעים בזיכרוני כמנגינה נעימה וערבה לאוזן, עד כדי כך שגם כעת, כל אימת שאני שומע מישהו מבני משפחתם של הוריי, אחיהם ואחיותיהם, מדבר בשפה הפרסית, עוברת בי תחושה של זיכרונות ילדות משפחתיים נעימים.
סבא פנחס, או כפי שמכריו נהגו לקרוא לו ״מולה״ פנחס, חי עוד שנים רבות, כמעט עד לגיל מאה, לאחר שסבתא שרה נפטרה ממחלה בשנות השישים לחייה. סבא פנחס שימש בעיר איספהן שבפרס כמורה לתנ״ך בבית ספר לבנות. אביו ״מולה״ אליהו היה תלמיד חכם גדול ששמעו יצא ברחבי איספהן. לא ידעתי עד כמה נודעה מעלתם ברבים כמורי הלכה ומסורת עד שבמסגרת תפקידי כאפוטרופוס כללי הממונה, בין היתר, על עיזבונות שמותירים יהודים ברחבי העולם לטובת מדינת ישראל, נפגשתי עם יוצאי איספהן הגרים היום בקהילה היהודית בלוס אנג׳לס. כשסיפרתי להם על שורשיי, הם זכרו את סבא פנחס ואת אביו ״מולה״ אליהו והתרגשו לשמוע שצאצא שלהם משמש נציג בכיר של משרד המשפטים ומדינת ישראל.
כשסבא וסבתא, שהיו הורים לעשרה ילדים, הגיעו לארץ בשנת 1951, היה אבא בן עשר. תחילה, נשלחה המשפחה ל״שער העלייה״ בחיפה, שם הוקצבו להם בשל ״תקופת הצנע״ לחם, מרגרינה וזיתים למאכל, ותה עם חרובים כתחליף לסוכר. משם הם הועברו למעברת העולים בקדימה שבשרון. סבא פנחס, שלא יכול היה עוד לשמש כמורה במקום שבו היה ״עולה חדש״ בעל מבטא זר, יצא לעבוד לפרנסתו בשדות הפלחה של בני המושבים והקיבוצים הסמוכים, יחד עם העולים האחרים במעברה. בימים הראשונים של קליטת משפחות העולים במעברה, הסתובב בין בתי הפחונים ג׳יפ שנוסעיו היו נציגי הסוכנות היהודית. אלה רשמו את הילדים שהסתובבו ברחובות ללא מעש, שעה שהוריהם עסקו בעבודות דחק, למוסדות חינוך שונים של עליית הנוער. כשנוסעי הג׳יפ פגשו באבא, הוא ביקש מהם להצטרף למוסד של ״השומר הצעיר״ ברמת השופט, שאליו נשלח חבר חילוני שלו שפגש במעברה והפך לחבר נפש שלו. סבתא שרה, שבמקרה עברה במקום באותה העת, שאלה את אבא למעשיהם ולאחר מכן שאלה את נוסעי הג׳יפ במבטא פרסי כבד: ״אדוני, תורה יש? תפילין יש?״ נוסעי הג׳יפ שהבינו שסבתא מבקשת לשלוח את אבא למוסד דתי ולא של ״השומר הצעיר״, הפרידו את אבא מחברו הטוב, על אף כל מחאותיו ובכיו, ושלחו אותו למוסד ״כפר אליהו״, שבו התחנך עד שהתגייס לצבא, ליחידת נח״ל המוצנח. ברבות השנים, במסגרת שיתוף הפעולה שהיה לי בתפקידי לניהול רכוש באפוטרופוס הכללי עם הארכיון הציוני בירושלים, הפנו מנהלי המקום את תשומת ליבי לאפשרות שיש לציבור הרחב לאתר, אצלם בארכיונים, מסמכים ורישומים היסטוריים של מוסדות שעסקו מטעם הסוכנות בחינוך העולים דוגמת זה של אבא. נעניתי להצעה, ואת אבא הפתעתי ביום הולדתו השבעים, כשהבאתי לו מסמכים שאותרו בארכיונים, חיבורים ושירים שכתב בספר המחזור מתקופת הלימודים, בשנות החמישים של המאה שעברה, במוסד החינוכי בכפר אליהו ואת רשימת חבריו לכיתה כפי שנשתמרה ברשימת התלמידים אצל אחות המוסד.
