עקרונות הפסיכולוגיה במפגשים שבועיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עקרונות הפסיכולוגיה במפגשים שבועיים

עקרונות הפסיכולוגיה במפגשים שבועיים

5 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

"עקרונות הפסיכולוגיה במפגשים שבועיים" הוא ספרו השני (2022) והמסקרן של החוקר דרור דרשן, מחבר הספר "זרמים בפסיכולוגיה במבט עכשווי", שזכה להצלחה רבה באקדמיה ובכלל ציבור הקוראים, ושנרכש על ידי למעלה מ־50 מכללות ואוניברסיטאות בארץ ובעולם. ביניהן האוניברסיטאות המובילות בעולם כדוגמת ברקלי, הרווארד וקיימברידג'.

ספר מקורי המתאר סדרת מפגשים דמיונית בין הוגי הגישות והזרמים השונים בפסיכולוגיה מאז פרויד ועד היום, הדנים בעיקרי גישותיהם ונקודות המחלוקת שביניהם.

אחת לשבוע, בימי רביעי, מכנס פרויד שם למעלה את כל הוגי האסכולות השונות: הפסיכואנליטיקנים, הביהביוריסטים, ההומניסטים, הסטרוקטורליסטיים, אנשי הגשטלט והפונקציונליסטים (על בסיס הרעיון של "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי" שכינס פרויד  ב־1908 בימי רביעי), וכולם דנים בכל מפגש בנושא מרכזי אחר בפסיכולוגיה. 

הדיונים מתנהלים כמחזה דרמטי גדוש אמוציות ועניין לנגד עיניו של הקורא, תוך שהוא לומד בצורה חוויתית ומקורית, על מייסדי הזרמים, על הגישות השונות ועל נקודות המחלוקת שביניהן.

הספר זכה לחוות דעת נלהבות מגורמי מקצוע ואקדמיה בכירים ומהקוראים (חלק מהביקורות המקצועיות מובאות בגב הספר), והוא מונגש בצורה זורמת ומעניינת.

על גב הספר:
דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו אפשר היה לקיים מפגש דמיוני בין הוגי האסכולות בפסיכולוגיה מפרויד ועד ימינו. כל הוגי הזרמים והגישות השונות סביב שולחן אחד. פרויד לצד יונג ואדלר. אריקסון ווונדט לצד ויניקוט ואנה פרויד. ווטסון לצד טיצ'נר, סקינר, ת'ורנדייק ופבלוב. פרום לצד מאסלו, רוג'רס ופראנקל. ביהביוריסטים לצד הומניסטים. סטרוקטורליסטיים לצד הוגי גישת הגשטלט. אלה לצד אלה.

כיצד הייתה מתנהלת הדינמיקה ביניהם? אילו תובנות היו עולות מהשיח בין האישים, בהכירנו את אישיותם המורכבת של כל אחד מהם? אילו תובנות היו נרקמות מבין אינספור הפולמוסים שוודאי היו מנהלים? ומעל לכול – האם הגישות שהציגו היו באמת כה שונות, גם לאחר ליבון ההשקפות, או שמא נגזרו הן אך בשל התקופה ומהמציאות שבה פעל כל אחד מהם? אולי היו יכולים הם להגיע להסכמות כלשהן, אילו היו בוחנים את הדברים בפרספקטיבה של זמן ומקום?

ספר זה פותח צוהר לסדרת מפגשים מרתקת, שוודאי התקיימה לה בעולם אחר ובזמן אחר. הוא נותן הצצה נדירה לעולמם המרתק של כל אחד מהאישים שהטביעו את חותמם על עולם הפסיכולוגיה המוכר לנו היום. לנו, הקוראים, לא נותר אלא להציץ, ולו לרגע, אל עולמם המרתק, לדינמיקה המתפתחת ביניהם ולתובנות שעולות ממפגשים אלה, הדנים ברעיונות מרכזיים בנפש האדם.

פתיחה:
"מדוע אינך יושב?" שאל זיגמונד את גוסטב, "האם עדיין הינך כועס עליי?" 
"כועס? מדוע כועס?" תמה גוסטב. 
"חששתי שמא עודך כועס עליי. נו טוף, אם אינך כועס אז אפשר להתחיל בישיבה", ענה זיגמונד במבטא וינאי כבד.
"אני אינני מבין כלל לשם מה נחוצה לנו ישיבה שכזו", תמה אלפרד. "זה מזכיר במקצת את ימי רביעי החורפיים בווינה הרחוקה, לפני אי אילו שנים".
"בדיוק כך! כמו בימים הטובים, לפני שהתחילה כל הקטסטרופה", ענה זיגמונד בנחרצות.

מהביקורות:  
"הפסיכולוגיה כדיסציפלינה בספר מוארת מכל זווית כאבן מלוטשת יקרה מתחילתה ועד עתה... רב שיח של אבות מדע הנפש לדורותיהם, מתרחש בספר שני זה של החוקר דרור דרשן, כמחזה דרמטי מתוך התנצחות וכבוד, ומנהיר את תכלית החיים.
כל אדם ימצא בספר מזור לשאלות קיומיות המעסיקות אותו, וירכוש כלים תבוניים ורגשיים לכל ימי חייו..." (פרופסור הלל ויס, חוקר תרבויות, ספרות ופסיכולוגיה. אוניברסיטת בר-אילן).

המחבר הינו איש מחקר והגות בעל תואר B.Sc בהנדסה ו־ M.Edבהצטיינות יתרה בייעוץ חינוכי במסלול הפסיכולוגי, ולימודים לקראת דוקטורט בתחום. בין ספריו "זרמים בפסיכולוגיה במבט עכשווי" ו־"האדם מחפש להרגיש משמעותי".

פרק ראשון

פתח דבר

במקום אוטופי, אי שם במאה הנוכחית, מעל מרבדי ענן אינסופיים, התכנסו עשרות הוגי דעות ופסיכולוגים בעלי שם ובאו יחד. כל אחד מהנוכחים בא לשמוע את הגותם של עמיתיו ולהשמיע את תפיסת עולמו. ואולם, מעל כל אלה עמדה לפניהם ההזדמנות ליצור תפיסה שלמה ומגובשת. תפיסה המשלבת את כלל הגישות הפסיכולוגיות מפרויד ועד היום; תפיסה שיש בכוחה לגאול את האנושות מלבטיה הבלתי פתורים על מסתרי נפש האדם.

תפסו מקום בין סדקי קירות החדר, והצטרפו אליי להיות הזבוב שעל הקיר במפגשים מרתקים אלה.

פרק פתיחה

"מדוע אינך יושב?" שאל זיגמונד1 את גוסטב,2 "האם עדיין הינך כועס עליי?"

"כועס? מדוע כועס?" תמה גוסטב.

