הנפש הפועלת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנפש הפועלת

הנפש הפועלת

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: בית עקד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 64 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 4 דק'

גיל דלסקי

גיל דלסקי הוא ירושלמי מלידה ואב לשלוש בנות. את ה־. B.A בפסיכולוגיה ופילוסופיה סיים בהצטיינות.
במשך שנים רבות עסק בהנחיית קבוצות, מלמד קציני צבא על אופן התנהגותם במצבים ללא סמכות. כיום מתפרנס מעבודה כמורה דרך, מנחיל את אהבתו לעם ולארץ לכל אוזן שומעת.
פרסם ספר ילדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2002 בשם אז מה זה אלוהים? וספר שירה בהוצאת גוונים 2012 בשם שביל דק.

תקציר

 ״יותר ויותר פעמים בצאתו למרחבים היה מבחין בשלשה מיוחדת 911 .פעם אחר פעם. הוא היה משוכנע שיש טעם, לא ברור עדיין, להופעה חוזרת זו. על המרקע בבית הקפה תוכנית על אסון התאומים. למרבה הפתעתו חזרו המשתתפים פעמים רבות על תאריך — 9.11 או כפי שהם אומרים 11.9 .האסימון ירד מיד. פיגוע בסדר גודל של אסון התאומים עלול להתרחש אצלנו, כתפיו של דאלאס שחו. הוא מיהר להזמין אספרסו ארוך. הוא הזמין גם מיץ תפוזים טבעי. בנוסף שתה שתי כוסות מים עם קרח. ״מה ששתית יהיה לרפואה.״ בסיום תהליך מאסיבי זה, עדיין חש חרדה גדולה.״ מתוך ״דאלאס״ ״הוא זכר היטב את הידיים, שהושטו לו בדרכו; שהיוו תמרור ברור, שבמעמקי הביצה נובע מעיין. מעיין המביא מזור, נובע ואינו מכזיב. הוא ידע היטב ששוב לא יוכל להכחיש בפני עצמו שטעם לגימה, לגימות, ממימיו. אזי, היה מרגיש את רוח האלוהים המרחפת, מלטפת, משתרגת בין ובתוך עבותות הקיום הלוחצות. רק, שנטה לשכוח. נטה לשכוח תחת המכבש המצמיד אותו מטה, הגורם למבטו לטבוע בשולי, במדכדך, ביום יומי; והמכבש בשלו, מרדד כל שבב יופי, כל רעננות של אמת. משטח את ההתגלות לכדי אבק דרכים, את הנשגב לעיסה עכורה.״ מתוך ״אפילוג״ ספרו החדש של גיל דלסקי — 'הנפש הפועלת' מעלה במערך סיפוריו הקצרים שלל דמויות אקטיביות, חסרות מנוח ומלאות עניין. בשפה ישירה ובאור בוהק של מציאות ישראלית עכשווית, תוך תנועה בין ראליזם לראליזם פנטסטי גיבורי ספוריו של דלסקי מביעים את עצמתם הפנימית מול אפלה מאיימת. כוחות רוח וגוף במאבק קיומי הן על ציר החיים היומיומי והן בחיי המחלקה הסגורה במוסדות הטיפול הנפשי. הספר מציג אוסף רסיסי חיים, עשיר בדימויים, חריף, נוגע ומדוייק עד כאב. עוצמת יצירתו החדשה של דלסקי משליכה את הקורא לממדי סיפר חדשים ומרתקים. 
גיל דלסקי — ירושלמי מלידה, אב לשלוש בנות וסב לנכדה. סיים בהצטיינות את הBA  בפסיכולוגיה ופילוסופיה. עסק שנים רבות בהנחיית קבוצות — 'התנהגות במצבי סמכות ואי סמכות' לקציני צבא. כיום משמש כמורה דרך ומנחיל את אהבתו לעם ולארץ לכל אוזן קשבת.  ספריו — אז מה זה אלוהים?, ספר ילדים, הקיבוץ המאוחד, 2002 ;ספר שירה שביל דק, גוונים, 2012 ;משם לכאן סיפורת יפה, בית־עקד, 2019 ;מעמקים סיפורת יפה, בית־עקד, 2020 ,כלבלב בשדה האריות, בית־עקד, 2021

