לילית ואחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לילית ואחרים
מכר
מאות
עותקים
לילית ואחרים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לילית ואחרים

ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

פרימו לוי

פרימו לוי נולד בטורינו בשנת 1919 למשפחה יהודית ליברלית. בשנת 1937 נרשם לבית ספר משני לכתיבת קלאסיקות, שנודע במוריו האנטי-פאשיסטיים. לאחר שסיים את לימודי החובה, החל בלימודי כימיה באוניברסיטת טורינו. בספטמבר 1943, הצטרף לתנועת המחתרת האיטלקית. לוי וחבריו נתפסו על ידי המיליציה הפשיסטית, בעקבות הלשנה, כשהתגלה שלוי ממוצא יהודי, הוא גורש למחנה הריכוז בפוסולי. בפברואר 1944 נשלחו עצירי פוסולי, בשנים-עשר קרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. לוי היה אסיר במשך אחד-עשר חודשים במחנה בונה-מונוביץ' (Buna-Monowitz), אושוויץ III, בטרם שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. מקרב שש מאות וחמישים יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו שרדו עשרים בלבד. למרות שהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945, הגיע לוי חזרה לעיר הולדתו טורינו רק ב-19באוקטובר של אותה השנה לאחר מסע נדודים ארוך ואחרי ששהה במחנה בברית המועצות בו רוכזו אסירים לשעבר. ב-11 באפריל 1987 נפל לוי אל מותו בבניין מגוריו. חברים וביוגרפים של לוי מטילים ספק בכך שזו הייתה התאבדות. אלי ויזל אמר באותו הזמן ש"פרימו לוי מת באשווייץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". במובנים רבים נותרה שאלת התאבדותו פתוחה, ומרתקת ביותר בשל ערבוב החושך והאופטימיות בכתיבתו. לוי לא השאיר אחריו מכתב התאבדות.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

פרימו לוי בנה את שלושת מחזורי הסיפורים שבספר זה, פרי כתיבה של שש שנים, אחרי שכבר היו מאחוריו 'אם זה אדם', 'ההפוגה' ו'הטבלה המחזורית'. במחזור הראשון, "עבר־קרוב", יש תריסר סיפורים ממחנה העבודה באַוּשוויץ, רחוקים מכל סטראוטיפ צפוי. כולם אנקדוטות פיקנטיות, צבעוניות, המסיטות את היקום השחור אל רגעי הפוגה, יוזמה, אחיזה בחיים ובאנושיות; רגעים שפלשו אליהם חיוניות ואפילו עליצות.
 
התחכום הספרותי של מי שנראֶה כמֵשִׂיח לפי תומו על חומרים "מן החיים", החום האנושי של לוי, יכולתו לסובב סיבוב קל פרטים אפיזודיים כדי שיאירו את השאלות הקיומיות הגדולות, ניכרים כאן בכל עמוד.
 
24 הסיפורים האחרים כולם בדיוניים, גם כשאינם נראים כך. הם חגיגה של סיפורים חריפים ומבריקים, עתירי דמיון, שלוי "סוטה בהם" (כלשונו) "מן התלם" המזוהה אתו. בשער השני אלה סיפורי פנטזיה, מדע בדיוני וטבע, מרוחקים בזמן, במקום, או בסוג העולם האפשרי. השער השלישי מביא הווה כמו־ריאליסטי של מצבים יוצאי־דופן. 
 
אבל מבט נוסף עשוי לגלות לנו שהסיפורים הבדויים הללו אינם אלא הַתָּקוֹת מטפוריות סמויות של הנושאים המרכזיים של 'אם זה אדם' ושל 'הטבלה המחזורית': כתיבתו האוטוביוגרפית של לוי מוסטת בהם לעולמות אחרים – סיפורים על קטסטרופה חללית של כוכב ענק, המתפוצץ במרחק שנות אור; על קרבות פטישים אכזריים בין גלדיאטורים למכוניות; על מפלצת רוע הכלואה במקדש; על עולם של בני־אדם היברידיים ה"מזוהמים" בגֶנים של צמחים ובו צעירה החושקת שדובדבן יפרה אותה; על אתנוגרפים כלואים במחנה של פראים בבוליביה; על המצאה אסונית של צבע המכחיד את הרוע העולמי; על זן של מכרסמים שההפריה נעשית אצלם ממרחק, בסיוע הרוח; על וירטואוז של פלינדרומים, שמשפטיו זורמים להפליא לאחור... אכן, 24 הסיפורים שכאן הם הילוך אחורי אל לוי־עצמו.