"חששתי שמא עודך כועס עליי. נו טוף, אם אינך כועס אז אפשר להתחיל בישיבה", ענה זיגמונד במבטא וינאי כבד.

"אני אינני מבין כלל לשם מה נחוצה לנו ישיבה שכזו", תמה אלפרד3. "זה מזכיר במקצת את ימי רביעי החורפיים בווינה הרחוקה, לפני אי אילו שנים".4

"בדיוק כך! כמו בימים הטובים, לפני שהתחילה כל הקטסטרופה", ענה זיגמונד בנחרצות.

"על איזו קטסטרופה אתה מדבר, זיגמונד?" היתמם אלפרד.

"נו, ודאי שהינך יודע... אינני מעוניין לעורר את המתים. אם הדברים נשכחו, מוטב יהיה כך".

"מדוע לא? כיוון שהעלית את העניין, מן הראוי שנפתח את הנושא אחת ולתמיד".

"מה?! כאן? עכשיו?" תמה זיגמונד.

"בדיוק, כאן ועכשיו", ענה אלפרד.

"טוב, חברים. חברים! אני מבקש לשמור על טונים של בני תרבות. בל נשכח שאנו אורחים כאן באולם הכנסים, בין המדשאות המוריקים של Heaven Hills, ומן הראוי שנכבד את המקום. כמו כן, חושש אני לבריאות מר פרויד, ואינני חפץ חלילה שתעמיס על ליבך התשוש. אין זה בריא לאדם בגילך", התערב גוסטב.

"במצבי הנוכחי סבורני שנושא הבריאות אינו אמור להטרידני יתר על המידה", סנט בו פרויד. "בל נשכח שהנני אדם מת קרוב ל־100 שנה..." הוא גיחך.

"זה נכון", מלמל קארל5 מפינת החדר.

"צפרא טבא, מיסטר רוג'רס, היכן כל חבריך הנכבדים? מדוע לא הגיעו כולם?" שאל פרויד בנימוס.

"סביר להניח שחלקם מתעכבים בלובי שבקומה התחתונה. נראה שמצפים הם לסיומה של השביתה ולחידוש משחקי הליגה", ענה קארל בנימת ייאוש.

"באמת שאינני מבין על מה כל המהומה, הרי ממילא כל כוכבי ה־NBA מתאמנים ממש ליד, באולם Old Heaven, ותוכלו לצפות בהם בכל עת שתחפצו. נפוצה השמועה שלאחרונה הצטרף אליהם רכש חדש — "The black mamba" — אשר הוטס לכאן במסוקו הפרטי, הלא כן?"

"כן... זה נכון", אישר אברהם,6 "ראוי שאקפוץ לדרוש בשלומם לאחר סיום המפגש כאן".

"מר זיגמונד, לשם מה ביקשת לכנס אותנו בכלל?"

"ובכן רבותיי, כיאה לחברים המכובדים היושבים פה עימנו, איש לפי מעלתו, ברצוני לחדש מסורת עתיקת יומין שהתחלנו בה בווינה היפה והקרה לפני למעלה מ־100 שנה, ולהכריז בזאת על המפגש הראשון של 'חוג הפסיכואנליטיקאים הוותיקים'. הוא יחזור לפעילותו השוטפת בימי רביעי הקבועים, בדיוק כמו בימים הטובים".

"הימים הטובים..." מלמל אלפרד לעצמו בסרקסטיות.

"כן, מר אדלר, רצית להעיר דבר מה?"

"חלילה, סתם כחכחתי בגרוני. נראה ששאריות השטרודל מארוחת הבוקר המשובחת נותרו תקועות בגרוני", חילץ עצמו אדלר מעימות נוסף.

"רגע, רבותיי, רגע. מה זאת אומרת חוג הפסיכואנליטיקאים? ומה איתנו?" רטן ווטסון7 מפינת החדר.

"ואיתנו?" הצטרף רוג'רס לשאלה.

"מדוע אתה כל כך זועף, מר ווטסון?" הזדעק פבלוב,8 שנראה נינוח עד לאותו רגע.

"מר פבלוב, אבקשך לא להתערב", ענה ווטסון, "את שיש בליבך עליי הואל נא לומר לי כשאנחנו לבד, בארבע עיניים, ולא לפני כולם".

"בסדר, בסדר", הרגיע זיגמונד בקול אבהי, "לא נקפח אף אחד כמובן. בפתח הישיבה הראשונה ברצוני להציע שנגבש החלטה מושכלת, המוסכמת על כולם, על שם הולם למפגשים אלה, שעתידים להתקיים מהיום אחת לשבוע".

"אולי החוג השבועי?" הציע מי מהנוכחים.

"אם כך, איך ידעו הדורות הבאים סביב מה נסובו תוכנם של מפגשים אלה?" הקשה אחר.

וונדט9 היצירתי הציע לצרף את קיצורי שמות הגישות השונות לשם אחד קליט, אך הצעתו נדחתה בשל מורכבותה. מדי פעם בפעם הרים ויניקוט10 את ראשו וחייך בג'נטלמניות בריטית מאופקת. הוא דווקא חש די נלהב לדון שוב בנושאים מרתקים אלה. מתוך כך שם לב שאנה, בִתו של פרויד, נעדרת מהישיבה.

טיצ'נר11 ניסה אף הוא את כוח היצירתיות שבו, אך גם הצעתו נדחתה.

"דרך אגב, מה שלום הבת?"12 שאל ויניקוט בנימוס את זיגמונד.

"תודה, תודה. ביקרתי אצלה אתמול והיא חשה חולשה. נקווה שמדובר בווירוס עונתי חולף", ענה פרויד.

"אולי אלרגיית אביב שגרתית?" הציע ת'ורנדייק.13 "ידוע שחתולים משירים את פרוותם בעונה זו, דבר שגורם לאלרגיות רבות. אני הרי מבין דבר או שניים בחתולים".14

"חברים, חברים, בואו נחזור לנושא", סיכם זיגמונד את הדיון הצדדי שהתפתח. "אני מציע שם שמשלב את המילה 'אנליזה', שהרי רוב הגישות יסכימו לכך".

"מדוע 'אנליזה'? מה לזה ולמדע?" הקשה ווטסון. "מדויק יותר יהיה לקרוא לחוג על שם התצפיות המדעיות שביססו תחום זה כמדע", המשיך בטיעוניו.

בשלב זה לא יכול היה פבלוב להתאפק. הוא התפרץ בזעם בלתי נשלט כלפי ווטסון, אדום כולו. "לזה אתה קורה תצפיות מדעיות?! לפשעים שביצעת בחסרי ישע מסכנים?! לזה אתה מעז לקרוא ניסויי מדע?!" זעק בקול חנוק.