פרק ראשון

מיראז'

הוא לא צחק. זה יהיה מוגזם לומר. אבל ללא ספק הוא ישב שם כשחיוך גדול מרוח על פרצופו, גם עיניו אמרו שירה. בעצם הוא לא בדיוק ישב, אלא, היה שרוע על מצע רך של עלים מתחת לעץ האלון, שאהב, על פסגת הר הטייסים. משם היה יכול כמעט מבלי להזיז את הראש, לראות את הים מכסיף באופק ואת מרחבי ההרים מכוסי יערות האורנים, ממש לרגליו. הוא נהג לבוא לכאן עם תמר. איכשהו תמיד הם היו שם לבד, ולא משום שבמקום אין מבקרים. זה היה מעין הסכם כזה שהיה לנפתול עם גורם לא ידוע, אך רב השפעה. כשהם באים — אין מבקרים אחרים. הפעם הוא על ההר לבדו. בקרוב יחגוג שישים. התאריך עשה לו משהו, אבל הוא לא היה יכול למחוק את החיוך משפתיו. 'מילא...', חשב, 'אפשר לסמן V'.

באותו הרגע חלף ברעם מטוס סילון בשמיים. מיראז' זה היה שחצה במהירות את שדה הראיה. נפתול עקב אחריו עד שהתמזג באופן מושלם עם הרקיע מותיר רק הד קלוש, להתל באוזניים. משום מה, הוא חש סיפוק רב עם הופעתו של המטוס. הוא נזכר, איך לפני כחמישים שנה, הוא היה הילד היחיד בכפר שהצליח לטפס על האורן הענק. עכשיו, קם בבת אחת, רוצה לטפס על איזה הר, להתאמץ קצת, להזיע, אבל הוא כבר היה על ראש ההר.

בהחלטה פתאומית החל יורד במהירות לכיוון הוואדי. הוא קיפץ בין סלעים, דילג בין עצים, נשרט מקוצים. לאחר זמן מה הסתובב והחל לעלות במהירות בחזרה. כאשר הגיע לאלון, ידידו, צנח על מצע העלים היבשים. שתי ידיו כיסו את פניו. קולות חנוקים עלו מבין אצבעותיו, מעוף ציפורים נפרד מולו מן השמש השוקעת אל הים, שאף פעם אינו מפסיק להתנפץ אל החוף.

זיכרונות נזלו משתי עיניו, שם, על ההר. דמעות סרבניות שחנקו אותו מבפנים. עננים של חומר לא ידוע שאפפו אותו, עולים ממעמקי נשמת הילד שבו. העננים האלה, היו הגרועים מכול. הם ניצבו שם בפניו והסתירו לו את העתיד. גם את העבר הסתירו, כך שלאן שלא הביט ראה לא כלום. כמה הצטער על הבחור הצעיר הזה, שלחם בתהומות. כל זה פרץ עכשיו, כשהשמש מתעקשת לשקוע והאור הולך ונעלם מן הבריאה, אין איש יודע בוודאות לכמה זמן.

הלוואי, שתמר הייתה שם אתו, חשב. היו יושבים מחובקים ומתבוננים. וודאי הייתה מראה לו את יפי הלילה. כעת, הוא דווקא זקוק לאור, לחסד, לא למסתורין. קצה נפשו במסתורין. בכמה דרכי עקלתון לקחה אותו הווייה זו. לא פעם כמעט סיים את חייו. לפעמים, הוא חשב, יותר טוב היה לו מימש את ההזדמנויות האלה שהונחו, אז, לפיתחו. בימים ההם, ראה עצמו רב תושייה ובעל יכולת להיחלץ ממצבים בהחלט מסוכנים. אז, גם דבקה נפשו בבורא עולם. הוא ידע היטב, שבלעדי חסדיו כבר מזמן היו עצמותיו מקרקשות באיזה בור מצחין.

למה הכול עולה עכשיו, עשרות שנים אחרי הכול? למה זה לא מנחם אותו?