פרק ראשון

קַפָּנֵיאוּס

לא היה אפשר לאהוב או לשנוא את וָאלֶריוֹ: כה חדל־אישים היה, כה חסר־אונים, עד כי למן הרגע הראשון חרג הקשר אתו מן הקשרים בין אנשים רגילים. בעבר היה נמוך ושמן; נמוך עדיין נשאר, ועל משמניו מן העבר העידו בעצב הקפלים הרפויים בפניו ובגופו. תקופה ארוכה עבדנו יחד, בבוץ הפולני. על כל אחד מאיתנו נגזר למעוד בבוץ העמוק והחלקלק שבמחנה־העבודה, אבל הודות למעט האצילות החייתית שמקננת גם באיש הנואש, השתדלנו לא למעוד, או לכל הפחות להמעיט את התוצאות; שכן אדם שנפל ארצה, שהשתטח, נתון בסכנה, משום שהוא מלבה יצרים אכזריים ומעורר סלידה יותר מאשר רחמים. ואילו ואלריו מעד בלי־הרף, יותר מכל אחד אחר. די היה בדחיפה קלה, ואפילו בפחות מכך; לעתים היה ברור שנתן לעצמו למעוד במתכוון, ברגע שמישהו היה גס כלפיו או כמעט הרים עליו יד: הוא נפל מלוא קומתו הנמוכה לתוך המדמנה, כאילו היא שְׁדֵי אמו, כאילו המצב הזקוף עצמו הוא בשבילו מצב ארעי, כמו אצל אדם המהלך על קביים. הבוץ היה מקלטו, מחסהו המדומה. הוא היה איש־בוץ קטן, צבע הבוץ היה צבעו. והוא ידע זאת; במעט הצלילות שהותירו לו ייסוריו ידע שהוא מגוחך.

והוא דיבר על כך, שכן היה פטפטן. הוא סיפר בלי לֵאות על תלאותיו, על מעידותיו, על הסטירות שספג, על ביזיונותיו, כמו פּוּלְצִ'ינֶלָה אומלל: לא התאמץ כלל להציל שמץ מעצמו, להסתיר את קורותיו העלובים ביותר, אדרבה, הוא הדגיש את הצדדים היותר שלומיאליים שבתלאותיו בקורטוב של חוש תיאטרלי, שרמז על שרידים של איש שיחה עליז. מי שמכיר אנשים כמותו, יודע כי הם חנפנים, באופן טבעי ובלי מניעים נסתרים. אילו היינו נפגשים בחיינו הרגילים, איני יודע על מה היה מחניף לי; שם, מדי בוקר, שיבח את מראה פני הבריא. אף־על־פי שלא הייתי מבוגר ממנו בהרבה, חשתי כלפיו רחמים מהולים בסלידה לא־מוגדרת; אבל הרחמים, מאחר שהיו חסרי־אונים באותם ימים, נמוגו ברגע היווצרם כמו עשן ברוח והותירו בפה טעם קלוש של רעב. כמו כולם, השתדלתי פחות־או־יותר במודע להתרחק ממנו: היה ניכר שהוא במצוקה, ואדם במצוקה נדמה לנו תמיד כנושה.

ביום ספטמבר עכור ייללו מעל לבוץ צופרי האזעקה האווירית, בצליל עולה ויורד כמו אנקה חייתית מתמשכת. זה היה דבר שגור, והיה לי מקום מסתור סודי: מַעֲבר תת־קרקעי צר, שנערמו בו צרורות של שקים ריקים. ירדתי, ושם מצאתי את ואלריו; הוא קידם את פני בחביבות רבת־מלל, שלא הגבתי עליה, ובעודי משתרע לי לנמנם, החל לספר לי מבלי להשתהות את הרפתקאותיו העגומות. לאחר יללת הצופרים הטרגית השתררה בחוץ דממה מאיימת, אך לפתע נשמע מעל ראשינו דשדוש רגליים, ומיד אחר־כך הצטייר בראש המדרגות המִתאר השחור והענק של רפופורט ובידו דלי. הוא הבחין בנו, קרא: "איטלקים!" ושמט את הדלי, שהתגלגל ברעש במורד המדרגות.

הדלי הכיל קודם מרק, אך עכשיו היה ריק וכמעט נקי. אני וּואלריו גירדנו את השאריות, גילחנו בקפדנות את התחתית ואת הדפנות בעזרת כף, שבאותם ימים נשאנו איתנו יומם ולילה, כפי שהאבירים הטֶמפְּלָארים נהגו לשאת את החרב, נכונה לכל מקרה־חירום לא־סביר. בינתיים ירד אלינו רפופורט בחגיגיות: הוא לא היה אדם שייתן, או יבקש, מרק במתנה.