"אוו... יצא המרצע מהשק! עכשיו מבין אני על מה הינך כה כעוס עליי כל כך הרבה שנים!" ענה ווטסון כנשוך נחש. "כבר דנו אינספור פעמים באילוצים שהובילוני לבצע מחקרים אלה, הלא כן?! סיכמנו עשרות פעמים את תרומתם האדירה של מחקריי ה'מפוקפקים' — כפי שנהגו לסנוט בי שוב ושוב צדקנים מסוגך — לחקר מדעי הפסיכולוגיה הניסויית, הלא כן?!" השיב ווטסון בלהט.

"אילוצים?!" הזדעק פבלוב בזעם שעלה על גדותיו, "על אילו אילוצים אתה מדבר? במה היו שונים אילוציך מאילוצי שאר הנוכחים פה בחדר, הא?! שיגעון הגדלות שלך הוא אילוצים? רוח משיחית מטורפת שאחזה בך?"

"חברים, חברים, אני מבקש להרגיע את הטונים", שוב ניסה פרויד את כוחו, אך הפעם ללא הועיל.

"לא! אני לא אירגע עד שהאמת תצא לאור! מדוע זה שתקתם עד כה? מדוע? במו עיניי חזיתי כיצד התכווצתם כולכם מצער ומבושה כשדאגלס, הלא הוא 'אלברט הקטן',15 כפי שבחרת לכנותו, ניצב בפניכם ובפיו שאלה תמימה של ילד רך: 'למה? למה?' ילד קטן, בקושי בן שש,16 נעמד מולכם — אנשים מלומדים רמי מעלה, אנשים בעלי שם ובעלי משפחות משל עצמכם — ושאל אתכם שאלה פשוטה: 'למה?' למה לכל הרוחות, בשם המדע, הסכמתם בשתיקה לשלוח יד בתינוק קטן חסר אונים, שלא מלאו לו תשעה חודשים?! תשעה חודשים, למען השם! וכל זה בשם המדע? לא! כל זה בשם טירוף משיחי של אדם אחד שעומד פה מולכם!" הזדקף פבלוב והצביע בחמת זעם לעבר ווטסון.

דממה השתררה באולם.

"זהו, אני יוצא מפה. אני אדם מכובד שתרם רבות לאנושות, ואני לא אתן שמאן דהוא, מכובד ככל שיהיה, יעז לדבר אליי בצורה כזו", מלמל ווטסון ועשה את דרכו לעבר הדלת.

"שב בבקשה!" פקד עליו פרויד.

"האמן לי שהייתי מעוניין להישאר כאן, אך ודאי שלא באופן כזה. לא אתן שכבודי יהפוך למרמס אל מול שתיקתכם הרועמת, ידידיי הנכבדים. היכן כבוד האדם שלי? הא, חבריי ההומניסטים?17 היכן כבודי הנרמס מול עיניכם השותקות? רוג'רס? מאסלו? אריך18 הגדול והחכם, היכן אהבת האדם שכה הטפת לה? ויקטור,19 אתה, שעברת דברים כה קשים שם למטה, ובכל זאת הבנת את משמעותם ולא שפטת אף לא אחד על כך — מדוע איש מכם אינו קם להגן על כבודי הנרמס לפניכם? מדוע איש מכם לא אומר דבר נגד דברי הבלע הנשמעים כאן כלפיי?"

הייתה אמת בדבריו. הם ידעו זאת. עם זאת, הייתה אמת גם בזעם שהופנה כלפיו. גם זאת הם ידעו — ובשל כך שתקו. היו אלה דברי אמת נוקבים שאף הם, במלוא כנותם לראות בטוב האדם, לא היו יכולים להכיל.

"חברים, אפשר להתקדם? ווטסון, חזור בבקשה למקומך ובואו נתחיל בדיון", פסק פרויד. "השעה מתחילה להתאחר, ואנו עלולים לקפח את השלאף שטונדה שאנשים בגילנו כה זקוקים לו".

"אני מציע לקרוא למפגשים שלנו 'חוג הפסיכולוגים הדעתניים'", הציע וונדט, מנסה לחזור לדיון. אדלר התנגד: "זה משדר כוח ושליטה שלנו ביחס לשאר בני האדם, וזה דבר שלא אוכל להסכים לו".

"אולי 'חוג אוהבי האדם?'" הציע פרום.

"את זה תספר לדאגלס הקטן", מלמל פבלוב מתחת לשפמו.

"טוב, חברים, צריך להתקדם... אחר כך נחשוב על שם הולם. בינתיים נפתח בדיון שלשמו התכנסנו", קטע פרויד את השיח.

"אז מה בפתח הדיון הראשון?" שאל יונג.

"אני מציע שלפני הכול נמנה תפקידים", הציע פרויד.

"אני, כמייסד החוג, אמנה את עוזרי, סגני, וראשי הוועדות, שיהיו אחראים להעלות נושאים לדיון על פי תור. המפגשים ייערכו כאן, באולם הכנסים מעל קומת הלובי, ויתקיימו בכל שבוע בימי רביעי בבוקר. נתחיל בחמישה מפגשים. אם יאפשרו הזמן, הגיל והמקום, נבחן בהמשך להרחיב זאת".

"אחח, כמה שאני שונא שהוא עושה את זה", מלמל אדלר לעצמו.

"מה אתה שונא?" שאל בפליאה אריקסון,20 שישב לימינו ונמנע מלהתערב בדיונים עד כה.

"את זה! בדיוק את מה שהוא עושה!" סינן אדלר מבין שיניו.

"אינני מבין למה כוונתך, עושה הוא מה?" נשאר אריקסון בשלו.

"אינך שם לב שהוא מנסה להשליט פה בדיון את עקרונות הפסיכואנליזה21 הנוקשה שלו?"

"על אילו עקרונות אתה מדבר, למען השם?" התפלא אריקסון.

"תעשה לי טובה, אריק, אל תהיה תמים. אינך שם לב לכך שהוא אינו מסוגל להפריד בין משנתו ובין זהותו האישית אף לא לרגע?"

"לא..." ענה אריקסון באדישות. "סבורני שאתה נסחף יתר על המידה".

"נסחף? מדוע נסחף? אתה, שמבין דבר או שניים בזהות האדם,22 אינך מזהה זאת בבירור, כאור השמש של וינה היפה בקיץ?"

"על איזו שמש אתה מדבר? באמת שאינני מבין, מה עובר עליך?" תמה אריקסון. "אני מציע שתניח לדברים. במציאות הנוכחית שבה אנו מתקיימים כאן כולנו שווים בין שווים. איננו תלויים באיש או בגוף, וודאי שאין אנו עלולים לסבול מנחיתות פיזיולוגית או תפקודית כתוצאה מתחלואי הגוף, כפי שסבלת בילדותך.23 כאן לאיש מהנוכחים אין שליטה ועליונות24 על האחר. אינך נדרש להוכיח את עצמאותך או להגן על עצמך מפני שליטה כזו או אחרת על ידי מאן דהו מהנוכחים, תהיה רגוע", פסק אריקסון בקולו המרגיע.