שבע צבאים ממין נקבה חלפו במרחק קטן ממנו, לא משגיחות בו. הוא הזדקף בזהירות רבה, אך תנועתו הספיקה. כל השבע נעצרו והפנו את מבטן כלפיו. ניכרה בהן המחשבה — לרוץ, כפי שכבר למדו מהניסיון שהכרחי, או להמשיך ולהתבונן, שכן מד הסכנה נראה נמוך. החוקר שבנפתול התעורר. כשידיו לצדי גופו הוא קם לאט ממקומו. הוא רצה לראות מתי הן תברחנה. כבר עמד על שתי רגליו. חלק מהן לחכו עשב, היתר התבונן בו. הפעם, כבר העיד הנענוע המהיר של הזנב הקצר על עצבנות גוברת והולכת. נפתול עשה צעד לקראתן והן כולן נעלמו במדרון החריף. "אני לא יכול להיות כל־כך נורא, אם הצבאים נותנים בי מידה של אמון", חשב.

הוא חזר לביתו בחשיכה גמורה. למרבה האכזבה תמר לא הייתה. רק עכשיו קרא את המסרון שלה בו נכתב שתחזור בעוד שעה. מלא מרץ שטף את הכלים, הבריק את הכיור ופנה לבשל תבשיל, שחלם עליו לפני יומיים. כשתמר הגיעה ניחוחות נהדרים אפפו את הבית. היא קפצה על צווארו והדביקה נשיקה על שפתיו. נפתול חיבק אותה ממושכות מנסה להיפטר מהחושך שדבק בו על הר הטייסים. כאילו חשש שתברח כמו צביה במדרון.

בזמן שאכלו סנטה תמר: "אולי תהיה קצת בעולם הזה."

"את עושה כלים..." השיב נפתול.

תמר הכינה עצמה לתהפוכות במצבו של הגבר שלה. היא הכירה אותו כנשר בשמים, אך גם כצל מהלך. היו פעמים שעיניו הכבויות דחקו לבוידם את ניצוצות החיות והשמחה. הוא ידע היטב איך להתחמק מהנורא. היה צורך בהורדת מהלך. מיומן החליק לתוך המהלך הרצוי . המציאות פרשה את ידיה וחיבקה אותו. הוא השתלב. לרגע נדמה היה שאין לו בכלל רצון חופשי, אולם, מהר מאד התברר שהוא רצה את מה שהוא עשה, והוא עשה את מה שהוא רצה. המציאות הייתה פתוחה בפניו, מזמינה, אבל הוא לקח רק את מה שהיא זימנה בפניו. מי שהיה צופה בעניין מבחוץ, היה אולי מעיד שראה אדם מדבר עם מלאכים. קרוב לוודאי שהיה צודק. רק שנפתול היה קורא לזה אחרת, הוא פשוט היה אומר שהוא בקצב.

אחר־כך, הגיע הזמן לשלם מס — עקרון בסיסי להבנת המציאות. בעוד רוחו דואה בעליונים הגיע גופו למצב של תשישות. הוא ישן מעט, אכל מעט, לא היה זקוק ליותר. המחסור שנבנה בגופו החל לתת את אותותיו. שילוב המהלכים שוב לא היה מושלם. היה צורך להוריד כמה הילוכים, אלא, שעכשיו הוא כבר לא היה קשוב. עשן הקטורת שהפיל את נדב ואביהו באוהל מועד מילא את נחיריו, הוא החל להשלות את עצמו שהוא חסין. שם נחתה במלוא עוצמתה חרב המס.

אמן המילים, החל שותק שתיקות מייסרות, חג בחלל הבית כסביבון לא מאוזן נוחת תמיד על הספה כתחנה סופית. התנועה הבלתי פוסקת מעוורת את העיניים, מעמעמת את חדות השכל. עדיין היה מסוגל להעלות בדל חיוך כהד לחיוכה האוהב של תמר. היא הכירה את הדינמיקה. מבעד לגחלים החצי כבויות נתקלת העין בשחור החידלון, זה מספיק. עכשיו, יאחז נפתול בציצית ראשו ובייסורים רבים יחל למשוך את עצמו למעלה, עוד ועוד קצת — וחוזר חלילה. יום אחד פשוט יקום ויתגלח, יכניס עצמו למקלחת מהבילה ויוציא את הראש החוצה מהחלון לראות האומנם קלו כבר המים. נקי הוא שב ונותן בה את מבט הגבר, נוגע בה. תמר ידעה — נפתול חוזר.

