ברכה

בנובמבר 2019 עלתה על גדותיה הלגונה שמסביב לוונציה והציפה אותה במי הים. כבר שנים מדברים על כך שוונציה שוקעת, אך בשנה הזאת הייתה הגאות המציפה את ונציה מעת לעת, ונקראת Aqua Alta, חזקה במיוחד.

שמענו על כך בחדשות לפני שנסענו, אבל חשבנו שזו תופעה משנית, חולפת, שלא תוכל לקלקל לנו את הביקור בביאנלה, ביקור שתכננו חצי שנה מראש.

הגענו לוונציה בשעת ערב מאוחרת, הרחובות היו ריקים מאדם. אומרים שכאשר מתרחשת תופעה שונה בתכלית מעולם המושגים שלך, את מתקשה לתפוס אותה. האם עיוורון מסוג זה היה מנת חלקנו כשנחתנו בעיר?

הכניסה למשרד שדרכו שכרנו דירה הייתה חסומה בדיקט שהגיע לגובה הירך. דילגנו פנימה. עם המפתחות לדירה קיבלנו גם אפליקציה לנייד שמתריעה על הגאות הבאה. בפיזור דעת הקשבנו להוראות. האפליקציה ישימה מן הסתם למציאות אחרת, לא לזו שלנו. אנחנו, אחרי הכול, ארבע תיירות מישראל, נשים בוגרות, מיושבות בדעתן ונרגשות לקראת חופשה בוונציה. הלכנו בחושך, בין סמטאות ותעלות מים, בין גשרים וכיכרות קטנות, עוקבות אחר הוראות ההגעה, מתעלמות מערמות הזבל המתגבהות ברחובות. הגענו אל הסמטה שבה נמצאת הדירה, פתחנו את דלת הכניסה לבניין ועלינו לקומה השנייה. לא הבנו שאנחנו לבד בבניין שדייריו כנראה נטשו אותו. נזכרנו שהפקידה במשרד הקבלה אמרה שהדירות בקומות הראשונות אינן בשימוש. נכנסנו לדירה נחמדה, מסודרת במיוחד בשבילנו.

בבוקר נעלנו נעלי הליכה נוחות וירדנו במדרגות הצרות אל קומת הקרקע, נרגשות לקראת המפגש עם העיר. הדלת שמובילה אל הרחוב הייתה סגורה. כשפתחתי אותה, המם אותי מראה שכמוהו לא ראיתי מימיי: הסמטה שבה הלכנו אמש הפכה לנחל זורם. אבל יותר מן המראה, הממה אותי תחושה של קרקע הנשמטת תחת רגליי. נסוגותי לאחור. חברותיי הציצו אף הן אל הרחוב הזורם, ומיד סגרו את הדלת. המים הגיעו עד סִפּה ואיימו להיכנס ולהציף את חדר המדרגות. ועדיין לא תפסנו את מה שראינו.

עלינו חזרה לדירה. אוכל לא היה לנו. לא יכולתי להתעלם מהתחושה של אסון מתקרב. נזכרתי שלקראת שש בבוקר שמעתי כמו מתוך חלום צופרי אזעקה. לא הבנתי את פשרם. חזרתי לישון. עכשיו שחזרנו את דבריה של הפקידה במשרד הקבלה שהסבירה לנו על האזעקות המופעלות לפני כל גאות.

כמה שעות אחר כך נסוגו המים חזרה אל הים. בהיסוס פתחנו שוב את דלת חדר המדרגות. המים, מעשה פלאים, אכן ירדו, אנשים כבר הסתובבו בחוץ, נועלים ערדליים גבוהים עד מעל לברכיים. יצאנו החוצה וצעדנו בשמחה ברחובות הרטובים. סמטאות קטנות עתיקות ויפות הובילו אותנו אל גשרים קטנים, בנויים מעל תעלות מים צרות. הרחובות הלכו והתרחבו, ועמם התעלות, עד שהגענו אל רחוב ראשי שטוף אור, שבסופו התגלה בפנינו הים שמכונה כאן לגונה. בטיילת יפהפייה על חופו של הים דילגנו בשמחה, משתאות אל מול היופי. לבסוף הגענו אל פארק ירוק שבתוכו התקיימה הביאנלה.