בעקבות רכישת הדירה של אבא ואימא בשכונת אבו כביר, חכר סבא ביפו הסמוכה דירה למגורים מחברת עמידר, ולצידה שכר למחייתו צריף פח בסמוך לביתנו, על מנת שזה ישמש לו כסנדלרייה שממנה יוכל להתפרנס בכבוד. סבא, שהיה תלמיד חכם, מוהל ושוחט, לא מצא ביקוש רב לשירותיו בתחומים אלה, ועל כן פנה לעסוק בתחום שהיה נדרש באותם ימים ושהיום בחברת השפע שבה אנחנו חיים אין כבר מי שמגלה בו עניין, תיקון נעליים שהתבלו.
סבא פנחס זכור לי כקשיש צנום וכפוף, עם משקפיים גדולים ובעל זקן ארוך. בכיסו תמיד החזיק ספר תהלים וקופסת טבק להרחה, ובכל מקום שאליו הגיע ושהיה בו ציבור שהכיר אותו, בדרך כלל בבתי כנסת, חלקו לו כולם כבוד בשל למדנותו הרבה וחוכמתו הניכרת. סבא שהיה יהודי מאמין בכל נימי נפשו וקנאי לדבר ה׳, לא היה מוכן לסלוח לאף אחד, קטון כגדול, שלא הקפיד בקיום מצווה זו או אחרת כהלכתה, גם אם ואולי דווקא כאשר היה זה מי מילדיו שלא הלך בדרך התורה, שאותה ביקש להנחיל להם. כילד, הצטייר סבא פנחס בדמיוני כפנחס המקראי, שקינא לה׳ במדבר והרג נשיא משבט ישראל שסטה מדרך הישר, בשעה שמשה המנהיג היסס כיצד להגיב למעשהו. יותר משהיה סבא קנאי הוא היה עקשן, שמרגע שקבע את עמדתו באיזה עניין, לא היה מוכן לסטות ממנה כמלוא הנימה.
בתפקידים השונים שבהם כיהנתי במשך השנים ובהחלטות שקיבלתי, כשסברתי שאין מקום לפשרה, או לעיתים מטעמים טקטיים בלבד – לצורך שיפור הפשרה שהוצעה, עמדתי על דעתי בעקשנות שמקורה לא תמיד היה ברור למי שעמד לצידי, גם בשעה שהיה זה מי שרצה את טובתי וסבר שיש בעקשנות שלי משום סיכון והימור לא מחושב. הידיעה שהפן החיובי של תכונה זו, לעמוד על שלך כשאתה סבור שנכון לעשות כן, נטועה אצלי בגנים. וכיוון שאני מודע לכך ויש באפשרותי לשלוט בעוצמה שלה, הרי שננסך בי ביטחון וקור רוח כל אימת שקיבלתי החלטה מודעת, כשהחלטתי להתעקש על עמדתי, גם כשהסובבים אותי הביעו ספק אם נכון לעשות כן וחששו מהתוצאות שיהיו לעמדה זו. מנגד, שלא כמו סבא, הרחקתי את עצמי מתכונת ה״תוכחה״ של הזולת, כשראיתי אותם בקלקלתם ולפעמים גם בקלונם. לא נתתי להם אפילו לדעת על כך. לעצמי נהגתי לומר, ״קשוט עצמך תחילה.״
בשל קנאותו ועקשנותו, נותר סבא פנחס בערוב ימיו כמעט בגפו, לאחר שסבתא נפטרה. על אף שהיו לו עשרה ילדים, כולם בעלי משפחות, רק לביתנו הסכים לבוא מפעם לפעם בשבתות, מפני שאהב ושיבח את המאכלים שבישלה אימא ובשל אווירת השבת שהייתה אצלנו ושהייתה לרוחו. בשנותיו האחרונות סחר סבא בכלים וברהיטים עתיקים בשוק הפשפשים ביפו. מרכולתו כללה כלי נחושת ישנים, רהיטים, כלי עץ ואחרים, ענף שפרח באותם הימים תחת הכינוי ״אלטע זאכן״. בתחילה, אסף סבא את החפצים מהבתים ולאחר מכן מהרחובות. החפצים שליקט נישאו על־ידו לדוכן בשוק, וכשלא היה