הייתה זו עווית חיוכו של המוות, שהשליכה את שמיכת הצמר מן המיטה. זו המיטה אליה זחל נפתול כשריתקה אותו אליה בעבותות, זו המיטה, שכשמשון, ביתק את אסוריה — קם, מצליח לחמוק מהכשת הנחש. תשואות ההמונים במגרשים, האימה שבמלתעות כריש, צפירתה הקולנית של המכונית מאחוריך — אולי, כל אלה הם בעצם אחד: ניסיון להתרחק ממנו, מהדבר היחיד שאין לברוח ממנו כלל. לכן כולם רצים כל הזמן, רצים את חייהם ללא הפסקה, זה יוצר אשליה נעימה מאין כמוה. אשליה של חיים. הוא טיפס מבין החורבות לגלות שזה אפשרי, לגלות בשמחה שטפח מצטרף לטפח, עד שלבסוף יסוד נוצק. הוא מצא יכולת שקטה לחוש את זרימת החיים, כפי שהיא מתגבהת לקראתו. לשחות, לצוף, לפעמים לצלול. נשמתו שנסדקה, התבוננה. דווקא היכולת להסתופף באזורים אלה, ללא מורא מהעצירה המוחלטת, מאפשרת מגע עם האמת שביסוד הדברים — אמת, שמטבע הדברים היא חבויה, אפופת ענן בריא של מסתורין. אמת, שכאשר תצא לאור יהיה בה משום כיפוף חרבות הצדק, שכול מי שמדמה שהוא ראוי לשמו, מניף אל השמים.

לימים, ישב תחת עץ תמר שצמח בוואדי הקטן שבהרי ירושלים, והרתיח מים לקפה על מדורה שהתקין. הוא לא יכול היה לשכוח את העבודה. היא הייתה מפרכת. איש לא ידע את מועד סיומה. בועות, בועות קלות נראו לפניו. הן עלו מהמוקד והתפשטו בחלל כמניפה. צבען הסגלגל הותיר את המתבונן בהן פעור פה. המניפה הייתה למגן מפני האכזריות היתרה, מפני ההתגוננות היתרה, מגן מפני שלל העקיצות. "לא פיללתי למתיקות כזו", חשב בלבו.

הוא הרגיש שמחה שקטה מתגנבת במעלה גבו, חש שבעל הבית נתן לו קצת זמן למנוחה. הוא ידע היטב שיש מי שמצפים להרבה יותר. אף על פי כן, מנוחה בעיתה היא מהיסודות המרכזיים של חיים בריאים. נפתול הרכין את ראשו ושתק. במרחק, חוט אדום דקיק נמשך בין עפרות הארץ לבין עבי הלילה המאיימים. הצפרדעים הפסיקו לקרקר. חיות הטרף כנסו את זנבותיהם בין הרגליים. קופים התכווצו אל בין הענפים. דגים חיפשו מסתור במים עמוקים. בני האדם הגבירו את קול הטלוויזיה עד כדי צעקה. אימהות הלכו שוב ושוב לבדוק אם התינוקות נושמים. ואז זה קרה, אבל אף אחד לא היה שם. אף אחד לא היה שם עם לב פתוח לקלוט. האדמה התהפכה ופנתה לישון עוד כמה מאות שנים, עד שיבשילו התנאים שנית.

כשהשמש עמדה ברום השמים, נשען על הגזע המחוספס של הזית העתיק שבגינתו, הניח את רגליו על רגבי האדמה החמים, מפקיר את פניו לרוח הקלה שתמיד נשבה. או אז, הייתה תמר ניגשת בשקט, מתיישבת לידו, משעינה את פלג גופה העליון על חזהו הרחב: "תראה, שפירית", רומזת.

הבזק טורקיז באוויר, משק כנפיים המסתחררות במהירות.

נפתול הביט מהורהר, "מחר שבת," אמר.

 

גיל דלסקי

גיל דלסקי הוא ירושלמי מלידה ואב לשלוש בנות. את ה־. B.A בפסיכולוגיה ופילוסופיה סיים בהצטיינות.
במשך שנים רבות עסק בהנחיית קבוצות, מלמד קציני צבא על אופן התנהגותם במצבים ללא סמכות. כיום מתפרנס מעבודה כמורה דרך, מנחיל את אהבתו לעם ולארץ לכל אוזן שומעת.
פרסם ספר ילדים בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2002 בשם אז מה זה אלוהים? וספר שירה בהוצאת גוונים 2012 בשם שביל דק.

