הפמיליה 2 - לוסיאן מרסלו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפמיליה 2 - לוסיאן מרסלו
מכר
מאות
עותקים
הפמיליה 2 - לוסיאן מרסלו
מכר
מאות
עותקים

הפמיליה 2 - לוסיאן מרסלו

4.4 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מיטל ירקוני
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 364 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 4 דק'

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"זה מה שאת זקוקה לו, מותק? מקום בטוח?" 
"מה שאני צריכה זה שתלך."

לוסיאן מרסלו מודע לציפיות שבהן עליו לעמוד כבנו הבכור של הדון המפורסם והמפחיד ביותר של קוזה נוסטרה באמריקה. משפחה עבורו היא יותר מקשר דם; היא כבוד, ייעוד, מטרה לשאוף אליה. לוסיאן מיועד להיות יד ימינו של הבוס הבא ולא יסכן את מעמדו בשביל שום דבר בעולם, או לפחות ככה הוא חושב עד שהוא פוגש את ג'ורדן. 
ג'ורדן ריס יודעת שהיא צריכה להתרחק מלוסיאן מפני שלהתעסק איתו זה להתעסק עם האנשים הלא נכונים, אך אין לה ברירה, ואולי לוסיאן, שמעולם לא נתן לדבר לעצור אותו בדרך להשגת הדברים שהוא רוצה, יהיה היחיד שיוכל להציל אותה. הוא רוצה את ג'ורדן, גם אם זה אומר שמלחמה תיפתח ברחובות בדרכו להשיג אותה. השאלה היא האם ג'ורדן תשרוד במלחמה הזאת?

לוסיאן מרסלו מאת סופרת רבי המכר בת'אני כריס הוא רומן פשע על גבר שלא יעצור בדבר כדי להשיג את האישה שהוא אוהב, כשהקווים המנחים אותו הם חוקי הפמיליה: כבוד, מסירות, נאמנות.
זה הספר השני בסדרת הפמיליה. הספר הראשון בסדרה הוא אנטוני מרסלו. כל ספר בסדרה נכתב על דמות אחרת ואפשר לקרוא אותו כספר בודד, אם כי כדאי לקרוא את הסדרה כולה. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרק 1

לוסיאנו גרובאטי בן השמונה השתופף נמוך וקיווה שלא רואים אותו עומד ליד המכולה של המסעדה בסמטה החשוכה. נראה היה לו שהכביש והמדרכה עמוסים הערב, ובכל זאת הוא הסתכן. זה היה המקום הטוב ביותר למצוא בו אוכל על אף הסכנה. יותר מפעם אחת שמע צעקות בוקעות מבית העסק. הוא ברח כשזה קרה.

בסמטה היו ריחות נוראיים של זבל ושל מוות, אבל היא הייתה חמימה והגג המשופע סיפק מקלט מהרטיבות ששררה באביב בעיר. היה גם חם יותר באופן יחסי בגלל פתחי האוורור של המסעדה.

בקרוב יהיה בן תשע.

לא כך דמיין שיחגוג את ימי ההולדת שלו. כמה ימי הולדת חלפו מאז מצא את עצמו ברחוב?

לוסיאנו הרים את כף ידו המלוכלכת והחל לספור את העונות שבאו והלכו. אביב, סתיו, חורף, קיץ. הוא ספר כל עונה פעמיים. שנתיים. זה פרק זמן ארוך מאוד לילד קטן להיות ברחובות ניו יורק, לחפש אוכל בסמטאות ולהיאבק בדרי רחוב אחרים בניסיון למצוא מחסה בטוח לישון בו.

לוסיאנו לא הכיר חיים אחרים. לפחות האוויר היה חמים והוא לא רעד הלילה.

"אתה רעב, ילד?"

הקול בקע משום מקום. היה זה קול עמוק ואפלולי, קולו של גבר. הוא גם היה מוכר באופן מעורפל. הוא דיבר איטלקית, לא אנגלית, אף שלוסיאנו הבין את שתי השפות. עיניו של לוסיאנו התרחבו ופחד הציף את איבריו. הוא סרק במבטו את הכניסה לסמטה כדי לראות אם מישהו החליק פנימה בלי שהבחין בו כשלא עמד על המשמר.

כמה מטומטם הוא יכול להיות?

לוסיאנו העיף מבט מעבר לכתפו ובהה בעיניו הירוקות של האיש, שכרע על ברכיו כדי להביט בעיניו. ניחוח חמים ומתקתק הסתנן מבעד לריח המפולפל של מי הקולון שלו. בחליפתו הנקייה והמגוהצת, האיש נראה ללוסיאנו הקטן והמלוכלך כמעט מלכותי. אפילו הנעליים שלו נצצו בסמטה הטחובה. האיש הושיט לו חבילה.

"קח את זה."

לוסיאנו היסס. "לא, תודה."

"זה לא יפגע בך, מבטיח. יש פה עוגיות. עוגיות שוקולד־צ'יפס טריות מהתנור, מהסוג האהוב עליי ביותר."

לוסיאנו סירב לקחת את החבילה והיה שרוי במלחמת מבטים עם הזר, מרגיש כאילו העיניים הנעוצות בו עורכות חיפוש ויזואלי. האיש הושיט את ידו ובזהירות רבה שהפחידה אותו הסיט קצוות שיער סוררת ממצחו של לוסיאנו.

לוסיאנו נרתע כמו עכבר מבוהל וגבו נתקע בפח זבל. האיש הזעיף פנים.

"לא אפגע בך, ילד. בחיים לא אוכל לפגוע בך." מה האיש רצה ממנו? "מה שמך?" האיש שאל באיטלקית.

לוסיאנו ייבב. "בבקשה, אל תפגע בי."

"אמרתי שלא אפגע בך. מה שמך, ילד?"

"לוסיאנו."

"ושם משפחתך?" לחץ בעדינות, "בבקשה, תאמר לי מה השם שהעניק לך אביך."

לוסיאנו נענע בראשו בפראות. הוא ידע שאסור לו לספר את זה לאף אחד, לעולם. אימו הייתה נחושה לגבי זה. את שם משפחתו אסור לו לבטא בקול, זה מסוכן. יש אנשים שיכולים לפגוע בו אם ידעו מאין בא, כך אמרה.

האיש נאנח ושפשף את המצח. "אז תגיד לי כמה זמן אתה חי ככה?" לוסיאנו הרים שתי אצבעות. האיש התכווץ. "ואימך?"

"היא אמרה לי להסתתר."

"כמובן." האיש נעמד וניער את שולי מכנסיו. "חשבת שאתה זהיר, ילד, אבל הבחורים שלי ראו אותך מחטט כאן בפחים יותר מפעם אחת. המסעדה הזאת שלי, אתה מבין? הם לא הבריחו אותך מכאן רק מפני ששמעו אותך ממלמל באיטלקית. כשתיארו לי אותך... הייתי צריך לראות בעצמי."

לראות מה?

לוסיאנו לא הצליח להמשיך לשמור על קשר עין עם האיש. המבט השתנה, החיפוש הפך לעצבות ולרחמים. "בבקשה, אדוני, אם אבטיח לא לחזור לכאן יותר תיתן לי ללכת?"

"לא."

"מ־מה? למה?"