מתחם הביאנלה היה כמעט ריק. בהדרגה התברר לנו שתיירים רבים ביטלו את טיסותיהם, ושחלק מתושבי העיר עזבו. מישהו המליץ על הביתן הישראלי. אומנית בשם איה בן רון מציגה שם תערוכה שנקראת "בית חולים שדה X". פנים המבנה הוסב לחלל דמוי בית חולים, אולם הכניסה היה לאולם המתנה. המבקר מקבל מספר ומתיישב להמתין. עד שיקראו לנו עלעלנו בתוכנייה וצפינו בסרטון ההדרכה. יש ארבע מחלקות בבית החולים, היה כתוב בתוכנייה, ואלה בעצם ארבע עבודות וידיאו. כל אחת מהן עוסקת בחולי חברתי: התעללות במשפחה, הכיבוש הישראלי בשטחים, אלימות נגד טראנסג'נדרים והיעלמותם של ילדי תימן. עוד היה כתוב בתוכנייה שתפקידה של האומנות, בין השאר, הוא להציג חוליים חברתיים ואף להוות סוג של מרפא או להציע דרך לשינוי.

בחרתי ב"היעלמות ילדי תימן". כשהפרשה התפוצצה, גזר אבי כל כתבה בעיתון שעסקה בנושא. אחרי מותו, כמו צוואה שהשאיר לי, עקבתי גם אני לפעמים אחר הפרשה בכל פעם שהתלקחה. הייתי סקרנית לראות איך יציגו כאן את פרשת ילדי תימן.

המספר שלי הופיע על הצג החשמלי, וניגשתי אל אחת ה"אחיות" שהזמינה אותי לעלות אל הקומה השנייה. עליתי אחריה בחוסר רצון. זו פרשה עצובה, ואני לא רציתי להיות עצובה, הרי אני בוונציה, בחופשה. השמש הסתווית קרצה לי לצאת מיד מבית החולים הזה, ובכל זאת נתתי לעצמי להיות מובלת על ידי האחות במדים הלבנים שהושיבה אותי בכיסא מטופלים שמזכיר כיסאות של רופא שיניים או של גינקולוג. מולי מסך טלוויזיה, והיא חיברה אותי לאוזניות והפעילה את הסרט. על מסך הטלוויזיה הופיעה הכותרת: "חטיפת ילדים".

בתחילה הוצג סרטון הסברה על ההיעלמות של ילדים מתימן ומהבלקן. לפי סרטון ההסברה, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היו מקרים שבהם תינוקות וילדים שאושפזו בבתי חולים או במרפאות, לעתים בגלל מחלה קלה, לא הוחזרו לבתיהם. להורים נאמר שהילדים מתו, אך לא היו להם כל קבר ולא תעודת פטירה. הם נעלמו. חלק מהילדים עדיין רשומים ברשומות של רשויות המדינה, אך למעשה אינם קיימים. בעקבות מחאות רבות של ההורים, צוין בסרטון, הוקמו בשנות ה־80 ועדות חקירה של ממשלת ישראל, אך הוועדות לא מצאו מסמכים שתומכים בקיומם של רשתות הברחה או אימוץ של ילדים, והתעקשו על כך שרוב הילדים אכן נפטרו. עם זאת, עדיין קיימות אלפי עדויות של אבות ואימהות שעד היום אינם יודעים מה קרה לילדיהם.

אחרי צפייה בסרטון ההסברה היה אפשר לבחור בצפייה בריאיון מוקלט עם שני מומחים לשם קבלת דעה שנייה. האחד פרופסור למשפטים, האחרת אנתרופולוגית של תרבויות. עניין אותי לדעת מה חושבים המומחים. האם באמת נחטפו ילדים? נזכרתי באבי, שבשנות ה־90 התרוצץ בדיסקרטיות ממשרד ממשלתי אחד למשנהו.

לי אף פעם לא הייתה דעה מוצקה בעניין. ייתכן שילדים נחטפו, וייתכן גם שמתו. לא התעניינתי. לא באמת רציתי לראות ולדעת. ואולי לא רציתי לגעת במקום כואב. לא יכולתי לראות את הכאב של הוריי. מצא חן בעיניי שהמומחה הראשון, הפרופסור למשפטים, הודה בתחילת דבריו שגם הוא עד שלב מסוים לא התעניין במיוחד בסיפור הזה, אך ככל שלמד את הנושא, הוסיף ואמר בריאיון, התחזקה בו הסברה שהילדים לא מתו אלא נחטפו. המומחית השנייה, האנתרופולוגית, הביאה דוגמאות להיעלמויות דומות של ילדים גם במקומות אחרים בעולם. כך היה באוסטרליה עם ילדים אבוריג'ינים, וכך בקנדה עם ילידים אסקימוסים. שני המומחים חיזקו את הטענה כי היעלמות הילדים הייתה תופעה חמורה של גזענות כלפי עולים חדשים, כלפי אוכלוסייה חלשה בחברה הישראלית. שניהם סברו כי היה זה פשע מאורגן של חטיפת אלפי תינוקות וילדים רכים, שניתנו למשפחות מבוססות על רקע הרצון להיטיב את תנאיהם או לחנכם מחדש.