רפופורט היה אז כבן שלושים־וחמש. פולני במקור, סיים לימודי רפואה בפיזה: מכאן אהדתו לאיטלקים וידידותו הבלתי־סימטרית עם ואלריו, שנולד בפִּיזה. הוא היה אדם מצויד להפליא. ערמומי, אלים ועליז כמו שודדי־הים של פעם, עלה בידו להשיל מאחוריו את כל מה שנראה לו מיותר בחינוכו המתורבת. הוא חי בַּלָאגֶר כמו נמר בג'ונגל: רמס וחמס את החלשים, חמק מהחזקים, היה נכון לשחד, לגנוב, ללכת מכות, לרעוב, לשקר ולהתחנף, בהתאם לנסיבות. כלומר, הוא היה אויב, אבל לא אויב שפל או בזוי. הוא ירד לאטו במדרגות, וכאשר התקרב יכולנו לראות בבירור לאן נעלם תוכן הדלי. זו היתה אחת המוּמחִיוּיוֹת שלו: עם היבבה הראשונה של האזעקה, בתוך המהומה הכללית, זינק אל המטבח של מחנה־העבודה, ונמלט עם השלל לפני בוא הפטרול. רפופורט הצליח בכך שלוש פעמים; בפעם הרביעית, בהיותו פושע זהיר, לא זזו הוא וחבורתו ממקומם במשך כל האזעקה. ליליֶנטָאל, שרצה לחקות אותו, נתפס בשעת מעשה ונתלה בפומבי ביום המחרת.

"שלום איטלקים", אמר: "שלום בן פיזה". אחר־כך שוב השתררה דממה; שכבנו על השקים זה לצד זה, וּואלריו ואני שקענו עד מהרה בנים־לא־נים שורץ תמונות. לא נדרשה לכך תנוחה מאוזנת: לעתים נרדמנו בעמידה ברגעי המנוחה. לא כן רפופורט, שאף שתיעב את העבודה, היה אחד מאותם טיפוסים חמי־מזג, שאינם סובלים את הבטלה. הוא דלה מכיסו סכין, והחל להשחיזו באבן, תוך שהוא יורק עליו מפעם לפעם; אך גם בזאת לא היה לו די. הוא פנה אל ואלריו, שכבר החל לנחור:

"תתעורר, בחור: על מה חלמתָּ? רַביולי, נכון? ויין קיאַנְטי: בקפטריה בוִיָה מילֶה, בשש לירות וחמישים. והסטייקים, פְּשָׁא־קְרֶבּ, סטייקים של שוּק־שחור, שמכסים את כל הצלחת; ארץ נפלאה, איטליה. ואז מרגריטה..." כאן העווה את פניו בעליזות וטפח בידו טפיחה רועמת על ירכו. ואלריו התעורר והתכרבל בחיוך קרוש על פניו הקטנות החיוורות. כמעט אף־אחד לא פנה אליו אי־פעם בדברים, ואינני סבור שהיה אכפת לו במיוחד במצבו; ואילו רפופורט דיבר אליו לעתים קרובות, התמסר לגל של זיכרונות מפיזה בהתמכרות אמיתית. לי היה ברור שבשביל רפופורט שימש ואלריו רק כתירוץ לאותם רגעי חופשה מֶנטָלית: ואילו בשביל ואלריו אלה היו ערובות של ידידות, ידידות יקרה של אדם חזק, שניתנו ביד רחבה לוֹ, לוואלריו, כאדם אל אדם, אם לא כשווה אל שווה.

"מה, לא הכרת את מרגריטה? לא הלכנו לשם אף־פעם יחד? איזה מין פִּיזָאִי אתה? זאת היתה אשה שהעירה את המתים: עדינה וצנועה בימים, ובלילות אמנית אמיתית..." כאן נשמעה שריקה, ומיד אחריה עוד אחת. היה נדמה שהן פרצו במרחקים, אך נחפזו לעברנו כמו קטרים בדהרה מטורפת: האדמה רעדה, קורות הבטון בתקרה רטטו לרגע קט כאילו הן עשויות גומי, ולבסוף הבשילו שתי ההתפוצצויות, נשמע שאון־קריסה, ובאיברינו התפשטה ההתפוגגות המענגת של הסבל. ואלריו הזדחל לאחת הפינות, הליט את פניו בגומחת מרפקו כמו כדי להתחמק מסטירה, והתפלל חרש.

