שכנעת אותי!

לו רק היו מתעללים בי כשהייתי ילד...

בשנת 2004, כשעבדתי על מסע יחסי הציבור של הספר הראשון שלי, "לדבר בפני קהל", שאל אותי איש יחסי הציבור שעבדתי עמו האם יש לי סוד אפל מהעבר שהייתי רוצה לחשוף בפני התקשורת.

לא ירדתי אז לסוף דעתו, עד שהוא הסביר לי שהתקשורת מחבבת מאוד סיפורי סינדרלה מודרניים, במיוחד כאלו שבהם האדם המפורסם הצליח למרות סיפור חיים קשה שליווה אותו במהלך חייו. כל סיפור כזה הוא טוב ו"כל המרבה הרי זה משובח", בין אם מדובר בהתעללות שעבר כנער ושבגללה הפך למטפל בנפגעי התעללות בעצמו, בין אם בא מעוני כבד, אך מזלו התהפך והיום הוא עשיר גדול או בין אם סבל מבעיה רפואית והפך לספורטאי דגול. במילים אחרות, התקשורת אוהבת את אלו שעשו "לימונדה מלימונים". הוא המשיך והסביר כי אנחנו, בני האדם, צמאים לשמוע על בעיות של אחרים, וכי הדרך הטובה ביותר להשיג כיסוי תקשורתי תהיה אם אשא באמתחתי סיפור קורע לב - סיפור שהמרכיב העיקרי בו יהיה ילדותי העשוקה ממנה צמחתי והפכתי, כנגד כל הסיכויים, לאדם הכותב ספרים. ככל שהסיפור יהיה נוגע ללב הציבור, כך החשיפה שלי תגדל ומשם הדרך למכירת כמות גדולה של ספרים תהיה קצרה.

עם התובנות הללו חזרתי הביתה, "הפכתי" בראשי וניסיתי "לדוג" סיפור אחד קורע לב מילדותי העשוקה ש"לא הייתה ולא נבראה". כך הגעתי למסקנה המצערת ש:

• • לא עברתי שום התעללות כילד.

• • לא חזרתי בתשובה ולא שבתי בשאלה.

• • לא "יצאתי משום ארון" או "נכנסתי" אליו בחזרה.

• • לא גדלתי בעוני גדול וחלקתי חדרון צפוף בתוספת עשרים אחים.

• • לא העברתי את זמני על כורסת הפסיכולוג או חברו הפסיכיאטר.

• • לא העיפו אותי מבית ספר אחד לשני.

• • מתוך המשפחה שלי לא יצא אף רוצח סדרתי לתפארת מדינת ישראל.

אם אני מחבר את כל אלו, הרי שעד עכשיו עברתי חיים די מעניינים בעיניי, אבל ללא ספק עניים מאוד מבחינה תקשורתית.

התהדרתי בחבילה הרגילה והממוצעת של גיל ההתבגרות והבגרות שכללה לימודים, ספורט, ים, חו"ל, בחורות וחצ'קונים.

לצערי, לא היה באמתחתי משהו סקסי במיוחד בכדי להרוות את צימאונה של התקשורת ולהלעיט אותה במנת הבשר היומית. יחד עם זאת, אני בספק גדול שגם אם היו לי סיפורים בנוסח "אוליבר טוויסט" הייתי משתף בהם את כל המדינה.

אז מה כן עשיתי לאחר שהגעתי למסקנה המצערת הזו? ובכן, במקום סיפור הסינדרלה ההכרחי החלטתי ללכת על קמפיין איטי ויסודי הרבה יותר - המומחיות שלי.

לאורך השנים, בניתי את עצמי בעשר אצבעות, תוך שאני נעזר בכמה אנשי יחסי ציבור מעולים ומקסימים, והפכתי למומחה בתחום הדיבור בפני קהל, השיווק והשכנוע. כך, "עקב לצד אגודל", "אודטה" לצד "המקצוענים", "דה מרקר" לצד "ידיעות אחרונות" ו"ערוץ עשר" לצד "ערוץ הכנסת".

השקעתי הרבה זמן, אנרגיה וכסף וידעתי הופעות טובות ופחות טובות באמצעי התקשורת.

התקשורת בראייה העסקית מהווה כלי הכרחי למי שממתג את עצמו באופן אישי. אני דואג להזכיר את זה תמיד ללקוחותיי. זה נחמד מאוד שהשכנים והחברים של ההורים מדברים עלייך או שכל מיני חברים קוראים עלייך בעיתון, אבל המטרה העיקרית בשימוש בתקשורת היא לתרגם את זה לכסף.

במשך שנים השקעתי בתקשורת. לאורך זמן, גם אם לא תמיד בטווח הקצר, ראיתי תוצאות עסקיות.

אז אולי "סיפור הסינדרלה" שלי הוא שפשוט אין לי אחד כזה בכלל.