"הכרתי את אבא שלך. הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא היה מתאכזב מאוד לו הייתי נותן לך להמשיך ככה."

לוסיאנו אילץ את עצמו לבלוע את הטעם הרע שהחל להיווצר בפיו. "אבא שלי?"

"שמי אנטוני. כמו אבא שלך, גם אני הייתי קאפו, ראש צוות במשפחה. עכשיו אני הבוס. הבוס, ילד. אתה מבין את המשמעות של זה?"

זיכרונות עמומים בעבעו ועלו אל פני השטח. מילים מגברים שלוסיאנו לא הכיר היטב, אבל הוא ידע שאביו אחד מהם. לה קוזה נוסטרה. הפמיליה. אימו הייתה גומה, הפילגש של אביו.

אנטוני שוב דיבר, מעורר את הילד ממחשבותיו. "ידעתי על אימך, אבל לא ידעתי עליך עד לאחר מה שקרה, ועל כך אני מצטער."

"מאמא?" לוסיאנו הצליח לשאול.

אנטוני הנהן פעם אחת וחייך חיוך מלא כאב. "אתה רוצה לישון במיטה הלילה, לוסיאנו?"

"אני..." האם אפשר לבטוח באנטוני הזה?

"יש לי שני בנים," אנטוני המשיך, קולו מתרכך, "דנטה וג'ובאני. דנטה חגג את יום הולדתו השמיני לא מזמן. ג'יו בן שש, כמעט שבע. אני בטוח שהם ישמחו להכיר אותך ולשחק עם מישהו חדש."

"היא אמרה לי להסתתר," לוסיאנו אמר בשקט, צריך שהאיש יבין זאת, "לא כדאי."

"אתה כבר לא צריך להסתתר, בסדר? גירשתי את הגברים שפגעו באימא ובאבא שלך. אני הבוס, זוכר?"

"בוס," לוסיאן חזר אחריו.

"מיטה?" אנטוני שאל שוב.

"בבקשה."

חיוכו של אנטוני התרחב. שני גברים הופיעו בסמטה, מסתירים את מעט האור ששרר ברחוב הצר. אחד החזיק שמיכה, השני עמד דומם, זרועותיו שלובות על חזהו. אנטוני הקיש באצבעותיו והאיש עם השמיכה התקרב והגיש אותה. אנטוני כיסה את לוסיאנו בשמיכה בלי לומר מילה.

"רוצה שאקח אותו, בוס?"

"לא," אנטוני אמר באסרטיביות, בקושי מעיף מבט באיש, "אגדל אותו כבני מעכשיו. אני אקח אותו."

בני.

לפני שלוסיאנו הספיק לומר מילה נוספת, אנטוני הרים אותו כאילו אינו שוקל כלום. באופן אינסטינקטיבי הוא כרך את זרועותיו סביב צווארו של האיש ואת רגליו סביב מותניו. אנטוני שחרר נשיפה רועדת קלות אך לא אמר דבר על הריח של הילד או על הלכלוך שהכתים את חליפתו המהודרת. "מעתה והלאה נקרא לך לוסיאן. לוסיאן מרסלו. אתה מבין?"

לוסיאן הנהן. "סי."

"בוא נלך הביתה, לוסיאן. אשתי מחכה כבר הרבה זמן לפגוש אותך."

* * *

לוסיאן התעורר בבהלה. זיעה כיסתה את עורו וניקדה את חזהו העירום. עיניו נאבקו להסתגל לחשיכה ששררה בחדר, אבל לא נדרש לו זמן רב להיזכר היכן הוא נמצא, או למקום המוכר להפיח תחושת נוחות בשריריו הכואבים בעזרת הזיכרונות השונים.

לא לעיתים קרובות חלם על הלילה ההוא בברוקלין. כבר לא. לפעמים הוא היה מתגנב לראשו, והוא לא היה מצליח לשחרר את זה. הזיכרון עצמו לא היה סיוט. אנטוני הציל אותו מהרחובות, העניק לו בית, אחים, אימא ואבא, הוא היה הדבר הטוב ביותר בשביל לוסיאן. כל הדברים האחרים סביב הלילה ההוא, הדברים שקרו לפני כן... אלה היו חומר לסיוטים עכשיו.

לוסיאן שחרר נשיפה כבדה והעביר את אצבעותיו בשערו בעודו מזדקף במיטתו הישנה. ככל שניסה, לא הצליח לחשוב על סיבה טובה שבגללה חלם על הלילה ההוא. הוא לא חשב על הוריו הביולוגיים לאחרונה.

היו לו הורים עכשיו, והם אהבו אותו מאוד. לא חסר ללוסיאן דבר כשגדל בבית משפחת מרסלו, אף שישן חודש שלם בארון לפני שהתחיל להרגיש בנוח בחדר השינה החדש והגדול שלו. היסוסו לבטוח באנטוני או בססיליה, אימו המאמצת של לוסיאן, שבר את ליבם, אבל הם נתנו לו זמן ומרחב עד שיהיה מוכן לאהבה, לתמיכה ולדאגה שהעניקו לו.

אחיו החדשים היו ידידותיים ביותר, וכנראה גם המפחידים ביותר. מצחיק ככל שהדבר ייראה כיום, שני הבנים, שהיו מלאי רוח שטות, אנרגיה ואין־סוף קללות באיטלקית, הפחידו מאוד את לוסיאן. הם אהבו לשחק פרוע אז, לא פחות מכפי שאהבו לשחק פרוע בבגרותם. מבחינה פיזית דנטה היה הגדול ביותר מבין שלושת האחים מרסלו, אף שלוסיאן היה כעת גבוה ממנו בכמה סנטימטרים. ג'ובאני, שבני משפחתו וחבריו כינו אותו ג'יו, היה ללא ספק החכם והערמומי מבין השלושה, תמיד הכניס אותם לצרות ולאחר שנתפסו היה מצליח להיחלץ מהן.

ללוסיאן היו זיכרונות טובים מילדותו המאוחרת. אנטוני וססיליה נתנו לו הכול, את כל מה שאבד לו, וגם את הדברים שלא היו לו לפני מות אימו.

מעולם לא הסתירו ממנו את האמת.

אימא שלו, שאותה העריץ, הייתה הפילגש של אביו. הוא אהב אותה, אך לא היה מוכן להתחתן איתה או לעזוב את אשתו עבורה. אחרי הכול, נישואים היו לנצח בעולמם. הסיבה לנישואים לא תמיד הייתה אהבה, ונישואיו של אביו בהחלט לא היו תוצאה של אהבה.

ג'ון גרובאטי התחתן עם אשתו מפני שכך נקבע בהסכם בין אביו לאביה של אשתו. אשתו, קייט, הייתה אישה נוראית ואכזרית. היא שיקרה לאביה לגבי אביו של לוסיאן, סיפרה לו שהתייחס אליה באכזריות, שהכה אותה, שלא חלק איתה את מיטתה מפני שהיה עסוק מדי במיטתה של אחרת.

הסעיף האחרון לא היה שקר מוחלט.

מיותר לציין כי היו תוצאות לפעולותיו של ג'ון. הבוס לא היה צריך לקבל רשות לחסל, לא משנה במי מדובר.

"פאק," לוסיאן קילל בשקט, מעיף מעליו את השמיכה ומניח את כפות רגליו על רצפת העץ הקרה. "לעזאזל."