שוב התעוררה שריקה מפלצתית. הדורות החדשים באירופה אינם מכירים את הקולות הנושפים האלה: השריקות אינן מקריות, מישהו בחר בהן כדי להעניק לפצצות קול שיביע את צימאונן ואת האיוּם שבהן. התגלגלתי מהשקים אל עבר הקיר: הנה ההתפוצצות, קרובה עד מאוד, כמעט מוחשית, ולאחריה המשב האדיר של היניקה. רפופורט התפתל מצחוק. "עשית במכנסיים, אֶה, פִּיזָאִי? או עוד לא? חכה, חכה, הכי טוב עוד יבוא".

"יש לך עצבים חזקים", אמרתי, ובזיכרון בית־הספר שלי צפה ועלתה, דהויה כמו מגלגול קודם, דמותו היהירה של קַפָּנֵיאוס, המתריסה נגד יופיטר ממעמקי התופת ולועגת לברקיו.1

"זה לא עניין של עצבים, אלא של תיאוריה. של חשבונאות: זה הנשק הסודי שלי".

באותם ימים הייתי עייף, אחוז עייפות קדומה, טבועה בבשר, שחשבתי אותה לנצחית. היא לא היתה העייפות המוכרת לכולם, זו הצונחת על האדם הבריא ועוטפת אותו כמו שיתוק ארעי, אלא רִיק מוחלט, קטיעה. חשתי מרוקן, כמו רובה שיָרָה, וכמוני חש גם ואלריו, גם אם באופן פחות מודע, וכמונו חשו גם כל האחרים. החיוניות של רפופורט, שבנסיבות אחרות הייתי מעריץ אותה (ואכן, היום אני מעריץ אותה), נראתה לי לא־במקומה, חצופה: אם העור שלנו לא שווה פרוטה, גם עורו, למרות היותו פולני ושבע, לא שווה הרבה יותר, והיה מרגיז לראות שאינו מכיר בכך. באשר לאותה תיאוריה ולאותה חשבונאות, לא היה לי חשק להישאר ולשמוע אותן. היה לי דבר אחר לעשות: לישון, אם אדונֵי השמיים ירשו לי זאת; אם לא, רציתי לגמוע את פחדַי, בשלווה, כמו כל אדם מן השורה.

אבל לא היה קל להשתיק את רפופורט, להתחמק ממנו או להתעלם ממנו. "מה פתאום אתם ישנים? אני עומד להפקיד את הצוואה שלי, ואתם ישנים. אולי הפצצה שלי כבר יצאה לדרך, ואני לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות. אילו הייתי אדם חופשי, הייתי כותב ספר ובו הפילוסופיה שלי: כרגע אני רק יכול לספר אותה לכם, שני מסכנים. אם היא תשמש אתכם, מה טוב; אם לא, ואם אתם תיחלצו מכאן ואני לא, דבר שיהיה מוזר מאוד, תוכלו להפיץ אותה, ואולי היא תועיל למישהו. אבל לי ממש לא משנה: אני לא מחומר של גומל־חסד.

"הנה: כל זמן שיכולתי שתיתי, אכלתי, עשיתי אהבה, עזבתי את פולין השטוחה והאפורה לטובת איטליה הזאת שלכם; למדתי, הִשְׂכלתי, טיילתי וראיתי. השארתי את עיני פקוחות היטב, לא ביזבזתי אף טיפה; הייתי חרוץ, אני לא חושב שאפשר לעשות הרבה יותר או טוב יותר. הכל הצליח, צברתי לי המון טוֹב, וכל הטוֹב הזה לא אבד, אלא הוא בי, בטוח: אני לא נותן לו לדהות. שימרתי אותו. אף־אחד לא יוכל לקחת אותו ממני.

"אחר־כך הגעתי לכאן: אני פה כבר עשרים חודשים, ועשרים חודשים אני מנהל את החשבונות שלי: אני מסכם אותם, והרווח עדיין עולה על ההפסד. כדי לקלקל את המאזן שלי נחוצים עוד חודשים רבים בַּלָאגֶר, עוד ימי עינויים רבים. וחוץ מזה", הוא ליטף בחיבה את בטנו, "עם קצת יוזמה אפילו פה אפשר, לפעמים, למצוא משהו טוב. לכן, אם יקרה המקרה המצער, ואחד מכם יאריך ימים אחרי, תוכלו לספר שלֶאוֹן רפופורט קיבל את מה שהגיע לו, שלא השאיר אחריו חובות או חייבים, שלא בכה ולא ביקש רחמים. אם בעולם הבא אפגוש את היטלר, אירק לו בפרצוף בזכות מלאה..." פצצה נפלה לא הרחק, ואחריה נשמע רעם כשל מפולת סלעים: מן־הסתם קרס אחד המחסנים. רפופורט נאלץ להרים את קולו עד כדי צעקה: "...כי הוא לא סידר אותי!"