"אם כך, מדוע דבריו אלה גורמים לי אי־נחת? ודאי שלא בגלל הקונפליקטים התוך־אישיים שלי שנגזרים מדחפיי הביולוגיים,25 שהרי על אלה הזדכינו בבואנו לכאן. אומר לך מדוע", המשיך אדלר. "בשל הצורך של כולנו בשייכות חברתית!26 והוא, זיגמונד, בוחר שוב ושוב לראות את עצמו כאינדיווידואל המורם מעל כולם, שאינו תלוי חברתית באף אחד סביבו".

"חברים, השעה כבר מאוחרת וצריך לזוז. כיוון שעדיין לא הגענו להחלטות כלשהן אני מציע שסגני, מר יונג, ינהל את הישיבה הבאה, שבה נחליט על שם הולם למפגשים אלה. כמו כן יעלה מר יונג לדיון את הנושא הראשון שעל סדר היום", סיכם פרויד.

היה זה ברור מאליו שפרויד ימנה את יונג לסגנו. למרות הדם הרע שעבר ביניהם למטה, פרויד עדיין רחש ליונג רגשי כבוד והערכה. "אם אני כמשה, אתה הינך כיהושע בבואם לארץ המובטחת", חזר לא פעם פרויד על הדברים בדרכם המשותפת (פרויד & יונג, חליפת מכתבים 1914-1906, 2008). פרויד רחש הערכה רבה ליונג, וזה החזיר לו גם כן.

כברת הדרך הארוכה שעברו שניהם יחד וחליפת המכתבים, שבה נהגו לשתף איש את רעהו בהגיגיהם השונים (למרות המרחק הפיזי שהפריד ביניהם, שהרי האחד פעל בווינה והשני בשוויץ) יצרו ביניהם קִרבה אישית של חיבה הדדית. מסעם המשותף לארצות הברית, להפיץ שם את תורתם שקרמה עור וגידים, ואף 'איגוד הפסיכואנליטיקנים' שהקימו יחד בשנת 1908 קירבו אותם זה לזה. היה זה קשר אמיץ שמחלוקות, חריפות ככל שהיו ביניהם למטה, לא הותירו בו את רישומיהן כאן למעלה — בהיעדר גוף, אגו וכבוד.

1. פרופסור זִיגְמוֹנְד פְרוֹיְד (1939-1856), פסיכולוג ונוירולוג יהודי אוסטרי וינאי, אבי תורת הפסיכואנליזה.

2. קַרְל גוּסְטָב יוּנְג (1961-1875), אבי הפסיכולוגיה האנליטית. היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שוויצרי, מבכירי תלמידיו של פרויד, ונחשב ליד ימינו וליורשו. בשל מחלוקות חריפות ביניהם הוא נאלץ לנתק את קשריו עם פרויד בשנת 1912.

3. אַלְפְרֶד אַדְלֶר (1937-1870), רופא יהודי אוסטרי שהתנצר. מבכירי תלמידיו של פרויד. בשנת 1911 נאלץ לנתק את קשריו עם פרויד, בשל מחלוקות חריפות ביניהם.

4. בשנים הראשונות של המאה ה־20 קיבץ פרויד כמה מעמיתיו — אקדמאים וינאים יהודים — וניסה לבסס באמצעותם את מעמדו ואת מעמד הפסיכואנליזה באקדמיה ובקהילה הפסיכיאטרית. תחילת מפגשיה של חבורה זו הייתה בשנת 1902, והם התנהלו בימי רביעי בכל שבוע. גם אדלר נמנה על חבורה זו. בתחילה כונתה החבורה "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". בשנת 1908 הצטרף יונג לחבורה, ושמה שונה ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית".

5. קַארְל רוֹגֶ'רְס (1987-1902), פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, אבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח.

6. אָבְּרָהָם מָאסְלוֹ (1970-1908), פסיכולוג חברתי יהודי אמריקאי. התחיל את דרכו כפסיכולוג ביהביוריסטי. במהלך עבודתו כפסיכולוג שינה את גישתו והיה לאחד ממייסדי הגישה ההומניסטית.

7. גּ'וֹן בְּרוֹדֶס ווֹטְסוֹן (1958-1878), פסיכולוג נוצרי אמריקאי. נחשב לאבי תורת הביהביוריזם ולאחראי על ביסוסה בעולם.

8. אִיוָאן פֶּטְרוֹבִיץ' פַּבְלוֹב (1936-1849), רופא פיזיולוג ופסיכולוג רוסי. הניסויים שערך על מערכת העיכול בבעלי חיים הובילו לגיבוש עקרון 'ההתניה הקלאסית' בזרם הביהביוריסטי.

9. וִילְהֵלְם ווּנְדֵט (1920-1832), פיזיולוג ופסיכולוג גרמני. נחשב לאבי הפסיכולוגיה המודרנית, לאבי הפסיכולוגיה הניסויית ולאבי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. ממייסדי הגישה הסטרוקטורליסטית בפסיכולוגיה.

10. דּוֹנַלְד ווּדְס וִינִיקוֹט (1971-1896), רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי. נחשב לאחד מממשיכי גישתה של מלאני קליין ולאבי פסיכולוגיית היחסים.

11. אֵדוּאַרְד בְּרָדְפוֹרְד טִיצְ'נֶר (1927-1867), פסיכולוג בריטי. מראשי גישת הסטרוקטורליזם בפסיכולוגיה.

12. אָנָה פְרוֹיְד (1982-1895), בִתו השישית של פרויד, הייתה פסיכואנליטיקאית בריטית ממוצא אוסטרי־יהודי וממשיכת דרכו של אביה. הוגת פסיכולוגיית ה'אני'.

13. אֵדוּאַרְד לִי תּ'וֹרְנְדַּיְיק (1949-1874), פסיכולוג אמריקאי. מחלוצי הפסיכולוגים שעסקו בעקרונות תהליכי למידה, גילה את 'חוק התוצאה'.

14. ת'ורנדייק בנה 'תיבת חידה' וערך ניסויים בחתולים. כך גילה את 'חוק התוצאה', המתנהל לפי רעיון ההתניה האופרנטית (תהליך למידה התנהגותית שמבוסס על חיזוקים וענישה).

15. הניסוי 'אלברט הקטן' נערך בשנת 1919 בארצות הברית, בתינוק כבן 8 חודשים בשם דאגלאס איירונס, ובו הוא ביקש להוכיח התניה קלאסית בבני אדם. הניסוי נחשב לאחד הניסויים השנויים במחלוקת שערך ווטסון.