עוד על הספר

  • הוצאה: בית עקד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 64 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 4 דק'
הנפש הפועלת גיל דלסקי

מיראז'

הוא לא צחק. זה יהיה מוגזם לומר. אבל ללא ספק הוא ישב שם כשחיוך גדול מרוח על פרצופו, גם עיניו אמרו שירה. בעצם הוא לא בדיוק ישב, אלא, היה שרוע על מצע רך של עלים מתחת לעץ האלון, שאהב, על פסגת הר הטייסים. משם היה יכול כמעט מבלי להזיז את הראש, לראות את הים מכסיף באופק ואת מרחבי ההרים מכוסי יערות האורנים, ממש לרגליו. הוא נהג לבוא לכאן עם תמר. איכשהו תמיד הם היו שם לבד, ולא משום שבמקום אין מבקרים. זה היה מעין הסכם כזה שהיה לנפתול עם גורם לא ידוע, אך רב השפעה. כשהם באים — אין מבקרים אחרים. הפעם הוא על ההר לבדו. בקרוב יחגוג שישים. התאריך עשה לו משהו, אבל הוא לא היה יכול למחוק את החיוך משפתיו. 'מילא...', חשב, 'אפשר לסמן V'.

באותו הרגע חלף ברעם מטוס סילון בשמיים. מיראז' זה היה שחצה במהירות את שדה הראיה. נפתול עקב אחריו עד שהתמזג באופן מושלם עם הרקיע מותיר רק הד קלוש, להתל באוזניים. משום מה, הוא חש סיפוק רב עם הופעתו של המטוס. הוא נזכר, איך לפני כחמישים שנה, הוא היה הילד היחיד בכפר שהצליח לטפס על האורן הענק. עכשיו, קם בבת אחת, רוצה לטפס על איזה הר, להתאמץ קצת, להזיע, אבל הוא כבר היה על ראש ההר.

בהחלטה פתאומית החל יורד במהירות לכיוון הוואדי. הוא קיפץ בין סלעים, דילג בין עצים, נשרט מקוצים. לאחר זמן מה הסתובב והחל לעלות במהירות בחזרה. כאשר הגיע לאלון, ידידו, צנח על מצע העלים היבשים. שתי ידיו כיסו את פניו. קולות חנוקים עלו מבין אצבעותיו, מעוף ציפורים נפרד מולו מן השמש השוקעת אל הים, שאף פעם אינו מפסיק להתנפץ אל החוף.

זיכרונות נזלו משתי עיניו, שם, על ההר. דמעות סרבניות שחנקו אותו מבפנים. עננים של חומר לא ידוע שאפפו אותו, עולים ממעמקי נשמת הילד שבו. העננים האלה, היו הגרועים מכול. הם ניצבו שם בפניו והסתירו לו את העתיד. גם את העבר הסתירו, כך שלאן שלא הביט ראה לא כלום. כמה הצטער על הבחור הצעיר הזה, שלחם בתהומות. כל זה פרץ עכשיו, כשהשמש מתעקשת לשקוע והאור הולך ונעלם מן הבריאה, אין איש יודע בוודאות לכמה זמן.

הלוואי, שתמר הייתה שם אתו, חשב. היו יושבים מחובקים ומתבוננים. וודאי הייתה מראה לו את יפי הלילה. כעת, הוא דווקא זקוק לאור, לחסד, לא למסתורין. קצה נפשו במסתורין. בכמה דרכי עקלתון לקחה אותו הווייה זו. לא פעם כמעט סיים את חייו. לפעמים, הוא חשב, יותר טוב היה לו מימש את ההזדמנויות האלה שהונחו, אז, לפיתחו. בימים ההם, ראה עצמו רב תושייה ובעל יכולת להיחלץ ממצבים בהחלט מסוכנים. אז, גם דבקה נפשו בבורא עולם. הוא ידע היטב, שבלעדי חסדיו כבר מזמן היו עצמותיו מקרקשות באיזה בור מצחין.