ראיתי את רפופורט שוב רק עוד פעם אחת ולרגעים ספורים, ודמותו באותה פגישה אחרונה נשארה בי באופן כמעט צילומי. שכבתי חולה במרפאת הלָאגֶר בינואר 1945. מהדרגש שלי היה אפשר לראות פיסת דרך בין שני צריפים, ושם, בשלג שהיה עמוק עכשיו, היה מסומן שביל; מפעם לפעם חלפו שם עובדי המרפאה, בזוגות, ונשאו באלונקה מתים או גוססים. באחד הימים ראיתי שני אלונקאים, ואחד מהם הרשים אותי בקומתו הגבוהה ובמשמניו האדירים, הסמכותיים, הנדירים במקומות האלה. הכרתי שזה רפופורט, ניגשתי אל החלון ונקשתי על הזגוגית. הוא נעצר, העווה את פניו לעברי בעליזות וברומזנות, והרים את זרועו בתנועת ברכה רחבה, ועקב כך נטה משאו העגום על צִדו באופן מביש.

יומיים אחר־כך פּוּנָה המחנה, בנסיבות המחרידות הידועות היטב. יש לי יסוד להניח שרפופורט לא נשאר בחיים; לפיכך אני רואה לי לחובה למלא כמיטב יכולתי את התפקיד שהופקד בידי.

 

פרימו לוי

פרימו לוי נולד בטורינו בשנת 1919 למשפחה יהודית ליברלית. בשנת 1937 נרשם לבית ספר משני לכתיבת קלאסיקות, שנודע במוריו האנטי-פאשיסטיים. לאחר שסיים את לימודי החובה, החל בלימודי כימיה באוניברסיטת טורינו. בספטמבר 1943, הצטרף לתנועת המחתרת האיטלקית. לוי וחבריו נתפסו על ידי המיליציה הפשיסטית, בעקבות הלשנה, כשהתגלה שלוי ממוצא יהודי, הוא גורש למחנה הריכוז בפוסולי. בפברואר 1944 נשלחו עצירי פוסולי, בשנים-עשר קרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. לוי היה אסיר במשך אחד-עשר חודשים במחנה בונה-מונוביץ' (Buna-Monowitz), אושוויץ III, בטרם שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. מקרב שש מאות וחמישים יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו שרדו עשרים בלבד. למרות שהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945, הגיע לוי חזרה לעיר הולדתו טורינו רק ב-19באוקטובר של אותה השנה לאחר מסע נדודים ארוך ואחרי ששהה במחנה בברית המועצות בו רוכזו אסירים לשעבר. ב-11 באפריל 1987 נפל לוי אל מותו בבניין מגוריו. חברים וביוגרפים של לוי מטילים ספק בכך שזו הייתה התאבדות. אלי ויזל אמר באותו הזמן ש"פרימו לוי מת באשווייץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". במובנים רבים נותרה שאלת התאבדותו פתוחה, ומרתקת ביותר בשל ערבוב החושך והאופטימיות בכתיבתו. לוי לא השאיר אחריו מכתב התאבדות.

סקירות וביקורות

חצי תפוח במחנה השמדה עמיחי שלו מקור ראשון 28/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

חצי תפוח במחנה השמדה עמיחי שלו מקור ראשון 28/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
לילית ואחרים פרימו לוי

קַפָּנֵיאוּס

לא היה אפשר לאהוב או לשנוא את וָאלֶריוֹ: כה חדל־אישים היה, כה חסר־אונים, עד כי למן הרגע הראשון חרג הקשר אתו מן הקשרים בין אנשים רגילים. בעבר היה נמוך ושמן; נמוך עדיין נשאר, ועל משמניו מן העבר העידו בעצב הקפלים הרפויים בפניו ובגופו. תקופה ארוכה עבדנו יחד, בבוץ הפולני. על כל אחד מאיתנו נגזר למעוד בבוץ העמוק והחלקלק שבמחנה־העבודה, אבל הודות למעט האצילות החייתית שמקננת גם באיש הנואש, השתדלנו לא למעוד, או לכל הפחות להמעיט את התוצאות; שכן אדם שנפל ארצה, שהשתטח, נתון בסכנה, משום שהוא מלבה יצרים אכזריים ומעורר סלידה יותר מאשר רחמים. ואילו ואלריו מעד בלי־הרף, יותר מכל אחד אחר. די היה בדחיפה קלה, ואפילו בפחות מכך; לעתים היה ברור שנתן לעצמו למעוד במתכוון, ברגע שמישהו היה גס כלפיו או כמעט הרים עליו יד: הוא נפל מלוא קומתו הנמוכה לתוך המדמנה, כאילו היא שְׁדֵי אמו, כאילו המצב הזקוף עצמו הוא בשבילו מצב ארעי, כמו אצל אדם המהלך על קביים. הבוץ היה מקלטו, מחסהו המדומה. הוא היה איש־בוץ קטן, צבע הבוץ היה צבעו. והוא ידע זאת; במעט הצלילות שהותירו לו ייסוריו ידע שהוא מגוחך.