16. ממחקר בלשי שנערך בשנת 2012, שעקב אחר זהותו של אלברט הקטן, עלה ששמו האמיתי של התינוק שהשתתף בניסוי הוא דאגלאס איירונס. הוא נפטר בהיותו בן 6 שנים בלבד ממחלות רקע.

17. המילה 'הומניזם' באה מהמילה האנגלית 'Human' (בן אנוש), ופירושה: הגישה המייחדת את אנושיותו של האדם.

18. פרופסור אֵרִיךְ פְרוֹם (1980-1900), סוציולוג, פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי־גרמני שהיגר לארצות הברית. נחשב לאחד מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה, אבי הגישה הבין־אישית.

19. וִיקְטוֹר אֵמִיל פְרֵאנְקֵל (1997-1905), רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, ניצול מחנות ההשמדה. מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי.

20. אֵרִיק הוֹמבּוּרגֶר אֶרִיקְסוֹן (1994-1902), פסיכולוג יהודי אמריקאי. הוגה תיאוריית השלבים הפסיכו־חברתית, מהתיאוריות החשובות ביותר בפסיכולוגיה ההתפתחותית. הגדיר את חשיבות גיבוש הזהות באדם.

21. המילה 'פסיכואנליזה' מורכבת משתי מילים שמקורן ביוונית: 'פסיכו' (נפש) ו'אנליזה' (פירוק השלם לחלקיו). פירושן הוא ניתוח הנפש באמצעות פירוק לגורמים. גישה זו התבססה על תורת האבולוציה של דארווין, על עקרונות המכניזם ועל תפיסות הדטרמיניזם.

22. משנתו הפסיכו־חברתית של אריקסון שמה דגש על גיבוש זהותו של האדם כמרכיב המרכזי לבריאות נפשית.

23. אדלר סבל בילדותו מרככת ילדים ומנחיתות פיזיולוגית ביחס לשאר בני גילו, דבר שהשפיע על גיבוש הגותו הראשונה. היא התמקדה בתחושת הנחיתות שאיתה נולד האדם, ובשאיפתו להשיג כוח ועצמאות שאינם מותנים בשליטה של אדם אחר.

24. המושגים 'עליונות' ו'נחיתות' הם מושגי יסוד בהגותו הראשונה של אדלר.

25. תפיסתו של פרויד על נפש האדם סוברת ששאיפתו של האדם היא להביא לרגיעה ולאזן בין הקונפליקטים החבויים בתת־הכרתו, הנגזרים מִדחפיו הביולוגים מחד גיסא, ומדרישות המוסר והחברה מאידך גיסא.

26. צורך בשייכות חברתית הוא מרכיב בהגותו המאוחרת של אדלר.

עוד על הספר

עקרונות הפסיכולוגיה במפגשים שבועיים דרור דרשן

פתח דבר

במקום אוטופי, אי שם במאה הנוכחית, מעל מרבדי ענן אינסופיים, התכנסו עשרות הוגי דעות ופסיכולוגים בעלי שם ובאו יחד. כל אחד מהנוכחים בא לשמוע את הגותם של עמיתיו ולהשמיע את תפיסת עולמו. ואולם, מעל כל אלה עמדה לפניהם ההזדמנות ליצור תפיסה שלמה ומגובשת. תפיסה המשלבת את כלל הגישות הפסיכולוגיות מפרויד ועד היום; תפיסה שיש בכוחה לגאול את האנושות מלבטיה הבלתי פתורים על מסתרי נפש האדם.

תפסו מקום בין סדקי קירות החדר, והצטרפו אליי להיות הזבוב שעל הקיר במפגשים מרתקים אלה.

פרק פתיחה

"מדוע אינך יושב?" שאל זיגמונד1 את גוסטב,2 "האם עדיין הינך כועס עליי?"

"כועס? מדוע כועס?" תמה גוסטב.

"חששתי שמא עודך כועס עליי. נו טוף, אם אינך כועס אז אפשר להתחיל בישיבה", ענה זיגמונד במבטא וינאי כבד.

"אני אינני מבין כלל לשם מה נחוצה לנו ישיבה שכזו", תמה אלפרד3. "זה מזכיר במקצת את ימי רביעי החורפיים בווינה הרחוקה, לפני אי אילו שנים".4

"בדיוק כך! כמו בימים הטובים, לפני שהתחילה כל הקטסטרופה", ענה זיגמונד בנחרצות.

"על איזו קטסטרופה אתה מדבר, זיגמונד?" היתמם אלפרד.

"נו, ודאי שהינך יודע... אינני מעוניין לעורר את המתים. אם הדברים נשכחו, מוטב יהיה כך".

"מדוע לא? כיוון שהעלית את העניין, מן הראוי שנפתח את הנושא אחת ולתמיד".

"מה?! כאן? עכשיו?" תמה זיגמונד.

"בדיוק, כאן ועכשיו", ענה אלפרד.

"טוב, חברים. חברים! אני מבקש לשמור על טונים של בני תרבות. בל נשכח שאנו אורחים כאן באולם הכנסים, בין המדשאות המוריקים של Heaven Hills, ומן הראוי שנכבד את המקום. כמו כן, חושש אני לבריאות מר פרויד, ואינני חפץ חלילה שתעמיס על ליבך התשוש. אין זה בריא לאדם בגילך", התערב גוסטב.

"במצבי הנוכחי סבורני שנושא הבריאות אינו אמור להטרידני יתר על המידה", סנט בו פרויד. "בל נשכח שהנני אדם מת קרוב ל־100 שנה..." הוא גיחך.

"זה נכון", מלמל קארל5 מפינת החדר.

"צפרא טבא, מיסטר רוג'רס, היכן כל חבריך הנכבדים? מדוע לא הגיעו כולם?" שאל פרויד בנימוס.

"סביר להניח שחלקם מתעכבים בלובי שבקומה התחתונה. נראה שמצפים הם לסיומה של השביתה ולחידוש משחקי הליגה", ענה קארל בנימת ייאוש.

"באמת שאינני מבין על מה כל המהומה, הרי ממילא כל כוכבי ה־NBA מתאמנים ממש ליד, באולם Old Heaven, ותוכלו לצפות בהם בכל עת שתחפצו. נפוצה השמועה שלאחרונה הצטרף אליהם רכש חדש — "The black mamba" — אשר הוטס לכאן במסוקו הפרטי, הלא כן?"

"כן... זה נכון", אישר אברהם,6 "ראוי שאקפוץ לדרוש בשלומם לאחר סיום המפגש כאן".

"מר זיגמונד, לשם מה ביקשת לכנס אותנו בכלל?"