למה הכול עולה עכשיו, עשרות שנים אחרי הכול? למה זה לא מנחם אותו?

שבע צבאים ממין נקבה חלפו במרחק קטן ממנו, לא משגיחות בו. הוא הזדקף בזהירות רבה, אך תנועתו הספיקה. כל השבע נעצרו והפנו את מבטן כלפיו. ניכרה בהן המחשבה — לרוץ, כפי שכבר למדו מהניסיון שהכרחי, או להמשיך ולהתבונן, שכן מד הסכנה נראה נמוך. החוקר שבנפתול התעורר. כשידיו לצדי גופו הוא קם לאט ממקומו. הוא רצה לראות מתי הן תברחנה. כבר עמד על שתי רגליו. חלק מהן לחכו עשב, היתר התבונן בו. הפעם, כבר העיד הנענוע המהיר של הזנב הקצר על עצבנות גוברת והולכת. נפתול עשה צעד לקראתן והן כולן נעלמו במדרון החריף. "אני לא יכול להיות כל־כך נורא, אם הצבאים נותנים בי מידה של אמון", חשב.

הוא חזר לביתו בחשיכה גמורה. למרבה האכזבה תמר לא הייתה. רק עכשיו קרא את המסרון שלה בו נכתב שתחזור בעוד שעה. מלא מרץ שטף את הכלים, הבריק את הכיור ופנה לבשל תבשיל, שחלם עליו לפני יומיים. כשתמר הגיעה ניחוחות נהדרים אפפו את הבית. היא קפצה על צווארו והדביקה נשיקה על שפתיו. נפתול חיבק אותה ממושכות מנסה להיפטר מהחושך שדבק בו על הר הטייסים. כאילו חשש שתברח כמו צביה במדרון.

בזמן שאכלו סנטה תמר: "אולי תהיה קצת בעולם הזה."

"את עושה כלים..." השיב נפתול.

תמר הכינה עצמה לתהפוכות במצבו של הגבר שלה. היא הכירה אותו כנשר בשמים, אך גם כצל מהלך. היו פעמים שעיניו הכבויות דחקו לבוידם את ניצוצות החיות והשמחה. הוא ידע היטב איך להתחמק מהנורא. היה צורך בהורדת מהלך. מיומן החליק לתוך המהלך הרצוי . המציאות פרשה את ידיה וחיבקה אותו. הוא השתלב. לרגע נדמה היה שאין לו בכלל רצון חופשי, אולם, מהר מאד התברר שהוא רצה את מה שהוא עשה, והוא עשה את מה שהוא רצה. המציאות הייתה פתוחה בפניו, מזמינה, אבל הוא לקח רק את מה שהיא זימנה בפניו. מי שהיה צופה בעניין מבחוץ, היה אולי מעיד שראה אדם מדבר עם מלאכים. קרוב לוודאי שהיה צודק. רק שנפתול היה קורא לזה אחרת, הוא פשוט היה אומר שהוא בקצב.

אחר־כך, הגיע הזמן לשלם מס — עקרון בסיסי להבנת המציאות. בעוד רוחו דואה בעליונים הגיע גופו למצב של תשישות. הוא ישן מעט, אכל מעט, לא היה זקוק ליותר. המחסור שנבנה בגופו החל לתת את אותותיו. שילוב המהלכים שוב לא היה מושלם. היה צורך להוריד כמה הילוכים, אלא, שעכשיו הוא כבר לא היה קשוב. עשן הקטורת שהפיל את נדב ואביהו באוהל מועד מילא את נחיריו, הוא החל להשלות את עצמו שהוא חסין. שם נחתה במלוא עוצמתה חרב המס.

אמן המילים, החל שותק שתיקות מייסרות, חג בחלל הבית כסביבון לא מאוזן נוחת תמיד על הספה כתחנה סופית. התנועה הבלתי פוסקת מעוורת את העיניים, מעמעמת את חדות השכל. עדיין היה מסוגל להעלות בדל חיוך כהד לחיוכה האוהב של תמר. היא הכירה את הדינמיקה. מבעד לגחלים החצי כבויות נתקלת העין בשחור החידלון, זה מספיק. עכשיו, יאחז נפתול בציצית ראשו ובייסורים רבים יחל למשוך את עצמו למעלה, עוד ועוד קצת — וחוזר חלילה. יום אחד פשוט יקום ויתגלח, יכניס עצמו למקלחת מהבילה ויוציא את הראש החוצה מהחלון לראות האומנם קלו כבר המים. נקי הוא שב ונותן בה את מבט הגבר, נוגע בה. תמר ידעה — נפתול חוזר.