והוא דיבר על כך, שכן היה פטפטן. הוא סיפר בלי לֵאות על תלאותיו, על מעידותיו, על הסטירות שספג, על ביזיונותיו, כמו פּוּלְצִ'ינֶלָה אומלל: לא התאמץ כלל להציל שמץ מעצמו, להסתיר את קורותיו העלובים ביותר, אדרבה, הוא הדגיש את הצדדים היותר שלומיאליים שבתלאותיו בקורטוב של חוש תיאטרלי, שרמז על שרידים של איש שיחה עליז. מי שמכיר אנשים כמותו, יודע כי הם חנפנים, באופן טבעי ובלי מניעים נסתרים. אילו היינו נפגשים בחיינו הרגילים, איני יודע על מה היה מחניף לי; שם, מדי בוקר, שיבח את מראה פני הבריא. אף־על־פי שלא הייתי מבוגר ממנו בהרבה, חשתי כלפיו רחמים מהולים בסלידה לא־מוגדרת; אבל הרחמים, מאחר שהיו חסרי־אונים באותם ימים, נמוגו ברגע היווצרם כמו עשן ברוח והותירו בפה טעם קלוש של רעב. כמו כולם, השתדלתי פחות־או־יותר במודע להתרחק ממנו: היה ניכר שהוא במצוקה, ואדם במצוקה נדמה לנו תמיד כנושה.

ביום ספטמבר עכור ייללו מעל לבוץ צופרי האזעקה האווירית, בצליל עולה ויורד כמו אנקה חייתית מתמשכת. זה היה דבר שגור, והיה לי מקום מסתור סודי: מַעֲבר תת־קרקעי צר, שנערמו בו צרורות של שקים ריקים. ירדתי, ושם מצאתי את ואלריו; הוא קידם את פני בחביבות רבת־מלל, שלא הגבתי עליה, ובעודי משתרע לי לנמנם, החל לספר לי מבלי להשתהות את הרפתקאותיו העגומות. לאחר יללת הצופרים הטרגית השתררה בחוץ דממה מאיימת, אך לפתע נשמע מעל ראשינו דשדוש רגליים, ומיד אחר־כך הצטייר בראש המדרגות המִתאר השחור והענק של רפופורט ובידו דלי. הוא הבחין בנו, קרא: "איטלקים!" ושמט את הדלי, שהתגלגל ברעש במורד המדרגות.

הדלי הכיל קודם מרק, אך עכשיו היה ריק וכמעט נקי. אני וּואלריו גירדנו את השאריות, גילחנו בקפדנות את התחתית ואת הדפנות בעזרת כף, שבאותם ימים נשאנו איתנו יומם ולילה, כפי שהאבירים הטֶמפְּלָארים נהגו לשאת את החרב, נכונה לכל מקרה־חירום לא־סביר. בינתיים ירד אלינו רפופורט בחגיגיות: הוא לא היה אדם שייתן, או יבקש, מרק במתנה.

רפופורט היה אז כבן שלושים־וחמש. פולני במקור, סיים לימודי רפואה בפיזה: מכאן אהדתו לאיטלקים וידידותו הבלתי־סימטרית עם ואלריו, שנולד בפִּיזה. הוא היה אדם מצויד להפליא. ערמומי, אלים ועליז כמו שודדי־הים של פעם, עלה בידו להשיל מאחוריו את כל מה שנראה לו מיותר בחינוכו המתורבת. הוא חי בַּלָאגֶר כמו נמר בג'ונגל: רמס וחמס את החלשים, חמק מהחזקים, היה נכון לשחד, לגנוב, ללכת מכות, לרעוב, לשקר ולהתחנף, בהתאם לנסיבות. כלומר, הוא היה אויב, אבל לא אויב שפל או בזוי. הוא ירד לאטו במדרגות, וכאשר התקרב יכולנו לראות בבירור לאן נעלם תוכן הדלי. זו היתה אחת המוּמחִיוּיוֹת שלו: עם היבבה הראשונה של האזעקה, בתוך המהומה הכללית, זינק אל המטבח של מחנה־העבודה, ונמלט עם השלל לפני בוא הפטרול. רפופורט הצליח בכך שלוש פעמים; בפעם הרביעית, בהיותו פושע זהיר, לא זזו הוא וחבורתו ממקומם במשך כל האזעקה. ליליֶנטָאל, שרצה לחקות אותו, נתפס בשעת מעשה ונתלה בפומבי ביום המחרת.