"ובכן רבותיי, כיאה לחברים המכובדים היושבים פה עימנו, איש לפי מעלתו, ברצוני לחדש מסורת עתיקת יומין שהתחלנו בה בווינה היפה והקרה לפני למעלה מ־100 שנה, ולהכריז בזאת על המפגש הראשון של 'חוג הפסיכואנליטיקאים הוותיקים'. הוא יחזור לפעילותו השוטפת בימי רביעי הקבועים, בדיוק כמו בימים הטובים".

"הימים הטובים..." מלמל אלפרד לעצמו בסרקסטיות.

"כן, מר אדלר, רצית להעיר דבר מה?"

"חלילה, סתם כחכחתי בגרוני. נראה ששאריות השטרודל מארוחת הבוקר המשובחת נותרו תקועות בגרוני", חילץ עצמו אדלר מעימות נוסף.

"רגע, רבותיי, רגע. מה זאת אומרת חוג הפסיכואנליטיקאים? ומה איתנו?" רטן ווטסון7 מפינת החדר.

"ואיתנו?" הצטרף רוג'רס לשאלה.

"מדוע אתה כל כך זועף, מר ווטסון?" הזדעק פבלוב,8 שנראה נינוח עד לאותו רגע.

"מר פבלוב, אבקשך לא להתערב", ענה ווטסון, "את שיש בליבך עליי הואל נא לומר לי כשאנחנו לבד, בארבע עיניים, ולא לפני כולם".

"בסדר, בסדר", הרגיע זיגמונד בקול אבהי, "לא נקפח אף אחד כמובן. בפתח הישיבה הראשונה ברצוני להציע שנגבש החלטה מושכלת, המוסכמת על כולם, על שם הולם למפגשים אלה, שעתידים להתקיים מהיום אחת לשבוע".

"אולי החוג השבועי?" הציע מי מהנוכחים.

"אם כך, איך ידעו הדורות הבאים סביב מה נסובו תוכנם של מפגשים אלה?" הקשה אחר.

וונדט9 היצירתי הציע לצרף את קיצורי שמות הגישות השונות לשם אחד קליט, אך הצעתו נדחתה בשל מורכבותה. מדי פעם בפעם הרים ויניקוט10 את ראשו וחייך בג'נטלמניות בריטית מאופקת. הוא דווקא חש די נלהב לדון שוב בנושאים מרתקים אלה. מתוך כך שם לב שאנה, בִתו של פרויד, נעדרת מהישיבה.

טיצ'נר11 ניסה אף הוא את כוח היצירתיות שבו, אך גם הצעתו נדחתה.

"דרך אגב, מה שלום הבת?"12 שאל ויניקוט בנימוס את זיגמונד.

"תודה, תודה. ביקרתי אצלה אתמול והיא חשה חולשה. נקווה שמדובר בווירוס עונתי חולף", ענה פרויד.

"אולי אלרגיית אביב שגרתית?" הציע ת'ורנדייק.13 "ידוע שחתולים משירים את פרוותם בעונה זו, דבר שגורם לאלרגיות רבות. אני הרי מבין דבר או שניים בחתולים".14

"חברים, חברים, בואו נחזור לנושא", סיכם זיגמונד את הדיון הצדדי שהתפתח. "אני מציע שם שמשלב את המילה 'אנליזה', שהרי רוב הגישות יסכימו לכך".

"מדוע 'אנליזה'? מה לזה ולמדע?" הקשה ווטסון. "מדויק יותר יהיה לקרוא לחוג על שם התצפיות המדעיות שביססו תחום זה כמדע", המשיך בטיעוניו.

בשלב זה לא יכול היה פבלוב להתאפק. הוא התפרץ בזעם בלתי נשלט כלפי ווטסון, אדום כולו. "לזה אתה קורה תצפיות מדעיות?! לפשעים שביצעת בחסרי ישע מסכנים?! לזה אתה מעז לקרוא ניסויי מדע?!" זעק בקול חנוק.

"אוו... יצא המרצע מהשק! עכשיו מבין אני על מה הינך כה כעוס עליי כל כך הרבה שנים!" ענה ווטסון כנשוך נחש. "כבר דנו אינספור פעמים באילוצים שהובילוני לבצע מחקרים אלה, הלא כן?! סיכמנו עשרות פעמים את תרומתם האדירה של מחקריי ה'מפוקפקים' — כפי שנהגו לסנוט בי שוב ושוב צדקנים מסוגך — לחקר מדעי הפסיכולוגיה הניסויית, הלא כן?!" השיב ווטסון בלהט.

"אילוצים?!" הזדעק פבלוב בזעם שעלה על גדותיו, "על אילו אילוצים אתה מדבר? במה היו שונים אילוציך מאילוצי שאר הנוכחים פה בחדר, הא?! שיגעון הגדלות שלך הוא אילוצים? רוח משיחית מטורפת שאחזה בך?"

"חברים, חברים, אני מבקש להרגיע את הטונים", שוב ניסה פרויד את כוחו, אך הפעם ללא הועיל.

"לא! אני לא אירגע עד שהאמת תצא לאור! מדוע זה שתקתם עד כה? מדוע? במו עיניי חזיתי כיצד התכווצתם כולכם מצער ומבושה כשדאגלס, הלא הוא 'אלברט הקטן',15 כפי שבחרת לכנותו, ניצב בפניכם ובפיו שאלה תמימה של ילד רך: 'למה? למה?' ילד קטן, בקושי בן שש,16 נעמד מולכם — אנשים מלומדים רמי מעלה, אנשים בעלי שם ובעלי משפחות משל עצמכם — ושאל אתכם שאלה פשוטה: 'למה?' למה לכל הרוחות, בשם המדע, הסכמתם בשתיקה לשלוח יד בתינוק קטן חסר אונים, שלא מלאו לו תשעה חודשים?! תשעה חודשים, למען השם! וכל זה בשם המדע? לא! כל זה בשם טירוף משיחי של אדם אחד שעומד פה מולכם!" הזדקף פבלוב והצביע בחמת זעם לעבר ווטסון.

דממה השתררה באולם.

"זהו, אני יוצא מפה. אני אדם מכובד שתרם רבות לאנושות, ואני לא אתן שמאן דהוא, מכובד ככל שיהיה, יעז לדבר אליי בצורה כזו", מלמל ווטסון ועשה את דרכו לעבר הדלת.

"שב בבקשה!" פקד עליו פרויד.

