המסע שלי אל האחד שבי

המסע שלי אל האחד שבי
מאת אוריאל זוהר

מעשה שהיה כך היה. מאחר והתגלגלתי על פני כדור הארץ מאות פעמים, נמאס לי לרדת שוב. ולכן התעקשתי לא לרדת שוב. אמנם כולם אמרו לי שאני עושה את טעות חיי, כי רק על כדור הארץ אפשר לקבל גוף פיזי כדי להתפתח ולהתקדם. כלומר, לדעתם אני עושה את טעות חיי, את טעות חיי ההתקדמות של הנשמה שלי. "זה נכון", כולם אמרו, "החיים בגן עדן הם משגעים. יש לך הכול, ובעיקר אין מריבות, אבל עדיף לרדת ולהתגלגל בתוך גוף אנושי, כמו כולם."

אין לי תשובות לאמירות של החברות והחברים שלי, שחיים עימי כאן למעלה, בשמיים. הם בוודאי צודקים, אבל לי כבר אין חשק לרדת שוב לתוך החומר. אני מרגיש בו תמיד כבד, כבול ואפילו גס רוח. אני מרגיש איך הוא מוריד אותי לתהומות המחשבות והרגשות. כאשר אני חומר, אני כבד, נאטמות לי האוזניים, נסגרות העיניים שיש לי עכשיו. והרי בניגוד להצהרתי זו, כאשר אני חומר כל מה שבא לי זה לגעת באנשים במקום לחיות את החיים שלי. לגעת, לא במובן שאתם חושבים, לגעת בנשמה שלהם. אני מן אדם כזה שחי את החיים של האחרים, במקום לחיות את החיים של עצמי. הרגלתי את עצמי במשך אלפי שנות הגלגולים שלי, לא להיות באמצע כדי לתת לאחרים לנהל אותי. אני תמיד מקשיב ועושה מה שאומרים לי. חה חה חה... נדמה לכם. אני זה אני, אתם זה אתם, בואו נמצא את המרחב של כל אחד במובן של "חיה ותן לחיות."

אז זה בדיוק מה שהולך לקרות עם המדריך הרוחני שלי RAM. הוא הולך להטיל עלי משימה כזו, אני בטוח בזה. כזו שאומרת אתה יורד למטה, לחומר. הוא הולך לתת לי זבנג כזה שאני אתהפך מיליון פעם בקבר שלי, שם למטה על כדור הארץ.

איזו אמירה מטומטמת לדבר על גופי שזז לו בתוך הקבר. שמתהפך בקבר?! איך מתהפך? הרי הגוף לא זז. מי שזז זה אני, כאן. בשמיים. ולא רק זז. אני עף. אני עף לאן שבא לי. אני יכול לעוף לכדור הארץ. כמובן. אבל ממש לא בא לי. יש בי איזו יהירות כזו ואני בטוח לחלוטין שכבר ראיתי הכול שם, על האדמה. ואני לא צריך לשוב לשם.

אתם יודעים מה בא לי עכשיו בטוב? בא לי לעוף לפלנטות אחרות, כמו סיריוס. אומרים שהחיים שם שונים מאוד מאלה שהכרתי על האדמה. אבל RAM המדריך שלי לא מוכן לאשר לי להתגלגל לשם, כלומר להיוולד שם, ואפילו לא לגלגול אחד קטן בלבד. אבל למה אני מקשיב לו בכלל? אני אבקש רשות מ-24 החכמים שמחליטים לגבי גלגולי הנשמות העתידיים שלנו. ואם אצליח לשכנע אותם, הם בטח יסכימו. נו באמת? אתם נוטים להאמין שהמדריך שלי RAM לא יודע מהו קוו המחשבה של 24 החכמים הזקנים? ועוד יותר מזה, הוא מכיר היטב את קוו ההחלטות של 24 החכמים. אז אתם פשוט טועים. אתם לא יודעים מי זה RAM.

אז תגידו אתם מה עוד נותר לי לעשות? יש כאן בשמיים פעילות עשירה ומבחר עצום, יותר מאשר בכדור הארץ ובמיוחד לעצלנים כמוני. אבל זהו זה, עליכם להבין שהמדריכים הגדולים

לא במיוחד אוהבים אותנו, את העצלנים. אם כן, אלך לעוף לי לסיריוס, את זה אף מדריך לא יכול למנוע ממני. אטייל לי שם לבדי ובעצמי, בלי גוף פיזי כמובן. ככה עם גוף האור שלי.

להפתעתכם הרבה, כמובן, מי עומד מולי כעת? הנה אני עומד מול המדריך שלי RAM. אפשר לומר שאני יושב. למרות שנדמה לכם שאין כאן כיסאות בשמיים. אז טעות. בום. יש כאן כיסאות. והוא מזמין אותי לשבת מולו.

כמובן, הוא מדבר ואני מקשיב. כי הוא המדריך ואני החניך. לכן ברור לכם כעת מדוע הוא מדבר ואני מקשיב. למה זה ככה? ככה. לא באמת, בואו תהיו רציניים לרגע. אני מקשיב, כי חשוב לי להתקדם עם המדריך שלי ויש לי הערכה גדולה מאוד אליו. לא פעם הוא עזר לי בגלגולי הנשמות הקודמים שלי. ולכן אני מלא הוקרה לו והודיה אליו. אתם לא מאמינים? תחפשו בויקיפדיה.

אז הנה בדיוק כפי שאמרתי לכם לפני שתי דקות, הוא אומר לי שיש לו משימה חדשה בשבילי. נו, לא ידעתי? הרי אמרתי לכם רק לפני כמה דקות. זוכרים? וזה בהחלט מתחיל לרגש אותי, ואני כזה חסר סבלנות, לא נותן לו לסיים משפט. ואז הוא מעיר לי: "אתה חסר סבלנות מלאך קטן". האמת, עד לאותו רגע לא ידעתי שהוא חושב שאני מלאך קטן. לא בעניין של קטן או גדול. זה לא מעניין אף אחד מי גדול מי קטן. אלא בעניין של להיות מלאך. לא ייאמן. מה, ברצינות אני מלאך? נו טוב. מה כבר אני יכול לעשות עם המלאכיות שלי? אתם כבר יודעים! לעוף לפלנטת סיריוס.

*המשך העלילה בספר המלא*