"שלום איטלקים", אמר: "שלום בן פיזה". אחר־כך שוב השתררה דממה; שכבנו על השקים זה לצד זה, וּואלריו ואני שקענו עד מהרה בנים־לא־נים שורץ תמונות. לא נדרשה לכך תנוחה מאוזנת: לעתים נרדמנו בעמידה ברגעי המנוחה. לא כן רפופורט, שאף שתיעב את העבודה, היה אחד מאותם טיפוסים חמי־מזג, שאינם סובלים את הבטלה. הוא דלה מכיסו סכין, והחל להשחיזו באבן, תוך שהוא יורק עליו מפעם לפעם; אך גם בזאת לא היה לו די. הוא פנה אל ואלריו, שכבר החל לנחור:

"תתעורר, בחור: על מה חלמתָּ? רַביולי, נכון? ויין קיאַנְטי: בקפטריה בוִיָה מילֶה, בשש לירות וחמישים. והסטייקים, פְּשָׁא־קְרֶבּ, סטייקים של שוּק־שחור, שמכסים את כל הצלחת; ארץ נפלאה, איטליה. ואז מרגריטה..." כאן העווה את פניו בעליזות וטפח בידו טפיחה רועמת על ירכו. ואלריו התעורר והתכרבל בחיוך קרוש על פניו הקטנות החיוורות. כמעט אף־אחד לא פנה אליו אי־פעם בדברים, ואינני סבור שהיה אכפת לו במיוחד במצבו; ואילו רפופורט דיבר אליו לעתים קרובות, התמסר לגל של זיכרונות מפיזה בהתמכרות אמיתית. לי היה ברור שבשביל רפופורט שימש ואלריו רק כתירוץ לאותם רגעי חופשה מֶנטָלית: ואילו בשביל ואלריו אלה היו ערובות של ידידות, ידידות יקרה של אדם חזק, שניתנו ביד רחבה לוֹ, לוואלריו, כאדם אל אדם, אם לא כשווה אל שווה.

"מה, לא הכרת את מרגריטה? לא הלכנו לשם אף־פעם יחד? איזה מין פִּיזָאִי אתה? זאת היתה אשה שהעירה את המתים: עדינה וצנועה בימים, ובלילות אמנית אמיתית..." כאן נשמעה שריקה, ומיד אחריה עוד אחת. היה נדמה שהן פרצו במרחקים, אך נחפזו לעברנו כמו קטרים בדהרה מטורפת: האדמה רעדה, קורות הבטון בתקרה רטטו לרגע קט כאילו הן עשויות גומי, ולבסוף הבשילו שתי ההתפוצצויות, נשמע שאון־קריסה, ובאיברינו התפשטה ההתפוגגות המענגת של הסבל. ואלריו הזדחל לאחת הפינות, הליט את פניו בגומחת מרפקו כמו כדי להתחמק מסטירה, והתפלל חרש.

שוב התעוררה שריקה מפלצתית. הדורות החדשים באירופה אינם מכירים את הקולות הנושפים האלה: השריקות אינן מקריות, מישהו בחר בהן כדי להעניק לפצצות קול שיביע את צימאונן ואת האיוּם שבהן. התגלגלתי מהשקים אל עבר הקיר: הנה ההתפוצצות, קרובה עד מאוד, כמעט מוחשית, ולאחריה המשב האדיר של היניקה. רפופורט התפתל מצחוק. "עשית במכנסיים, אֶה, פִּיזָאִי? או עוד לא? חכה, חכה, הכי טוב עוד יבוא".

"יש לך עצבים חזקים", אמרתי, ובזיכרון בית־הספר שלי צפה ועלתה, דהויה כמו מגלגול קודם, דמותו היהירה של קַפָּנֵיאוס, המתריסה נגד יופיטר ממעמקי התופת ולועגת לברקיו.1

"זה לא עניין של עצבים, אלא של תיאוריה. של חשבונאות: זה הנשק הסודי שלי".