"האמן לי שהייתי מעוניין להישאר כאן, אך ודאי שלא באופן כזה. לא אתן שכבודי יהפוך למרמס אל מול שתיקתכם הרועמת, ידידיי הנכבדים. היכן כבוד האדם שלי? הא, חבריי ההומניסטים?17 היכן כבודי הנרמס מול עיניכם השותקות? רוג'רס? מאסלו? אריך18 הגדול והחכם, היכן אהבת האדם שכה הטפת לה? ויקטור,19 אתה, שעברת דברים כה קשים שם למטה, ובכל זאת הבנת את משמעותם ולא שפטת אף לא אחד על כך — מדוע איש מכם אינו קם להגן על כבודי הנרמס לפניכם? מדוע איש מכם לא אומר דבר נגד דברי הבלע הנשמעים כאן כלפיי?"

הייתה אמת בדבריו. הם ידעו זאת. עם זאת, הייתה אמת גם בזעם שהופנה כלפיו. גם זאת הם ידעו — ובשל כך שתקו. היו אלה דברי אמת נוקבים שאף הם, במלוא כנותם לראות בטוב האדם, לא היו יכולים להכיל.

"חברים, אפשר להתקדם? ווטסון, חזור בבקשה למקומך ובואו נתחיל בדיון", פסק פרויד. "השעה מתחילה להתאחר, ואנו עלולים לקפח את השלאף שטונדה שאנשים בגילנו כה זקוקים לו".

"אני מציע לקרוא למפגשים שלנו 'חוג הפסיכולוגים הדעתניים'", הציע וונדט, מנסה לחזור לדיון. אדלר התנגד: "זה משדר כוח ושליטה שלנו ביחס לשאר בני האדם, וזה דבר שלא אוכל להסכים לו".

"אולי 'חוג אוהבי האדם?'" הציע פרום.

"את זה תספר לדאגלס הקטן", מלמל פבלוב מתחת לשפמו.

"טוב, חברים, צריך להתקדם... אחר כך נחשוב על שם הולם. בינתיים נפתח בדיון שלשמו התכנסנו", קטע פרויד את השיח.

"אז מה בפתח הדיון הראשון?" שאל יונג.

"אני מציע שלפני הכול נמנה תפקידים", הציע פרויד.

"אני, כמייסד החוג, אמנה את עוזרי, סגני, וראשי הוועדות, שיהיו אחראים להעלות נושאים לדיון על פי תור. המפגשים ייערכו כאן, באולם הכנסים מעל קומת הלובי, ויתקיימו בכל שבוע בימי רביעי בבוקר. נתחיל בחמישה מפגשים. אם יאפשרו הזמן, הגיל והמקום, נבחן בהמשך להרחיב זאת".

"אחח, כמה שאני שונא שהוא עושה את זה", מלמל אדלר לעצמו.

"מה אתה שונא?" שאל בפליאה אריקסון,20 שישב לימינו ונמנע מלהתערב בדיונים עד כה.

"את זה! בדיוק את מה שהוא עושה!" סינן אדלר מבין שיניו.

"אינני מבין למה כוונתך, עושה הוא מה?" נשאר אריקסון בשלו.

"אינך שם לב שהוא מנסה להשליט פה בדיון את עקרונות הפסיכואנליזה21 הנוקשה שלו?"

"על אילו עקרונות אתה מדבר, למען השם?" התפלא אריקסון.

"תעשה לי טובה, אריק, אל תהיה תמים. אינך שם לב לכך שהוא אינו מסוגל להפריד בין משנתו ובין זהותו האישית אף לא לרגע?"

"לא..." ענה אריקסון באדישות. "סבורני שאתה נסחף יתר על המידה".

"נסחף? מדוע נסחף? אתה, שמבין דבר או שניים בזהות האדם,22 אינך מזהה זאת בבירור, כאור השמש של וינה היפה בקיץ?"

"על איזו שמש אתה מדבר? באמת שאינני מבין, מה עובר עליך?" תמה אריקסון. "אני מציע שתניח לדברים. במציאות הנוכחית שבה אנו מתקיימים כאן כולנו שווים בין שווים. איננו תלויים באיש או בגוף, וודאי שאין אנו עלולים לסבול מנחיתות פיזיולוגית או תפקודית כתוצאה מתחלואי הגוף, כפי שסבלת בילדותך.23 כאן לאיש מהנוכחים אין שליטה ועליונות24 על האחר. אינך נדרש להוכיח את עצמאותך או להגן על עצמך מפני שליטה כזו או אחרת על ידי מאן דהו מהנוכחים, תהיה רגוע", פסק אריקסון בקולו המרגיע.

"אם כך, מדוע דבריו אלה גורמים לי אי־נחת? ודאי שלא בגלל הקונפליקטים התוך־אישיים שלי שנגזרים מדחפיי הביולוגיים,25 שהרי על אלה הזדכינו בבואנו לכאן. אומר לך מדוע", המשיך אדלר. "בשל הצורך של כולנו בשייכות חברתית!26 והוא, זיגמונד, בוחר שוב ושוב לראות את עצמו כאינדיווידואל המורם מעל כולם, שאינו תלוי חברתית באף אחד סביבו".

"חברים, השעה כבר מאוחרת וצריך לזוז. כיוון שעדיין לא הגענו להחלטות כלשהן אני מציע שסגני, מר יונג, ינהל את הישיבה הבאה, שבה נחליט על שם הולם למפגשים אלה. כמו כן יעלה מר יונג לדיון את הנושא הראשון שעל סדר היום", סיכם פרויד.

היה זה ברור מאליו שפרויד ימנה את יונג לסגנו. למרות הדם הרע שעבר ביניהם למטה, פרויד עדיין רחש ליונג רגשי כבוד והערכה. "אם אני כמשה, אתה הינך כיהושע בבואם לארץ המובטחת", חזר לא פעם פרויד על הדברים בדרכם המשותפת (פרויד & יונג, חליפת מכתבים 1914-1906, 2008). פרויד רחש הערכה רבה ליונג, וזה החזיר לו גם כן.

כברת הדרך הארוכה שעברו שניהם יחד וחליפת המכתבים, שבה נהגו לשתף איש את רעהו בהגיגיהם השונים (למרות המרחק הפיזי שהפריד ביניהם, שהרי האחד פעל בווינה והשני בשוויץ) יצרו ביניהם קִרבה אישית של חיבה הדדית. מסעם המשותף לארצות הברית, להפיץ שם את תורתם שקרמה עור וגידים, ואף 'איגוד הפסיכואנליטיקנים' שהקימו יחד בשנת 1908 קירבו אותם זה לזה. היה זה קשר אמיץ שמחלוקות, חריפות ככל שהיו ביניהם למטה, לא הותירו בו את רישומיהן כאן למעלה — בהיעדר גוף, אגו וכבוד.

1. פרופסור זִיגְמוֹנְד פְרוֹיְד (1939-1856), פסיכולוג ונוירולוג יהודי אוסטרי וינאי, אבי תורת הפסיכואנליזה.