לאחר הריאיון הוקרן המוצג המרכזי — סרטה של עידית אברהמי. זהו סרט פשוט, קצר, של שמונה דקות. שלוש נשים בנות יותר מ־80 נותנות עדות, מספרות על ילד שהיה להן, שנעלם בסוף שנות ה־40 או בתחילת שנות ה־50. שתיים מהן מחזיקות ביד תמונה של הילד. לכל אחת הסיפור שלה, אך הסיפורים דומים. בדרך כלל גרו במעברה, עולים חדשים שהגיעו מתימן, מעיראק, מהמזרח. התנאים היו קשים, הילד היה חולה, הלכו איתו למרפאה, ושם אמרו להורים להשאיר את הילד לטיפול, שילכו הביתה. למחרת הילד כבר לא היה במרפאה. אמרו להם שאשפזו אותו בבית החולים, אך כשהגיעו לבקרו שם, נאמר להם שהילד מת. לעתים זה היה אחרי כמה ימים. לא היה טלפון, לא היה רישום מסודר, לא היו תעודות פטירה ולא קברים.

המצלמה מתמקדת בפני הנשים כשהן מספרות את סיפורן. פניהן מקומטות מאוד, והבעתן היא שילוב של עצב עמוק, חוסר הבנה ותבוסה.

הסרט הסתיים, ואני הסתכלתי לצדדים. איתי ישבו בחדר עוד אנשים, כל אחד והאוזניות שלו, כל אחד והסרט בנושא שבחר. כולם שקועים במסכים, פניהם חתומות, איש מהם אינו רואה ואינו שומע אותי. "כיסא הגינקולוג" נדמה לי פתאום ככיסא חשמלי. זזתי בו באי־נוחות שהפכה למצוקה. חשתי שאני רוצה לתקשר עם מישהו, אבל האחות נעלמה. גם חברותיי נעלמו. חיפשתי מבט, קשר עין, ולא מצאתי. ניסיתי לצעוק, היה נדמה לי שקול יוצא מגרוני, אבל איש לא שמע אותי. ניסיתי לקום, אבל לא יכולתי לרדת מהכיסא. נדמה שהאחות קשרה אותי באיזה אופן.

אימה לפתה אותי. הרי זה קרה גם להוריי. אבי חיפש ילדה שנעלמה להם. הם היו עולים חדשים, בני 19, אמי חולת שחפת לשעבר, מהמחנות לשעבר. הם ילדו תינוקת, הם ראו אותה במשך כמה ימים, אולי שמונה. לאחר מכן איבדו אותה. אמרו להם שהיא מתה. פני אמי נשקפו אליי מתוך פניהן הקמוטות של המרואיינות בסרט. מאז שאני זוכרת אותה, היו פניה חרושות קמטים, וגם בהן הייתה טבועה אותה הבעה של עצב ותבוסה.

זה לא שלא ידעתי. ידעתי. אבל שם זה הלם בי. שם אני ישבתי בכיסא הנידונים למוות, אשמה. אשמה כי נשארתי העדה היחידה, ולמעשה, אין לי כל עדות. ומי יאמין לי? לא הקלטתי, לא צילמתי, לא חקרתי. וגם לא שאלתי. לא רציתי לשאול, לא רציתי להקשיב, ועכשיו מאוחר מדי. עכשיו שניהם מתים.

***

בילדותי סיפרו הוריי לי ולאחותי ששבע שנים לפני שנולדתי הייתה להם תינוקת. קראו לה ברכה, אמרו בקצרה. התינוקת חלתה כשעדיין היו בבית החולים, ויום אחד אמרו להם שמתה. אמרו להם, והם האמינו.

כך עד להתפוצצות פרשת ילדי תימן.

אז הבין אבי שמכיוון שלא ראו קבר ולא את גופת התינוקת, ייתכן שגם היא, כמו ילדים אחרים, ניתנה לאנשים זרים, בעלי זכויות יתר וממון, שאינם ניצולים משם. הוא החל לחפש, בדיסקרטיות רבה. כעובד מדינה לשעבר, לא רצה להפגין עוינות כלפי הממסד, אך הוא חשד שהממסד קָשר קֶשר נגדם. הם הרי היו אז צעירים מאוד, ובקושי דיברו עברית. אמי הייתה חולת שחפת בתום המלחמה. אולי מישהו בבית החולים חשב שהם לא יוכלו לגדל את התינוקת.