שם עוד מקום, נשא אותם, בכוחות לא מובנים לקשיש בגילו, לקומה השלישית של דירת עמידר שבה התגורר ובה אגר עד אפס מקום את כל מציאותיו. כל הניסיונות של אבא ואימא להניא אותו מעיסוקו זה, בייחוד לאחר שמכרים הגיעו וסיפרו כי ראו את סבא נובר בערמות גרוטאות, עלו בתוהו. סבא, שהיה עקשן גדול וממילא לא היה מוכן לשמוע, היה מאדים בכעס ושואל: ״מה זה עניינם במה אני רוצה לעסוק לפרנסתי?״ בתשובה למחאתם היה צועק כלפי ההורים בפרסית, ״נויו, נויו,״ רוצה לאמור, זה כלי ״חדש־חדש״, וממילא בעל ערך. בערוב ימיו חלה סבא במחלה ממושכת, שממנה התאושש לאחר ששכב תקופה ממושכת בסלון הבית שאליו עברנו לגור בחולון. באחד הימים, כשסבא לא הגיע לשיעור תורה בבית הכנסת לידנו כפי שתמיד הגיע, נסע אליו אבא ופילס את דרכו בקושי בין הרהיטים והכלים הישנים, שהצטברו לא רק בדירה אלא גם בחדר המדרגות של הדירה בקומה השלישית, לשם סחב אותם סבא בשארית כוחותיו, ומצא אותו שוכב על הרצפה ללא רוח חיים.
לאחר פטירתו, התכנסו בניו ובנותיו והחליטו לשנות את שם המשפחה שלהם מ״שוחטים״, שהיה לסבא בשל עיסוקו כשוחט, למשפחת ״שחר״. החלטתם לעשות כן, באה גם לנוכח העלבונות שספגו בני המשפחה מהתושבים הוותיקים שעימם נפגשו בצבא ובמסגרות שונות, שלעגו להם על שם זה בשל הקונוטציה הלא מחמיאה שלו כמי ששחיטה זו מומחיותם. לעומתו, שם המשפחה ״שחר״ סימל עבורם הבטחה ליום חדש ועתיד אחר, ומשכך היה טוב בעיניהם מהקודם, לאחר שנתן ביטוי לחלומם להשתלב בחברה החדשה והמודרנית שמצאו בארץ שאליה הגיעו ואשר שאפו להיות חלק בלתי נפרד ממנה. חלק מהאחים לא הסכימו לשינוי כה משמעותי בשמם ועל כן שינו את שמם ל״שוחט״. אבא, ששמו הפרטי היה אורי, שינה את שם משפחתו כבר כמה שנים קודם לכן ל״אילן״, כהנצחה והזדהות עם החייל אורי אילן שנפל בשבי הסורי ושלפני מותו חרט את המילים ״לא בגדתי״ על פתקים שנמצאו בכיס מכנסיו כשהוחזרה גופתו לארץ. אני מניח, שהייתה זו דרכו של אבא להזדהות עם דור הצעירים שמסרו את נפשם באותם הימים למען המולדת ולהרגיש שייך. עתה, כשהחליטו האחים לשנות את שמם ל״שחר״, ניאות לכך גם אבא, ובגיל שש הפכתי משלמה אילן לשלמה שחר. אחת לשנה נפגשים האחים והאחיות של אבא ושל אימא באזכרה שנתית ביום הפטירה של כל אחד מהוריהם. בכל שנה, אחד מהאחים מארח את האחים והאחיות האחרים לארוחת ערב עם כדורי בשר גונדי, אורז פרסי, סבזי, הנתון בתוך עלי עשבי מאכל, פטרוזיליה, צנון ובצל ירוק. יחדיו הם מעלים נשכחות משנות ילדותם הקסומות בפרס ונזכרים בקשיי הקליטה בארץ החדשה, תוך שהם מתעלמים מהחולשות שהיו למי מההורים שלהם בשל קשיי הקליטה בארץ, ומעלים על נס את דמותם כבני דור של אנשים סגפניים ומאמינים גדולים, שעל שכמותם כתב דוד המלך בספר תהלים ״אשרי תמימי דרך״.