2. קַרְל גוּסְטָב יוּנְג (1961-1875), אבי הפסיכולוגיה האנליטית. היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שוויצרי, מבכירי תלמידיו של פרויד, ונחשב ליד ימינו וליורשו. בשל מחלוקות חריפות ביניהם הוא נאלץ לנתק את קשריו עם פרויד בשנת 1912.

3. אַלְפְרֶד אַדְלֶר (1937-1870), רופא יהודי אוסטרי שהתנצר. מבכירי תלמידיו של פרויד. בשנת 1911 נאלץ לנתק את קשריו עם פרויד, בשל מחלוקות חריפות ביניהם.

4. בשנים הראשונות של המאה ה־20 קיבץ פרויד כמה מעמיתיו — אקדמאים וינאים יהודים — וניסה לבסס באמצעותם את מעמדו ואת מעמד הפסיכואנליזה באקדמיה ובקהילה הפסיכיאטרית. תחילת מפגשיה של חבורה זו הייתה בשנת 1902, והם התנהלו בימי רביעי בכל שבוע. גם אדלר נמנה על חבורה זו. בתחילה כונתה החבורה "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". בשנת 1908 הצטרף יונג לחבורה, ושמה שונה ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית".

5. קַארְל רוֹגֶ'רְס (1987-1902), פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, אבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח.

6. אָבְּרָהָם מָאסְלוֹ (1970-1908), פסיכולוג חברתי יהודי אמריקאי. התחיל את דרכו כפסיכולוג ביהביוריסטי. במהלך עבודתו כפסיכולוג שינה את גישתו והיה לאחד ממייסדי הגישה ההומניסטית.

7. גּ'וֹן בְּרוֹדֶס ווֹטְסוֹן (1958-1878), פסיכולוג נוצרי אמריקאי. נחשב לאבי תורת הביהביוריזם ולאחראי על ביסוסה בעולם.

8. אִיוָאן פֶּטְרוֹבִיץ' פַּבְלוֹב (1936-1849), רופא פיזיולוג ופסיכולוג רוסי. הניסויים שערך על מערכת העיכול בבעלי חיים הובילו לגיבוש עקרון 'ההתניה הקלאסית' בזרם הביהביוריסטי.

9. וִילְהֵלְם ווּנְדֵט (1920-1832), פיזיולוג ופסיכולוג גרמני. נחשב לאבי הפסיכולוגיה המודרנית, לאבי הפסיכולוגיה הניסויית ולאבי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. ממייסדי הגישה הסטרוקטורליסטית בפסיכולוגיה.

10. דּוֹנַלְד ווּדְס וִינִיקוֹט (1971-1896), רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי. נחשב לאחד מממשיכי גישתה של מלאני קליין ולאבי פסיכולוגיית היחסים.

11. אֵדוּאַרְד בְּרָדְפוֹרְד טִיצְ'נֶר (1927-1867), פסיכולוג בריטי. מראשי גישת הסטרוקטורליזם בפסיכולוגיה.

12. אָנָה פְרוֹיְד (1982-1895), בִתו השישית של פרויד, הייתה פסיכואנליטיקאית בריטית ממוצא אוסטרי־יהודי וממשיכת דרכו של אביה. הוגת פסיכולוגיית ה'אני'.

13. אֵדוּאַרְד לִי תּ'וֹרְנְדַּיְיק (1949-1874), פסיכולוג אמריקאי. מחלוצי הפסיכולוגים שעסקו בעקרונות תהליכי למידה, גילה את 'חוק התוצאה'.

14. ת'ורנדייק בנה 'תיבת חידה' וערך ניסויים בחתולים. כך גילה את 'חוק התוצאה', המתנהל לפי רעיון ההתניה האופרנטית (תהליך למידה התנהגותית שמבוסס על חיזוקים וענישה).

15. הניסוי 'אלברט הקטן' נערך בשנת 1919 בארצות הברית, בתינוק כבן 8 חודשים בשם דאגלאס איירונס, ובו הוא ביקש להוכיח התניה קלאסית בבני אדם. הניסוי נחשב לאחד הניסויים השנויים במחלוקת שערך ווטסון.

16. ממחקר בלשי שנערך בשנת 2012, שעקב אחר זהותו של אלברט הקטן, עלה ששמו האמיתי של התינוק שהשתתף בניסוי הוא דאגלאס איירונס. הוא נפטר בהיותו בן 6 שנים בלבד ממחלות רקע.

17. המילה 'הומניזם' באה מהמילה האנגלית 'Human' (בן אנוש), ופירושה: הגישה המייחדת את אנושיותו של האדם.

18. פרופסור אֵרִיךְ פְרוֹם (1980-1900), סוציולוג, פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי־גרמני שהיגר לארצות הברית. נחשב לאחד מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה, אבי הגישה הבין־אישית.

19. וִיקְטוֹר אֵמִיל פְרֵאנְקֵל (1997-1905), רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, ניצול מחנות ההשמדה. מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי.

20. אֵרִיק הוֹמבּוּרגֶר אֶרִיקְסוֹן (1994-1902), פסיכולוג יהודי אמריקאי. הוגה תיאוריית השלבים הפסיכו־חברתית, מהתיאוריות החשובות ביותר בפסיכולוגיה ההתפתחותית. הגדיר את חשיבות גיבוש הזהות באדם.

21. המילה 'פסיכואנליזה' מורכבת משתי מילים שמקורן ביוונית: 'פסיכו' (נפש) ו'אנליזה' (פירוק השלם לחלקיו). פירושן הוא ניתוח הנפש באמצעות פירוק לגורמים. גישה זו התבססה על תורת האבולוציה של דארווין, על עקרונות המכניזם ועל תפיסות הדטרמיניזם.

22. משנתו הפסיכו־חברתית של אריקסון שמה דגש על גיבוש זהותו של האדם כמרכיב המרכזי לבריאות נפשית.

23. אדלר סבל בילדותו מרככת ילדים ומנחיתות פיזיולוגית ביחס לשאר בני גילו, דבר שהשפיע על גיבוש הגותו הראשונה. היא התמקדה בתחושת הנחיתות שאיתה נולד האדם, ובשאיפתו להשיג כוח ועצמאות שאינם מותנים בשליטה של אדם אחר.

24. המושגים 'עליונות' ו'נחיתות' הם מושגי יסוד בהגותו הראשונה של אדלר.

25. תפיסתו של פרויד על נפש האדם סוברת ששאיפתו של האדם היא להביא לרגיעה ולאזן בין הקונפליקטים החבויים בתת־הכרתו, הנגזרים מִדחפיו הביולוגים מחד גיסא, ומדרישות המוסר והחברה מאידך גיסא.

26. צורך בשייכות חברתית הוא מרכיב בהגותו המאוחרת של אדלר.