הוא חבר לקבוצת הורים אשכנזים שילדיהם נעלמו. בעצתם, הגיש בקשה לקבלת תיעוד של תעודת פטירתה במרשם האוכלוסין. מעולם לא ראיתי את תשובת המדינה. ייתכן שלא קיבל כל תשובה. אך הוא לא ויתר. אני זוכרת שחיפש פרוטקציה. משה דה פז, מכר שהיה פקיד בכיר במשרד הבריאות, סידר לו פגישה עם מר אגסי, סמנכ"ל לאמרכלות, וזה הפנה אותו לפקידים אחרים במחוז צפון. מר יחזקאלי, מנהל לשכת משרד הפנים בעפולה, כתב לו בכתב יד שאחרי מאמצים לא שגרתיים אותרה תעודה, אך הרישום בה היה משובש. שם האב היה אחר, והמילה "נפטר" הייתה כתובה בכתב יד ללא פירוט נוסף. קשה לדמיין זאת עכשיו, אך בשנות ה־90 עדיין לא היו פייסבוק ולא דואר אלקטרוני. החיפוש של אבי ארך כשלוש שנים, ובסופן לא מצא הוכחה לכך שהתינוקת נפטרה. את תיק המסמכים בשם "ברכה" שמר מכל משמר.

אני הייתי אז אישה צעירה, בשנות ה־30 לחיי. לא זכור לי שהתעניינתי בחיפושים שלו. לימים נתנה לי אימא דף מודפס, ובו שיר שכתבה על מות התינוקת, ומשפט אחד על הלידה ההיא. דחפתי את הדף לאיזו מגירה. לא עשיתי עם זה דבר. גם את התיק בשם "ברכה", שאבא העביר אליי לפני מותו, הטמנתי עמוק בארון.

עכשיו, בבת אחת, נהיה לי דחוף לעשות משהו. אבל לא הצלחתי להשתחרר מהכיסא. בוודאי יש כאן איזה פעמון להזעיק את האחות, חשבתי ולחצתי על כל הכפתורים. לבסוף היא הגיעה. "אני חייבת לקום," אמרתי לה כמעט בבכי, "אני לא יכולה יותר." "אין בעיה," היא אמרה, "כל אחד יכול לעזוב כרצונו." לפתע היה לי דחף לספר, ומצאתי את עצמי אומרת לה באנגלית: ״I am falling apart. This is my mom's story״.

האחות הייתה רצינית מאוד וצעירה מאוד: ״Your mother lost a child! How terrible!". אמרה והחזיקה בי, מובילה אותי למטה. "אני מצטערת," הוסיפה באנגלית עם מבטא כבד. "אני בסך הכול סטודנטית לאומנות מאלבניה שעובדת בביאנלה."

למטה, בחדר הקבלה, התגודדו מבקרים רבים. חיפשתי נואשות אחר חברותיי, אך הן נעלמו. "האם יש כאן מישהו שיכול לעזור לי?" שאלתי את איש הביטחון, והוא הפנה אותי לכניסה לביאנלה, לדלפק שמעליו שלט: Information. גבר גבוה בעל חזות סמכותית, לבוש חליפה ומעונב, עמד מאחורי הדלפק ושאל אותי בנימוס איך אפשר לעזור לי. "אני יכולה לכתוב כאן משהו?" שאלתי בדחיפות, "יש לכם כאן איזה ספר אורחים?"

האיש הביט בי בחוסר הבנה.

"ביקרתי עכשיו ב'בית חולים שדה X', ואני רוצה לספר שגם לאימא שלי לקחו ילדה," אמרתי. המבט שלו הפך אוהד, ולרגע נמלאתי תקווה. "יש אתר," אמר. "תיכנסי לאתר ותכתבי שם את הסיפור שלך."

על איזה אתר הוא מדבר? אני עכשיו באתר האסון והוא מדבר איתי על אתר?

נשארתי לעמוד אילמת ליד הדלפק. אכתוב באתר שאני מחפשת את אחותי. אשאל אם מישהו מכיר אישה, אולי גבוהה ובהירה, אולי קטנה וקצת כהה. בת 70, היא מאומצת. היא מחפשת את הוריה.

הגבר מאחורי הדלפק התחיל להפגין סימנים של חוסר סבלנות, אך לא אמר דבר. אחרי הכול, זאת אירופה. לא זזתי משם. "אני רואה שאת עוברת משהו לא קל," אמר לבסוף, "זאת בדיוק הכוונה. כל אומנות טובה גורמת לצופה לעבור חוויה."

חוויה. תגיד, אתה צוחק איתי? אתה מדבר איתי עכשיו על אומנות? על חוויית צפייה לא קלה? כן, לא קל לי עכשיו. לפתע אני אימא שלי. ועולה בי חוסר האונים שהיא ואבא הרגישו כשלקחו מהם את הילדה.

מישהו אמר להם שהתינוקת מתה. אולי היה זה רופא.

והם לא עשו דבר.

הם לא צעקו ולא מחו ולא ביקשו לראות את הגופה או את הקבר.

הם הרכינו ראש, קיבלו בהכנעה את הבשורה, ואחרי כמה ימים חזרו אל הקיבוץ.

בלי התינוקת.