באותם ימים הייתי עייף, אחוז עייפות קדומה, טבועה בבשר, שחשבתי אותה לנצחית. היא לא היתה העייפות המוכרת לכולם, זו הצונחת על האדם הבריא ועוטפת אותו כמו שיתוק ארעי, אלא רִיק מוחלט, קטיעה. חשתי מרוקן, כמו רובה שיָרָה, וכמוני חש גם ואלריו, גם אם באופן פחות מודע, וכמונו חשו גם כל האחרים. החיוניות של רפופורט, שבנסיבות אחרות הייתי מעריץ אותה (ואכן, היום אני מעריץ אותה), נראתה לי לא־במקומה, חצופה: אם העור שלנו לא שווה פרוטה, גם עורו, למרות היותו פולני ושבע, לא שווה הרבה יותר, והיה מרגיז לראות שאינו מכיר בכך. באשר לאותה תיאוריה ולאותה חשבונאות, לא היה לי חשק להישאר ולשמוע אותן. היה לי דבר אחר לעשות: לישון, אם אדונֵי השמיים ירשו לי זאת; אם לא, רציתי לגמוע את פחדַי, בשלווה, כמו כל אדם מן השורה.

אבל לא היה קל להשתיק את רפופורט, להתחמק ממנו או להתעלם ממנו. "מה פתאום אתם ישנים? אני עומד להפקיד את הצוואה שלי, ואתם ישנים. אולי הפצצה שלי כבר יצאה לדרך, ואני לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות. אילו הייתי אדם חופשי, הייתי כותב ספר ובו הפילוסופיה שלי: כרגע אני רק יכול לספר אותה לכם, שני מסכנים. אם היא תשמש אתכם, מה טוב; אם לא, ואם אתם תיחלצו מכאן ואני לא, דבר שיהיה מוזר מאוד, תוכלו להפיץ אותה, ואולי היא תועיל למישהו. אבל לי ממש לא משנה: אני לא מחומר של גומל־חסד.

"הנה: כל זמן שיכולתי שתיתי, אכלתי, עשיתי אהבה, עזבתי את פולין השטוחה והאפורה לטובת איטליה הזאת שלכם; למדתי, הִשְׂכלתי, טיילתי וראיתי. השארתי את עיני פקוחות היטב, לא ביזבזתי אף טיפה; הייתי חרוץ, אני לא חושב שאפשר לעשות הרבה יותר או טוב יותר. הכל הצליח, צברתי לי המון טוֹב, וכל הטוֹב הזה לא אבד, אלא הוא בי, בטוח: אני לא נותן לו לדהות. שימרתי אותו. אף־אחד לא יוכל לקחת אותו ממני.

"אחר־כך הגעתי לכאן: אני פה כבר עשרים חודשים, ועשרים חודשים אני מנהל את החשבונות שלי: אני מסכם אותם, והרווח עדיין עולה על ההפסד. כדי לקלקל את המאזן שלי נחוצים עוד חודשים רבים בַּלָאגֶר, עוד ימי עינויים רבים. וחוץ מזה", הוא ליטף בחיבה את בטנו, "עם קצת יוזמה אפילו פה אפשר, לפעמים, למצוא משהו טוב. לכן, אם יקרה המקרה המצער, ואחד מכם יאריך ימים אחרי, תוכלו לספר שלֶאוֹן רפופורט קיבל את מה שהגיע לו, שלא השאיר אחריו חובות או חייבים, שלא בכה ולא ביקש רחמים. אם בעולם הבא אפגוש את היטלר, אירק לו בפרצוף בזכות מלאה..." פצצה נפלה לא הרחק, ואחריה נשמע רעם כשל מפולת סלעים: מן־הסתם קרס אחד המחסנים. רפופורט נאלץ להרים את קולו עד כדי צעקה: "...כי הוא לא סידר אותי!"

ראיתי את רפופורט שוב רק עוד פעם אחת ולרגעים ספורים, ודמותו באותה פגישה אחרונה נשארה בי באופן כמעט צילומי. שכבתי חולה במרפאת הלָאגֶר בינואר 1945. מהדרגש שלי היה אפשר לראות פיסת דרך בין שני צריפים, ושם, בשלג שהיה עמוק עכשיו, היה מסומן שביל; מפעם לפעם חלפו שם עובדי המרפאה, בזוגות, ונשאו באלונקה מתים או גוססים. באחד הימים ראיתי שני אלונקאים, ואחד מהם הרשים אותי בקומתו הגבוהה ובמשמניו האדירים, הסמכותיים, הנדירים במקומות האלה. הכרתי שזה רפופורט, ניגשתי אל החלון ונקשתי על הזגוגית. הוא נעצר, העווה את פניו לעברי בעליזות וברומזנות, והרים את זרועו בתנועת ברכה רחבה, ועקב כך נטה משאו העגום על צִדו באופן מביש.

יומיים אחר־כך פּוּנָה המחנה, בנסיבות המחרידות הידועות היטב. יש לי יסוד להניח שרפופורט לא נשאר בחיים; לפיכך אני רואה לי לחובה למלא כמיטב יכולתי את התפקיד שהופקד בידי.