לא היו אלה הזיכרונות או הדברים שעליהם רצה לחשוב הלילה. בשבת האחים מרסלו תמיד ישנו אצל הוריהם, וכל המשפחה הייתה הולכת יחד למיסת יום ראשון בכנסייה. אימא שלהם תמיד הכינה ארוחת בוקר ענקית ולאחר מכן הלכו לכנסייה ובילו את שארית היום יחד, מקנחים בארוחת ערב משפחתית ובכמה משקאות. זה היה מנהג שהתחיל כאשר הבן הראשון יצא מהבית והמשיך גם לאחר שהאחרון יצא. לא היו עסקים בימי ראשון, אבל גם לא היה זמן למנוחה.

שק האגרוף של לוסיאן, שעליו הוציא את תסכוליו עד שהיה מותש מכדי להחזיק את עיניו פקוחות, לא היה כאן איתו. הוא חיטט בשידה הצמודה למיטתו בתקווה שאימו לא נפטרה מהמגזינים שהחביא שם.

מובן שססיליה נפטרה מהם.

לוסיאן הופתע מכך שלא נזפה בו לאחר שמצאה אותם.

מרוגז יותר מכפי שהיה קודם לכן, לוסיאן קם מהמיטה הזוגית, הרים את מכנסי הטרנינג שזרק על הרצפה מוקדם יותר ולבש אותם. משם החל את מסעו הדומם בקומה העליונה של הבית בן שלוש הקומות, כפי שעשה פעמים רבות בעבר. במקרים שבהם שום דבר בחדרו הישן לא הצליח להרגיע אותו, היה מוצא משהו במשרדו של אביו. אחרי הכול, גם אנטוני אהב ויסקי וסיגרים. מלבד זאת, לוסיאן בן העשרים ושבע לא נטה להפגין איפוק כאשר רצה משהו, בדומה לכל הגברים במשפחתו.

אולי זה היה משהו של בני מרסלו.

לוסיאן נכנס למשרדו של אביו, עדיין מסוחרר מהחלום הסוער, ומצא משהו שלא ציפה למצוא. אנטוני ישב ליד השולחן ומזג לכוס מהקנקן המלא בנוזל ענברי, בעוד דנטה היה שרוע על ספת עור והנהן בעקבות משהו שאביו אמר לפני בואו של לוסיאן.

אנטוני בקושי הרים את מבטו מהכוס. "אין לך בגדים ללבוש?"

לוסיאן משך בכתפיו. היה זה חסר חשיבות מבחינתו אם הוא היה עירום למחצה. "לא חשבתי שמישהו ער."

"אני מקווה שהבאת איתך משהו יפה יותר ללבוש לכנסייה בבוקר ממכנסי הטרנינג האלה והג'ינס שאתה אוהב. אימא לא תהיה מרוצה אם תלבש שוב את הג'ינס הכהה לכנסייה, לוסיאן."

דנטה פלט נחירה שקטה. "אימא מוודאת שהוא לבוש היטב. יש לו בארון שש חליפות 'ארמאני' חדשות בתפירה אישית ואני חושב שהיא שלחה כמה נוספות לכאן כדי שלא יוכל להעמיד פנים ששכח את שלו בדירה."

טוב, השיחה הזאת לא הלכה לשום מקום. "ופנקולו," לוסיאן מלמל, מבהיר לאחיו שהוא יכול ללכת להזדיין. "רד ממני. זה לא נורמלי ללבוש חליפה כל יום בשבוע, בסדר? אני לובש חליפה מיום שני עד שבת. ביום ראשון אני יכול ללבוש מה שבא לי."

"טוב להתלבש בצורה הולמת," אביו העיר, "ושמור על הפה שלך."

"שיהיה."

"למה אתה ער?" אנטוני שאל והניח את הכוס על השולחן.

עצביו של לוסיאן התרופפו תחת עיניהם הבוחנות של אחיו ושל אביו. "לא יודע. משהו העיר אותי, אולי איזה רעש. איפה ג'יו?"

לא היה זה אופייני לאביו לשבת לפגישה עם אחד האחים בלי להזמין את היתר. לוסיאן לא אהב את זה. דנטה נופף בידו בתנועה מבטלת.

"הוא ישן, אחרי כל המשקאות ששתה לפני שזחל למיטה."

מזווית עינו לוסיאן ראה את אביו מתכווץ ברתיעה. זה לא היה בדיוק סוד שלצעיר מבין האחים יש בעיות ורובן היו קשורות באהבתו לאלכוהול. והוא אהב את המשקאות החזקים. הוא היה הצעיר במשפחה ולכן התאפשר לו קצת מרחב תמרון, אבל לוסיאן ידע שאנטוני במרחק יריקה מלשלוח את בנו למוסד גמילה מחוץ למדינה כדי להתאפס. "זה היה רע?" לוסיאן העז לשאול.

"הוא לא נהג הביתה, ובא לכאן כדי ללכת עם כולנו לכנסייה מחר," אנטוני השיב, "אז טוב יותר מאשר השבוע שעבר."

"אולי כדאי שאני אשים עליו עין."

"לא, אל תעשה כלום," דנטה אמר באסרטיביות. "עוד לא. תן לו הזדמנות לסדר את העניינים בעצמו."

לוסיאן העיף מבט באביו, שואל בדממה אם זה גם מה שהוא רוצה. אנטוני לא אמר דבר, רק משך בכתפיו, הרים שוב את הכוס ולגם מהוויסקי.

"אני רק אומר שאני יכול להשגיח עליו קצת יותר מקרוב, זה הכול."

"בטח." אנטוני הנהן. "אבל איך זה יעזור, לוסיאן? עד כה הוא דאג להרחיק את הבעיות מהעסקים. אני מקווה שישמור את המצב כפי שהוא. אם לא..."

לוסיאן הזעיף פנים. "אבל – "

"אבל כלום. הוא בן עשרים וחמש, כמעט עשרים שש, כבר לא ילד."

כן, אבל ג'יו עדיין היה אחיו הצעיר. לוסיאן העיף מבט בשעון האורלוגין המהודר שבפינת המשרד. השעה הייתה אחרי שתיים לפנות בוקר. הוא היה סקרן לגבי הסיבה לפגישה בשעת לילה כה מאוחרת במשרדו של אנטוני, פגישה שלא כללה אותו או את ג'יו וכנראה הייתה קשורה בעסקים באופן כזה או אחר.

אין עסקים בימי ראשון. זה היה כלל.

ממש כמו להתלבש היטב, הדעה הרווחת בציבור לא הייתה פקטור. גם אם היו ברשימת משפחות הפשע המאורגן הגדולות בצפון אמריקה, בעלות השפעה נרחבת בעולם סחר הסמים והנשק. שלא לדבר על סחיטה, על הברחה, על הימורים, על הלבנת כספים... הרשימה הייתה ארוכה.

למעשה, היו כמה כללים. בהיותם איטלקים, המשפחה, הקוזה נוסטרה, הייתה הכול בשביל בני מרסלו.

משפחה, כבוד, אלוהים.

לה פמיליה, אונורה, דיו.

חמדנות. כסף. עסקים.