הייתה זו עווית חיוכו של המוות, שהשליכה את שמיכת הצמר מן המיטה. זו המיטה אליה זחל נפתול כשריתקה אותו אליה בעבותות, זו המיטה, שכשמשון, ביתק את אסוריה — קם, מצליח לחמוק מהכשת הנחש. תשואות ההמונים במגרשים, האימה שבמלתעות כריש, צפירתה הקולנית של המכונית מאחוריך — אולי, כל אלה הם בעצם אחד: ניסיון להתרחק ממנו, מהדבר היחיד שאין לברוח ממנו כלל. לכן כולם רצים כל הזמן, רצים את חייהם ללא הפסקה, זה יוצר אשליה נעימה מאין כמוה. אשליה של חיים. הוא טיפס מבין החורבות לגלות שזה אפשרי, לגלות בשמחה שטפח מצטרף לטפח, עד שלבסוף יסוד נוצק. הוא מצא יכולת שקטה לחוש את זרימת החיים, כפי שהיא מתגבהת לקראתו. לשחות, לצוף, לפעמים לצלול. נשמתו שנסדקה, התבוננה. דווקא היכולת להסתופף באזורים אלה, ללא מורא מהעצירה המוחלטת, מאפשרת מגע עם האמת שביסוד הדברים — אמת, שמטבע הדברים היא חבויה, אפופת ענן בריא של מסתורין. אמת, שכאשר תצא לאור יהיה בה משום כיפוף חרבות הצדק, שכול מי שמדמה שהוא ראוי לשמו, מניף אל השמים.

לימים, ישב תחת עץ תמר שצמח בוואדי הקטן שבהרי ירושלים, והרתיח מים לקפה על מדורה שהתקין. הוא לא יכול היה לשכוח את העבודה. היא הייתה מפרכת. איש לא ידע את מועד סיומה. בועות, בועות קלות נראו לפניו. הן עלו מהמוקד והתפשטו בחלל כמניפה. צבען הסגלגל הותיר את המתבונן בהן פעור פה. המניפה הייתה למגן מפני האכזריות היתרה, מפני ההתגוננות היתרה, מגן מפני שלל העקיצות. "לא פיללתי למתיקות כזו", חשב בלבו.

הוא הרגיש שמחה שקטה מתגנבת במעלה גבו, חש שבעל הבית נתן לו קצת זמן למנוחה. הוא ידע היטב שיש מי שמצפים להרבה יותר. אף על פי כן, מנוחה בעיתה היא מהיסודות המרכזיים של חיים בריאים. נפתול הרכין את ראשו ושתק. במרחק, חוט אדום דקיק נמשך בין עפרות הארץ לבין עבי הלילה המאיימים. הצפרדעים הפסיקו לקרקר. חיות הטרף כנסו את זנבותיהם בין הרגליים. קופים התכווצו אל בין הענפים. דגים חיפשו מסתור במים עמוקים. בני האדם הגבירו את קול הטלוויזיה עד כדי צעקה. אימהות הלכו שוב ושוב לבדוק אם התינוקות נושמים. ואז זה קרה, אבל אף אחד לא היה שם. אף אחד לא היה שם עם לב פתוח לקלוט. האדמה התהפכה ופנתה לישון עוד כמה מאות שנים, עד שיבשילו התנאים שנית.

כשהשמש עמדה ברום השמים, נשען על הגזע המחוספס של הזית העתיק שבגינתו, הניח את רגליו על רגבי האדמה החמים, מפקיר את פניו לרוח הקלה שתמיד נשבה. או אז, הייתה תמר ניגשת בשקט, מתיישבת לידו, משעינה את פלג גופה העליון על חזהו הרחב: "תראה, שפירית", רומזת.

הבזק טורקיז באוויר, משק כנפיים המסתחררות במהירות.

נפתול הביט מהורהר, "מחר שבת," אמר.