אל מלא רחמים

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם" (תהילים ח", ג")

1947

היא עוד יכולה לעשות את זה.

אולי.

ענפי עצים קפואים הצליפו בפניה, אבל לא האטו אותה. היא יכולה לעשות את זה. היא יכולה. ימין שמאל ימין שמאל. פם פם פם פם.

רגליה טבעו בשלג, נחבטו בענפים עירומים. זה כאב, אבל אולי היה לה עוד סיכוי. המלחמה נגמרה, והשטח כבר היה... ידידותי? רוצי מספיק רחוק, מספיק מהר, ואולי עוד תצילי את עצמך! ואת הילדים. הכי חשוב.

ימין שמאל ימין שמאל. פם פם פם פם.

האוויר בער בריאותיה, וסלסילת הנצרים הקטנה, בה שכבו התאומים, הכבידה על ידיה, על כתפיה, על הגב. היא תיקנה את אחיזתה, הצמידה אותה לגופה ולפתה בה חזק יותר. צמוד לחזה, צמוד לנפשה.

פם פם פם פם. ימין שמאל. פם פם.

הזרועות כאבו. הידיים צרחו. אבל היא לא הקשיבה, לא ענתה לתביעות המנוחה של ידיה, רגליה, ריאותיה. אין זמן לזה. לא עכשיו. כרגע יש רק מטרה אחת: להגיע לקצה השני של היער. לברוח. לברוח.

בכוונה היא בחרה בנתיב הארוך יותר, המפותל יותר. בכוונה ויתרה על נתיב הפיתוי הקל, שהתאים יותר לנעליים הקלות שלה. ועכשיו היא היתה בין העלים הנוטפים לאדמה הקפואה, רצה לאט יותר ויותר, נזהרת מענפים חובטים ומשורשים מכשילים. אסור לה ליפול. אסור לה לעצור. מאחוריה...

אבל היא לא הביטה לאחור.

* * *

מאחוריה רדף המוות, חמוש ברובה ציידים משומן. הוא היה לבוש בכבדות, במגפי איכרים תפורים היטב, במכנסי צמר אפורים ובמעיל חורפי, מעור פרה גס. המוות התמצא ביער הזה פחות טוב ממנה, אבל עדיין מספיק כדי להבין לאן היא בורחת. הכביש. היא מנסה להגיע לכביש. הוא המשיך הלאה, מקלל את שלוש השנים האחרונות, בהן הזניח את האימונים היומיומיים וטיפח כרס איכרים.

מדי פעם הוא ראה הבזקי כותונת כחולים בין הענפים, וידע שהוא סוגר עליה. איך היא התחמקה ממני בכלל, מלכתחילה? הוא לא רצה להודות בתשובה. הוא לא רצה לחשוב בכלל. הוא היה המוות, ומטרתו היתה מוות, ושום דבר אחר לא שינה עכשיו. הוא ידע מה הוא צריך לעשות.

ימין שמאל ימין שמאל, פם פם פם פם.

המרדף נמשך...