היה צריך לטפל בכול בצורה מכובדת. הנראות הייתה חשובה. המשפחה הייתה הכול. הייתה ציפייה גם לגאווה ולחוסר פחד. הסינדיקטים והאויבים למדו לצפות גם לחוסר רחמים כאשר הרגיזו בן מרסלו. היה עליהם לשמור על קור רוח בכל סיטואציה שאליה נקלעו. לעולם לא לצאת מהבית בלי אקדח. אין לדבר עם שוטרים ואין להתרועע איתם או לבטוח בהם.

לוסיאן כבר ידע איך להשתמש באקדח כשהיה בן שתים־עשרה. בגיל שלוש־עשרה פירק והרכיב מחדש כלי נשק. כילד ידע שהמרתף ועליית הגג הם מקומות בהם אסור לו לשחק ולחקור, מפני שלאביו יש אוסף של אקדחים לא חוקיים באחד ומשלוחים הולכים ויוצאים של סמים באחר.

הם לא היו אנשים טובים. לוסיאן לא רצה להיות איש טוב, אבל הוא היה גאה במשפחתו. הם פשוט היו מי שהם. "עסקים ביום ראשון, פאפא?" הוא הניד בראשו לעבר השעון.

אנטוני הזעיף פנים מאחורי שולחן העבודה. "לא הייתה לי ברירה. שב, אנחנו יכולים לדבר עכשיו. רק אל תספר לססיליה."

הוא עשה כפי שנאמר לו, נשען על המשענת הגבוהה של הכיסא שתמיד ניצב מול שולחן העבודה של אביו. "אתה רוצה שאלך להעיר את ג'יו?"

"לא, הוא בטח עדיין שיכור מדי כדי להפנים את הרצינות של כל זה, לעזאזל. אדבר איתו אחרי המיסה."

לוסיאן הזדקף בכיסאו. המילים האלה לא ניבאו טובות. "מה קורה?"

"אתה יודע, הייתי שמח אם היית מפסיק לסמן את העור שלך בקעקועים הנוראים האלה."

לוסיאן משך בכתפיו וגיחך. היו לו קעקועים רבים וכולם היו חשובים בדרכם. הקעקוע החדש ביותר כיסה את החזה שלו מצד אחד של עצם בריח לצד השני בכיתוב אלגנטי: 'הדבר הזה שלנו'. זה היה למעשה קוזה נוסטרה באנגלית. אביו הביט בסלידה בקעקועיו כאדם שאיננו מחבב דיו, אבל רק לעיתים נדירות ביותר אמר משהו על כך. הביטוי הווקאלי לאכזבתו היה דבר חדש.

לוסיאן הביט מעבר לכתפו והרים גבה בכיוונו של אחיו, תוהה מה, לעזאזל, קורה עם אביו הלילה. דנטה הזדקף על הכורסה, רצינות מקדירה את תווי פניו הידידותיים. לא שדנטה היה ידידותי במיוחד כלפי מישהו מחוץ למשפחה ולעסקים.

"הנושא שעל הפרק הלילה הוא להיטפל ללוסיאן?" לוסיאן שאל בסרקסטיות.

"אתה יכול לכסות אותם לפחות," אנטוני אמר, מתעלם מההערה של בנו. "אם ג'יו יעשה קעקוע נוסף על הצוואר במקום שאראה כאשר הוא ילבש חולצה מכופתרת, אשרוף אותו בסכין ובמבער. נראה אם יאהב את הכאב הזה."

לוסיאן נרעד, אבל הסתיר את זה היטב. אנטוני לא היה טיפוס של איומי סרק, גם לא כאשר כוונו לאחד מבניו.

"אני אירגע עם הקעקועים," לוסיאן אמר כדי לרצות את אביו.

"תעשה את זה."

או שפשוט אשאר תמיד לבוש כדי שלא תראה אותם, חשב. "אז מה קורה?"

אנטוני גמע את שארית תכולת הכוס לפני שהחל לדבר. "בערך עשר דקות לאחר חצות היה קרב יריות בין הרשויות לכנופיית האופנוענים 'בני גיהינום', שעליה אני פוקח עין כבר זמן מה."

לוסיאן ללא ספק גילה עניין עכשיו. "מה?"

"מחוץ לקזינו שלי."

לעזאזל. "זה מגוחך."

אנטוני הנהן בחטף, כעס מעיב על פניו. "העסקים שלהם לא מפריעים לי. אפשרתי להם לעשות שטויות בטריטוריה שלי כי הם לא הפריעו לי. הם משלמים מס יפה לקאפו כדי שישמור על השקט ויתאפשר להם להמשיך לעשות את מה שהם עושים, ממש כמו כל סוחר סמים ונשק שעובד בטריטוריה שלי. הם נוהגים לפי הכללים. לא מצאתי בהם פגם."

"אבל?" לוסיאן דחק.

"אבל זה שונה," דנטה אמר, "זה מעמיד אותנו באור זרקורים שאנחנו לא זקוקים לו כרגע. את העסקים שלנו אנחנו עושים בשקט, והדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שיקשרו אותנו עם כנופיית אופנוענים הידועה בשפיכות דמים ובסחר בסמים."

"ואנחנו לא ידועים בדברים האלה?" לוסיאן שאל.

אנטוני צחק. "אנחנו חוטאים, אבל לפחות יש לנו טעם טוב בבגדים."

כן, הכסף אפשר להם את זה.

לוסיאן עדיין הרגיש כאילו לא נותנים לו את הסיפור כולו. "מה אני מפספס?"

"הם הגזימו הפעם." אנטוני נאנח, עייפות ניכרת בעיניו הירוקות. "המלחמה שהכריזו על משטרת ניו יורק בהחלט הורידה את המשטרה מהגב שלנו למשך תקופה, אבל זה רע, לוסיאן. זוג צעיר אסף חבר מהקזינו. היה להם תינוק במושב האחורי. המשפחה הצעירה נהרגה, וכן שלושה שוטרים וחבר כנופיה אחד."

שיט. בחילה גאתה בבטנו של לוסיאן כמו רעל. "אבא, אתה לא יכול להאשים את עצמך – "

"הם לא התמימים היחידים שנהרגו בגלל הבלגן שיצרה הכנופיה," אנטוני המשיך בטבעיות, "ובעוד כולנו מבינים שנזק משני הוא סיכון ומשהו שקורה לפעמים, ברור שהם לא יודעים מתי להפסיק. אני לא יכול לאפשר שהעסקים והמשפחה שלי ייפגעו מהבלגן שלהם."

"נגרום להם להפסיק," דנטה אמר, קם מהכורסה וניגש לעמוד ליד הכיסא של אחיו.

"מה, נעשה להם 'מונטריאול'?"

לפני שני עשורים משפחת פשע איטלקית במונטריאול, קנדה, התערבה במלחמה אזורית בין כנופיות יריבות כדי לשים סוף לשפיכות הדמים ולאלימות. באופן משונה, זה הצליח.

אנטוני העיף בו מבט לא מרוצה. "לא הייתי אומר את זה. לא מדובר בשתי כנופיות ילדים שזורקות עופרת זו על זו. המשטרה מעורבת כאן, ואנחנו מתעסקים עם כנופיית אופנוענים מוכרת ומנוהלת היטב הכוללת יותר ממאה וחמישים מועדונים בארצות הברית ועוד כמה בקנדה. זה לא יהיה קל, אבל מוכרחים לעצור את זה."

