טראומה

פרק 1
לעוף

"נו, קדימה, ראומה, קפצי כבר..." צעקות הילדים דוחקות בי. מהמקום שבו אני עומדת, בקצה גג בית הספר, הם נראים קטנים  כל כך. ביניהם אני מזהה גם את גברת מוזס המחנכת, שמנפנפת כלפיי אף היא בחוסר סבלנות. אני עומדת משותקת מפחד, אך הקולות הקוראים לי לקפוץ מתעצמים. אני עוצמת את עיניי, פורשת את ידיי לצדדים ומרגישה כיצד כפות רגליי עוזבות את המעקה. 
משב רוח חזק מצנן את הזיעה שעל מצחי, אך החבטה המאיימת והצפויה בקרקע לא מגיעה. אני פוקחת בזהירות את עיניי, ולתדהמתי, אני מוצאת את עצמי מתעופפת בגובה נמוך מעל מגרש המשחקים של בית הספר. הילדים מנופפים ידיים בהתרגשות וקופצים במקום. הם מנסים לגעת בי, אך אני מגביהה עוף מעט. "ראו את ראומה... היא עפה כמו ציפור," הקולות הנלהבים נחלשים ומתרחקים, ואני ממשיכה להתרומם. אני חולפת מעל צמרות האלונים ועצי האלה ומפריחה מסבך ענפיהם שני דרורים מבוהלים למראה הילדה שעפה לצידם. כעת נגלה לפניי קו הרכס של הרי נצרת, יפה וברור כמו ציור שמן. הרוח מעיפה לאחור את שערי הארוך וחודרת אל מתחת לשמלתי. עורי מצטמרר ומצטרף לתחושת העונג של הריחוף. ידיי הפרושות, זוג הכנפיים שלי מנווטות אותי מזרחה, והינה אני חולפת מעל מורדות הר דבורה. השמש יוצאת מבין העננים, קרניה החמימות מלטפות את גבי ושולחות אלומות אור אל הסלעים הלבנים המזדקרים בין שפע עצי החורש. אני מבחינה בכמה שפני סלע מקפצים בעליזות מבין הנקיקים, כמו משחקים בתופסת, ולפתע אני נזכרת בחברי כיתתי המחכים לי בחצר בית הספר.
"קדימה, ראומה, די לחלום, קפצי אליי כבר!" קולו של אבי קוטע את הריחוף המופלא. אני פוקחת את עיניי, והינה אני עומדת על השולחן בביתנו, ברכיי כפופות מעט, ושתי ידיו של אבי מתוחות לצדדים. אני מזנקת אליו, והוא קולט אותי בזרועותיו החסונות, מחבק אותי חזק ומניף אותי מעלה. 
הנחיתה בזרועותיו של אבא הייתה סיומו של ריטואל קבוע במשחק המשותף שלנו. עבורו היה זה רגע של קִרבה וצחוק איתי, בתו האהובה, ובשבילי זה היה רגע של חמימות וביטחון, שעוד בשנות ילדותי הפכו לזיכרון רחוק.
הקפיצה לזרועותיו של אבא לימדה אותי לעוף, אם לא במציאות, אז ודאי בדמיון. עשרות פעמים בחיי, בגרסה כזו או אחרת, חזר אליי החלום שאני עפה כציפור מעל חבריי בבית הספר. 
הריחוף הוא תחושה נהדרת, שחלחלה לתוך הווייתי, ולא פעם היא גורמת לי לשייט במחשבות ולזרום, להתבונן בדברים במבט מלמעלה ולהתנהל בנינוחות בסיטואציות שונות בחיים. 
כעבור יותר מחמישים שנה, לראשונה בחיי, עשיתי צניחה חופשית בחופי הים התיכון. כל מה שתמיד חלמתי עליו התממש. לא היה בי כל פחד. המדריך, ומעלינו המצנח, היו הכוח המניע ולא זרועותיי. אפילו נכנסנו לתוך ענן, וזה היה פשוט נפלא, ממש כמו בחלומות.