פחד היה מעורר מוטיבציה רציני. משפחת מרסלו בהחלט הייתה גדולה מספיק כדי להשפיע, במקרה הזה.

"לא, כנראה לא קל," לוסיאן הסכים, "אבל מה כן קל?"

"אני רוצה לסיים עם זה," אביו אמר בטון עצוב. "בואו נשב ונכין רשימת שמות. החשובים ביותר. אנחנו יכולים בקלות לארגן פגישה עם נשיא המועדון ועם כל מי שירצה שיהיה שם."

"ואם לא יתייחסו ברצינות ל... עצה שלך?" לוסיאן שאל.

"נתחיל למחוק שמות עד שבסוף הם יתייחסו אליה ברצינות," דנטה השיב בשם אביו.

פשוט, לא?

רק לעיתים נדירות ביותר הדברים באמת היו פשוטים.

עוד על הספר

  • תרגום: מיטל ירקוני
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: אפריל 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 364 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 4 דק'

ניתן לרכישה גם במארז

הפמיליה 2 - לוסיאן מרסלו בת'אני כריס

פרק 1

לוסיאנו גרובאטי בן השמונה השתופף נמוך וקיווה שלא רואים אותו עומד ליד המכולה של המסעדה בסמטה החשוכה. נראה היה לו שהכביש והמדרכה עמוסים הערב, ובכל זאת הוא הסתכן. זה היה המקום הטוב ביותר למצוא בו אוכל על אף הסכנה. יותר מפעם אחת שמע צעקות בוקעות מבית העסק. הוא ברח כשזה קרה.

בסמטה היו ריחות נוראיים של זבל ושל מוות, אבל היא הייתה חמימה והגג המשופע סיפק מקלט מהרטיבות ששררה באביב בעיר. היה גם חם יותר באופן יחסי בגלל פתחי האוורור של המסעדה.

בקרוב יהיה בן תשע.

לא כך דמיין שיחגוג את ימי ההולדת שלו. כמה ימי הולדת חלפו מאז מצא את עצמו ברחוב?

לוסיאנו הרים את כף ידו המלוכלכת והחל לספור את העונות שבאו והלכו. אביב, סתיו, חורף, קיץ. הוא ספר כל עונה פעמיים. שנתיים. זה פרק זמן ארוך מאוד לילד קטן להיות ברחובות ניו יורק, לחפש אוכל בסמטאות ולהיאבק בדרי רחוב אחרים בניסיון למצוא מחסה בטוח לישון בו.

לוסיאנו לא הכיר חיים אחרים. לפחות האוויר היה חמים והוא לא רעד הלילה.

"אתה רעב, ילד?"

הקול בקע משום מקום. היה זה קול עמוק ואפלולי, קולו של גבר. הוא גם היה מוכר באופן מעורפל. הוא דיבר איטלקית, לא אנגלית, אף שלוסיאנו הבין את שתי השפות. עיניו של לוסיאנו התרחבו ופחד הציף את איבריו. הוא סרק במבטו את הכניסה לסמטה כדי לראות אם מישהו החליק פנימה בלי שהבחין בו כשלא עמד על המשמר.

כמה מטומטם הוא יכול להיות?

לוסיאנו העיף מבט מעבר לכתפו ובהה בעיניו הירוקות של האיש, שכרע על ברכיו כדי להביט בעיניו. ניחוח חמים ומתקתק הסתנן מבעד לריח המפולפל של מי הקולון שלו. בחליפתו הנקייה והמגוהצת, האיש נראה ללוסיאנו הקטן והמלוכלך כמעט מלכותי. אפילו הנעליים שלו נצצו בסמטה הטחובה. האיש הושיט לו חבילה.

"קח את זה."

לוסיאנו היסס. "לא, תודה."

"זה לא יפגע בך, מבטיח. יש פה עוגיות. עוגיות שוקולד־צ'יפס טריות מהתנור, מהסוג האהוב עליי ביותר."

לוסיאנו סירב לקחת את החבילה והיה שרוי במלחמת מבטים עם הזר, מרגיש כאילו העיניים הנעוצות בו עורכות חיפוש ויזואלי. האיש הושיט את ידו ובזהירות רבה שהפחידה אותו הסיט קצוות שיער סוררת ממצחו של לוסיאנו.

לוסיאנו נרתע כמו עכבר מבוהל וגבו נתקע בפח זבל. האיש הזעיף פנים.

"לא אפגע בך, ילד. בחיים לא אוכל לפגוע בך." מה האיש רצה ממנו? "מה שמך?" האיש שאל באיטלקית.

לוסיאנו ייבב. "בבקשה, אל תפגע בי."

"אמרתי שלא אפגע בך. מה שמך, ילד?"

"לוסיאנו."

"ושם משפחתך?" לחץ בעדינות, "בבקשה, תאמר לי מה השם שהעניק לך אביך."

לוסיאנו נענע בראשו בפראות. הוא ידע שאסור לו לספר את זה לאף אחד, לעולם. אימו הייתה נחושה לגבי זה. את שם משפחתו אסור לו לבטא בקול, זה מסוכן. יש אנשים שיכולים לפגוע בו אם ידעו מאין בא, כך אמרה.

האיש נאנח ושפשף את המצח. "אז תגיד לי כמה זמן אתה חי ככה?" לוסיאנו הרים שתי אצבעות. האיש התכווץ. "ואימך?"

"היא אמרה לי להסתתר."

"כמובן." האיש נעמד וניער את שולי מכנסיו. "חשבת שאתה זהיר, ילד, אבל הבחורים שלי ראו אותך מחטט כאן בפחים יותר מפעם אחת. המסעדה הזאת שלי, אתה מבין? הם לא הבריחו אותך מכאן רק מפני ששמעו אותך ממלמל באיטלקית. כשתיארו לי אותך... הייתי צריך לראות בעצמי."

לראות מה?

לוסיאנו לא הצליח להמשיך לשמור על קשר עין עם האיש. המבט השתנה, החיפוש הפך לעצבות ולרחמים. "בבקשה, אדוני, אם אבטיח לא לחזור לכאן יותר תיתן לי ללכת?"

"לא."

"מ־מה? למה?"

"הכרתי את אבא שלך. הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא היה מתאכזב מאוד לו הייתי נותן לך להמשיך ככה."

לוסיאנו אילץ את עצמו לבלוע את הטעם הרע שהחל להיווצר בפיו. "אבא שלי?"

"שמי אנטוני. כמו אבא שלך, גם אני הייתי קאפו, ראש צוות במשפחה. עכשיו אני הבוס. הבוס, ילד. אתה מבין את המשמעות של זה?"

זיכרונות עמומים בעבעו ועלו אל פני השטח. מילים מגברים שלוסיאנו לא הכיר היטב, אבל הוא ידע שאביו אחד מהם. לה קוזה נוסטרה. הפמיליה. אימו הייתה גומה, הפילגש של אביו.

אנטוני שוב דיבר, מעורר את הילד ממחשבותיו. "ידעתי על אימך, אבל לא ידעתי עליך עד לאחר מה שקרה, ועל כך אני מצטער."

"מאמא?" לוסיאנו הצליח לשאול.

אנטוני הנהן פעם אחת וחייך חיוך מלא כאב. "אתה רוצה לישון במיטה הלילה, לוסיאנו?"

"אני..." האם אפשר לבטוח באנטוני הזה?

"יש לי שני בנים," אנטוני המשיך, קולו מתרכך, "דנטה וג'ובאני. דנטה חגג את יום הולדתו השמיני לא מזמן. ג'יו בן שש, כמעט שבע. אני בטוח שהם ישמחו להכיר אותך ולשחק עם מישהו חדש."

"היא אמרה לי להסתתר," לוסיאנו אמר בשקט, צריך שהאיש יבין זאת, "לא כדאי."

"אתה כבר לא צריך להסתתר, בסדר? גירשתי את הגברים שפגעו באימא ובאבא שלך. אני הבוס, זוכר?"

"בוס," לוסיאן חזר אחריו.

"מיטה?" אנטוני שאל שוב.

"בבקשה."

חיוכו של אנטוני התרחב. שני גברים הופיעו בסמטה, מסתירים את מעט האור ששרר ברחוב הצר. אחד החזיק שמיכה, השני עמד דומם, זרועותיו שלובות על חזהו. אנטוני הקיש באצבעותיו והאיש עם השמיכה התקרב והגיש אותה. אנטוני כיסה את לוסיאנו בשמיכה בלי לומר מילה.

"רוצה שאקח אותו, בוס?"

"לא," אנטוני אמר באסרטיביות, בקושי מעיף מבט באיש, "אגדל אותו כבני מעכשיו. אני אקח אותו."

בני.

לפני שלוסיאנו הספיק לומר מילה נוספת, אנטוני הרים אותו כאילו אינו שוקל כלום. באופן אינסטינקטיבי הוא כרך את זרועותיו סביב צווארו של האיש ואת רגליו סביב מותניו. אנטוני שחרר נשיפה רועדת קלות אך לא אמר דבר על הריח של הילד או על הלכלוך שהכתים את חליפתו המהודרת. "מעתה והלאה נקרא לך לוסיאן. לוסיאן מרסלו. אתה מבין?"

לוסיאן הנהן. "סי."

"בוא נלך הביתה, לוסיאן. אשתי מחכה כבר הרבה זמן לפגוש אותך."

* * *

לוסיאן התעורר בבהלה. זיעה כיסתה את עורו וניקדה את חזהו העירום. עיניו נאבקו להסתגל לחשיכה ששררה בחדר, אבל לא נדרש לו זמן רב להיזכר היכן הוא נמצא, או למקום המוכר להפיח תחושת נוחות בשריריו הכואבים בעזרת הזיכרונות השונים.

לא לעיתים קרובות חלם על הלילה ההוא בברוקלין. כבר לא. לפעמים הוא היה מתגנב לראשו, והוא לא היה מצליח לשחרר את זה. הזיכרון עצמו לא היה סיוט. אנטוני הציל אותו מהרחובות, העניק לו בית, אחים, אימא ואבא, הוא היה הדבר הטוב ביותר בשביל לוסיאן. כל הדברים האחרים סביב הלילה ההוא, הדברים שקרו לפני כן... אלה היו חומר לסיוטים עכשיו.

לוסיאן שחרר נשיפה כבדה והעביר את אצבעותיו בשערו בעודו מזדקף במיטתו הישנה. ככל שניסה, לא הצליח לחשוב על סיבה טובה שבגללה חלם על הלילה ההוא. הוא לא חשב על הוריו הביולוגיים לאחרונה.

היו לו הורים עכשיו, והם אהבו אותו מאוד. לא חסר ללוסיאן דבר כשגדל בבית משפחת מרסלו, אף שישן חודש שלם בארון לפני שהתחיל להרגיש בנוח בחדר השינה החדש והגדול שלו. היסוסו לבטוח באנטוני או בססיליה, אימו המאמצת של לוסיאן, שבר את ליבם, אבל הם נתנו לו זמן ומרחב עד שיהיה מוכן לאהבה, לתמיכה ולדאגה שהעניקו לו.

אחיו החדשים היו ידידותיים ביותר, וכנראה גם המפחידים ביותר. מצחיק ככל שהדבר ייראה כיום, שני הבנים, שהיו מלאי רוח שטות, אנרגיה ואין־סוף קללות באיטלקית, הפחידו מאוד את לוסיאן. הם אהבו לשחק פרוע אז, לא פחות מכפי שאהבו לשחק פרוע בבגרותם. מבחינה פיזית דנטה היה הגדול ביותר מבין שלושת האחים מרסלו, אף שלוסיאן היה כעת גבוה ממנו בכמה סנטימטרים. ג'ובאני, שבני משפחתו וחבריו כינו אותו ג'יו, היה ללא ספק החכם והערמומי מבין השלושה, תמיד הכניס אותם לצרות ולאחר שנתפסו היה מצליח להיחלץ מהן.

ללוסיאן היו זיכרונות טובים מילדותו המאוחרת. אנטוני וססיליה נתנו לו הכול, את כל מה שאבד לו, וגם את הדברים שלא היו לו לפני מות אימו.

מעולם לא הסתירו ממנו את האמת.

אימא שלו, שאותה העריץ, הייתה הפילגש של אביו. הוא אהב אותה, אך לא היה מוכן להתחתן איתה או לעזוב את אשתו עבורה. אחרי הכול, נישואים היו לנצח בעולמם. הסיבה לנישואים לא תמיד הייתה אהבה, ונישואיו של אביו בהחלט לא היו תוצאה של אהבה.

ג'ון גרובאטי התחתן עם אשתו מפני שכך נקבע בהסכם בין אביו לאביה של אשתו. אשתו, קייט, הייתה אישה נוראית ואכזרית. היא שיקרה לאביה לגבי אביו של לוסיאן, סיפרה לו שהתייחס אליה באכזריות, שהכה אותה, שלא חלק איתה את מיטתה מפני שהיה עסוק מדי במיטתה של אחרת.

הסעיף האחרון לא היה שקר מוחלט.

מיותר לציין כי היו תוצאות לפעולותיו של ג'ון. הבוס לא היה צריך לקבל רשות לחסל, לא משנה במי מדובר.

"פאק," לוסיאן קילל בשקט, מעיף מעליו את השמיכה ומניח את כפות רגליו על רצפת העץ הקרה. "לעזאזל."

לא היו אלה הזיכרונות או הדברים שעליהם רצה לחשוב הלילה. בשבת האחים מרסלו תמיד ישנו אצל הוריהם, וכל המשפחה הייתה הולכת יחד למיסת יום ראשון בכנסייה. אימא שלהם תמיד הכינה ארוחת בוקר ענקית ולאחר מכן הלכו לכנסייה ובילו את שארית היום יחד, מקנחים בארוחת ערב משפחתית ובכמה משקאות. זה היה מנהג שהתחיל כאשר הבן הראשון יצא מהבית והמשיך גם לאחר שהאחרון יצא. לא היו עסקים בימי ראשון, אבל גם לא היה זמן למנוחה.

שק האגרוף של לוסיאן, שעליו הוציא את תסכוליו עד שהיה מותש מכדי להחזיק את עיניו פקוחות, לא היה כאן איתו. הוא חיטט בשידה הצמודה למיטתו בתקווה שאימו לא נפטרה מהמגזינים שהחביא שם.

מובן שססיליה נפטרה מהם.

לוסיאן הופתע מכך שלא נזפה בו לאחר שמצאה אותם.

מרוגז יותר מכפי שהיה קודם לכן, לוסיאן קם מהמיטה הזוגית, הרים את מכנסי הטרנינג שזרק על הרצפה מוקדם יותר ולבש אותם. משם החל את מסעו הדומם בקומה העליונה של הבית בן שלוש הקומות, כפי שעשה פעמים רבות בעבר. במקרים שבהם שום דבר בחדרו הישן לא הצליח להרגיע אותו, היה מוצא משהו במשרדו של אביו. אחרי הכול, גם אנטוני אהב ויסקי וסיגרים. מלבד זאת, לוסיאן בן העשרים ושבע לא נטה להפגין איפוק כאשר רצה משהו, בדומה לכל הגברים במשפחתו.

אולי זה היה משהו של בני מרסלו.

לוסיאן נכנס למשרדו של אביו, עדיין מסוחרר מהחלום הסוער, ומצא משהו שלא ציפה למצוא. אנטוני ישב ליד השולחן ומזג לכוס מהקנקן המלא בנוזל ענברי, בעוד דנטה היה שרוע על ספת עור והנהן בעקבות משהו שאביו אמר לפני בואו של לוסיאן.

אנטוני בקושי הרים את מבטו מהכוס. "אין לך בגדים ללבוש?"

לוסיאן משך בכתפיו. היה זה חסר חשיבות מבחינתו אם הוא היה עירום למחצה. "לא חשבתי שמישהו ער."

"אני מקווה שהבאת איתך משהו יפה יותר ללבוש לכנסייה בבוקר ממכנסי הטרנינג האלה והג'ינס שאתה אוהב. אימא לא תהיה מרוצה אם תלבש שוב את הג'ינס הכהה לכנסייה, לוסיאן."

דנטה פלט נחירה שקטה. "אימא מוודאת שהוא לבוש היטב. יש לו בארון שש חליפות 'ארמאני' חדשות בתפירה אישית ואני חושב שהיא שלחה כמה נוספות לכאן כדי שלא יוכל להעמיד פנים ששכח את שלו בדירה."

טוב, השיחה הזאת לא הלכה לשום מקום. "ופנקולו," לוסיאן מלמל, מבהיר לאחיו שהוא יכול ללכת להזדיין. "רד ממני. זה לא נורמלי ללבוש חליפה כל יום בשבוע, בסדר? אני לובש חליפה מיום שני עד שבת. ביום ראשון אני יכול ללבוש מה שבא לי."

"טוב להתלבש בצורה הולמת," אביו העיר, "ושמור על הפה שלך."

"שיהיה."

"למה אתה ער?" אנטוני שאל והניח את הכוס על השולחן.

עצביו של לוסיאן התרופפו תחת עיניהם הבוחנות של אחיו ושל אביו. "לא יודע. משהו העיר אותי, אולי איזה רעש. איפה ג'יו?"

לא היה זה אופייני לאביו לשבת לפגישה עם אחד האחים בלי להזמין את היתר. לוסיאן לא אהב את זה. דנטה נופף בידו בתנועה מבטלת.

"הוא ישן, אחרי כל המשקאות ששתה לפני שזחל למיטה."

מזווית עינו לוסיאן ראה את אביו מתכווץ ברתיעה. זה לא היה בדיוק סוד שלצעיר מבין האחים יש בעיות ורובן היו קשורות באהבתו לאלכוהול. והוא אהב את המשקאות החזקים. הוא היה הצעיר במשפחה ולכן התאפשר לו קצת מרחב תמרון, אבל לוסיאן ידע שאנטוני במרחק יריקה מלשלוח את בנו למוסד גמילה מחוץ למדינה כדי להתאפס. "זה היה רע?" לוסיאן העז לשאול.

"הוא לא נהג הביתה, ובא לכאן כדי ללכת עם כולנו לכנסייה מחר," אנטוני השיב, "אז טוב יותר מאשר השבוע שעבר."

"אולי כדאי שאני אשים עליו עין."

"לא, אל תעשה כלום," דנטה אמר באסרטיביות. "עוד לא. תן לו הזדמנות לסדר את העניינים בעצמו."

לוסיאן העיף מבט באביו, שואל בדממה אם זה גם מה שהוא רוצה. אנטוני לא אמר דבר, רק משך בכתפיו, הרים שוב את הכוס ולגם מהוויסקי.

"אני רק אומר שאני יכול להשגיח עליו קצת יותר מקרוב, זה הכול."

"בטח." אנטוני הנהן. "אבל איך זה יעזור, לוסיאן? עד כה הוא דאג להרחיק את הבעיות מהעסקים. אני מקווה שישמור את המצב כפי שהוא. אם לא..."

לוסיאן הזעיף פנים. "אבל – "

"אבל כלום. הוא בן עשרים וחמש, כמעט עשרים שש, כבר לא ילד."

כן, אבל ג'יו עדיין היה אחיו הצעיר. לוסיאן העיף מבט בשעון האורלוגין המהודר שבפינת המשרד. השעה הייתה אחרי שתיים לפנות בוקר. הוא היה סקרן לגבי הסיבה לפגישה בשעת לילה כה מאוחרת במשרדו של אנטוני, פגישה שלא כללה אותו או את ג'יו וכנראה הייתה קשורה בעסקים באופן כזה או אחר.

אין עסקים בימי ראשון. זה היה כלל.

ממש כמו להתלבש היטב, הדעה הרווחת בציבור לא הייתה פקטור. גם אם היו ברשימת משפחות הפשע המאורגן הגדולות בצפון אמריקה, בעלות השפעה נרחבת בעולם סחר הסמים והנשק. שלא לדבר על סחיטה, על הברחה, על הימורים, על הלבנת כספים... הרשימה הייתה ארוכה.

למעשה, היו כמה כללים. בהיותם איטלקים, המשפחה, הקוזה נוסטרה, הייתה הכול בשביל בני מרסלו.

משפחה, כבוד, אלוהים.

לה פמיליה, אונורה, דיו.

חמדנות. כסף. עסקים.

היה צריך לטפל בכול בצורה מכובדת. הנראות הייתה חשובה. המשפחה הייתה הכול. הייתה ציפייה גם לגאווה ולחוסר פחד. הסינדיקטים והאויבים למדו לצפות גם לחוסר רחמים כאשר הרגיזו בן מרסלו. היה עליהם לשמור על קור רוח בכל סיטואציה שאליה נקלעו. לעולם לא לצאת מהבית בלי אקדח. אין לדבר עם שוטרים ואין להתרועע איתם או לבטוח בהם.

לוסיאן כבר ידע איך להשתמש באקדח כשהיה בן שתים־עשרה. בגיל שלוש־עשרה פירק והרכיב מחדש כלי נשק. כילד ידע שהמרתף ועליית הגג הם מקומות בהם אסור לו לשחק ולחקור, מפני שלאביו יש אוסף של אקדחים לא חוקיים באחד ומשלוחים הולכים ויוצאים של סמים באחר.

הם לא היו אנשים טובים. לוסיאן לא רצה להיות איש טוב, אבל הוא היה גאה במשפחתו. הם פשוט היו מי שהם. "עסקים ביום ראשון, פאפא?" הוא הניד בראשו לעבר השעון.

אנטוני הזעיף פנים מאחורי שולחן העבודה. "לא הייתה לי ברירה. שב, אנחנו יכולים לדבר עכשיו. רק אל תספר לססיליה."

הוא עשה כפי שנאמר לו, נשען על המשענת הגבוהה של הכיסא שתמיד ניצב מול שולחן העבודה של אביו. "אתה רוצה שאלך להעיר את ג'יו?"

"לא, הוא בטח עדיין שיכור מדי כדי להפנים את הרצינות של כל זה, לעזאזל. אדבר איתו אחרי המיסה."

לוסיאן הזדקף בכיסאו. המילים האלה לא ניבאו טובות. "מה קורה?"

"אתה יודע, הייתי שמח אם היית מפסיק לסמן את העור שלך בקעקועים הנוראים האלה."

לוסיאן משך בכתפיו וגיחך. היו לו קעקועים רבים וכולם היו חשובים בדרכם. הקעקוע החדש ביותר כיסה את החזה שלו מצד אחד של עצם בריח לצד השני בכיתוב אלגנטי: 'הדבר הזה שלנו'. זה היה למעשה קוזה נוסטרה באנגלית. אביו הביט בסלידה בקעקועיו כאדם שאיננו מחבב דיו, אבל רק לעיתים נדירות ביותר אמר משהו על כך. הביטוי הווקאלי לאכזבתו היה דבר חדש.

לוסיאן הביט מעבר לכתפו והרים גבה בכיוונו של אחיו, תוהה מה, לעזאזל, קורה עם אביו הלילה. דנטה הזדקף על הכורסה, רצינות מקדירה את תווי פניו הידידותיים. לא שדנטה היה ידידותי במיוחד כלפי מישהו מחוץ למשפחה ולעסקים.

"הנושא שעל הפרק הלילה הוא להיטפל ללוסיאן?" לוסיאן שאל בסרקסטיות.

"אתה יכול לכסות אותם לפחות," אנטוני אמר, מתעלם מההערה של בנו. "אם ג'יו יעשה קעקוע נוסף על הצוואר במקום שאראה כאשר הוא ילבש חולצה מכופתרת, אשרוף אותו בסכין ובמבער. נראה אם יאהב את הכאב הזה."

לוסיאן נרעד, אבל הסתיר את זה היטב. אנטוני לא היה טיפוס של איומי סרק, גם לא כאשר כוונו לאחד מבניו.

"אני אירגע עם הקעקועים," לוסיאן אמר כדי לרצות את אביו.

"תעשה את זה."

או שפשוט אשאר תמיד לבוש כדי שלא תראה אותם, חשב. "אז מה קורה?"

אנטוני גמע את שארית תכולת הכוס לפני שהחל לדבר. "בערך עשר דקות לאחר חצות היה קרב יריות בין הרשויות לכנופיית האופנוענים 'בני גיהינום', שעליה אני פוקח עין כבר זמן מה."

לוסיאן ללא ספק גילה עניין עכשיו. "מה?"

"מחוץ לקזינו שלי."

לעזאזל. "זה מגוחך."

אנטוני הנהן בחטף, כעס מעיב על פניו. "העסקים שלהם לא מפריעים לי. אפשרתי להם לעשות שטויות בטריטוריה שלי כי הם לא הפריעו לי. הם משלמים מס יפה לקאפו כדי שישמור על השקט ויתאפשר להם להמשיך לעשות את מה שהם עושים, ממש כמו כל סוחר סמים ונשק שעובד בטריטוריה שלי. הם נוהגים לפי הכללים. לא מצאתי בהם פגם."

"אבל?" לוסיאן דחק.

"אבל זה שונה," דנטה אמר, "זה מעמיד אותנו באור זרקורים שאנחנו לא זקוקים לו כרגע. את העסקים שלנו אנחנו עושים בשקט, והדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שיקשרו אותנו עם כנופיית אופנוענים הידועה בשפיכות דמים ובסחר בסמים."

"ואנחנו לא ידועים בדברים האלה?" לוסיאן שאל.

אנטוני צחק. "אנחנו חוטאים, אבל לפחות יש לנו טעם טוב בבגדים."

כן, הכסף אפשר להם את זה.

לוסיאן עדיין הרגיש כאילו לא נותנים לו את הסיפור כולו. "מה אני מפספס?"

"הם הגזימו הפעם." אנטוני נאנח, עייפות ניכרת בעיניו הירוקות. "המלחמה שהכריזו על משטרת ניו יורק בהחלט הורידה את המשטרה מהגב שלנו למשך תקופה, אבל זה רע, לוסיאן. זוג צעיר אסף חבר מהקזינו. היה להם תינוק במושב האחורי. המשפחה הצעירה נהרגה, וכן שלושה שוטרים וחבר כנופיה אחד."

שיט. בחילה גאתה בבטנו של לוסיאן כמו רעל. "אבא, אתה לא יכול להאשים את עצמך – "

"הם לא התמימים היחידים שנהרגו בגלל הבלגן שיצרה הכנופיה," אנטוני המשיך בטבעיות, "ובעוד כולנו מבינים שנזק משני הוא סיכון ומשהו שקורה לפעמים, ברור שהם לא יודעים מתי להפסיק. אני לא יכול לאפשר שהעסקים והמשפחה שלי ייפגעו מהבלגן שלהם."

"נגרום להם להפסיק," דנטה אמר, קם מהכורסה וניגש לעמוד ליד הכיסא של אחיו.

"מה, נעשה להם 'מונטריאול'?"

לפני שני עשורים משפחת פשע איטלקית במונטריאול, קנדה, התערבה במלחמה אזורית בין כנופיות יריבות כדי לשים סוף לשפיכות הדמים ולאלימות. באופן משונה, זה הצליח.

אנטוני העיף בו מבט לא מרוצה. "לא הייתי אומר את זה. לא מדובר בשתי כנופיות ילדים שזורקות עופרת זו על זו. המשטרה מעורבת כאן, ואנחנו מתעסקים עם כנופיית אופנוענים מוכרת ומנוהלת היטב הכוללת יותר ממאה וחמישים מועדונים בארצות הברית ועוד כמה בקנדה. זה לא יהיה קל, אבל מוכרחים לעצור את זה."

פחד היה מעורר מוטיבציה רציני. משפחת מרסלו בהחלט הייתה גדולה מספיק כדי להשפיע, במקרה הזה.

"לא, כנראה לא קל," לוסיאן הסכים, "אבל מה כן קל?"

"אני רוצה לסיים עם זה," אביו אמר בטון עצוב. "בואו נשב ונכין רשימת שמות. החשובים ביותר. אנחנו יכולים בקלות לארגן פגישה עם נשיא המועדון ועם כל מי שירצה שיהיה שם."

"ואם לא יתייחסו ברצינות ל... עצה שלך?" לוסיאן שאל.

"נתחיל למחוק שמות עד שבסוף הם יתייחסו אליה ברצינות," דנטה השיב בשם אביו.

פשוט, לא?

רק לעיתים נדירות ביותר הדברים באמת היו פשוטים.